ביקור בית עם הסופרת אבירמה גולן: אשה זרה / מה אנחנו יודעים על עצמנו לבין מה שקורה לנו באמת

הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן מביאה ב'אשה זרה', הרומן השלישי שלה, סיפור על שתי נשים, ששתיהן מספרות את סיפורן בגוף ראשון. שתי העלילות של שתי הנשים משולבות חזק מאוד זו בזו, ושתיהן מעלות שאלות לא קלות על אמהוּת, על זהות לאומית, נאמנות, אהבה, יחסים, על הצורך להתפייס עם משהו בעברן ועל הפער העצום שבין מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על עצמנו לבין מה שקורה לנו באמת. בסופו של דבר יתהו הקוראים מי מן השתיים היא "האשה הזרה".

אבירמה גולן היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית. היא תרגמה עשרות ספרים, ביניהם כמה מספרי הילדים הקלאסיים 'פו הדב', 'פיטר פאן' ועוד.  גולן הייתה כתבת בכירה ועורכת בעיתון 'דבר', ואחר-כך חברת הנהלת מערכת 'הארץ', שם היא ממשיכה לפרסם מאמרי דעה. כיום מנהלת גולן את המרכז לעירוניות ותרבות ים-תיכונית, בת-ים.

 

 

שם: אבירמה גולן

גיל: 63

סטאטוס: אם ל- 2 בנות

מגורים: רמת-גן

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר אשה זרה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה והוצאת כנרת, זמורה, 2013

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת הספר? "זמן רב הטרידה אותי השאלה של נשים שעוזבות בית ומשפחה לטובת עבודה קשה, פיזית ונפשית, בארצות זרות. ניסיתי 'להיכנס לראש' של אישה כזאת".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "שלוש וחצי שנים".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "תמונה שהראתה לי אישה צעירה אחת, עובדת זרה לא חוקית, שעבדה במשק הבית של  חברה שלי. בתמונה הייתה הבת שלה שהיא לא ראתה כבר 6 שנים. בשדה חיטה צהוב, בשמלה לבנה, עם צרור פרחים כחולים ביד וזר ניצנים לבנים על הראש. הלב נקרע".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "ברור. כל הרומאנים שלי לקוחים ממה שהכי קרוב לי – דברים שאני רואה ודברים שקרו לי ובעיקר תחושות וחוויות אישיות שלא תמיד אני שמה לב שהן אישיות כל-כך עד שאני קוראת את הספר כולו".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני קוראת עכשיו את הכרך הראשון בטרילוגיה של יחזקאל נפשי, 'פני עצמי', ונהנית מכל מלה".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "קשה לומר בבירור. זה תלוי בתקופות בחיים. אבל בכל פעם שאני בוחנת את הספרים שקראתי מחדש נשאר קול צלול אחד במיוחד והוא זה של נטליה גינזבורג. אני לא יודעת אם מרגישים את השפעתה, אבל אני מקווה שכן".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כל מה שעבר לידי. הייתה לנו בבית ספריה ענקית, של ספרי עיון וספרות יפה, ואת רוב הרומאנים הגדולים קראתי שנים לפני שהבנתי מה בכלל כתוב בהם. אהבתי במיוחד גיבורות נשים יוצאות דופן, מרדניות, נשים שעשו היסטוריה. לא היו הרבה כאלה בספריה של הורי, אבל זכור לי במיוחד למשל המחזה 'ז'אן ד'ארק' של ג'ורג' ברנרד שו, למשל, שיצא במהדורה מיוחדת לכבוד ההצגה בקאמרי. שעות על גבי שעות הבטתי בתמונת השער של אורנה פורת, בקארה שחור ופוני גזור ישר, והמגן והחרב בידה".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "מניסיוני בשיטוט של שנים באיים לא כל-כך בודדים אבל גם לא כל-כך קרובים למרכזי אוכלוסייה, אני יודעת שהאי עצמו הוא הספר הכי טוב שאפשר לקרוא ולכתוב. השאלה הזאת היא כל כך היפותטית. הלוא אנחנו אמורים להגיע לאי בודד בטעות, בלי להתכונן, כמו רובינזון קרוזו… אז איך ניקח ספרים? והיום, כשספרים רבים ואהובים, לרבות התנ"ך וספרי ילדים קלאסיים, ממילא כתובים לי בראש, אני חושבת שהייתי מספרת לעצמי על האי הבודד, מהזיכרון, המון אגדות וסיפורים עתיקים. ברור שהם לא יהיו מדויקים, מלה במלה, אבל זה כל היופי…".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי ה-12. אני כותבת כל חיי, והתחלתי לפרסם ספרי ילדים ב-1978. עד כה יצאו שישה ספרי ילדים ו'אשה זרה' הוא הרומן השלישי שלי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "זהו סיפור על שתי נשים, ששתיהן מספרות את סיפורן בגוף ראשון. מלי, פרקליטה בכירה בתל אביב, וסלאבה, העובדת הזרה המנקה את ביתה של מלי. שתי העלילות של שתי הנשים משולבות חזק מאוד זו בזו, ושתיהן מעלות שאלות לא קלות על אמהוּת, על זהות לאומית, ועל הפער העצום שבין מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על עצמנו לבין מה שקורה לנו באמת".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בתקופה הקרובה – ספר ילדים, וגם הוא לא מיד. הוא אמנם בשלבים אחרונים של הכתיבה אבל זקוק לעוד זמן. הרבה יותר זמן מזה יצטרך כמובן הרומאן הבא. יש לי כבר רעיון שמסתובב לי בעקשנות בראש, אבל אני מבקשת ממנו בנימוס רב שיחכה בסבלנות. יגיע זמנו".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לא לרוץ ולפרסם. לכתוב לאט, להקשיב למה שהסיפור רוצה לספר. ועוד: להתייחס למלים כמו אל אבנים טובות – לברור אותן בזהירות ובהקפדה, ולשבץ אותן נכון. העברית לא אוהבת שמבזבזים אותה".

 

אבירמה גולן – ספרים

גמדצוב, הוצ' ידיעות ספרים, 1979, מה' מחודשת 2005

על עצמן: שיחות עם נשים בישראל, הוצ' עם עובד, 1988

ילדה וצבעים, הוצ' דביר, 1990

אהבת בת המלך, הוצ' דביר, 1991

האשה והרוח, הוצ' דביר, 1991

הילד שאהב את הירח, הוצ' דביר, 1995

העורבים, רומן, הוצ' הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2004

בועות הסבון של גלי, הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2006

סימני  חיים, רומן, הוצ' הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 2008

החתול שדפנה רוצה, הוצ'  כנרת זמורה ביתן , 2008

נעמי ואפרוח לא, הוצ'  כנרת זמורה ביתן, 2012

אשה זרה, רומן, הוצ' הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה /  הספריה החדשה והוצאת כנרת, זמורה, 2013

אשה זרה מאת אבירמה גולן

שני קולות של שתי נשים מספרים לסירוגין את 'אשה זרה'. האשה האחת היא מלי נוסבאום, גרושה ואם לשני ילדים בוגרים – פרקליטה בכירה, המופיעה לאורך הספר כתובעת בפני הֶרכב של שלושה שופטים בבית-המשפט המחוזי, במשפטה של אשה שלטענת התביעה רצחה את בעלה בכוונה-תחילה. קטעים של הדיון המשפטי ותהפוכותיו מלווים את עלילת הרומאן.

האשה האחרת היא סלאבה סֶמיוֹנוֹבה, עוזרת-הבית האוקראינית של מלי, אשר מלי אינה מעלה על דעתה שאינה עולה חדשה יהודייה מרוסיה, אלא עובדת זרה לא-חוקית, שעזבה מאחוריה תינוקת ולא ראתה אותה כבר שש שנים. האשה הציורית הזאת, שחיה בארץ בהוויה מוכחשת ושקופה, חולמת לזייף את זהותה ולהפוך לישראלית, ובינתיים היא פוקחת לעבר מלי עין אירונית-אמפתית, ובסגנונה הייחודי, המשעשע והמפעים, היא יודעת להבין את מלי אולי יותר מכל אדם אחר.

מלי, שבעיני העולם היא ודאי אשה מצליחה, פרפקציוניסטית ונוקשת-עקרונות, נאלצת להתמודד עם הפער שבין עקרונותיה לבין מה שקורה בחייה "לא במתכוון", מה שלא רצתה שיקרה ולא ידעה כיצד הוא קורה – כלומר, עם פרשיית האהבים החשאית שלה עם השופט הנשוי היושב מולה כאחד משלושת שופטי ההֶרכב. בסדר "המופתי" של חייה לא ברורה לה האהבה הזאת, שאין לה בה שום שמחה, והיא מרגישה בה "כמו ילדה שהציתה אש בארון הבגדים של הוריה ומתענגת על יפי הלהבה". קשה לומר שהיא מהימנה בסיפור הפרשייה הזאת.

המשבר מתחולל בשלהי מבצע "עופרת יצוקה": דווקא הניצחון של מלי בערכאה הראשונה, המקבלת פה אחד את גרסת התביעה שהנאשמת רצחה את בעלה בכוונה-תחילה, נכרך בהתמוטטות עולמה הפנימי של הפרקליטה. מה שיקרה לה ייאלץ אותה להכיר בכך שבני-אדם בקושי יודעים מה כוונותיהם, וכי ערפל סמיך עוטף את הכוונה גם בעיני האדם-הפועל עצמו.

ובדיוק במקביל מתמוטט גם העולם האשלייתי של סלאבה, הנאלצת לחזור ולדבוק בעולמה הישן. עלילותיהן של שתי הנשים המספרות את הרומאן אנאלוגיות במידה רבה, מבלי שהן מודעות לכך, ואת חייהן מטלטלות שאלות של זהות, נאמנות, אהבה, יחסים בין אמהות לילדיהן והצורך להתפייס עם משהו בעברן. בסופו של דבר יתהו הקוראים מי מן השתיים היא "האשה הזרה".

 

פרק ראשון

 

הייתי צריכה לשמוע לאוֹקסָנָה. היתה לה הרגשה לא־טובה. עוד לפני שהתחיל בלגן גדול היא הודיעה לי שבְּקיץ אנחנו חוזרות לאוקראינה.

איך שנגמר פסחא, אני מזמינה בשביל שתינו כרטיסי טיסה, אמרה.

למה, קְסֶנִיצְ'קָה, נבהלתי. את לא צריכה, אני בעצמי –

לא, היא אמרה. את בעצמך שום דבר. מזמן הבנתי. אם את לא נוסעת עכשיו אתי, את כבר נשארת כאן.

היא דפקה בְּיד שלה על שולחן.

ושתדעי לך, איימה, שזאת פעם ראשונה שאני אומרת לך, אבל גם פעם אחרונה.

אבל פעם אחרונה זאת, לא באמת היתה אחרונה. היתה עוד פעם, כשדברים כבר הסתבכו, ואז היא ממש התרגזה, לא כמו עכשיו, שראו בקלות שהיא מתאמצת לכעוס רק בשביל להשפיע עלי.

פְסְיוֹ, אמרה ברוסית, כאילו שמדברת בשם איזה שלטונות, ולא כי אולי חסֵרה לה מלה נכונה באוקראינית, עכשיו אנחנו הולכות לְשוק, ומחר את מודיעה לכולם.

מָלִי תהרוג אותי, אמרתי.

שטויות. היא תשמח בשבילך.

תשמח? היא לא מסתדרת בלעדי. והיא לא יודעת שום דבר. איך אני אסביר לה?

אל תסבירי כלום. ככה. את נוסעת ודי. תגידי שיש לך בעיות בְּמשפחה. את יודעת מה? יותר טוב שלא תגידי כלום – כמה שפחות ככה יותר טוב. תשאירי לה את נַסְטְיָה.

נסטיה? השתגעת? ראית פעם איך היא עובדת? יותר מלכלכת ממנקה.

תעשי מה שאת מבינה.

אוֹקסָנָה יותר גדולה ממני בעשרים שנה. בעל שלה נעלם לה כבר לפני שנים כמו אדים מקומקום והשאיר אותה עם שני ילדים. ילד גדול, שבעוד כמה חודשים משתחרר שם מִצבא, רוצה להתחתן באוגוסט. חברה שלו בהיריון. בְּהתחלה חשבתי שבגלל זה היא פתאום רוצה כל־כך לחזור. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי סתם נמאס לה, כמו שאמרה, ואולי היא באמת דואגת בגללי.

אם את עוזבת, ניסיתי להפחיד אותה, את לא יכולה יותר לחזור לכאן. הם מסתכלים בשבעים עיניים. גם עם פספורט חדש תיכף יגלו שזאת את.

אם אני בכלל רוצה לחזור, אמרה. אני כבר אסתדר. ולך לא צריך להיות אכפת אם כן אפשר לחזור או לא.

לא עניתי.

אל תעשי לי פרצוף ואל תצטערי, ניחמה אותי. אין לך מה לעשות כאן יותר.

איפה אני אמצא שם עבודה? לחשתי. בטן שלי התחילה לכאוב, והרגשתי מין חולשה בְּרגליים.

מה את מדברת שטויות? צעקה אוֹקסָנָה. ילדה כמו שאת, בת עשרים־ושבע, עם ראש שיש לך – לא הגיע זמן שתלמדי מקצוע של בנאדם? שבעל שלך יעבוד! שאמא שלו תעבוד! שאמא שלך! מה, הם חולים שהם התרגלו שאת ככה מאכילה אותם? מה הם חושבים, שכל חיים שלך את תנקי בית־שימושים של אנשים זרים?

"בית־שימושים" אמרה בעברית. ככה היא בוחרת מלים, מתאימה אותן כמו נעליים לשמלה: בשביל זיכרונות יש לה אוקראינית, בשביל החלטות חשובות רוסית, בשביל חומרי־ניקוי ושמות של חדרים – עברית. ואלה לא כל שפות שלה. קרה פעם ששרתי לעצמי איזה שורה בפולנית, סתם נכנסה לי בְּראש, מימים שהייתי בחורה ובשבת־ראשון הייתי עוברת גבול ברכבת עם פָּקֶטים סיגריות מתחת למעיל גדול וחוזרת עם כסף לכל משפחה – אז שרתי לי בפולנית ואל תשאלו איזה פרצוף היא עשתה! התיישרה עם כל גוף שלה והביטה עלי כאילו שנותנת לי פקודה לקפל ולהכניס לְארון, למגירה הכי עמוקה.

תסלחי לי מאוד! היא אמרה. טינופת כזאת אני לא מוכנה לשמוע!

אפשר לחשוב שלא ידעתי מה באמת מפריע לה. לא כזה מסובך. עד היום נשארו לה סימנים בכל גוף ממכות שפולני שלה היה מרביץ לה עד שמשטרה תפסה אותו על משהו אחר, איזה הברחות, וזרקה אותו לְפּוֹלניה, ושם כבר חיכתה לו רשימה ארוכה של חטאים, שבגללה הוא גמר בבית־סוהר, וזה גם היה סוף של סיפור שלו איתה.

אבל שתקתי ועשיתי את עצמי לא־מבינה.

הרבה פעמים אני עושה את עצמי לא־מבינה. ככה אנשים לא כועסים עלי גם אם הם אמרו על עצמם דברים מאוד פרטיים שאחר־כך רוצים לבלוע בחזרה. אני רואה בְּעיניים שלהם מחשבה: נו, זאת, איך שלא יהיה, היא כמו שֶׁקיר, שום דבר היא לא תופסת ממה שמדברים. אבל אני יש לי בְּראש כמו מכונה ששואבת כל דבר פנימה ואף מלה לא נושרת ממנה החוצה. אפילו לא לְחברות הכי טובות שלי. אפילו לא לְמשפחה.

יש ימים שכבר מתפוצץ לי מוח מרוב דיבורים וצעקות ובכי של אחרים, ואני מתחננת אל עצמי: תוציאי, תוציאי, תזרקי, מה את צריכה את כל זה? זה לא שלך! מה את, מחסן של כולם? אבל שום דבר לא עוזר. אם היו מציירים אותי, היו רואים גוף קטן של אשה, ומעליו מודבק צוואר דק, שמחובר אליו ראש ענקי סגור על מנעול, מלא רעש של זרים, שמעורבבים בו חתיכות של געגועים וכעס, עלבונות וזיכרונות, צער וחרטה – שלהם, לא שלי, אני על מה יש לי בכלל להתחרט? ולמי יש זמן?

ידיים שלי כבר התקלפו מתחת לְכּפפות־גומי, אבל לא נורא. בית־שימוש הבריק לי מול עיניים ולא הייתי צריכה לחשוב על שום דבר. ככה כולם כאן אוהבים בית־שימושים שלהם. אליהם יש להם חולשה במיוחד. שיהיה בלגן בְּחֶדר־ילדים, לכלוך בכל־מיני ארונות – העיקר שבית־שימושים יבריקו מניקיון.

שיפשפתי בכוח ושטפתי בהמון מים. אין לנו הרבה מים, אומרת לי מלי תמיד. תחסכי, סְלָאבָה. אבל ברגע שהיא יצאה מבית מילאתי מיד דלי ועוד דלי, וזרמים של ירוק חלש עם טיפּ־טיפה קצף נשפכו לי קרירים ונעימים על אצבעות רגליים.

ואז רקדתי לי בשקט, לאט, עם מגב וסמרטוט, כמו זוֹלוּשְׁקָה שמנקה וילה של אמא חורגת. קודם עשיתי שלוליות, אחר־כך דרכתי בְּאמצע בזהירות, ורק אז, כשהכל מסביב היה כאילו איזה נהר נכנס לסלון, שַׁטְתִּי מגב כמו סירה, אחת ושתיים, וסחטתי סמרטוט פעם ועוד פעם, ורק בסוף ניגבתי בתנועה רחבה.

רוח ממזגן ייבשה רטיבות, ונהיה קריר, וריח טוב טיפס מרצפה, וחלונות נִצְנִצְנְצוּ להם מניקיון, ואני הורדתי תריסים לאט. ושֶׁקט. רק ציפור אחת על עץ ציפצפה כאילו דחוף לה מאוד להודיע משהו לכל עולם.

אחרי שבית שטוף לגמרי אני תמיד עולה לְקומה שנייה של דירה שלה ויוצאת לְגג ומורידה מחבל בגדים יבשים. כשמלי בְּבית היא אומרת לי שיותר טוב לשים כביסה בְּמייבש, אבל אני לא מחליפה בשום דבר אחר חום של שמש חזקה שיש כאן. הכי הרבה מעבירה מִחבל לכמה דקות בְּמייבש – שתהיה מרוצה. כשאני גומרת לאסוף, ויורדת עם בגדים על כתפיים, אני נושמת מהם בושם של מרכך. תשימי ממנו רק קצת, טיפה, אומרת מלי, את מגזימה. אבל אני שופכת לְתא של מכונת־כביסה יד מלֵאה מחומר שהיא קונה עם ריח כזה כמו של יסמין, כי רק ככה ריח שלו נדבק לְבַּד. אני הלוא יודעת שכשהיא מוציאה לה חולצה מארון, היא בעצמה מריחה אותה, ואז היא נראית שמחה, ובכל אופן, היא אפילו פעם אחת לא התלוננה אצלי על ריח.

רק אחרי איזה שעה החזרתי שטיחים מגולגלים לְמקום. בינתיים היה לי נעים להביט על צל. עצלן כזה, שוכב על רצפה לכל צד וכאילו עושה טובה שנותן לקשט אותו לקרניים דקות של שמש מרווחים של תריסים. ובכל פעם שרוח עוברת – משתחווים ענפים בחוץ בריקוד מאוד מנומס, וקרניים של שמש מתחבאות ומציצות, ומתחבאות ועוד פעם מציצות, וְבְּסוף מביטות אלי וְמַצְמְצוֹת כמו איזה חתול שבע. ואז סימן שכל דבר בסדר ואפשר להירגע.

העמדתי על שולחן ספל קפה שחור חזק וצלחת עם שתי עוגיות וניל שמודבקים עליהן גרגירים גדולים ומבריקים של סוכר לבן. מתחתי על ספה רגליים שלי, יחפות. חוץ ממני אין אף־אחד. מלי נסעה, ואני הייתי כאן לשמור על שנֵי חתולים עצלנים שלה, להשקות עציצים, ולהשאיר לה בית כמו שהיא אוהבת. ידעתי שהיא תגיד כשתיכנס שכמה טוב לחזור הביתה ולהריח ניקיון. מה, עוד פעם גיהצת מצעים? את משוגעת. אבל שלא תעשה את עצמה. זה בסדר גמור מבחינתה.

הם אצלה רק בלבן – כל סדינים וציפות וציפיות. כמו אצל סבתא סוֹפיה שלי, סְטָרוּכָה בְּכפר, רק מסוג חדש ובלי פתח כזה שרואים ממנו ציפוי־משי אדום־חלק של שמיכה. כשהייתי קטנה הייתי מלטפת אותו בְּלילה עד שנרדמתי, ואז לא קמתי אפילו כשתרנגול של סבתא העיר אותי. רק כשהייתי שומעת שהיא סוחבת רגליים כבדות שלה בְּמסדרון, ותיכף אחרי זה שהיא פותחת דלת, ואז הרגשתי שהיא מגיעה אלי ומלטפת ומנשקת לי כל פנים שלי – רק אז הייתי מרשה לְעיניים להיפתח וקמה והולכת אחריה לאן שהיא לוקחת אותי: להתרחץ בגיגית של כביסה ולהסתרק במסרק עבה ולראות בְּראי צמות שלי קשורות בסרט אדום ענקי, ואחרי הכנות כאלה לשבת לאכול קָאשָׁה מתוקה.

שני חתולים היו לסבתא. שָׁא, שָׁא, קוֹטְקִי דְבָה, היא היתה שרה לי לפני שינה, שני חתולים לסלאבֶצ'קה קטנה. שחורים־לבנים ורזים וזריזים הם היו, ושניים של מלי עגולים ושעירים ובקושי זזים מחדר לחדר, וסירסו אותם בשביל שלא יהיו להם צרות בְּחיים, ככה אפילו חתולות לא מעניינות אותם.

לְקוֹטְקִי־דְבָה לא היו שמות. סבתא קראה להם חתולות אפילו שהם היו בחורים. והם תפסו עכברים ואכלו שאריות משולחן. וכאן, שני אלה עם שמות של בֶּנָאדָמים, ניוטון ופיתגורס – אני חושבת שאפילו לפני שעשו להם ניתוח לא יכלו לדעת עליהם מה הם, בחור או בחורה, ואם תשאלו אותי, גם להם־בעצמם אין מושג. ומשאריות אפשר לשכוח! מלי נותנת להם רק אוכל מיוחד, אוכל שלהם מקופסה.

פִּי־תִי, פיתי פיתי פיתי, קראתי. מספיק, תיכנסו הביתה. עשר בלילה, אני כבר עייפה. נְיוּטוֹנִי, פיתי, תאכלו כבר, שני מפונקים. אחר־כך צללתי לאט בְּאמבטיה, ומשם הלכתי לישון בחדר קטן עם מיטה הכי רכה ונעימה. על־יד מיטה עומד סֶקְרֶטֶר צבוע בלבן עם ורדים אדומים בְּצדדים, ועל מדף־כתיבה שנפתח אצלו למעלה מסודרות צנצנות מזכוכית שקופה ודקה, כמו שהיו פעם לגברות מגונדרות שכתבו מכתבים בנוצה.

את כל קשקושים יפים אלה היא קנתה בשוק פרעושים ביפו ביותר כסף ממה שיש לה בשביל בת שלה עלמה. אבל עלמה, כמה חודשים אחרי שגמרה בית־ספר והתגייסה לְצבא, עברה לגור אצל אבא שלה, ומשם עברה לבאר־שבע, ללמוד שם בְּאוניברסיטה להיות רופאה כמו אבא שלה. כל דבר שמלי אומרת או עושה מעצבן אותה, אבל דוקטור שוּקי נוסבאום, שבקושי מוציא מלה מִפֶּה אם לא מדבר על עצמו, וילד בכיין שנולד לו מאשה צעירה שלא מפסיקה לדבר בקול מונוטוני של מסור חשמלי, ולאט, מלה אחרי מלה – הם לא מפריעים לה בכלל.

עטפתי גוף בשמיכה רכה של עלמה וראש שלי שקע עייף בכרית ענקית שלה. זה היה לילה מאלה שלא הייתי צריכה לחזור לְדירה חדר־וחצי ומרפסת סגורה בפרדס כ"ץ, שממולאת בכל דברים של אוקסנה ושל נסטיה ושלי, ואחרי שכבר לא היה מקום בְּארון דחפנו גם קצת בְּקרטונים מתחת לְמיטות – שתיים רגילות ואחת ספה שנפתחת – וגם תמיד מסריח שם מסיגריות שמעשן וְלָאדי, חבר של נסטיה. פה אני יכולה לנשום קצת אוויר נקי.

חוצפן וְלָאדי זה. חושב שכמה שקיות עם ירקות ופירות לא מי־יודע־מה, שהוא מביא כל יום שישי מחנות בְּשוּק שהוא עובד שם, נותנות לו רשות לשבת אצלנו כמעט בכל ערב, ועוד בלי חולצה ועם רגליים למעלה. יושב בְּמרפסת שסגרו אותה בתריסים מפלסטיק ירוק ואנחנו סידרנו שם שתי כורסאות ושולחן – יושב לו ושותה בירה בלי חשבון ומתופף על שולחן יחד עם טלוויזיה, ופתאום צורח בקול צרוד: הֵי, הֵי, הֵי סוֹקוֹלִי. עד שאני כבר מצליחה להירדם בְּרעש של טלוויזיה ושל מכוניות שעוברות בְּכביש במהירות ושל אוטובוס שעוצר בְּתחנה ממש מתחת לְדירה ובטרטור של מזגן שמתחת שלו רק אוקסנה מסוגלת לישון, כי לה שום דבר לא אכפת, כמו אבן היא ישנה – הנה בא הֵי סוֹקוֹלִי שלו ואני קופצת ממיטה מרוב בהלה. לוקח לי שעה להירדם בחזרה.

אבל אצל מלי זה אחרת. אני נושמת לאט ונהנית מכל רגע. שקט כאן מסביב כמו אצל סבתא סופיה בְּכפר, בקושי נפנופים של איזה כנפיים. עטלפים, אני חושבת, שבאים מתחת לְחלון גדול של סלון לאכול מעץ פרי צהוב־מתוק שאף־אחד לא קטף ולא אכל בְּקיץ והוא נרקב על ענפים.

בסוף נגמרו גם כנפיים ואני נרדמתי – מי יודע לכמה זמן? כאילו אפילו לחודש שלם.

 

כל מה שקרה, לא במתכוון קרה, ולא רציתי שיקרה, ולא ידעתי כיצד הוא קורה, ואף־על־פי־כן קרה. עד לפני חודשים אחדים כבר אפילו לא חשבתי על יואב. רק מפעם לפעם, כשהייתי עם גבר אחר, התעקשו לפתע לצוף מולי שברי פרטים שלכאורה כבר נשכחו: החיוך המאופק והנבוך בעיניו כשפתחתי לו את הדלת. אצבעותיו הפרושות על ירכי העירומה. ריח צווארו בחשיכה.

אבל להיזכר בו ממש, לא הרשיתי לעצמי. גם לא רציתי. הוקל לי שנפרדנו. הוא חָסַר לי. חסרונו הכאיב לי. אבל הוקל לי. הוקל לי מאוד.

לאורך כמעט שלוש שנים הוא הצליח לתמרן ביני לבין אשתו. היה מגיע ומפתיע אותי כשלא הייתי מוכנה, וכשרק הנחתי לעצמי להירגע בזרועותיו, היה קם והולך. היו לו ימים שלא היה יכול בלעדַי, וימים שנעלם ולא השמיע קול. וכל אותו זמן ידעתי שאם רק אציב בפניו את הבחירה בין שתינו, הוא אומנם יתבלבל לרגע, אך מיד יתעשת וימצא דרך לומר לי שהוא בוחר בה.

לכן נזהרתי מאוד בכל אותן שלוש שנים לא לעמת אותו עם ההתלבטות, ובכל־זאת זה קרה, בעל־כורחי ובלי־משים.

בבוקר של שבת אחת, בעוד אשתו נסעה לאחת הסדנאות שלה, ישבנו על גג ביתי, אכלנו עוגה ושתינו קפה ולימונדה. יכולתי לשתוק, והיינו יושבים כך עד לצהריים, והוא היה הולך, וחוזר כעבור ימים אחדים מבלי להודיע מראש, והיינו עושים אהבה נרגשת וחטופה. אבל הטלפון הנייד שלו רָטַט, והוא ענה, וזה היה בנו הצעיר, ולבי נכמר מקנאה ועלבון ואשמה.

הכנס התארך קצת מעבר לצפוי – הוא אמר לו – אבל אל תדאג, אם אתה יכול לצאת כבר עכשיו, חכה לי ליד שער הבסיס; אגיע תיכף לאסוף אותך.

קמתי ואספתי את הכלים. ידי רעדו וכוס אחת נשמטה ונשברה.

די, אמרתי לו ולא ידעתי מה משמיע פי. ביקשתי ממך כבר לפני חודשיים. התִּחמוּנים האלה סופם להתגלות. אמרת שתחשוב. כמה אתה חושב, יואב?

הוא נאנח.

אני לא יכול לעשות לה את זה, אמר. תביני, מלי, היא תלויה בי נורא.

ידעתי שהוא משקר, אבל לא יכולתי לכעוס עליו. לא היתה לו ברירה, ולא רק לי שיקר, ומרגע לרגע סיכן את עצמו ואותי יותר ויותר. והשקר שטווה הלך והסתבך, נכרך על כל צעד מצעדיו, התלפף סביב כל מלה שאמר או חשב, ומאחר שהיה אלוף הניסוחים, היטיב כל־כך לנמקו: מאחר שהיא תלויה בו ואוהבת אותו אהבת־נעורים תמה, ומעולם לא עשתה לו שום רע, ותמיד הלכה אחריו ללא טרוניה – הרי אף שהוא מרגיש מרוחק ממנה, ולא נותרו להם עוד דברים רבים במשותף, אם בכלל, הוא אינו מסוגל לפגוע בה. ומאחר שכך, הנה כדי לא לפגוע בה הוא נאלץ לשקר לה. זה המעט שהוא יכול לעשות למענה.

ריחמתי עליו. על עצמו גונן. הלוא ידעתי: הוא פחד שבלעדיה ייחשף לעין־כל לא עוד כשופט מבריק, נשוי באושר ואב לשני בנים מוצלחים, שרעייתו מנהלת בית למופת, אלא כמי שנאבק עם אשתו על הבית ועל המכונית ועל חפצי־החן שאגרו כל השנים; ופתאום יגיחו מקרבי חייהם הפעורים, שנשמרו עד כה רכוסים היטב כמעיל מחויט, קרעי בטנה של נדרים שהופרו, אניצים של מריבות כעוּרות, חוטים מרובבים של זיכרונות וחברוּת ואהבה; לפתע יבלטו, כעצמות עקומות בגופו של אדם שבגדו נתלש ממנו בפרהסיה, חולשות אופי שגולגלו מזה אל זה ונעלמו מעיני האחרים בכסות הנישואים.

לא יכולתי לגנות אותו. הלוא גם אני ניסיתי בעבר לשמור על נישואי, אבל הם חמקו מידי, ואנשים הביטו בי ואמרו, באמת? מה את אומרת? זאת מלי שהיתה אשתו של דוקטור נוסבאום מכירורגית אלף? הפרקליטה הבכירה? פְּשׁשש, הם התגרשו? והוא התחתן? אז מה, היא עכשיו לבד?

שתקתי איפוא. לא אמרתי מלה מכל הדברים שעמדו לי על קצה הלשון.

והוא הלך.

אפילו לא רבנו. פשוט, הוא קם וירד שמוט כתפיים לחדר־השינה, השתהה שם רגע, ומבלי לומר מלה אסף את המפתחות והלך.

עמדתי על המדרגות והבטתי בו, והוא הינהן מעין ברכת שלום מתנצלת, ויצא.

בחודשִׁים הבאים לא החלפנו מלה, וגם לא נפגשנו באקראי אפילו פעם אחת. זה לא היה 'ברוגז'. פשוט לא היה לנו מה לומר זה לזה, ואני חשבתי שמוטב כך, ומן־הסתם גם הוא חשב כמוני.

לכן הודעתי לנירה שהסיפור נגמר, ואמרתי לה שאף־על־פי־כן אינני מוכנה להופיע באולם שלו, לא בפניו כדן־יחיד ולא בפני שום הרכב שהוא יושב בו.

והיא הסכימה. ובמשך שנתיים לא הוספנו לדבר על כך.

עד לתיק בנבנישתי. באמצע המשפט אושפז השופט מנחם אדלשטיין במחלקה האונקולוגית לזמן לא־מוגדר, ויואב נקרא לתפוס את מקומו.

אל תעשי עניין, אמרה נירה כשביקשתי שתמצא לי מחליפה. כבר שנתיים שאתם לא זוג. ברור לך שהחלפה פתאומית לא־מנומקת שלך תעורר שאלות מיותרות.

לא סיפרתי לנירה שבתקופה שלא הוספנו לדבר על כך היתה פעם אחת שנשברתי והתקשרתי אליו, ונסענו לסוף־שבוע בצפון, שאחריו נפרדנו ברוגז מר; והיתה פעם נוספת שבה התדפק הוא על דלתי בפנים חיוורות, לבוש חליפה מהודרת, בדרך לאיזה אירוע חשוב, ולאחר שהתנפלנו זה על זה בבהילות הרגילה המשכנו לשכב שעה ארוכה חבוקים במיטה, ואני שתקתי, והוא ליטף את ראשי ואמר, מלי, מלי, אני לא יכול, את קורעת לי את הלב, אני מבקש, תגידי משהו, ואף־על־פי־כן אזר כוח וקם והתלבש וענד את השעון ושטף פנים והיטיב את השיער, ולרגע קט היסס מול המראָה, אבל מיד נראו עיניו מהורהרות ומסויגות, והוא הינהן והחליט לאחֵר לאירוע בתירוץ של פקקי תנועה.

עזרתי לו לענוב את העניבה וליוויתי אותו לדלת. בקושי הצלחתי להדביק את צעדיו. ומאז לא ראיתי אותו. הימים היו עמוסי עבודה, ואנשים נכנסו לחיי ויצאו מהם, ואני חזרתי לחשוב שכך טוב. בכל לבי האמנתי ששתי הפעמים האלה לא היו אלא מעידות מקריות, פרפורים אחרונים של משהו שפג.

לכן לא טרחתי לדווח עליהן לנירה, ולא תיקנתי אותה עכשיו, כשאמרה שאנחנו כבר שנתיים לא ביחד. והסכמתי. ולראשונה בשש או שבע השנים האחרונות, מאז שהחל הרומאן בינינו, הופעתי בפני כבוד השופט יואב מַנדֶל.

הנאשמת היתה אשתו של המנוח עמוס בנבנישתי ז"ל. השניים התגוררו בבית דו־משפחתי ברחוב השחף ביהוד. היא גננת־מחליפה ביישוב, והוא עסק בתיווך דירות. לבני הזוג בן ובת קטינים.

בני הזוג ידעו בכל תקופת נישואיהם מריבות, שהנאשמת כינתה "ויכוחים עם צעקות" הן מצד הבעל והן מצידה. במשך הזמן גם חרגו הוויכוחים מגדר צעקות וגלשו לאלימות – פעם תקף הבעל את הנאשמת עד זוב דם, והיא נזקקה לטיפול בבית־חולים.

הנאשמת אומנם ניסתה להפחית מחומרתו של האירוע הזה, אך בכל־זאת תיארה בעדותה מעשה תקיפה ברור שבעלה ביצע נגדה. יתר על כן, לדבריה היה בעלה איש רגזן, שהיה תופס בידיה כשהיו מתווכחים, אבל כשנשאלה אם "לתפוס ידיים" פירושו לתפוס את ידיה כדי שלא תתקוף אותו, התחמקה בטענה שאינה יכולה לדעת מה חשב בעלה כשתפס את ידיה. אך בעדותה במשטרה התוודתה שנהגה לשרוט אותו תוך כדי הוויכוחים.

ביום 15.7.2008 פרץ ויכוח קולני בין הנאשמת לבין בעלה במטבח דירתם של בני הזוג, לאחר שיחת טלפון בין המנוח לבין אמו. במהלך הוויכוח לקחה הנאשמת לידה סכין שהיתה מונחת על השיש.

הדקירה בצווארו של הנרצח היתה מימין לשמאל, לעומק של 11 עד 13 סנטימטר וברוחב של 3 סנטימטרים. עמוס בנבנישתי נפטר לאחר דקות אחדות מהלם תת־נפחי, קרי: איבוד דם עם תסחיפים של בועות אוויר בלב, שגרמה לו הדקירה בצוואר.

התביעה  תוכיח כי הנאשמת היא שנעצה את הסכין בחוזקה דרך הרקמות הרכות וכלי הדם שבצוואר. בכוונתנו להביא עדים מומחים אשר יפריכו את חוות־הדעת שהגישה ההגנה.

עמדת התביעה היא, כי טענתה של הנאשמת כאילו אינה זוכרת מה אירע בלילה שבו נרצח בעלה ואינה יודעת כיצד הגיעה הסכין אל צווארו, וגם טענתה, בשחזור שערכה המשטרה, כי הסכין נשמטה כביכול מידה וננעצה בשוגג בצווארו – טענות שקר הן. התביעה תוכיח כי הנאשמת רצחה את בעלה בכוונה־תחילה.

זה שום דבר, אמרתי לעצמי בשעה שישבתי באולם וחיכיתי. התבוננתי בפנסיונר המזוקן, שהתמיד לעקוב אחר המשפט מתחילתו, ובנאשמת, ובאחותה אדומת העיניים, ובסנגור ובשני עוזריו. משפט הוא משפט הוא משפט. שלושת השופטים נכנסו, ושרה צפריר אמרה, "בבקשה לשבת", וקולה היה רם ונישא כמו תמיד ובישר ממלכתיות עניינית טובה, ואני רוויתי נחת ממראה עיני הנץ שלה, הסוקרות בקפידה את האולם ומבחינות בי ומעפעפות ברכת שלום סמויה. מעל לכל הראשים ראיתי את חיוכו הדק והמתחטא של יואב, חיוך שאינו שמור לאיש, אך שובה בִּשגגה את לב כל רואיו. זקפתי את סנטרי. זה שום דבר.

אבל בערב, כשכבר עמדתי ליד הדלת לבושה ומאופרת לצאת לקונצרט, הוא צילצל מלמטה. כמו בכל השנים שבהן היינו יחד לסירוגין, הוא אמר למירי שהוא יוצא לריצה ורץ כל הדרך אלי.

ומזיע ומתנשם דהר במעלה המדרגות ונכנס לדירתי, וחיבק אותי ונישק אותי כחומל עלי מאוד, ומשך אותי בתחינה לחדר־השינה.

שכחתי, מלי, אמר בקול נשבר. שכחתי כמה אני מתגעגע אלייך. כמה את חכמה, מלי. כמה את יפה.

ואני מילמלתי שכל זה רע מאוד, יואב, ואני לא רוצה, בהחלט לא רוצה. אתה יודע כמה זה לא נכון. וציפי ואסנת מחכות לי, הן לא יבינו מה קרה.

אין דבר, הוא ענה. וכבר היינו במיטה. וכל תנועותי הכחישו בעל־כורחי את מלותי.

בקיצור רב, כדי שלא ירגישו בשקר, הודעתי לציפי ולאסנת שחליתי פתאום. אחר־כך שתקתי, וגם יואב שתק, לא אמרנו זה לזה דבר, לא באותו ערב ולא למחרת, ולא ביום חמישי, כשאני נסעתי לפאריז, ולא בסוף השבוע, כשהוא נסע עם מירי ללונדון ובעוד שהיא נשארה שם, עלה הוא, במקום לחזור לארץ, לרכבת לפאריז ונשאר אתי יומיים במלון הקטן במונמרטר, שבו נהגנו להיפגש בעבר.

כפוסעים על זכוכית דקה לא שאלנו זה את זה מה היה בתקופת הפרידה שלנו. אני לא שאלתי על מירי, והוא לא שאל על המתמחֶה שהייתי אתו תקופה קצרה וכולם ידעו עליו ודיברו. בזהירות רבה טיאטאנו אל שולי הדרך את הימים של זיכרון הפרידה; ופגישתנו הראשונה מלפני שנים רבות, מופתעת ומסוחררת מקסם ומעונג ומבהלה, חפה מזדון וממחשבה, נמזגה בפגישה הזאת, המי־יודע־כמה, אשר ביקשה להיות דומה לאותה ראשונה, הגם שלעולם לא תוכל להיות כמותה.

והפעם כבר ידענו – אף שגם את זה לא אמרנו זה לזה אפילו לא ברמז קל – שכל עוד יציף אותנו מגע הבשר בכמיהה להחזיר לעצמנו את רגעי המֶתק האפל הראשונים ההם, לא יהיה בכוחנו לשנות דבר.

וכבר לא ניסינו. אבל כמו נחתם בינינו חוזה בלתי־כתוב, שלפיו אנחנו רק גונבים לעצמנו הזדמנות אחרונה. הפעם, חשבנו איש־איש בינו לבין עצמו, נצליח לשחוק את הגלגל כליל. נתעייף. וכמו בנישואים ממושכים, ננשור לבסוף זה מזה כגלדים יבשים ונוכל להיפרד לתמיד.

ובינתיים ארינו דבש בבהילות, כמי שזמנם בוגדני, והמשכנו לפגוש זה את זה כזרים באולם בית־המשפט, ולהעמיד פנים בדירתי ובבתי־מלון ובמקומות־סתר בכל העולם, שאולם בית־המשפט אינו קיים; ומה שקרה לא רציתי שיקרה, ולא פיללתי שיקרה, ואף־על־פי־כן, ובעל־כורחי, קרה.

 

אשה זרה מאת אבירמה גולן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה /  הספריה החדשה והוצאת כנרת, זמורה, שנת 2013, 255 עמ'