ביקור בית עם המשורר יחזקאל נפשי: הערך הקיים מיילל בחשכה, שירים / סיפור חייו של אדם שחווה את החיים מעט אחרת

המשורר והסופר יחזקאל נפשי מספר כי הוא אינו כותב הרבה שירה. הוא כותב לערך 6-7 שירים בשנה, "וזה במצב הטוב. וגם כאשר אני כותב דבר מה אז אני מותיר אותו בשולחן הכתיבה שלי, חולף על פניו, מלטש". לאחרונה הוציא את 'הערך הקיים מיילל בחשכה', ספר שיריו השני.

על ספר שיריו הראשון 'עכשיו פתיחה' קיבל את פרס "אייזנברג" לשירה.  שיריו תורגמו לגרמנית, ספרדית, ערבית ואנגלית.

יחזקאל נפשי מלמד ספרות ותנ"ך, וכן הוא מרצה לתיאולוגיה במוסדות אקדמיים שונים ובחוגיי תרבות. עורך ראשי לסדרת התערוכות 'שיח משוררים' מזה עשור.             

 

"עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ אַהֲבָה מַהִי –

הָאַהֲבָה הִנָּהּ כְּאֵב שֶׁאֵין לוֹ תֹּם".

 

 

 

 

שם: יחזקאל נפשי

גיל: 36

סטטוס: רווק

מגורים: כפר גנים פתח תקווה

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר הערך הקיים מילל בחשכה, שירים 2001-2013, בהוצאת "עמדה", 2014.

מאין אתה שואב את ההשראה בכתיבתך ולספר הזה? "אני, אם להיות כן, אינני יודע. לפחות לא לגמרי. כלומר, אני סבור… סליחה, אני יודע, ששיר טוב, במובנים רבים עושה לך טובה עם הוא בא אלייך כלל. זאת אומרת, ששיר, זה דבר מה נדיר שמתרחש לאדם, וכוונתי לשירים הטובים שבאים למשוררים האמיתיים, לא לכתבנים למיניהם שהיום הם כותביי שירה ומחר ציירים ומחרתיים זמרים. אני אינני כותב הרבה שירה, אם להיות כן. אני כותב לערך 6-7 שירים בשנה, וזה במצב הטוב. וגם כאשר אני כותב דבר מה אז אני מותיר אותו בשולחן הכתיבה שלי, חולף על פניו, מלטש. אחד מן השירים שלי שיותר התייחסו אליו בתקשורת לאחרונה נקרא 'חיזיון. שיר שתחילתו בשנת 1998 וסיומו בשנת 2001', אז הרי לך בעניין זה. אני אוסיף אבל, שאני מאמין שגם אילו עולות לו למשורר מילות שיר בראשו, כשהוא מתיישב לכתוב, אז הוא איננו אלא יכול ללכוד ברשת של מילים שבריר מן אותה יפעת שגב תהומית שחלפה בראשו בעת בה הוא הגה את הדברים, או כשהם באו לו. במובן זה, זוהי עבודה שאיננה נגמרת. באשר להשראתי לספר השירים הנוכחי, זהו עניין שנפרס… הלא הוא רואה אור לאחר עשור מאז פרסמתי את ספר שיריי האחרון, ולפני כן פרסמתי רומן ('פני עצמי'), חלק ראשון מטרילוגיה, שבאמת תפס את כל תשומת לבי".

מאיזה גיל אתה כותב שירה? "מגיל צעיר. מאד צעיר. אך אני אינני סבור ששירתי אז יכולה להיקרא באמת שירה. אני רואה זאת יותר כניסוייו של אדם כותב שהוא איננו מודע לכך שהוא אדם כותב. שהוא מגלה איזו פרצה, איזה חרך ביקום, והוא זוחל דרכו הלאה… זכורה לי תמונה ברורה מאד שלי כילד, בגיל 8 או 9, בכיתה ה', כמדומני, והייתה ילדה אחת שהגיעה לבית הספר בו למדתי. עולה חדשה מארה"ב. שמה היה שרון שקד, וגם כתבתי עליה ברומן ועל מה שאני מספר לך פה. בכל אופן בעבורי, היא הייתה היופי במהותו. כמו גבעול עדין של אושר שאתה מבקש ללטפו, אך חרד מכך שמא תפגע בטהרתו. בכל אופן אני הייתי כותב לה שירים במחברתי הזהובה אז. אני זוכר זאת בבירור".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך?  האם ליקטת אותם לאורך שנים? "לאורך השנים. עשור לערך. אמנם הוא היה מוכן כבר לפני כשנתיים, אך אני רציתי שהרומן יראה אור טרם לכן. סיבותיי לכך הם שלי, למרות שכבר דיברתי עליהם איפשהו. אינני זוכר היכן, עכשיו… אחדים נכתבו לפני הרבה הרבה זמן. אבל אני אומר לך דבר מה. שיר טוב, הוא אינו אקטואלי לזמן מסוים והוא איננו מוגבל (אם כבר אז הדבר יתכן רק בעיניי יוצרו). הוא מתאים לכל עת והזמנים אינם ניכרים בו".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "הווו, אני קורא בלתי נלאה. אני קורה כל העת. אני חי בספריה. בייתי גדוש ספרים ויש לא מעטים שאני שב אליהם. הגיבורים האמיתיים שלי מתים. אי-אלו בני אנוש שלא כותבים כמותם כיום, שאי אפשר לכתוב כמותם כיום, אבל זה כבר דיון אחר. 'אישה זרה' של אבירמה גולן הוא ספר שקראתי לאחרונה והוא על מיטתי. 'הרביניסט האחרון' של רן יגיל. לפני איזו עת הייתה לי שיחה מעניינת עם מאיר שלו באיזה פסטיבל וכעת אני קורא את ספרו החדש 'שתיים דובים' שנשלח לי. אורי הולנדר וספרו 'פרלודים' הוא משהו נדיר, שקראתי גם לאחרונה. ניר ברעם גם עשה מעשה גדול מאד עם 'צל עולם'. אבל אם להיות לגמרי כן, שוב, הגיבורים האמיתיים שלי באדמה. מופאסאן, המסון, איין ראנד, שטיינמן, ברדיצבסקי, דליה הרץ (שחיה), הרמח"ל, הרמב"ם… הם-הם אלו שבאמת שינו את חיי.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "בערך אותם אלו שמניתי קודם לכן, והללו, לא בהכרח משוררים. השפעתי בשירה הגיעה בעיקרה – עד כמה שזה ישמע מגוחך לאחדים – היא מן המשורר הגדול ביותר בשפה העברית, והוא הלא, דוד המלך. יש משהו בצבעוניות של הדמות התנ"כית הזו. משהו בסטירות, שתוך כך הוא בעצם לוכד את מהותם של החיים, כי בקטבים הללו, במתח המכאיב ששורה ביניהם, שם-שם שוכנים החיים עצמם. אני יכול להוסיף לרשימה את אצ"ג, את רמבו, את ביאליק, את שדה וזלדה. הללו רבים כי בהיותי נער, קראתי את כולם ברעב כביר".

איזה ספרים קראת בילדותך? "בעיקר ספרי פנטזיה, ואז את התנ"ך, ואז את הקוראן, כי הללו נראו לי כסוג של מיראז' באותם עיתים".

איזה 3 ספרים תיקח איתך לאי בודד? "שאלה קלה והתשובה קלה. התנ"ך ראשית כל, בלי היסוס. אחרי כן את 'פרודות' של שטיינמן. ואז – ופה אני מתלבט- או את ספרי שלי 'פני עצמי' או את 'המציאות האחרת' של צייטלין על ענייני הפרפסיכולוגיה". 

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "כן. זהו ספר שיריי השני ורומן, ראשון בטרילוגיה, שכבר פורסם".

ספר קצת על הספר שכתבת:  " 'פני עצמי' הוא ספר חד פעמי ליוצרו, כלומר לי. על-מנת לכתוב אותו, במובנים רבים, נטשתי את עולם האדם, וצללתי עמוק. שכרתי איזה פחון עלוב סמוך לפ"ת ופשוט השתקעתי ככולי בכתיבתו. הוא מגולל את סיפור חיו של אדם, שהוא בעצם אני, שנולד לתוך איזו שואה כבירה של התגשמות. שהוא נבדל בכורח ותפוס בצבת הרהוריו. שהוא למדן מופלג, אך איננו מתאים למערכת החינוכית. שהוא חווה את החיים מעט אחרת. על סבלם, יופיין, כאבן, ומצוקתן, וגם על האור הגנוז בהן. אני משער שמגמתו העיקרית, לפחות מפי קוראים שלי ומפי מכתבים שנשלחים לי, הוא להראות לאחרים כמותי, שהם לא לבד. שקיימים עוד בני אנוש כמותם, בעלי רגישות, ביקום הזה. שוב, זהו ספר חד פעמי לי. אני לעולם לא אוכל לכתוב כזו יצירה מקיפה שוב. אני רק שמח שזה התרחש לי בגיל צעיר יחסית, כי לבטח בעוד שנים לי לא יהיו כוחות הנפש לרדת לתהומות כאלו שוב".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני בביתי. אני כותב, עורך את דבריי, אך אני מודה שאני מעט עייף בעת האחרונה. "פני עצמי" גרר הרבה תגובות והגיע ללא מעט אנשים. אני מקבל עליו מיילים ומכתבים ואנשים מצלצלים אליי ופונים בדרכים שונות. זה הגיע לרמה כזו שהסרתי את שמי מספר הטלפונים. יש בכך מן המחמאה, אך לעיתים זה מטריד מעט. אני אהיה כן איתך, בעת כתיבתו, על אף שמו"לים מסוימים לא רצו אותו בתחילה (והללו כעת לועסים את כובעם ואני לא מרחם עליהם), אני ידעתי שכך יהיה. קשה לי להסביר את הדברים כי זה יישמע מגלומני, ואני הרי אינני כזה. אבל בעת כתיבתו, אני ידעתי שדבר מה שונה מתרחש. ידעתי שאני אינני כותב כמו בניי דורי, ושאני מבקש להביא לדורי, וגם לדורות הבאים אחרי, דבר-מה אחר. שונה, שהוא חלק מן מהות החיים עצמם, משורשיהם. זה לא רק שאני חייב לכל אותם מתים עליהם דיברתי כקודם לכן ושהם היו גיבוריי ילדותי, אלא גם לבאים הלאה. כלומר, אילו מגדלים דור על באושים, אז כל הדור יהיה סרח. אני לא אומר שאני כותב בעבור הדור הבא, אולם אני כן מחויב. אבל זה עניין סבוך, ומאוחר בלילה מכדי להיכנס אליו בהרחבה".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "זה מעט קיטצ', אך שילך אחר צו לבו".

משפט סיכום: "יש עוד לא מעט זמן עד שאסכם את הדברים… !"

יחזקאל נפשי – ספרים

עכשיו פתיחה, שירים, הוצאת גוונים, 2003

פני עצמי, רומן, הוצאת עמדה, 2013

הערך הקיים מילל בחשכה, הוצאת עמדה, 2014

 

שירים מתוך 'הערך הקיים מיילל בחשכה':

 

פִּזְמוֹן קָצָר עַל הַצַּעַר הַהוֹלֵךְ וְגוֹבֵר  

 

עַל דּוּגִית שֶׁל צַעַר אַתָּה מַפְלִיג

בְּיָּם שֶׁל פַּחַד

וּבוֹכֶה עַל נִשְׁמָתְךָ הַמְּשֻׁגַּעַת.

 

אֵיךְ פָּחַדְתָּ, כַּאֲשֶׁר אָמְרָה כִּי יֶלֶד

בְּבִטְנָהּ, וְעַל כִּי בְּדַעְתָּהּ לַהֲמִיתוֹ.

 

אֵיךְ בָּכִיתָ בִּשְׁעַת לַיְלָה.

הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ, וְאַתָּה עֵירֹם בְּחַדְרְךָ,

רוֹעֵד מִזַּעַם, מֵאֵימָה, לֹא יוֹדֵעַ אֶת נַפְשְׁךָ.

 

דּוּגִית שֶׁל צַעַר, נִשְׁמָתְךָ הַמְּשֻׁגַּעַת, הָאֶבְיוֹנָה,

וְאַתָּה מַפְלִיג מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נוֹתַר דָּבָר וְעֵינֶיךָ נִבְלָעוֹת בַּחֲשֵׁכָה,

בָּאֹפֶל.

 

שַׂעֲרוֹתֶיהָ הַזָּהָב בַּמַּסְרֵק, פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל,

נִיחוֹחוֹת הַיַּסְמִין, רְחוֹב הוֹמֶה אָדָם מִנֶּגֶד.

 

הִנֵּה הִרְחַקְתִּי לֶכֶת אַתָּה לוֹחֵשׁ לְעַצְמְךָ בַּחֶדֶר.

רְאֵה, אַתָּה אוֹמֵר, חֵרֶף כָּל הַזְּמַן אֲשֶׁר חָלַף, כָּל אֲשֶׁר הָיָה,

עֲדַיִן אֵינְךָ יוֹדֵעַ מְאוּם,

אֵינְךָ יוֹדֵעַ דָּבָר.

 

הַבְהָרָה לַצַּלֶּמֶת הַצְּעִירָה שֶׁחָלְפָה עַל פָּנַי בִּרְחוֹב דִיזֶנְגוֹף 

 

מֵאָז וּמֵעוֹלָם בָּאתִי עֵירֹם בְּלִבִּי אֶל הַדַּף. בְּשִׁירַי.

סָבוּר הָיִיתִי כִּי יִהְיֶה עָלַי לֵאמֹר אֶת אֲשֶׁר עַל לִבִּי

בַּצּוּרָה הַגְּלוּיָה בְּיוֹתֵר, בָּאֹפֶן וּבַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר לֹא מָצָאתִי אֵצֶל אֲחֵרִים,

אֲשֶׁר לֹא נָתְנוּ גְּאֻלָּה לְנַפְשִׁי בְּמִלּוֹתֵיהֶם.

הָיוּ אֲנָשִׁים אֲחָדִים אֲשֶׁר הִקְנִיטוּ אוֹתִי בְּשֶׁל כָּךְ.

נָשִׂים אֲחָדוֹת אֲהֵבוּנִי בְּשֶׁל כָּךְ.

חֶלְקָן שְׂנֵאוּנִי, וְלֹא הֵבִינוּ לְלִבִּי.

לְמַעֲשֶׂה, אֶרְשֹׁם כָּאן, כִּי אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁאִישׁ לֹא הֵבִין לְלִבִּי,

אַף לֹא הַנְּעָרוֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ אֶת מִטָּתִי. אֶת חַיַי.

וּבְכֵן, לְשֵׁם מָה לִרְשֹׁם כָּל זֹאת בַּלַּיְלָה. לְשֵׁם מָה. לְמִי?

מִי יִזְכֹּר בְּמַהֲלַךְ הַשָּׁנִים, בְּבוֹא הַמָּוֶת. מִי יֵדַע?

אֲנִי אַנִּיחַ עַתָּה אֶת הָעֵט. מַזִּיעַ בְּחֹם כָּבֵד בַּחֶדֶר,

מִתְבּוֹנֵן בִּתְמוּנָתוֹ שֶׁל קָרָוָגְ'יוֹ, יֵשׁוּ בְּאֶמַאוּס.

אֵין לִי צֹרֶךְ עַתָּה בִּכְתִיבָה.

 

סוֹף 

 

הוֹ נִשְׁמָתִי הַקְּטַנָּה וְהַמִסְכֵּנֶת, עַד מָתַי יִתְעַנּוּ לָךְ.

 

וְהַנַּעֲרָה הַהִיא מִסֶּנְט פֶּטֶרְסְבּוּרְג, הֲתִזְכֹּר. הַהִיא תִּזְכָּרְךָ?

 

מֶה הָיָה שְׁמָהּ, ג'וֹהָאנָה?

 

כֵּן! אֵיזוֹ פִּרְאִיּוּת שֶׁהָיְתָה בְּעֵינֶיהָ. כֹּחַ אָצוּר. מַשֶּׁהוּ שֶׁהוּא מִן הַמֻּפְלָא, מִן הַבָּר. לָכֵן אֲנִי זוֹכֵר.

 

תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים שֶׁל הָרַב הַיָּשִׁישׁ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ, שָׁבִים עַתָּה לְבֵיתָם.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל מִלְמוּלָם מִבַּעַד לְדַלְתִּי, סָרִים מִן אוֹתוֹ חַדְרוֹן צָנוּף אַפְלוּלִיּוּת, גְּדוּשׁ הַסְּפָרִים. אוּלַי "מְסִלַּת יְשָׁרִים", אֲנִי אוֹמֵר אֶל לִבִּי. "כֵּן, לָבֶטַח הָרַמְחָ"ל". הוּא הֲלֹא, טָמוּן בִּטְבֶרְיָה.

 

הוֹ, אֵיזֶה כְּאֵב הוּא זֶה. לִי, אֵין אֲפִלּוּ אֶת הַמִּלִּים לְתָאֲרוֹ.

 

אוּלַי הַכָּרָה הִיא זוֹ. אוּלַי הֲכִי הַכָּרָה שֶׁיֵּשׁ!

 

הוֹ, אָנֹכִי הַקָּטָן וּשְׁפַל הָרוּחַ. הֲכִי שָׁפָל שֶׁיֵּשׁ.

 

לִידְיָה שֶׁלִּי, שָׁנִי, חַגִּית וְנֹעָה, הַיְדִי גַּם. מוֹרָן. רֹךְ שֶׁל אוֹר וָחֶסֶד. כֻּלְּכֶן בְּשֶׁקֶט, בְּתוּגָה צְנוּעָה, הוֹבַלְתֶּן אוֹתִי אֶל מִיתָתִי. וַהֲלֹא אֵין מִיתָה שֶׁכָּזוֹ!

מִיתָה שֶׁל חֶסֶד, הִיא הַנּוֹרָאִית מִכֹּל. זֶה אֲשֶׁר לֹא חָוָה שֶׁכְּמוֹתָהּ, אֵינוֹ יוֹדֵעַ…

 

הוֹ מִיתָה, מִיתָה מְיֻחֶלֶת. בָּךְ הַמַּעֲנֶה. הַקֵּץ בְּכָל אוֹתָם קִטְרוּגִים חַסְרֵי-פֵּשֶׁר. חֶרְפָּה שֶׁבַּהִתְקַיְּמוּת.

וַהֲלֹא בְּתוֹךְ תּוֹכִי, אֲנִי אִסְטְנִיסְט.  

 

הֲכִי יָכוֹל אָדָם לֶאֱמֹד אֶת סִבְלוֹ?

לֹא, אֲנִי אֵינִי סָבוּר שֶׁיִּתָּכֵן הַדָּבָר, שֶׁכֵּן אֵין אָדָם עֲלֵי-אֲדָמוֹת שֶׁלּוֹ הַיְּכֹלֶת לַעֲשׂוֹת זֹאת. ז'וּרְנָלִיסְטִים מְטֻמְטָמִים. סִכְלוּת רוּחַ. אַהֲבָה אוּלַי… נֹעָה שֶׁלִּי, יַקִּירָה בְּאוֹר אַחֵר. אַתְּ יָדַעְתְּ דְּבַר-מָה וְאָמַרְתְּ. אֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי. לֹא אָז. לֹא בַּשָּׁעָה הַהִיא. כָּעֵת הַכֹּל בָּרוּר. הָאַהֲבָה. הַחֹשֶךְ. מִלִּים נוּגוֹת. אַתְּ בְּמַעֲרֻמַּיִךְ הַנִּפְלָאִים. אֲנִי בִּכְסִילוּתִי. מִי יָכוֹל הָיָה לָדַעַת?

 

אֲנִי שָׁב עַתָּה וּמְשַׁנֵּן כְּמוֹ מִתּוֹךְ תְּפִלָּה, אוּלַי הֲכִי מִתּוֹךְ תְּפִלָּה.

 

מַדּוּעַ הָיָה עָלַי לְהִוָּלֵד כְּלָל?

 

 

 

הערך הקיים מיילל בחשכה, שירים 2001-2013, מאת יחזקאל נפשי, הוצאת עמדה, שנת 2014, 98 עמ'