ארץ עיר - רשימות מקומיות מאת אסתר זנדברג

רשימותיה של אסתר זנדברג נרתמות כאן לשרטוט דמותה של הסביבה הישראלית בעשורים האחרונים. הסביבה הישראלית, כפי שתיארה, ופירשה אותה אסתר זנדברג  לאורך השנים, היא גבורת הספר "ארץ עיר – רשימות מקומיות". זוהי סביבה שתשתיתה כמעט תמיד מחושבת, מהונדסת ונשלטת, אך למשתמשים בה נדמה לא פעם שאינה אלא גזרת גורל מרפת ידיים. זוהי גם סביבה שבה הכוח להשחית גובר לא פעם על הכוח להיטיב, ושבה גורמי התכנון מפיחים מסך עשן של רטוריקה מקצוענית "תמימה" כדי לכסות על כוונות אחרות, תמימות הרבה פחות.

זנדברג היא בין הראשונות לכתוב בהרחבה על הברית הכמו-נצחית שמתקיימת בישראל בין תכנון לפוליטיקה, ברית שאת קיומה מנסים כל השותפים לה לטשטש באמצעות להטוטי לשון ולהג סתום, כפול-מטרה: להטות ולהשתיק את נפגעי הפעילות המרחבית, ובמקביל לספק אליבי למקצועני התכנון, אלה  שלכאורה מנסים בסך הכל לעשות לכולם טוב.

רשימותיה מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידיאליסטי, מדוגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה הנעלם מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מבחינה זו, מאות הרשימות שפרסמה הן מסמך היסטורי ייחודי שמערטל את פניה של הארץ באכזריות ומנחם במידה שווה.

הקריאה בהן מגלה עד כמה דברים שנכתבו לפני שני עשורים אקטואליים גם היום.

לסגנון שבו כתבה זנדברג את הדברים יש חשיבות משלו להבנת נקודת המבט הייחודית שפיתחה עם השנים. היא אמנם מקפידה להתייצב נגד האחראים לאופן שבו מתעצבים פני השטח ומטילה ספק מתמיד בכושר השיפוט שלהם ובכנות כוונותיהם, אך לכך מתלווה מידה לא מבוטלת של יראת כבוד, מתובלת באמונה התמימה כי למקצועיות התכנון יש עדיין השפעה עצומה על הסביבה, למרות אותו פער ישראלי מוכר שבין כוונות לתוצאות.הביקורת שהיא מביעה מלווה כמעט תמיד בנימה קלה או כבדה של הסתייגות וזהירות

אסתר זנדברג, (1946) ילידת הארץ, למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב ועבדה כשרטטת בכמה משרדי אדריכלים. החל מ-1981 עבדה בעיתון העיר והייתה בעלת  התור "הסביבה". החל מ- 1966 ועד היום כותבת טור קבוע בעיתון הארץ בנושא ארכיטקטורה.

כדאי ורצוי לקרוא את דבריה של זנדברג לא רק כאמצעי לדרבן לפעולה ולנקיטת עמדה לעומתית מצדם של נפגעי התכנון, אלא גם כקריאה  למתכננים להבין כי הם מחויבים, בראש ובראשונה, לתת מענה הגון לצרכיו של קהל המשתמשים בהדומם ולא רק לגחמותיו של מזמין העבודה – פוליטיקאי, בעל ממון או כל אינטרסנט אחר.

"אין לי סבלנות מינימלית לאסופות של מדורים בעיתונות, לקריקטורות אקס-אקטואליות וכיוצא בהן, שמסרבים למות מוות טבעי ויוצאים אחרי שנים כספר, שמפרפר עוד כמה חודשים כמו ציטטות ואנקדוטות וכמתנות-לחגים שחונקות כמו חצי קילוגרם גרעינים מקולפים, ושנוחת לבסוף על דוכן בשוק הכרמל בעשרה שקלים החתיכה, בלי כל קשר לערכו בשוק בזמן אמת". "העיר", 4.3.1994

ארץ עיר / רשימות מקומיות מאת אסתר זנדברג

הדבר הזה שחיים בתוכו

ברוכים הבאים לסביבה הישראלית, אזור דמדומים שבו נמהלים זה בזה אוזלת יד, כוונות פראיות, גבולות משובשים ותכנון מדוקדק. ישראל היא אחת הארצות המתוכננות ביותר בעולם, אבל הסביבה שבה חיים אזרחיה – המחוּטטת, המחוּפפת, המחוּצצת והמחוררת – לא מרמזת על פסגתן השמיימית של יומרות התכנון או של תירוצי המתכננים. בהשאלה, אפשר לומר שהסביבה הזאת היא הדגמה משתרשרת לפער שבין הג'ל בשערות לבוץ בנעליים.

הסביבה הישראלית, כפי שתיארה, הסבירה ופירשה אותה אסתר זנדברג לאורך השנים, היא גיבורת הספר הזה. זוהי סביבה שתשתיתה כמעט תמיד מחושבת, מהונדסת ונשלטת, אך למשתמשים בה נדמה לא פעם שאינה אלא גזרת גורל מרפת ידיים, ממש כמו חום יולי-אוגוסט-ספטמבר. זוהי גם סביבה שבה הכוח להשחית גובר לא פעם על הכוח להיטיב, ושבה גורמי התכנון מפיחים מסך עשן של רטוריקה מקצוענית "תמימה" כדי לכסות על כוונות אחרות, תמימות הרבה פחות. זנדברג היטיבה יותר מאחרים לעמוד על כך בכתיבתה ארוכת השנים תוך הצגת הדברים באופן בהיר ונהיר גם לקהל הקוראים הלא-מקצועי.

היא נולדה בשנת 1946 בכפר זיו שבגוש תל מונד. הוריה, שרה וישראל אילן (בוים), הגיעו ליישוב כדי לעבוד כפועלים בפרדסי הלורד מלצ'ט. בשנת 1955 עברה משפחתה להתגורר בשיכון עובדי קופת חולים ב' בגבעתיים. בצבא שירתה בחיל ההנדסה בבאר שבע. אחר כך למדה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב ועבדה כשרטטת בכמה משרדי אדריכלים. בשנת 1981 התקבלה לעבודה במקומון התל אביבי "העיר". כעבור ארבע שנים החלה לכתוב בו את מדורה הקבוע, "סביבה". המדור, שהתפרסם באופן לא סדיר בשנותיו הראשונות, הפך, לא מעט בזכותה של זנדברג, לאחד מעמודי התווך של המקומון בתקופת הזוהר שלו ותפס עמוד שבועי שלם. בשנת 1996 החלה לפרסם את המדור בעיתון "הארץ". היא ממשיכה בכתיבתו השבועית מעל אותה במה עד היום.

בשל נקודת המבט הייחודית שסיגלה לעצמה – לא-אדריכלית בין אדריכלים, לא-מתכננת בין מתכננים – והמשמעות הרחבה והמרחיבה שיצקה לתוך המושג "סביבה", זנדברג היא עיתונאית שלכתיבתה אין בארץ תקדימים, כמו גם ממשיכים נראים לעין. הסביבה של זנדברג היא, במישור המילולי ביותר, כל מה שנמצא שם מסביב, כל הדבר הזה שחיים בתוכו, בכל קנה מידה ובכל מקום. בניגוד למרבית הכתיבה על ה"יש" הזה, עמדתה של זנדברג היא תמיד חיצונית במתכוון לשיח המקצועי, מתוך הזדהות גמורה עם האבטיפוס המדומיין של האזרח התמים, זה שנקלע שלא באשמתו לגינת המשחקים המבולגנת של המבוגרים הלא-אחראים ומנסה להיחלץ ממנה על אף כוחותיו הדלים. כתיבתה, משום כך, מספקת נקודת אחיזה חשובה לכל מי שמעוניינים להתוודע אל המציאות הפיזית של ישראל ולפענח את הסיבות להיווצרותה.

רשימותיה של זנדברג נרתמות כאן לשרטוט דמותה של הסביבה הישראלית בעשורים האחרונים. בשעה שההיסטוריוגרפים של הארכיטקטורה הישראלית התמקדו בקימום פועלם ההירואי-למראה של האדריכלים והמתכננים של שלהי המנדט הבריטי וראשית המדינה, זה שהצטלם נפלא בשחור-לבן ניגודי תחת השמש הארצישראלית, ובהצגתו כדוגמה וכמופת לתכנון נועז, מישיר מבט, עניו, חסכני וארצי מאוד, התמקדה זנדברג בכתיבתה, כמעט בו-זמנית, בהווה הלא-מושך, זה שהסביבה שהוא מייצר מתאפיינת בשמרנות מנוּונת, בעצימת עיניים, ביהירות מצמיתה, בבזבזנות משוועת ובניתוק מהמציאות. כמה קווי דמיון בין דור הנפילים לדור הנוכחי עולים בכל זאת מקריאה קשובה בין השורות: שימוש מתמשך בפרקטיקות התכנוניות להגשמת יעדים פוליטיים, דורסנות מרחבית, קיבעונוּת צורנית ועיוורון כרוני של הממסד התכנוני כלפי כל מה שמריח מבני אדם. התמונה שמתגלה בסופו של דבר מדכדכת ומעוררת אופטימיות בעת ובעונה אחת, ולו רק משום שלעתים נדמה כי הגרוע מכול כבר כאן (קביעה שעלולה גם היא להתגלות כאופטימיות מזהירה בעוד דקה או שתיים).

זנדברג היא בין הראשונים לכתוב בהרחבה על הברית הכמו-נצחית שמתקיימת בישראל בין תכנון לפוליטיקה, ברית שאת קיומה מנסים כל השותפים לה לטשטש באמצעות להטוטי לשון ולהג סתום, כפול-מטרה: להטעות ולהשתיק את נפגעי הפעילות המרחבית, ובמקביל  לספק אליבי למקצועני התכנון, אלה שלכאורה מנסים בסך הכול לעשות לכולם טוב. המציאות, עם זאת, מלמדת אחרת. ללא שיתוף הפעולה המלא של הגורמים המקצועיים, שוחרי הטוב, לא היתה הסביבה הישראלית נופלת שוב ושוב קורבן לחיבור בין אינטרסים כלכליים, יצרים אפלים ודמגוגיה זולה. מתכננים נוהגים, כמעט באופן כרוני, להכחיש את חלקם בעוולות (או סתם בכסילויות) שמפיקים מנגנוני התכנון הפוליטיים, אבל לא פעם נדמה שבריחתם מאחריות אינה אלא חלק מאסטרטגיה אובדת-עשתונות של הונאה עצמית. זנדברג היתה שם לא אחת כדי לטפוח על לחייהם ולנסות להשיב להם את עשתונותיהם, אבל לא פחות מכך כדי להתעמת עם דיבורם הריק, להקשות על קבלתם העיוורת של הצידוקים הסמכותיים ולהבהיר לציבור הרחב את התמונה המסתתרת מאחורי ערפילי המינוחים המקצועיים.

זנדברג, אולי מבלי שהתכוונה לכך, היא המתעדת והמפרשת הגדולה של הסביבה הישראלית של הדור האחרון. היא היתה שם כדי לדווח ולהביע דעה בזמן אמת, לא מתוך מבט רטרוספקטיבי מהורהר שלאחר-מעשה. רשימותיה מתארות כפועל יוצא גם את שרידיו של אותו מפעל בנייה ציוני, אידאליסטי, מדוּגם ובתולי לכאורה של אמצע המאה שעברה, בעודם נעלמים מאחורי אבק הדחפורים ואתרי הבנייה, מפנים מקום ל"יש" חדש – "סביבה ישראלית" הפכפכה, מורכבת, חסרת מעצורים ומסוכסכת שממשיכה להדהים את המתבוננים בה, לא תמיד מהסיבות הנכונות. מבחינה זו, אלפי הרשימות שפרסמה הן מסמך היסטורי ייחודי שמערטל את פניה של הארץ בישירות מפתיעה, אכזרית ומנחמת במידה שווה. קריאה מחודשת בהן מגלה עד כמה דברים שנכתבו לפני למעלה משני עשורים עשויים לתאר מצב עכשווי מאוד. מן הסתם זוהי עדות לכך ששלב המהפכות הגדולות חלף, והחיים העכשוויים הם שגרה שממשיכה להתנהל בעיקר מתוך הרגלים רעים.

כותבי דברי הימים נוהגים להיעזר באירועים טראומטיים כאלה ואחרים (ובעיקר במלחמות) כדי לחלק לתקופות את תולדותיה של מדינת ישראל. לשרטוט העשורים האחרונים בתולדותיה של הסביבה הישראלית נחוץ מבט חרדתי פחות ואזרחי יותר, כזה שמבוסס על ההנחה שהסביבה הישראלית אינה רק תוצר של מאורע טראומטי יחידני, "תוכנית-על" חד-פעמית שהונחתה מגבוה, אלא של "נוהג מקום" עמוק שמפכפך ללא הפסקה בנתיבים תת-קרקעיים סמויים ופורץ לאוויר העולם בקני מידה משתנים: פרוור, כביש מהיר, קניון, אנדרטה, התנחלות, מגדל, מדרכה, מנוע מזגן, גדר, מרפסת קופצת. בעיניה של זנדברג, ארץ היא גם עיר, עיר היא גם רחוב, רחוב הוא גם בניין. בכולם מפעמת רוח דומה, כולם ביחד יוצרים סביבה אחת, כרוכים זה בזה להכעיס, עם לא מעט טעם לפגם.

לסגנון שבו כותבת זנדברג את הדברים יש חשיבות משלו להבנת נקודת המבט הייחודית שפיתחה עם השנים. היא אמנם מקפידה להתייצב נגד האחראים לאופן שבו מתעצבים פני השטח ומטילה ספק מתמיד בכושר השיפוט שלהם ובכנות כוונותיהם, אך לכך מתלווה מידה לא מבוטלת של יראת כבוד, מתובלת באמונה התמימה כי למקצועות התכנון יש עדיין השפעה עצומה על הסביבה, למרות אותו פער ישראלי מוכר שבין כוונות לתוצאות. הביקורת שהיא מביעה מלווה כמעט תמיד בנימה קלה או כבדה של הסתייגות וזהירות, ללא תותחים רועמים ובסגנון אוקסימורוני של דעתנות מהוססת, גם אם בה בשעה יש בה מידה לא מבוטלת של התרסה כלפי הדרך שבה המציאות הפיזית מתארגנת בשטח ומאחורי הקלעים, כלפי הדרך שבה מתרקמת הסביבה, זו שמתגלה לא פעם דרך עיניה של זנדברג כתוצר של אוזלת יד, נבזות ושחיתות או, לכל הפחות, כמשוללת סדר והיגיון פנימי לכיד.

בניגוד לחלק לא מבוטל מהכתיבה הביקורתית העכשווית, נקודת המבט שסיגלה לעצמה זנדברג מכילה יותר מקורטוב של נחמה. דרך עיניה גם החמורות שבזוועות נראית מאיימת פחות, משום שהיא יציר אנוש ולכן גם ניתנת לתיקון. לעתים נדמה כי כל מה שנחוץ הוא רק התעשתות קלה, מעט שכל ישר ומחשבה צלולה, ואולי גם מידה מסוימת של סלחנות (על הביצוע המשובש, לא על הכוונות הזדוניות). זוהי כתיבה ארצית, קומונסנסית, משוללת דוגמטיות או מטיפנות, שמהווה בעצם סגנונה אנטיתזה לנפיחות המגלומנית שאוחזת לא פעם במתכננים (וגם בלא מעט ממבקריהם), זו שמעוותת לא רק את צלילות מחשבתם אלא גם את הסביבה שהם אחראים לעיצובה. משום כך, כדאי ורצוי לקרוא את דבריה של זנדברג לא רק כאמצעי לדרבון לפעולה ולנקיטת עמדה לעומתית מצדם של נפגעי התכנון, אלא גם כקריאה למתכננים להבין כי הם מחויבים, בראש ובראשונה, לתת מענה הגון לצרכיו של קהל המשתמשים הדומם ולא רק לגחמותיו של מזמין העבודה – פוליטיקאי, בעל ממון או כל אינטרסנט אחר. מטבע הדברים, מהולה בהם גם אכזבה עמוקה מהבריחה מאחריות ומהוויתור על הכוח לשנות דווקא מצד אלה שיכולים, אבל לא ממש רוצים, לטלטל את הבניין שבו יושבים כולם.

אור אלכסנדרוביץ', נובמבר 2011

ארץ

המדינה בלאפה

מטיוליה הפיוטיים בארץ ישראל, שולחת נעמי שמר גלויות מצוירות לרוב. גלויה עם כלנית וגלויה עם רקפת, גלויה עם איילה ועם צב זקן וחורשת אקליפטוס. שבילה של נעמי שמר, כידוע, כמושר וכמפוזם וחרוז להפליא, פסע וגם עבר מול ההר ובמדבר, בהיאחזות הנח"ל בסיני ועל חוף ירדן, שבו עומדות עדיין אותה הדומייה ואותה התפאורה, ומן האבנים שהיא חצבה שם ייבנה יום אחד המקדש. אמן. קאט.

קובי אוז, סולן להקת טיפקס, נולד בשדרות, מרחק ארבע מאות שנות אור מכנרת, ואת גלוי­ות הנוף שהוא שולח הוא קונה  בשתי שקל (או בעשר) בתחנה המרכזית הישנה, בדרך מעיירת הולדתו לתל אביב, ״העיר המבריקה״. שבילו של קובי אוז, כמתואר בשירי האלבום החדש של הלהקה שיצא השבוע לדוכנים, עובר בתחנת האוטובוסים הישנה, בין רציפים שאין בהם זכר לשום דומייה ושהתפאורה בהם, אוי, התפאורה. אוז נולד בשדרות כמו שנעמי שמר נולדה בכנרת. בכנרת יש דקל שפל צמרת וילדי הקבוצה יוצאים ל״טיול הגדול״ ול״טיול הקטן״ כמתועד היטב אצל נעמי שמר. איפה שאוז נולד, ״מתחו כאן כביש שחור וצר/ חוצה עמוק את המדבר/ בקצה הכביש בנו בתים/ כמו זרקו קופסאות של גפרורים.״

האלבום החדש (השלישי) של טיפקס, לפי מספר ההשמעות ברדיו, הראיונות במוספי סוף השבוע וההופעות בתוכניות אירוח בטלוויזיה, הוא כנראה אירוע מוזיקלי ראוי לציון, שיקבל את ההתייחסות הראויה לו במדורים המתאימים. לדעת מדור זה, האלבום הוא גם אירוע ״סביב­תי״ ראוי לציון. שכן ״החיים שלך בלאפה״, שמו המתריס של הדיסק החדש, הוא לא רק אלבום שירים אלא גם אלבום גלויות נוף ממדינה שאוז עצמו קורא לה ״מדינה אחרת״. מדינה שלילדים שלה, בני גילו של אוז, אולי אין מושג איך בכלל נראה אקליפטוס, אבל יש להם דוקטורט בלאפות ובחלאסטרות, והם לא חושבים שמשהו לא בסדר עם זה. והפזמונים של אוז, שנכנסים לעצמות לא פחות מהמנגינות של נעמי שמר, לא מקטרים ולא ממורמרים, הם פשוט אומרים, אז מה.

אז מה אם הנופים שלו הם לא ״כנרת״ אלא העיר הבדיונית כביכול ״מעלה אבק״. ובמעלה אבק, בערב, לא בדיוק יוצאים בשניים ״לצוד קרני ירח בשדה קמה״ כמו אצל שמר, אלא ״נאספים בצד הדרך/ זוכרים חלום/ של נשכחים/ אחווה של נידחים/ …בתי קפה עם שיכורים/ ואנשים בבית מתבצרים/ וכאן כולם חולמים על יום/ בו יעברו את הכביש משום מקום.״ ושלא תהיה אי הבנה, זה לא שיר מחאה זעום עפעפיים. זה כמעט נעמי שמר, רק פשוט מהצד האחר של השביל. וגם אם אין בארץ עיר בשם ״מעלה אבק״, היא באיזשהו מקום אמיתית יותר מ״כנרת״, או לפחות כמוה, לא פחות.

הגלויה הציורית ביותר באלבום, דרישת השלום המובהקת מהמדינה האחרת היא השיר ״התחנה הישנה״, שנשמע כך:

הירידה הזאת לרחוב החם,

היתה בשבילי נתיב לעולם,

של שיכור מוכר מלבי קר

עם בוטנים וסירופ אדום של סוכר,

חגורה בעשר וקלטת מתנה,

מיץ ענבים ועיתון להמתנה,

קולנוע שמקרין סרטים של זימה,

וכובע של פרסי עם רקמה…

הייתי יורד בתחנה הישנה,

והיא היתה לי מדינה אחרת,

מדינה של מציאות בהמתנה,

כשגשם יורד וכשהשמש בוערת…

פתאום אני שייך ולפעמים אני אחר,

בתוך עולם צפוף וממהר,

בשדרות הנעלים הזולות,

בדוכני פלאפל עם כל התוספות,

שירותים ציבוריים שריחם למרחוק

נהגי מוניות שלא למדו לשתוק,

שיכור ועיוור מסתכלים על העולם,

אברכים מרוויחים מצווה בחינם.

בדרך לתל אביב המבריקה,

אני עוצר במציאות הסדוקה,

של פיתה עם זעתר וביצה בצד,

של ספק רבנים, ספק פושטי יד.

בעשרה שקלים, שלוש קלטות,

ושירים מוכרים מכל המדינות,

והבוץ השחור על כל מדרכה,

ונהג מפטיר חצי ברכה…

מעניין איפה היתה התחנה הזאת עד היום. אולי שום משורר עברי לא עצר בה בדרך מתל אביב לכנרת. לא חצה את הרציפים בדרך לרחוב נווה שאנן. לא שמע על קולנוע מרכז. לא טעם בורקס תורכי עם חמינדה. ואולי דווקא כן עצר, סתם את האף, עלה בזריזות לאוטובוס והיידה, לקטוף רקפות על ההר הירוק תמיד. אולי המשורר פשוט לא חשב שיש מה לכתוב על זה הביתה, או לשלוח משם גלויה, או לכתוב על זה שיר. אוז, בשיא הפשטות, עושה את זה ובפעם הראשונה אולי בזמר העברי, התחנה המרכזית הישנה (ולא רק התמונה על הקיר שהאיכר חורש בה את האדמה) היא גלויה חוקית מנוף המולדת.

ואפילו גם נוסטלגיה. שכן, עם פתיחת התחנה המרכזית החדשה, השתתקה לא רק ״שריקת הקטרים״ מתחנת השדות הנטושה של אלתרמן, אלא גם ״הבוץ השחור על כל מדרכה/ ונהג מפטיר חצי ברכה״ השתתקו בתחנה הישנה של אוז, עולם הולך ונעלם. זיכרונות נעורים רחוקים. געגועים אפילו. לאף אחד בארץ הזאת, מתברר, אין זכויות יתר על נוסטלגיה.

אוז מערער את יסודות ההגמוניה הנעמי-שמרית על ״נוף המולדת״ באמצעים כמעט נעמי-שמריים. בחרוז (אמנם לא סדיר כמו שלה), במוזיקה קליטה, בממזריות שובבה שמזכירה קצת את זו שלה, בזמר שנשמע כמו שיר עם, בפזמון שלא מרגיז אף אחד, אלא נטמע וחודר למחזור הדם כמעט בלי להרגיש, ומתיישב שם כמו משהו מובן מאליו, מוכר וקרוב. קרוב יותר מאיילות מקפצות באחו ומחמורים שתקנים ואפורים. מתי לאחרונה ראיתם חמור? מתי לאחרונה הכנתם לידידכם חליל ״מקנה ירוק של סוף״? ה״חליל״ של טיפקס, אגב, הוא חלילית אירית, חמת חלילים, מנדולינה, טמבורין, אקורדיון, מפוחית, ומה לא. ובמזרחית, כמובן.

המולדת של אוז, שחיבר את כל המילים והלח­נים באלבום, משוחררת (סוף סוף) מכבלי הכנרת כמו שנערתו האהובה משוחררת (סוף סוף) מכבלי הטעם הטוב הפולני-חלוצי. יורשת נולדה לאהובה לבנת הצוואר, והיא לא לובשת סרפן ואין לה קוקו, וצמתה אינה מוטלת על כתפה. יש לו חברה לאוז, והיא מהממת, ו״היא לועסת מסטיק/ בריח של מנטול./ ועם רוכסן מפלסטיק/ תופסת את הכול./ היא שמה גרביונים/ עם רכבות חוצות,/ ועיגולי מתכת,/ סרטים ומחרוזות.״ ושהטעם הפולני הטוב וכל המדריכים בתנועה (מסטיק? באמצע הפעולה?) יתפוצצו, מה אכפת לו. יש לאוז חברה והיא מהממת, ״עלי מור­חת אודם,/ ולי זה לא אכפת,״ ושום דבר לא יפריע לו ״להיות שפוט שלה,״ ואם אהבה חופש­ית מאזיקי הליפסטיק היא לא אהבה, מה זאת אהבה.

״החיים שלך בלאפה״ מלווה בספרון תצלומים קטן של אלכס ליבק, שכבר מזמן העניק לגיטימ­ציה לגלויות הנוף ממולדת אחרת, מולדת שנייה שהיא בעצם ראשונה, וקשה לחשוב על בן ברית מתאים ממנו לגלויות הנוף המילוליות של אוז. וחוץ מזה, זה יופי של אלבום.

"העיר", 14.4.1994

ארץ עיר – רשימות מקומיות, מאת אסתר זנדברג, הוצאת בבל, שנת 2012, 256 עמודים