ביקור בית עם הסופר גל אמיר: רוח צפונית

גל אמיר, עורך דין וסופר. נולד בעפולה וחי במשגב. נשוי מאוד ואבא מאוד לשני ילדים מקסימים. מוצא זמן גם לכתוב ספרים.  בספרו השישי, "רוח צפונית", זווית הראייה הייחודית של אמיר, הנחשב כיום לאחד מסופרי המתח הטובים בישראל, מציגה שוב את פניה המוכרות פחות של החברה הישראלית ואת הצפון הישראלי שאמיר חי בו וכותב עליו.

 אמיר נולד בעפולה ומשפחתו מתגוררת בארץ ישראל זה שמונה דורות. מצד אמו הוא נצר לשושלת רבנים. בין השנים 1990 – 1992 היה עוזרו הפרלמנטרי של חבר הכנסת יאיר צבן.

 

 

 

 

 

שם:  גל אמיר

גיל: 44

סטטוס: נשוי + 2

מגורים: אשחר, משגב.

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר רוח צפונית, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011.

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? מחיי היום יום והמתרחש סביבי. הכתיבה שלי היא מאוד 'מקומית' ומתארת את המקומות שאני חי בהם בגליל.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? כשלוש שנים.

איזה ספרים קראת לאחרונה? כרגע ליד מיטתי – 'גדל, אשר, באך' מאת דאגלס ר' הופשטטר ו'הביקור' של הילה בלום.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? אני מאוד אוהב ספרות טובה, ונמשך מאוד לספרות דרום אמריקנית מגרסיה מארקס ועד מריו ורגס יוסה. רק כשהפסקתי לנסות לחקות כתיבתם של אחרים הצלחתי להוציא משהו בעל ערך בעצמי.

אילו ספרים קראת בילדותך? קראתי בילדותי המון, כל מה שיכולתי לשים עליו את היד, וכמובן את כל ספרי הילדים שהיו אז – מז'ול ורן דרך חסמבה עד אניד בלייטון.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? אשתדל שלא להגיע לאי בודד. מה אעשה שם אחרי שאגמור לקרוא את שלושת הספרים?

 

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זה ספרי השישי.

מספריו של גל אמיר

עפולה, רחוב האופרה 3, זמורה ביתן, 1998

חיילי הבדיל הולכים לאיטם, זמורה ביתן, 2000

לילה אדום, זמורה ביתן, 2003

השלישית בשורה השנייה, זמורה ביתן, 2005

המתמחה, זמורה ביתן, 2007

רוח צפונית, זמורה ביתן, 2011

ספרו הראשון, "עפולה, רחוב האופרה 3", הוא רומן משפטי. את שמו של ספרו השלישי, "לילה אדום", בחרו גולשי אתר ynet; הגולשים קיבלו פרק מן הספר לקריאה והתבקשו להציע שם. הספר היה מועמד בשנת 2003 לפרס גפן על "ספר המד"ב או הפנטזיה העברי המקורי הטוב ביותר.

 

ספר קצת על הספר שכתבת:  רוח צפונית הוא רומן מתח המתרחש בעיירה דמיונית צפון הארץ, ביישוב שהוא מעין  שילוב של כרמיאל, קריית שמונה, שלומי ועפולה. הגיבור הוא עיתונאי, שגדל בעיירה, עבר לעיר הגדולה ומאוד הצליח שם, נשלח לעיירה הקטנה בחזרה על ידי עורך העיתון שלו, ונאלץ להתמודד עם סדרת רציחות שמתבצעת בעיירה.

גיבור הספר, העיתונאי המחוספס רובי שרקליס, עיתונאי בעל לשון חדה וחושים קהים, שימי הזוהר שלו מאחוריו. מעמדו מתערער, חברתו עוזבת אותו לטובת העורך הראשי, שחוזה לו עתיד מקצועי עגום.  שנים אחרי שעזב את עיירת הולדתו הצפונית מבלי להביט לאחור, רובי נאלץ לשוב אליה כעיתונאי בעקבות רוצח סדרתי שרוצח בברוטאליות מזעזעת ילדות בנות 13, על סף ההתבגרות המינית.  בין נתוני החקירה המוזרים לסיפורי הצבע המקומיים, אולי יצליח אפילו לנפק סדרת טורים שתקנה לו מהימנות מחודשת ותמכור לעיתון עוד כמה עותקים. רובי חוזר לעיירה המנומנמת שבה הותיר את בתו ניקול, תוצר לא רצוי של סטוץ עם מלצרית, את החברים שלמדו איתו במגמת המסגרות בתיכון המקצועי ושלל זיכרונות. בהדרגה הוא מגלה כי המקום שינה את פניו וחש זר במחוזות ילדותו. כדי להתמודד עם תעלומת רצח הילדוֹת חייב רובי להתעמת עם עצמו, עם עברו ועם המפלצת המאיימת על חייה של ניקול ושל שאר בנות המקום. הוא נקלע למערבולת יצרים ולמאבק בין הכוחות החדשים לישנים בעיירה. מאבק שמסלים והולך ככל שמתקדמת העלילה.

גל אמיר מדבר על החרדות שלו כאבא לילדה. לא היה רוצח סדרתי מהסוג הזה בישראל, זה קורה בארה"ב וברוסיה שם המרחבים אדירים, וזה מאפשר את צמיחתו של רוצח שכזה.  בספר, ולא נעשה כאן ספוילר, מתאר גל מציאות בה יכול לקום רוצח כזה גם כאן בישראל הקטנה ובעיר עוד יותר קטנה.

בספר יש ביקורת לא מוסווית  על החברה המצומצמת  שבה חי  גל, עם הפוליטיקה המקומית הקטנונית, עם דמויות כמו מפקד משטרה מושחת, ראש עיר שלא מתפקד, האוליגרכים הממנים מליציה של אזרחים, אזרחים מתחמשים, משפחות הפשע המקומיות ותאגידים מושחתים. 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? תמיד יש לי על השולחן כמה פרויקטים, אחד מהם מבשיל בדרך כלל לספר.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לא לוותר לעצמך ולא להתייאש. לכתוב ולכתוב ושוב לכתוב. אם אתה באמת טוב – זה יקרה.

משפט מסכם: הספרים שלי בדרך כלל יותר מעניינים מהראיונות איתי.

 

מתוך הספר "רוח צפונית"

 

 

יש ימים שבהם אתה יודע שמשהו הולך לקרות. תור לרופא. הכתבה שעבדת עליה שישה חודשים מתפרסמת. הטיסה מגיעה. או יוצאת. יש ימים שאתה מתעורר לבוקר רגיל לגמרי, אבל במהלך היום זה מגיע. החברה שלך עזבה אותך. פוטרת מהעבודה. תאונת דרכים. מוות של חבר קרוב. כשקמתי בבוקר שבו נמצאה גופתה של יערית דנון, חשבתי שאני הולך לקראת יום מהסוג הראשון, אבל הלכתי בעצם לקראת יום מהסוג השני. אף פעם אי־אפשר לדעת. אני חושב שגם יערית לא ידעה.

כשהתעוררתי היתה השעה קרובה לשתים־עשרה בצהריים, החדר היה חשוך. ריח של משהו לא נעים שנשפך על הרצפה, ואולי אלכוהול, וגראס. ג'וינטים זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אז משהו כאן לא היה כרגיל. הסתכלתי הצידה וראיתי שם בחורה. קמתי לאט, והשתדלתי לא להעיר אותה. לא בדיוק זכרתי מיהי ומה היא בדיוק עושה שם, ולא התחשק לי להתחיל בשיחות המביכות האלה עוד לפני הקפה הראשון. בראש שלי פעם משהו כואב ותדיר, שסיפר לי כמה בדיוק שתיתי. לא שהייתי צריך את התזכורת. הבחורה האלמונית במיטה שלי סיפרה לי את כל הסיפור בלי לומר מילה. אבל אלוהים לא אוהב אותי. לפחות לא באותו היום. עד שזחלתי לשירותים, ומשם למטבח, היא כבר לבשה את אחת החולצות שלי, והתחילה "להכין קפה" ברעש, תוך כדי שהיא לא חדלה מלקשקש.

"זה לא כאילו שהלהקה שלנו צריכה את הדברים האלה כדי להתקדם. כאילו אנחנו ממש־ממש לקראת הסינגל הראשון, אבל אם אנשים כמוך… נו… סלבריטיז יסתובבו איתנו אז זה מה־זה יקפיץ לנו את הסיכויים. כי אני בטוחה שמבחינה מקצועית אנחנו ממש־ממש על רמה. יו… אני בבית של רובי שרקליס! אתה קולט? איזה כיף שמחר סוף־שבוע ארוך? מה לא כיף? אני כרגע בין עבודות. מקדישה את עצמי ללהקה. אבל לפעמים אני ממלצרת וגם ברמנית ב'הוקאיי'. אתה ידעת שזה דמות מ'מ.א.ש' שזה סדרת טלוויזיה משנות השישים? נורא מצחיק. הם עושים את הפאב שלהם על דמות ענתיקה שאף אחד לא מכיר ואנשים בכל אופן באים. כי זה מקום ממש מגניב."

היא היתה אדומת שיער וירוקת עיניים, וניתן היה לומר שיש לה גוף יפה, אילולא קעקוע של פֵיה שכיער את כתפה השמאלית. התחלתי פחות או יותר להבין מה היא עושה בדירה שלי, והקשקושים שלה הזכירו לי גם איפה נפגשנו. אם אני מגיע למצב שאני תופס גרופיות בפאב, אז המצב שלי לא טוב. היה לי ניסיון עם דברים כאלה. זה אף פעם לא נגמר טוב. ניסיתי להצמיד שם לפנים האלה. הבטתי בעיניים הירוקות, הגדולות והריקות, ובפה המקשקש ללא הרף. ניסיתי להתרכז. שבט הגמדים המעלה קורבן אדם לצלילי תופי טם־טם שרקד את האומפלה בומפלה ברקתי השמאלית הפריע, אבל אחרי דקה המידע צף ועלה.

"עדן…" אמרתי. היא השתתקה לרגע. כנראה זכרתי נכון את שמה. "יש לי כמה דברים לעשות שבאמת עדיף לעשות אותם לבד. אני מתכוון מבחינה מקצועית. פגישות עם מקורות סודיים וכאלה. תרשמי לי יפה־יפה את המספר שלך על פתק, ותתקשרי למונית? אני משלם. כמובן."

היא לא נעלבה. היתה בה עליצות וקפצנות שעמדו בניגוד טוטאלי למה שהרגשתי. אולי זה פער עשרים השנה שבינינו. אולי זה כי היא שכבה עם סלבריטי ואני שכבתי עם ברמנית. לא יודע. היא רשמה בצייתנות ובכתב יד ילדותי ועגול את שמה המלא ולא פחות משלושה מספרי טלפון (אחד מהם אצל אחותי כי לפעמים אני שם כי היא צריכה הרבה בייביסיטר כי היא בהייטק ולפעמים משאירים אותה שם בערבים והתינוק כבר רגיל אלי), והתקשרה למונית. היא עוד הספיקה להגיש לי את הקפה לפני שיצאה. דווקא לא רע. כששמעתי את הדלת נטרקת, הצתתי את הפתק עם מספרי הטלפון והדלקתי באמצעותו את הסיגריה של הקפה של הבוקר. נהניתי הנאה מרובה לראות את פרטיה עולים בעשן. קיוויתי שלא אראה אותה עוד לעולם.

מרוצה מאוד וזחוח מעט יצאתי החוצה ואספתי את העיתונים מתיבת הדואר. בגלל החורף העיתון היה עטוף בשקית ניילון, ולא ראיתי את הכותרת. אבל ידעתי מה היא צריכה להיות. "הקצין והקטינה". אני עצמי נתתי את הכותרת, וגם עבדתי על העימוד של הכתבה עד לרמת גודל הפונט של כותרת המשנה. את הכתבה עצמה על ראש אמ"ן לשעבר והיום יועץ בכיר לראש הממשלה, והקטינה הפלסטינית בת השש־עשרה, נפרסם ביום שישי, במוסף. היום אמור להיות הטיזר. אבל זאת נקודת האל־חזור. היום הכול יתפוצץ. עדיין לא בדקתי את הטלפון ואת המייל. הביפר היה זרוק בפינה, מכובה. אבל ידעתי שהם מתפוצצים מהודעות. הבוקר הזה אמור להיות מהנה ומענג, ורציתי להאריך אותו כמה שאפשר.

גמעתי עוד לגימה מהקפה, לפני שקרעתי את הניילון והוצאתי מתוכו את העיתון. עברה חצי שנייה עד שהבנתי שמשהו לא בסדר. הכותרת עסקה במשהו ששר האוצר אמר על שער הדולר, ועוד איזה משהו שנשיא ארצות הברית אמר על הפלסטינים. או הפלסטינים על הנשיא. המילים "אבידן דרוקר", "ראש אמ"ן" או "אימתיאז אסאללה" לא הופיעו כלל. גם לא בעמוד האחורי. אופס. כשבדקתי את הטלפון הסלולרי והמייל, היו שם רק הדברים הרגילים. הבנק שוב סבור שאני חייב לו כסף, והרבה. ניקול שלחה לי תמונה ממסיבת חנוכה. זימון לישיבת מערכת ביום שלישי הבא. כנראה משהו מאוד־מאוד לא בסדר.

חיכיתי עוד כמה דקות שהטלפון יצלצל. ככל שהזמן עבר והוא לא צילצל, הבנתי שאני זה שצריך ליזום את הקשר. נשברתי והתקשרתי. הוא ענה מיד.

"מה?" שאלתי.

"מה אתה חושב."

"אני חושב שאם הכתבה שלי לא נמצאת בעמוד הראשי אז יש בעיה, ואני רוצה לדעת מהי."

"גם אני חושב שיש בעיה, ואני חושב שאתה לא מתחיל אפילו להבין באיזה בעיה אתה נמצא, ואני רוצה לראות אותך כאן תוך חמש דקות."

"אנ'לא יודע. יש לי…"

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות כרגע שהוא יותר חשוב מלדבר איתי. אני מוכן להתערב שהתעוררת לפני רבע שעה, ליד מישהי בערך בגיל של החברה שלך אימתיאז אסאללה, ושמה שאתה רוצה לעשות זה לנסות להתאושש לגמרי ממה שקרה לך אתמול בלילה. אני לא רוצה לדעת מהו, אבל יש לי ניחוש לא רע. אז תבין. אם אתה לא אצלי תוך חמש דקות, אז אל תגיע בכלל. אתה יודע מה? קח עשר דקות. אני רוצה לראות אותך גם אחרי מקלחת ותגלחת. ותצחצח שיניים."

אלי לא מדברים ככה. גם לא פירסטטר. נראה שאין לי ברירה. אגש לשם ואדפוק על השולחן. אני אראה לו מה זה.

בכל הסרטים העיתונאי שמגיע לשולחן של העורך הראשי צריך לעבור דרך חדר גדול שבו עובדים עיתונאים רבים ליד שולחנותיהם. כולם מסתכלים עליו מחזיק בידו את הגילוי המדהים שיהפוך את העולם על פיו, את פיסת הנייר, את ההקלטה, ועובר דרך המעבר, החסום לעתים על ידי העיתונאי הוותיק, הציני והשחוק, שמחזיק כוס קפה ומנסה לשכנע אותו לרדת מזה. החדר של העורך הראשי, מין בן בראדלי כזה מה"וושינגטון פוסט", הוא תמיד קובייה כזאת מזכוכית, שמה שקורה בה חשוף לכל העיתונאים. כשהשיחה מתלהטת אז העורך סוגר מין תריסים ונציאניים כאלה, אבל זה לא ממש עוזר כי כולם יכולים לראות ולשמוע את מה שקורה שם. אז החדר של ברוך פירסטטר היה חדר רגיל לגמרי בקומה נפרדת של הבניין של העיתון. אל החדר הוביל מין חדרון כניסה כזה שישבה בו המזכירה שלו, שאותה היה מחליף אחת לכמה חודשים, והיא סיננה שיחות טלפון ומנעה את הכניסה ממי שלא צריך להיכנס. החדר עצמו לא רע. די גדול, עם ספרייה, ופלזמה על הקיר, וארון עם גביעים ותעודות ותמונה עם שמעון פרס וביל קלינטון. הוא ישב ליד השולחן שלו וקרא מעל מסך המחשב דו"ח פיננסי ארוך באנגלית, שטרח להוריד ולהסתיר מפני כשנכנסתי והתיישבתי בצד השני של השולחן.

פירסטטר בכלל לא נראה כמו בן בראדלי. בראדלי היה רזה, ועם הדרת פנים ורעמת שיער לבנה. פירסטטר היה שמן וקירח ומעשן בשרשרת ומרושל. השמועה אמרה שהוא נשאר כל הזמן הזה בתפקיד רק מכיוון שהוא מחזיק בכספת שלו משהו שיכול להביך מאוד את הבעלים של העיתון. אבל מאז התחלפו כבר שלושה בעלים, ועכשיו העיתון בכלל בשליטה של תאגיד אוסטרי, כך שכנראה יש עוד סיבה שפירסטטר עוד שם. אמרתי לו שלום כשנכנסתי. הוא לא ענה, אלא העביר אלי תיק משרדי בכריכת קרטון ורודה. קראתי את תוכנו של התיק אולי שתי דקות. לא אמרתי כלום.

"אתה צריך להגיד תודה לאלוהים שעצרתי את זה בזמן. זה היה יכול להפיל אותך ואת העיתון לקרשים," אמר פירסטטר, כשראה שסיימתי לקרוא את הדבר המאוד מכוער שנגלה אלי מתיקיית הקרטון הדקה. שמרתי על פני פוקר. ידעתי שקיבלתי כאן יד נוראית, ושכנראה הפסדתי במשחק הזה את המכנסיים. אבל חייבים לשמור על פאסון.

"זה משהו שאני צריך לבדוק עם המקור שלי."

"אני לא יודע מי המקור שלך, ולא אכפת לי. הבאת לי סיפור שתחקירנית בת עשרים גילתה ביומיים שכולו שקר. מהתחלה ועד הסוף. אתה מאבד את זה, רובי," אמר, כקובע עובדה.

"אני לא מאבד כלום. תן לי לקחת את זה למקור שלי, ואני בטוח שיש הסבר פשוט…"

הוא לא נתן לי להשלים את המשפט, סימן תנועת ביטול ביד שלו, ואז הפנה אלי את גב הכיסא, ופשוט הביט דרך החלון. היה לו נוף מאוד יפה. החדר שלו נמצא בדיוק עשרים וחמש קומות מעל החדר שלי. אני ראיתי את החצר האחורית של הקניון. הוא ראה את קו הרקיע של תל אביב.

אחרי שתי דקות כאלה אמרתי, בשקט, "אתה יודע מה, ברוך, אולי באמת איבדתי את זה."

הוא הסתובב והביט בי. "אתה מבין שאחרי כזה דבר אני לא יכול להשאיר אותך כאן."

חשבתי על החובות והבנק וההלוואה, ועל ניקול, ועל המכונית, ונהיה לי רע. הכרתי את פירסטטר, וראיתי דברים כאלה בעבר. הוא לא רק מפטר, אלא גם דואג לכך שכולם ידעו למה הוא פיטר. עוד לא קראתי עד הסוף את המסמכים בתיקייה הוורודה, אבל ידעתי שאם זה דולף, אני לא אוכל למצוא עבודה גם בביטאון אגודת לוכדי הכלבים של גדרה עילית.

"תסתכל על עצמך. איבדת את זה. אתה חותך פינות, ואתה לא מתחקר עד הסוף. הפוליטיקאים מאכילים אותך בכפית, ואיבדת יותר מדי קוראים. כבר חמש שנים לא ראיתי ממך סיפור טוב באמת. הגיע הזמן להסיק מסקנות, שרקליס. אתה שרוף."

"תראה…" אמרתי, והמילה נותרה באוויר. כל מילה שאמר היתה אמת, ושנינו ידענו את זה. הייתי יכול להוסיף עוד כמה מחמאות, אבל זה רק ביני לבין עצמי. שרוף זאת דרך לא רעה לומר את זה.

"אתה יודע מה פעם אהבתי אצלך? היתה לך כתיבה יוצאת דופן. קול ייחודי. בלטת מכל האנשים שם במקומון העלוב הזה בחיפה. היו שבתות שהייתי מחכה לקרוא מה שכתבת. לא נתת לשכוח מי אתה ומאיפה אתה בא. ואני מחזיר אותך לשם."

"למקומון?" שאלתי. בראש התחלתי לגלגל תלושי משכורת והלוואות. אצטרך להצטמצם קצת. אולי אנהל משם משא ומתן עם המתחרים. זה נותן לי קצת זמן. לעזאזל. חיפה זה לא כל כך נורא. אוכל אפילו להמשיך לגור בתל אביב. לולאת החנק הרפתה לרגע מצווארי, ואז התהדקה שוב.

"להר־פז."

"אני לא חוזר לשם," אמרתי, "שרפתי שם יותר מדי גשרים ואין לי מה לחפש שם. תפטר אותי. אני לא חוזר להר־פז."

"תקשיב טוב. מצאו שם הבוקר עוד אחת. בכלל לא ידעו שהיא נעלמה. האמא שלה איזה נרקומנית, וחיה בנפרד מהאבא. כל אחד חשב שהיא אצל מישהו אחר. ארבעה חמישה ימים. הבוקר מצאו אותה. יערית דנון. תזכור טוב את השם הזה, כי אני שולח אותך לשם."

"אני לא חוזר לשם," שבתי ואמרתי.

"אני לא רוצה כתבה על הרציחות. בשביל זה יש לי בשטח כתבים מקומיים וכתבי פלילים. אתה לא זה ולא זה. אני רוצה סדרת כתבות. אפילו טור שבועי. זה לא חייב להיות על הרציחות. בטח ימצאו את הרוצח תוך שבוע־שבועיים. או שימצאו מישהו להלביש עליו את זה. זה לא מעניין אותי. אני רוצה שתלך לשם ותביא לי משהו אדיר אחת לשבוע, לשים במוסף, ואני רוצה שבסוף זה יתגבש לספר. משהו כמו 'בדם קר' של טרומן קאפוטה."

"אני לא חוזר לשם," אמרתי.

"זה הדבר היחיד שיציל אותך."

"וזה גם מאוד נוח. אתה יודע. אני בהר־פז, ואתה כאן עם לוסי. אתה שקוף. ומכוער. מאוד שקוף. אבל מאוד מכוער."

"אתה לא רוצה את לוסי. תאמין לי. הסיבה היחידה שהיא היתה איתך זה בשביל להגיע אלי. והסיבה היחידה שהיא איתי זה כדי לשבת בכיסא הזה, או בכיסא דומה, יום אחד. אז אני מזיין אותה, ואתה יודע בדיוק כמה זה טוב ונחמד, אבל בניגוד אליך אני נשאר עם עיניים פקוחות. אני יודע שאין לה הרבה מה לעשות עם מישהו שזקן ממנה בשלושים שנה ושמן ממנה בשלושים קילו. אז אני לא חושב שזאת אהבת חיי, וכשאני אאבד אותה אני לא אשקע באלכוהול, ולא אאסוף גרופיות ב'הוקאיי'. זה לא מפריע לי שאתה כאן. להפך, זה נותן גם לי וגם לה איזה קיק. אבל זה כבר עניין פרטי שלנו. אנחנו מדברים עכשיו עליך, ואתה לוקח את הטוסיק ונוסע צפונה. עוד היום."

"אני מתפטר," אמרתי.

"אתה לא. אם אתה צריך משהו — תרים טלפון. על הוצאות וכאלה, דבר עם איתן. השבוע אני לא מצפה לשום דבר, אבל אני רוצה משהו קלאסי לשבוע הבא." הוא חזר והסתובב אל החלון.

הסתכלתי על השולחן שלו. המגירה היתה פתוחה למחצה והיה בה סנדוויץ' חצי אכול, שאיזה רוטב טיפטף ממנו על כל מיני ניירות שהיו מתחתיו. החדר הסריח מסיגריות. החלון היה סגור. ידעתי שאחד התפקידים של הפקידה שלו הוא שבסוף היום לא יישאר לו אפילו נייר אחד על השולחן, כי הוא לא ידע מה לעשות איתם, והיה בלגניסט נוראי. הרגשתי ממש בחילה. ממנו. מעצמי. מלוסי. אולי כדאי באמת שאני אתרחק ממנו קצת.

קמתי ויצאתי מהחדר. את תיקיית הקרטון הוורודה השארתי על השולחן.

כבר לא עניין אותי מה כתוב שם. אני אסע צפונה, להר־פז, ואוציא משם סדרת כתבות, ואחזור עם ספר. משהו כמו "בדם קר" של טרומן קאפוטה.

אולי אפילו יותר טוב. כי קאפוטה לא הכיר את המקומות שעליהם הוא כתב. אני הכרתי אותם טוב. יותר מדי טוב.

* * *

כבר מהאוטו הרמתי טלפון לליאוניד.

"'קול צפוני' שלום, מדבר ליאוניד," ענה הקול הצפוני, המוכר, הרועם.

"את מחלקת הסחיטה באיומים, בבקשה," עניתי.

"הם לא נמצאים כרגע. אני יכול להעביר אותך למחלקת אמצעי מניעה, כדי למנוע הסתבכויות בעתיד."

"ליאוניד, יא חתכת מניאק, קאק דֵילָה?"

"הורגים אצלנו ילדות קטנות, חוץ מזה, הכול כרגיל."

"איך ניקול?"

"לא ראיתי אותה היום. אני לא חושב שהכירה את הילדה שמתה."

"חוץ מזה?"

"הכול בסדר. משהו קרה?" הוא לא רגיל שאני מתקשר סתם, בלי סיבה.

"לא… בעצם… יכול להיות שאני עולה אליכם."

"לכתוב על המקרה? היום? הכול כאן עיתונאים, וראיתי אחד או שניים מהעיתון שלך. יש להם כאן חמ"ל רציני במלון של דבי."

"לא. לא ממש בקטע הזה. אולי לקצת יותר זמן."

"יומיים? או עד שהדברים יתבהרו? עד שיתפסו את הרוצח? זה יכול לקחת גם יותר מיומיים."

"אני חשבתי על כמה שבועות."

"אה…" הוא אמר ושתק. הייתי יכול לשמוע את המחשבות רצות במוחו.

"אתה עוד עובד בעיתון, נכון?"

"כן. מה חשבת שאני עובר לעבוד בסמרטוטון שלך?"

"אז מה יש לך לעשות כאן כמה חודשים?"

"שלחו אותי לסדרת כתבות. ואולי ספר."

הוא צחק את הצחוק הענק, הסלאבי, שלו.

"ואין קשר לזה שהעורך שלך מזיין את החברה שלך?"

"גם אני חשבתי ככה," אמרתי, "אבל זה יותר מסובך."

"יאללה," אמר. "אז ברוך הבא."

"תכין את ניקול," ביקשתי. "אני לא רוצה ליפול עליה מהשמים. דבר איתה."

"בסדר. אתה רוצה קצת רקע על מה שקורה כאן?"

"אני נוחת אצלך במערכת עוד כמה שעות. נדבר."

"ברוך הבא," אמר.

ניתקתי. אולי אני אישן הלילה אצלו. אני בטוח שוולנטינה תעשה פרצופים. אבל ליאוניד היה בסדר. נזכרתי באמירה של רוברט פרוסט, שהבית הוא המקום שכשאתה צריך להגיע אליו, הם חייבים לקבל אותך. הדבר הכי קרוב לזה שהיה לי בעולם הוא הבית של ליאוניד וּולנטינה בהר־פז. הם פשוט מגדלים את הבת שלי, ואין להם כל כך ברירה. ליאוניד הוא בעלים של עיתון מקומי. תשעים אחוז פרסומות, טור רכילות (תחת הכינוי המוזר "ליאונטינה"), עצות בנושאי אהבה ומין (ליאונטינה כתבה את התשובות, ואני חושש שגם את רוב השאלות), קצת חדשות מקומיות, הרבה חנפנות לראש המועצה המכהן. אבל אם מישהו ידע בדיוק מה קורה בהר־פז, זה ליאוניד. אם אני רוצה לכתוב על הרציחות, הוא יוביל אותי כמה צעדים לפני כולם. אבל לא רציתי לכתוב על הרציחות.

אף פעם לא חשבתי שכל כך קל לעזוב הכול, ופשוט לנסוע לאיזשהו מקום לכמה חודשים, בהתראה של שעתיים. זרקתי כמה בגדים, כלי גילוח ומברשת שיניים לתיק לא מאוד גדול, וביד השנייה לקחתי את הלפטופ. היה לי קצת חבל על האוכל במקרר. אבל אחרי שהצצתי עוד הפעם ראיתי שם ים של כל מיני בירות ובריזרים, חלב מלפני שבועיים, ובתוך מין כלי כזה של פיירקס, שניצלים שלדעתי עוד לוסי הכינה, לפני חצי שנה, לפני שנפרדנו. גם אם היה לי חתול לא הייתי נותן לו אותם. לא נראה לי שעוד כמה חודשים במקרר יזיקו להם. חשבתי אם יש מישהו באזור גוש דן רבתי שאני רוצה להיפרד ממנו. אין מישהו כזה. נכנסתי לאוטו ונסעתי. כשהגעתי לתל אביב מהמקומון בחיפה לפני חמש־עשרה שנים, לא לקחתי איתי הרבה יותר ממה שנשאתי איתי כעת. אפילו לפטופ לא היה לי. מה שבא בקלות…

ועוד לפני שבכלל חשבתי יותר מדי, הייתי בבית הקפה של כביש שש, שותה קפה מאחת מכוסות הקרטון הגדולות מדי. לידי חבורה ענקית של תיירות מצרפת, שרק אחת מהן ידעה עברית, והזמינה לכל השאר, ברעש גדול. "האוגה… האוגה לנאומי! אמלי, טוש פה לה גטו! קס־קה טו וה? אוד שתיים קפה אפוך. גדול או קטן? גראן או פטי? גדול. אוד שתיים קפה גדול." ישבתי בשקט, בצד, והסתכלתי על התיירות בעניין. כביש שש עוד היה הציביליזציה. נסעתי בו לפעמים. בית הקפה הזה לא זר לי. התיירות הצרפתיות הריחו מחוף ים ומנתניה ומכל מיני דברים טובים שתיירות מצרפת מורחות על עצמן. שבתי והסתכלתי עליהן היטב. ביני לבין עצמי נפרדתי מהמין האנושי. ידעתי שכשארד מכביש שש במחלף עין תות, הכול יהיה מאחורי. הרגשתי את הר־פז מתקרבת אלי. התעלמתי לרגע מקולן של הצרפתיות. אני די בטוח שבסוף אמלי חלקה את העוגה עם נאומי. זה הפתרון ההוגן. אין דרך אחרת. חשבתי, בשקט, על הר־פז. התחלתי לקבל את התחושה הזאת של משהו שקורה. בעניין של דרוקר והפלסטינית היתה לי תחושה קרובה, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר. זה היה מזויף. עכשיו אני מבין. הר־פז היא הדבר האמיתי. משהו בחיי הולך להשתנות. חשבתי שאפגוש היום את שמעון לינקי. לינקי בחור טוב, ירצה לראות אותי, אבל בטח לא יהיה לו זמן. אני אתחיל משמעון לינקי. אגיע להר־פז, ואגיד שלום לליאוניד, ואחבק את ניקול, ואתקלח מהנסיעה, ואלך לראות את שמעון לינקי. זאת נקודת התחלה טובה. קמתי ממקומי, והזמנתי עוד כוס. טו גו. למרות שנסעתי כבר כשעה, הייתי עוד רחוק, וכוס קפה נוספת לא תזיק.

"חבורת הזמר 'שיר־פז' חנכה את היכל התרבות החדש בערב שירי גורן בליל לבנה, לקול מחיאות כפיים נלהבות. אחרי ההופעה המהממת יצאו הזמרים שלנו לקפה ועוגה ב'בריוש של מרלן', על חשבון בעל הבית, שנותן גם הוא את קולו בזמר, אבל רמז לליאונטינה שהוא מתבייש לעלות על הבמה."

מלחשים לליאונטינה

                                           

שגם תחנות ה־FM הקבועות ברדיו המכונית שלי חדלו לתפקד, ואת מקום גלגל"צ תפסה תחנה ששידרה גרסה מזעזעת בערבית של "La vie en rose" של אדית פיאף, ידעתי שאני קרוב, מאוד קרוב.

כשהייתי ילד היתה להר־פז רק כניסה אחת. היום יש כביש טבעת ושלוש כניסות, מהמערב, מהמזרח ומאזור התעשייה, מצפון. זאת שנכנסתי בה, ממערב, מרשימה. כביש ארבעה־מסלולי עם שני רמזורים, וגינה גדולה בצד, שהשיחים בה גזומים בצורת האותיות "הר־פז". זה נחמד. שום דבר מזה לא היה שם בפעם הקודמת שהייתי בהר־פז, אבל מצד שני הפעם הקודמת הזאת היתה לפני יותר מעשר שנים, ולא ממש הסתכלתי אז לאן אני נוסע.

התחלתי בנסיעה איטית לאורך הרחוב הראשי. משמאל, על צלע ההר, ניתן לראות את השיכונים הישנים של עמידר שבהם גדלתי. השם "שכונת לוי אשכול" הסגיר את התקופה שבה נבנתה. מימין צמחו כמה בתים יותר יפים, בתי קומות יותר חדשים ויותר נקיים ומודרניים, שככל שהתקדמתי במעלה הרחוב הפכו לקוטג'ים דו־משפחתיים, ואז לשכונה מפתיעה של בתים פרטיים קטנים ומתוקים. הייתי אומר "שכונת וילות", אבל זאת הר־פז. אין וילות בהר־פז. המשרדים של "הקול הצפוני", הסמרטוטון של ליאוניד, שכנו באזור התעשייה החדש, ולא הייתי סגור לגמרי על איך להגיע לשם. מצד שני זה נראה לי משפיל להפעיל ג'י־פי־אס בעיירה שנולדתי וגדלתי בה. אז פשוט התקדמתי בכיוון הכללי של צפון־מזרח, שידעתי שאזור התעשייה נמצא בו. הגעתי למרכז המסחרי החדש, והחניתי את הרכב מול בית קפה שנקרא בשם "הבריוש של מרלן".

הרחוב היה נטוש. בהר־פז של ילדותי, תמיד היה מישהו ברחוב. ילדים משחקים, אמהות בדרך לקניות, בטלני הר־פז מחפשים משהו לעשות עם עצמם. אבל משהו כאן לא בסדר. זה נראה כמו עיירת רפאים בסרט מערב פרוע, דקה לפני הדו־קרב בין האקדוחן הטוב לאקדוחן הרע. מישהו או משהו השאיר את אנשי הר־פז בבית.

המרכז המסחרי החדש היה באמת חדש. היו שם ארבע או חמש חנויות שאפשר למצוא בכל קניון — חנות ספרים, איזה קשקוש לבגדים של ילדים, משהו למתנות וחנות נעליים. מהחנויות עלה אור עמום של נורות פלורסצנט. אף אחד לא נכנס אליהן, ואף אחד לא יצא מהן. בכיכר שמסביבה בנוי המרכז נמצא בית קפה, שהשתרע על פני רוב שטח הכיכר והמדרכות שמסביבה. בשעה הזאת של היום, בסביבות ארבע אחרי הצהריים, שולחנות הפלסטיק וכיסאות הפלסטיק היו ריקים. בחורה שמנה כבת עשרים וחמש טיאטאה את הכיכר בחוסר חשק מופגן. התיישבתי על אחד הכיסאות, אבל הבחורה לא שמה לב אלי. הבטתי במבנה עצמו. דוכן, שדרכו כנראה ניתן להזמין, ומאחוריו אמורה הבחורה לעמוד, ומאחור, חלל חשוך, ללא חלונות, ובו שניים או שלושה שולחנות וכיסאות נוספים.

הוצאתי סיגריה ומצית והנחתי אותם ברעש על השולחן. לאחר מכן הוצאתי את טייפ המנהלים הקטן שלי, ואמרתי לתוכו בקול רם, "הר־פז, עשרים ושלושה בדצמבר, המרכז המסחרי החדש, ארבע אחר הצהריים." היא הסתכלה בי בחוסר עניין וניגשה אל הדוכן, הביאה משם תפריט, הניחה אותו באדישות על השולחן שלי, ואז הסתלקה לענייניה וחזרה אחרי כמה דקות.

"אספרסו. קצר."

"עוד משהו?"

"פדידה נמצא?"

"הוא לא מדבר עם עיתונאים."

"איתי הוא ידבר."

"מי אתה?"

"רובי שרקליס."

היא נכנסה למבנה בית הקפה, וחזרה מהר, מתנשפת מעט.

"הוא אומר שתיכנס."

נכנסתי. בחדר החשוך, בפינה שהוארה אך בקושי בנורת ארבעים ואט, ישבו שני גברים וילדה. כשנכנסתי קם אחד מהם, וחיבק אותי בחום.

הסתכלתי בפנים של ישי פדידה. הוא השתנה מאוד. הנער שהכרתי בהר־פז לפני עשרים וחמש שנה היה לגבר. חריצים עמוקים נחרתו בפניו. משהו בהבעתו נראה אטום. משהו בשפת הגוף הביע איזו הסתייגות. החיבוק היה חם, אבל זהיר. ראשו היה מגולח למשעי, ועטרת השיער שזכרתי אבדה כנראה עם הגיל. אבל הגזרה נשארה נערית. תמיד היה רזה מאוד, ועכשיו נראה רזה אפילו משזכרתי כילד. הוא לבש סווטשרט שחור פשוט ומכנסי ג'ינס, ונראה בדיוק כמו כל אחד אחר ברחוב. ידעתי שהוא הרג שלושה אנשים בסנט לואיס, ושהאף־בי־איי לא סגר עוד את החשבון הזה. זה פחות או יותר הדבר הראשון ששמעתי עליו מאז שהיינו ילדים, וזה היה כבר לפני שש או שבע שנים, כשהוא חזר לארץ. כבר אז פירסטטר יימח שמו ניסה לשכנע אותי לנסוע להר־פז לכתוב עליו. אבל אז יכולתי להגיד לו לא.

בית הקפה היה עלוב. הקירות נצבעו בבז' פולני כזה, עצוב, כמעט בלי תמונות. מוזיקת רקע לא התנגנה. על אחד הקירות ניצב מסך פלזמה לא ממש גדול, כבוי. השולחנות שאליהם ישבנו היו שולחנות כרום נוסח דיינר אמריקני, שהוצמדו לקיר. התיישבתי ליד הטיפוס השני, ופדידה התיישב ליד הילדה, שאכלה בחוסר תיאבון מופגן עוגת גבינה.

"תראה אותך, שרקליס, לא השתנית בכלל."

ידעתי שאני צריך להיזהר, אבל לא רציתי לצאת חנפן.

"הלוואי שיכולתי לומר אותו דבר גם עליך."

הבחור שישב לידי זרק בי מבט מהיר, ואחר כך החזיר את המבט אל השולחן.

פדידה צחק, צחוק יבש, גרוני, שדמה יותר לשיעול של מעשן. הוא טפח על גבי, והורה לי במחוות יד לשבת לידו.

"זה חכים, והוא חבר. וזאת," אמר, וליטף בחיבה את ראשה של הילדה, "מרלן."

"אתה העיתונאי שלמד בכיתה עם אבא," היא אמרה.

"נכון," הודיתי.

"אני מכירה את הבת שלך. היא בשכבה שלי."

"אתן חברות?" שאלתי.

"לא." ענתה, והמשיכה להתעמק בעוגת הגבינה המונחת לפניה על השולחן.

פדידה דפק על השולחן. "ראיה! מה זה פה? איפה הקפה שלו? תזיזי ת'תחת," הוא פנה אלי בחיוך. "אני לא יודע למה אני מחזיק אותה. אם לא אומרים לה לזוז אז היא פשוט לא זזה. על הכול אני צריך לפקח כאן, על הכול."

הסתכלתי קצת מסביבי. הדבר המעניין ביותר בחדר היה מרלן. ילדה יפה, יפה מאוד אפילו, בעלת עיניים כחולות עמוקות, ושיער שחור, גולש. פנים מאוד הרמוניות. שום דבר במרלן לא הזכיר את פדידה כשהיה בגילה. והיא ישבה בכיסא גלגלים.

הוא שם לב לאן אני מסתכל. "היא מאה אחוז אמא שלה, שתהיה בריאה. בפרצוף, בצבעים. היא עושה עכשיו קריירה בסנט לואיס. הוציאה קלטת של ספינינג מאוד מצליחה. אנחנו די בקשר אפילו. בדיוק אותן עיניים. אבל השיער שלי. ג'ניפר בלונדינית."

"לא קשה לך קצת לגדל אותה כאן, לבד?"

"אני לא יכול להיפרד ממנה לשנייה. היא גם קשורה לכאן מאוד. מרלן אפילו נולדה כאן. אני וג'ניפר ניסינו לחיות קצת בהר־פז, כשהיא היתה תינוקת, אבל ג'ניפר לא הצליחה לחיות במקום כזה קטן, אז עברנו לסנט לואיס."

"היא נולדה כאן? חשבתי שהיא נולדה באמריקה. אז מה זה השם הזה, מרלן?"

"השם מרלן זה על שם סבתא של ג'ניפר, יש גם את השיר."

"אף פעם לא אהבת את זוהר."

"אנשים משתנים. אתה יושב לך בסנט לואיס עם כל החלאות של העולם, קוריאנים ופורטוריקנים ומקסיקנים, ופתאום אתה נזכר באיזה שיר, או אתה ממש־ממש מת לקפה נמס עלית מהקופסאות הקטנות האלה מפח. בארץ אני לא נוגע בזה. כי ראיה," הוא צעק את השם שוב ודפק שוב על השולחן, והיא המשיכה באדישות להכין את האספרסו הקצר, שהתארך פתאום, מאוד. "ראיה מכינה לי אספרסו מהמכונה, אבל שם פתאום אתה נזכר. אותו דבר עם מרלן. זה לא שיר מי יודע מה, אבל פתאום אתה מתגעגע. מה זה בדיוק ניקול?"

"אנ'לא בדיוק יודע. האמא שלה מתה לפני שהספקתי לשאול. אמרו לי שהעריצה את ניקול קידמן. לך תדע, רוסיות. אומרים לי שכל ילדה רוסייה שלישית בגילאים האלה נקראת ניקול."

"דווקא שם יפה. הרווחת."

"שמע, אני הצטערתי לשמוע על ה…"

"זה בסדר. אנחנו בסדר עכשיו. יש לה תור במרץ אצל דוקטור אליאש בבלגיה, ואומרים שאחרי הניתוח הבא אולי היא תוכל ללכת."

הסתכלתי בה שוב. לפני שנתיים נכנס ממש לאותו בית הקפה שאנחנו יושבים בו אופנוען בקסדה שחורה, אטומה, וריסס את כל המקום. הרג את אחד החיילים של פדידה, ופצע את מרלן. פדידה עצמו יצא בלי שריטה. היו על זה הרבה מאוד שמועות, והמשטרה אף פעם לא תפסה את האופנוען. מישהו אמר לי פעם שפדידה סגר את החשבון, ושהאופנוען ומי ששלח אותו כבר בעולם האמת. זאת אפשרות שקשה לשלול.

הוא נראה די בטוח עכשיו. אף אחד משני הגברים שישבו איתי ליד השולחן לא נשא נשק בגלוי, ושניהם נראו שלווים למדי. מצד שני פדידה הושיב אותי עם הגב לכניסה, והוא עצמו לא הסיר ממנה את מבטו.

"שמעתי על אליאש," אמרתי, "הוא עושה נסים."

"נסים, נסים, אבל רבע מיליון דולר במזומן ומראש." שוב נשמע הצחוק היבש. "אין דבר שאני לא אעשה בשביל מרלן שלי."

"אז מה הקטע עם הבריוש?" שאלתי.

"טוב, זה חוכמה של הטיפוס הזה מתל אביב שמכר לי את הזיכיון. זאת היתה אמורה להיות רשת, אבל לא יצא מזה שום דבר. לפחות למדתי להגיד בריוש. קודם הייתי אומר בריוש, כמו ברווז. אבל העוגות פה לא רעות. ראיה — תביאי לו את העוגת גבינה עם פירורים כשאת מביאה את הקפה. לא את זאת מאתמול. את הטרייה."

הטלפון שלו צילצל. הרינגטון שלו נשמע כמו סירנה של ניידת משטרה. הוא הביט לשנייה בטלפון, והניח לו לצלצל עד שהוא השתתק. "אז מה מביא אותך לכאן? הבחור שהורג ילדות קטנות?"

"לא בדיוק," אמרתי. "אני אשב כאן כמה שבועות. בקטע של כתבות צבע. אפילו טור שבועי."

"עם מה שקורה כאן אי־אפשר לכתוב אפילו טור שבועי למקומון של הגיס הזה שלך," צחק.

"טוב, את זה נראה."

"אתה הולך לכתוב עלי?"

"כן," אמרתי בכנות.

הוא צחק, וחבט על השולחן. "אז אני הולך להיות סלבריטי גם בתל אביב."

"תלוי מה אני אכתוב."

"אני סומך עליך." הוא הרצין. "תראה, דווקא יש כאן דברים שקורים. אם תישאר יותר מיום־יומיים כבר תראה על מה אני מדבר. הר־פז לא מה שהיתה כשהיינו ילדים. קורה כאן משהו רציני. אבל אני משאיר לך לגלות את זה בעצמך."

לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר. "תגיד, יש לך מושג מי הרג את הילדות?"

"אני רק יודע שאם אני אתפוס את הבנזונה, אני אישית חותך לו את הביצים. זה בערך הכול."

"זה גם מה שאני יודע."

"וגם החבר שלך לינקי, זה מה שהוא יודע. זה גדול עליו בשלושה מספרים הסיפור הזה."

"מה פתאום החבר שלי, הוא לא חבר שלנו?"

"הוא כבר לא כל כך חבר שלי. לא רבנו או משהו. פשוט לא מסתובבים יחד כמו כשהיינו ילדים."

"גם אני ואתה לא מסתובבים."

"אבל אתה גר בתל אביב. זה לא כאילו אתה בהר־פז ואני רואה אותך כל היום."

ראיה הגיעה עם עוגת הגבינה עם פירורים והקפה. ישבנו עוד כמה דקות. לא דיברנו הרבה. אני שתיתי את הקפה והוא עישן. הילדה אכלה את עוגת הגבינה, וחכים שתק. הרגשתי כאילו לא הפרידו ביני ובין פדידה עשרים שנה שבהן אני עשיתי קריירה כעיתונאי, והוא עשה קריירה אחרת. הרגשתי כאילו אנחנו ממשיכים שיחה שהתחלנו אתמול, ונמשיך גם מחר. לא היה לי דחוף לדבר איתו על כלום. ידעתי עליו כל מה שאפשר לדעת, והוא ידע עלי כל מה שאפשר לדעת. מצד שני, לא הכול אפשר לדעת. כשסיימתי את הקפה פשוט התנצלתי, וקמתי. הוא קם וחיבק אותי שוב. החלפנו מספרי טלפון סלולרי, ויצאתי בחזרה אל הכיכר. לא התכוונתי שדווקא הוא יהיה התחנה הראשונה שלי בהר־פז, אבל ככה יצא, ולא הצטערתי.

* * *

כשיצאתי מבית הקפה, התחיל לרדת שוב גשם, וראיה, בדרכה האיטית והמדודה, התחילה לאסוף את כיסאות הפלסטיק ולהעביר אותם אל מתחת לסככה. משהו רחוק ניצנץ. ראיתי צ'קלקות של ניידות משטרה, ודי הרבה רכבים חונים, במרחק של עוד כמה מאות מטרים במעלה הרחוב. המשכתי לשם.

הגעתי למעין היכל תרבות, מצופה אבן, מאוד מפואר, גם בסטנדרט של מקומות רציניים יותר מהר־פז. בחנייה זיהיתי שלוש או ארבע ניידות, הרבה רכבים פרטיים עם מדבקה של "עיתונות", שתי ניידות שידור, ואת הוולוו החבוטה של ליאוניד. נראה מעניין. אולי כדאי להיכנס. ליד יציאת החירום של הבניין, מאחור, חנתה מכונית פז'ו 607 שחורה ומבהיקה. יוקרתית, אבל לא ממש מנקרת עיניים. ליד ההגה ישב נהג וקרא עיתון ברוסית. יכולתי לחשוב על כמה אנשים שהיו יכולים להיות בעלי המכונית. לא משנה. נכנסתי.

השומר בכניסה הפנה אותי למעין אולם כנסים, מלא מפה לפה. נכנסתי, ועמדתי מאחור. על במת הכבוד היו כחמישה אנשים. האורות הבוהקים קצת הפריעו לי לראות מי בדיוק נמצא שם. זיהיתי את לינקי, במדים מצוחצחים ודרגות סגן־ניצב, יושב בצד, זועף מעט. הטלפון הסלולרי שלו רטט על השולחן, אבל הוא לא העז לענות לו.

בחור שחרחר ושמנמן, באמצע שנות השלושים לחייו, דיבר אל המיקרופון. הנחתי שזהו ראש המועצה המקומית הר־פז. מעניין מה יש לו להגיד ביום שבו שחטו באכזריות ילדה קטנה במועצה שלו.

"ועכשיו אני רוצה להזמין לכאן את האיש שהגשים היום את החלום של כולנו — ויטאלי טופולב." ברשימה המצומצמת של חמישה אנשים שיכולים להיות הבעלים של הפז'ו, ויטאלי נכלל במקום של כבוד.

הוא קם בכבדות מהקצה השני של השולחן וניגש אל המיקרופון, בצליעה הקלה שהיתה כבר לסמל המסחרי שלו, כשבידו צרור ניירות. הוא תמיד אהב להקריא מהכתב. הוא לבש חולצה לבנה, פשוטה, ללא ז'קט. אולי רצה לשדר משהו עממי, או שסתם חם לו. בשל הקור והגשם שבחוץ, האולם היה מחומם, אפילו מחומם מדי.

"ברוכים הבאים למרכז ויטאלי טופולב לתרבות ואמנות," אמר, במבטא רוסי כבד, באופן שהיה ברור שהוא מקריא מהכתב. רעם מחיאות הכפיים הבהיר לו שבני הר־פז אוהבים את המרכז שהקים. הוא המשיך.

"היום יום קשה לכולנו. איבדנו בת שלנו. בת שאהבנו. בת של כולנו. כולם יודעים שאני ומשטרה," הוא החווה בידו לעבר לינקי, שהתכווץ מעט, "זה לא סיפור אהבה גדול. אבל אני אומר כאן, אני עושה מה שצריך ונותן כל מה שצריך בשביל שמשטרה תתפוס את איש הזה. כל מה שצריך!"

מחיאות הכפיים רעמו שוב.

"רציתי לספר על תוכניות שלי להר־פז. רציתי לספר איך ילדים בהר־פז יגדלו עם תרבות, ועם ספורט, ועם לימודים, ולא ברחוב עם פשע וסמים. אבל היום אני לא יכול לדבר. היום עצוב לי. היום עצוב לכולנו."

הוא סקר את יושבי האולם במבט חמור, כאילו ידע שביניהם נמצא הרוצח שהוא מחפש. הצלמים, שישבו בשורה הראשונה, קילקלו את השקט בנקישות המצלמות. אור הפלאשים אפף אותו באופן דרמטי. כמו הקדושים בציורים האיטלקיים מתקופת הרנסנס.

"אבל אני אענה לעיתונות על שאלות. יש מישהו שאלות?"

שניים־שלושה מהכתבים הרימו את ידם.

"שרקליס, אתה שם, יש לך מה לשאול?"

הוא זיהה אותי. סביר. רדפתי אחריו כבר שנתיים וחצי. ולא מצאתי כלום. כמו המשטרה. כל האולם הסתובב והסתכל עלי. זיהיתי את החיוך על פרצופו השמנמן של ליאוניד, שישב גם הוא בשורה הראשונה, ומילא דפי פנקס באותיות קיריליות קטנות, המחוברות זאת לזאת.

התקרבתי קצת אל הבמה ואמרתי, "איך אתה חושב לסייע למשטרה בחיפושים אחר רוצחי הילדה?"

"סליחה?" שאל. הבחור עם החליפה שלידו לחש לו משהו באזנו.

"עכשיו מבין," אמר. "אם משטרה מבקש איך אני עוזר, אז אני עוזר איך משטרה מבקש. כל מה שאני יכול, אני עושה."

"תודה," אמרתי. לא יכולתי לצפות לתשובה ברורה יותר.

מסיבת העיתונאים המאולתרת נמשכה עוד כמה דקות. ילדה באמת חמודה, בת ארבע או חמש, בלונדינית עם צמות ושמלה לבנה, הגישה לוויטאלי טופולב זר פרחים. חבצלות לבנות. הוא הניף אותה בידו האחת ואת זר הפרחים ביד השנייה, וחייך. המצלמות צילמו. אחרי הקדנציה הקצרה בכנסת ויטאלי נשבע שלא יתעסק עוד בפוליטיקה. כרגע, הוא נראה פוליטיקאי מאה אחוז. אחרי כן עלו לבמה שלושה ילדים, לבושים מאוד יפה, והתחילו לנגן בכינור. ויטאלי והפמליה שלו התיישבו והקשיבו יפה. ראיתי את לינקי עונה בשקט לטלפון הנייד ואז יורד מהבמה, וחומק אל היציאה האחורית. חמקתי אחריו.

הוא עמד שם בחוץ, במדי סגן־ניצב שהיו פעם מצוחצחים, ודיבר בנייד עם מישהו שצעק עליו מהצד השני. גשם ירד, אבל לא היה לו אכפת. הטפטוף הקל הפך למבול ממש. ועדיין לא היה לו אכפת. חיכיתי עד שהשיחה תיגמר וניגשתי אליו. הוא אפילו לא הושיט לי את היד ללחיצה. הוא הביט בי במבט של אדם שנדון למשהו רע מאוד, וכבר לא אכפת לו כלום.

"תעזוב אותי, רובי שרקליס. לא היום. תבוא מחר."

"אהלן רובי… כמה שנים עברו… אתה נראה טוב… בוא, נשב קצת, נשתה משהו… אתה יודע. אתה יכול לנסות גם ככה. בסך הכול אנחנו בני אדם."

"שמעתי שכבר שתית משהו היום."

"אז זה העניין?"

"זה חלק מהעניין."

"אז מזה תשכח. זה היה במקרה. אפילו לא ידעתי שהבית קפה הזה שייך לפדידה."

"בדברים האלה אין מקרים, ולפעמים אתה צריך להחליט לצד מי אתה, ויש לי הרגשה שהחלטת."

"שמע. אתה נמצא במקום לא טוב, ואני לא מאשים אותך. בוא ניכנס כאן מתחת לפרגולה, נדבר. לא בא לי להירטב."

"לי דווקא בא. ותראה, אני באמת עסוק היום. תיכנס מחר. אני אשתדל להיות יותר נחמד. אם לא יקרה כלום אני אוכל לראות אותך בעשר בתחנה. אם נקרא לזה מפגש של חברים אני אפילו לא אצטרך אישור דובר. אם תבטיח לי שמה שאני אומר לא מגיע ישר לכותרת הראשית של העיתון שלך, בסדר?"

זה לא כל כך בסדר, והוא ידע את זה. לינקי חייב לי יותר מזה, ושנינו ידענו את זה ולא אמרנו כלום. הבטתי בו עוד כמה דקות. שלא כמו עם פדידה, איתו שמרתי על קשר לא רע. טלפונים אחת לכמה זמן. הייתי אורח הכבוד בחתונה של אחותו. אפילו נפגשנו לפני שנתיים בערך, באירוע של המפכ"ל, וישבנו יחד ערב שלם. מכולנו הוא הזדקן הכי רע. גרוש ומריר וכואב. תמיד הרגיש שכל העולם דופק אותו, ואתם יודעים מה? תמיד הוא צדק. הפנים שלו היו חרושות בשני קמטים לאורכן, מה שנתן לו מראה מאוד קשוח. אפו היה שבור בשני מקומות, ועיניו היו כחולות, ולרוב נוצצות וחקרניות. היום הן היו כבויות ועצובות. לינקי אילץ את עצמו לתת לי צ'אפחה, ולחייך.

"שמע, אני באמת חייב לזוז. תיכנס, שלא תירטב. ים של עבודת מטה אחרי סדרה של רציחות. לא תאמין."

"אתה בעניינים?"

"אתה יודע שלא. שלחו לי צח"מ מהמחוז. יש שם כמה חבר'ה מאוד מוכשרים. אני בעסק, מספק להם את המעטפת, אבל הם מנהלים את ההצגה. אני רק פועל במה."

הוא הסתובב ונכנס לניידת שלו, שחנתה בצד. נכנסתי שוב אל הבניין. הפעילות עברה ללובי. בתוך כמה דקות אירגנו שם שולחנות עם כיבוד ושתייה, והאירוע הפך למעין מסיבת קוקטייל מקאברית. הבטתי מהצד כשליאוניד, שנוסף על כל תפקידיו ב"קול צפוני" שימש גם כצלם, וצלם לא רע, דרך אגב, צילם מזוויות שונות את ראש המועצה המקומית לוחץ את ידו של טופולב על כוסית יין. לא היה לי כוח לעוד סיבוב עם טופולב. זה מעייף. אז נשארתי בצד. מנסה להתייבש עד כמה שאפשר. כשסדרת הצילומים הסתיימה, ליאוניד ניגש אלי.

"אתה כאן עם אוטו?"

"כן."

"אז תגיע אלי הביתה. רחוב האירוסים 53/2. זה האחורי בדו־משפחתי שם. אתה יודע מה, סע אחרי. אני אעבור כבר אחר כך דרך המערכת. חשוב יותר שתתמקם ותסתדר, ותתקלח. אתה נראה נורא."

"גם אתה לא משהו. תגיד, ניקול בבית?"

"אני חושב שכן. אי־אפשר לדעת אצלה. אולי החליטה לחזור דרך חברה בדרך הביתה. אבל אני מאמין שביום כזה היא תהיה בבית. ולנטינה שומרת איתה על כל הכללים. נייד תמיד זמין, הולכות רק שתי בנות או יותר או בליווי מבוגר. כל מה שצריך, מאז שהכול התחיל."

"היא יודעת שאני בא?"

"ביקשתי מוולנטינה לספר לה."

נסעתי מאחורי המכונית שלו בגשם. לא עברנו דרך השכונות הישנות והבלוקים של עמידר שבהם גדלתי. הוא נסע בכביש היקפי שנסלל זמן רב אחרי שעזבתי את המקום, והגיע לשכונה חדשה יחסית. היו שם שורות שורות של בתים דו־משפחתיים קטנים, עם חצרות מדושאות וגגות אדומים. ישראליאנה פרוורית טיפוסית. זה יכול להיות הר־פז, חדרה או גדרה. אבל זאת הר־פז. אף אחד לא הלך ברחוב, ואף ילד לא שיחק בחצר. הגשם לא היה הדבר היחיד שהשאיר את הילדים בבתיהם. ליאוניד החנה את מכוניתו בחנייה של אחד הבתים, וחניתי אחריו, ליד המדרכה. הוא נכנס מיד. אני השתהיתי. אחרי כמה שניות גבר הגשם, ונקשתי על הדלת. משנפתחה הדלת, עמדתי פנים אל פנים מול בתי בת השלוש־עשרה.

הפנים המוכרות, האהובות, הפחוסות, הסלאביות כל כך, מוקפות במעין עננה של שיער בלונדיני. זוג עיניים ירוקות חייכו אלי. חיבקתי אותה לרגע.

"וואו," אמרה. "אתה קולט שעוד אף פעם לא היית אצל ליאוניד וולנטינה?"

"ביקרתי אצלם כשהיית תינוקת," אמרתי.

החיוך הרחב התפוגג משפתיה. "כמה זמן תישאר פה?"

"לא יודע, לפחות כמה שבועות."

"איפה לוסי?"

"אני ולוסי כבר לא ביחד."

"באמת חשבתי שמגיע לה משהו יותר טוב ממך."

עד כמה שלוסי היא ביץ' קרייריסטית וחלאת המין האנושי באופן כללי, כשהיה צריך להקסים היא ידעה בדיוק איך. כמו כל סוציופתית אמיתית. לפני שנה וחצי בערך ליאוניד וולנטינה בילו חופשה על ספינת תענוגות כזאת עם קזינו לחופי טורקיה, וניקול בילתה אצלי כשבוע. אני הייתי עסוק אז בלרדוף אחרי פרשיית השחיתות של שר התמ"ת והתורמים האוונגליסטים, וניקול בילתה את רוב הזמן עם לוסי, שעדיין נמצאה בשלב שאכפת לה מה אני והבת שלי חושבים עליה.

"חבל לי לשמוע אותך מדברת ככה," אמרתי, בכל הרכות שהצלחתי לגייס.

"תגיד תודה שאתה בכלל יכול לשמוע אותי מדברת."

הבטתי בה. הילדה הקטנה שהיתה פעם נעלמה. לפני עמדה נערה צעירה, ודי כועסת. הן מתבגרות כל כך מהר היום. יכולתי לראות נגיעה של איפור על פניה. ציפורני ידיה צבועות בלק זוועתי אדום וזרחני. היא הביטה בי לשנייה, ונעלמה במהירות לתוך אחד החדרים. הדלת נטרקה מאחוריה.

ליאוניד ניגש, נטל ממני את התיק הגדול והלפטופ, והכניס אותם לחדר אחר.

"אתה בטח רוצה להתקלח. יותר נכון, אני רוצה שתתקלח. יאללה."

* * *

מאוחר יותר, בערב, ישבנו ליד שולחן האוכל. ולנטינה שתתה קפה שאחרי הארוחה, ועישנה סיגריה. ליאוניד הסתודד בפינה עם הנייד שלו. ניקול עדיין היתה מסוגרת בחדרה. הטלוויזיה, שניתן לצפות בה גם מאזור שולחן האוכל, היתה פתוחה בקולי קולות על ערוץ 9 של הרוסים. עד כמה שרציתי לראות את מהדורות החדשות של הערוצים בעברית, לא הרגשתי נעים להפריע לה. המהדורה נפתחה בדיווח ארוך ברוסקית שוטפת, שהבנתי ממנו רק את המילים "פרזידנט" ו"איראן", ואחר כך עברה לעניין הרציחות בהר־פז. היה אייטם של דקה וחצי בערך, שלא הבנתי ממנו כלום. הלפטופ שלי היה פתוח למולי כבר שעתיים בערך, ועל המסך היו מוקלדות שלוש מילים — "קפה עם פדידה". יותר מזה לא הצלחתי להפיק.

"בדם קר" עאלק.

"אני מציעה שתצאו הערב, אתה וליאוניד, לאיזה מקום," הציעה ולנטינה. "אני אשאר עם ניקול. נעשה ערב כיף. רק של בנות. היא צריכה את זה. עבר עליה הרבה היום."

הבטתי בה. היא נראתה לא רע לגילה. היו שם גם ספינינג ופילאטיס וכל זה, אחרת היו שם עוד כמה קילוגרמים, אבל בסך הכול היא הקרינה אווירה שלווה של אדם שחי מתוך מתינות ויישוב הדעת. אם יוליה היתה מגיעה לגיל שלושים וחמש, אין שום סיכוי שהיא היתה נראית כך. תמיד חשבתי איזה גורל אכזר הפגיש אותי עם החצי המטורף של זוג התאומות לבית קרסנקוב, והותיר את החצי המיושב והשקט לידיו המיומנות והענקיות של ליאוניד. טוב. זאת לא חוכמה. הבחור עלה לארץ בלי הורים בגיל שלוש־עשרה מחור תעשייתי רדיואקטיבי בבלארוס ובנה את עצמו מאפס, כשאני הייתי עסוק בלשחק את כוכב העיתונות העולה, שהר־פז קטנה עליו כל כך, ולתקוע מלצרית חדשה בכל ערב. סטטיסטית, זה היה רק עניין של זמן עד שאגיע ליוליה, והסטטיסטיקה שיחקה לרעתי. כל אחד מקבל מה שמגיע לו. אני חושב.

אחרי שיוליה מתה, ליאוניד היה זה שסגר את הקצוות לגבי ההסדר הנוכחי, שעובד כל כך טוב לכל הצדדים. הוא ישב איתי ועם עורכי הדין, וסגרנו את כל העניינים המשפטיים. אחר כך, כשמצאתי את עצמי עם תינוקת בת חצי שנה, ליאוניד וולנטינה היו אלה שהחזיקו אותנו בחיים, ממש כך. הם מגדלים את ניקול כאילו היא הבת שלהם.

"מה אתה אומר, ליאוניד?" צעקה ולנטינה אל הפינה שבה הסתגר ליאוניד עם הטלפון הנייד.

"תני לי חצי דקה. זה חשוב," אמר.

"הפוליטיקה הזאתי וויטאלי טופולב. אם אני אשמע עוד פעם את השם הזה בבית הזה, אני אתפוצץ," אמרה ולנטינה, כשליאוניד לוחש לתוך הטלפון שנתמך בין כתפו לאזנו, ורושם קירילית צפופה ובלתי קריאה בפנקס קטן. "שום דבר טוב לא יצא מזה. אתה מקשיב לי ליאוניד? שום דבר טוב."

הוא ניתק את הטלפון, והתיישב לידנו.

"היא צודקת. צריך לצאת. יש הרבה על מה לדבר. אני חייב לסיים כמה דברים. שעה, שעה וחצי. קח מונית ותאסוף אותי בתשע וחצי מהמערכת. נלך למקום נחמד. הפאב בעין הארבעה. מוזיקה טובה. קהל נורמלי. אפשר להעביר שם ערב שקט באיזה פינה בלי שיפריעו לנו יותר מדי. אני יוצא לשם לפעמים עם ולנטינה."

הפאב בעין הארבעה ענה על הציפיות. הקיבוץ עצמו היה מיזם גוסס, ותהליכי ההפרטה שעברו עליו בשנות התשעים לא היטיבו עמו. הפאב שכן במקום ששימש פעם אורווה, והאוכלוסייה שפקדה אותו הורכבה בעיקר מחבר'ה שגרו בצימרים, שהיוו עכשיו אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של תושבי הקיבוץ המופרט, או חבר'ה מהר־פז שהסצנה המקומית לא התאימה לרמתם הגבוהה, כמוני וכמו ליאוניד, למשל. קיבוצניקים לא פקדו את שערי הפאב, ונאמר לי שהם נוהגים ללכת למועדון ה"הוריזונטל" בקיבוץ השכן, שהיה באמת פיצוץ ואפשר למצוא שם ימבה חתיכות. אני לא בטוח שהייתי עובר שם את הסלקציה, והכאבים בגב התחתון לא ממש מאפשרים לי לפזז.

מקום מוזר. הבעלים כנראה ניצל את העובדה שלרבים מאלה שמגיעים לכאן אין מקום אחר ללכת אליו, והלך עם הפנטזיה העיצובית שלו עד הסוף. אפשרות נוספת היא שהוא לא שילם את התשלום האחרון לקבלן שבנה את המקום, וזה לא השלים את העבודה. העובדה שהמקום שימש פעם אורווה ניכרה בו. העיצוב היה ביזארי. חלל מלבני ארוך שכלל דלפק שנמשך כמעט לאורך כל המבנה, שניים־שלושה שולחנות פזורים בשאר המרחב, קירות בטון חשופים, רצפת בטון חשופה. כיסאות בר לא נוחים מאלומיניום עם ריפוד מעור, ואיזה תאורה מהבהבת שנועדה לחקות כפי הנראה מועדון אי־שם בחשכת שנות השמונים. המוזיקה בהתאם, פופ אלקטרוני זוועתי מאמצע שנות השמונים, "אנולה גיי" ו"וויאז' וויאז'". זה לא עשה לי את זה גם בזמן אמת. מאחורי הדלפק עמד ברמן אנטיפת עם ראסטות וקעקוע גדול על קיבורת הזרוע, ופיקד בחוסר התלהבות על מלצרית לבושה בחצאית שחורה קצרצרה, חולצה לבנה ועניבת פרפר, כחלק מהפנטזיה של הבעלים. היא רעדה מקור, וקיוויתי בשבילה שהטיפים שצברה במהלך הערב מצדיקים את העניין. שום דבר במקום הזה לא נראה לי מעניין או מושך, אבל כשעיני התרגלו לחשכה, ראיתי מבחר לא רע על המדפים שמאחורי הראסטות, והחלטתי להישאר.

בסוף האורווה נמצאה רחבת ריקודים קטנה, שעליה פיזזו שניים, בני ארבעים לפחות. האישה לבשה מעין מעיל עליון מנומר, כובע אווילי, ונראתה כאילו זה עתה יצאה מהסרט "ליל המתים החיים". על הגבר עדיף שלא להרחיב את הדיבור. בשלב מסוים הצטרפה אליהם צעירה בלונדינית שהיתה אולי מחצית מגילם, ורקדה איתם. ביני לבין עצמי החלטתי שלא לחשוב יותר מדי על ההסדר שבין השלישייה, אבל לא יכולתי להסיר מהם את המבט. כשהצעירה שמה לב לכך שאני סוקר אותה, והביטה בי, קפאתי. המבט היה זהה לחלוטין למבטה של לוסי. מבט קר, בוחן, חסר רגש, שנשלח מזוג עיניים כחולות, אכזריות. נשטפתי, שוב, בפרץ של רחמים עצמיים. השתדלתי להסוות את הכול מליאוניד, אבל זה היה כל כך מפתיע, המבט, כמו אגרוף בבטן, שכנראה שהתכווצתי בצורה בלתי רצונית. ליאוניד הביט בי ושתק.

ישבנו על הבר, עם צלוחית של בייגלה, צלוחית של בוטנים, וכמה כוסיות של המלצת הבית — ויסקי קנדי מסוג גיבסון, שהפכו, ככל שהערב נמשך, לבקבוק של ויסקי קנדי מסוג גיבסון. ליאוניד כמעט לא נגע במשקה. לפני כן היה בפגישת היכרות עם מועמד לראשות המועצה המקומית בבחירות בעוד חצי שנה, וגם שם הוגשה שתייה חריפה, כך שזאת למעשה ה"ישיבה" השלישית שלו באותו היום, אם מביאים בחשבון גם את מופע האימים של ויטאלי טופולב, אבל, כך הבטיח לי, החשובה ביותר. אני, לעומתו, הרגשתי די זוועה, ורציתי להרגיש עוד יותר זוועה. לא אהבתי במיוחד גיבסון, אבל לא היה לי אכפת. שתיתי כוס ועוד כוס מהדבר הזה, כי רציתי שהזמן יעבור, ואו שאתעלף או שאקיא את הנשמה שם על רצפת האורווה, וליאוניד יעזוב אותי לנפשי. זה לא קרה.

"זה הדבר הכי טוב שקרה לך," ניסה לשכנע אותי. "תתחדש. תקבל השראה. תשכח מלוסי. תחזור לעצמך. תהיה הסטאר שאתה יכול להיות. פרס סוקולוב. אני ואתה. אני אתן לך את כל המידע הפנימי שאין לאף אחד אחר. אני אפילו לא מבקש אחוזים מהרווחים של הספר. רק אולי תודה קטנטונת בהקדמה. משהו סמלי."

לגמתי מהגיבסון, וסימנתי לברמן למלא לי שוב את הכוס. היה משהו מאוד לא מידבק בהתלהבות של ליאוניד, אבל הוא לא שם לב אליו.

"אני ואתה היינו במצב הזה בדיוק לפני שתים־עשרה שנה, אחרי שיוליה מתה. היית עיתונאי מקומי, שקיבל הזדמנות בעיר הגדולה, עם תינוקת בת חצי שנה, אחרי כל הסיפור עם התביעת אבהות," יש בו משהו מהפוליטיקאי, בליאוניד. הוא נאם לקהל דמיוני, ושילהב את עצמו, כי אני ידעתי בדיוק מה היה לפני שתים־עשרה שנה, ולי היתה גרסה קצת שונה לאותם אירועים. זה לא הפריע לו להמשיך ולנאום. "אז לקחת את עצמך בידיים, יצאת מכל החרא, ועשית עם עצמך משהו. ואני וולנטינה היינו שם בשבילך. וככה יהיה עוד פעם. בדיוק ככה. אתה עוד תראה."

הסתכלתי לו בעיניים. "וואללה, ליאוניד. רק שכחת שמי שיזם את תביעת האבהות הזאת מהתחלה הייתם אתה וולנטינה שרציתם לדאוג לאחות המטורללת שלכם, שמצאה את עצמה בהיריון, ואני הייתי מטרה טובה ונוחה. אולי עכשיו הגיע הזמן להגיד לי איך בדיוק בחרתם אותי מכל הרשימה הארוכה שיוליה, אללה ירחמה, בטח המציאה לכם? לפי מה בדיוק החלטתם שזה אני? חמש דקות בשירותים של המועדון, אני נשבע לך שזה כל מה שהיה, ומושב האסלה השבור יעיד שלא הייתי היחיד, לא באותו ערב, ובטח לא באותו שבוע ולא באותו חודש."

הוא לא נראה כועס. אמרתי כל מה שהייתי יכול בשביל להעליב אותו עד עמקי נשמתו, אבל הוא לא נראה כועס. הוא רק לקח עוד לגימה קטנה מהכוס הכמעט מלאה שלפניו.

"אני אסלח לך על מה שאמרת, לטובת ניקול, ששנינו כל כך אוהבים, ובגלל שאתה שיכור, ועבר עליך חרא של יום. כשגילו את הסרטן אצל יוליה, ישבנו ביחד והחלטנו להמשיך בתביעה. היא היתה בטוחה שזה אתה. אם זה לא היית אתה, לא היה טעם להמשיך. היא ידעה שלא נשאר לה עוד הרבה זמן, ושלא יהיה אפשרי למצוא לניקול אבא אחר אם היא תפסיד בתביעה נגדך. ראיתי טוב־טוב את הפרצוף שלך כשהיא מתה. וראיתי איך בשנייה אחת החלטת להודות באבהות ולגנוז את הבדיקה בלי לדעת את התוצאות. הבדיקה עוד שם, אתה יודע. אתה יכול פשוט לפתוח את התיק ולראות אותה. ניקול היא הבת שלך, ובגלל שהיא כל מה שנשאר מיוליה, שמאוד אהבתי, ובגלל שהיא הדבר הכי קרוב לילד שיהיה אי־פעם לוולנטינה, אני אסלח לך על הכול. אני אתפוס אותך עוד פעם, ועוד פעם אסדר את החיים שלך, ועוד פעם אעמיד אותך על הרגליים, אם תרצה ואם לא תרצה."

לא אמרתי כלום, רק המשכתי לשחק בכוס. המחשבה לשתות עוד מאותו הנוזל נראתה באותו שלב די בעייתית. ליאוניד קם וטפח על גבי את אחת מהצ'אפחות האדירות האלה, מנהג ישראלי מכוער שסיגל לעצמו. כמעט עפתי מהכיסא. ידו הושטה אל ידי — "עשינו עסק?" שאל.

לחצתי את היד. לא היה לי מושג למה התחייבתי באותו הרגע, וגם לא היה לי אכפת. המשכנו לשבת על הבר. כשעה לאחר מכן, קרוב לחצות, קמנו שנינו, אם כי אני התנדנדתי יותר, וחצינו את הפאב בדרכנו אל היציאה.

פתאום אחז מישהו בידי. "חשבתי שזה אתה," חייך אלי פרצוף מוכר. "בוא שב איתנו."

לא טעיתי. בפינה חשוכה למדי של הפאב ישב ג'קי ארז, הכוכב העולה של העיתון המתחרה, ואיתו כמה חבר'ה שזיהיתי כעיתונאים נוספים מתל אביב, שכנראה קיבלו אף הם פקודה מהמערכת להישאר בהר־פז ולסקר את הרציחות. הם נראו כחבורה שמחה למדי. היו איתם כמה נשים מקומיות, ולארז נצמדה מישהי שפניה נבלעו באפלה שאפפה את הפאב. הוא חייך אלי את החיוך המקסים שלו, שתמיד עורר בי רצון למחוק אותו באגרוף.

ליאוניד לא שאל אותי, והתיישב. לא היתה לי ברירה, והתיישבתי אחריו.

"ג'קי ארז, ליאוניד אוליאצ'נקו."

"אוליאצ'נקו? אתה לא הבחור שעורך את המקומון? שמעתי עליך דברים לא רעים מהעורכים של המקומון של הרשת שלנו. אז יש לך משהו מעניין לספר לי על מה שקורה כאן?"

"זה לא העבודה שאתה צריך לעשות, למצוא את הדברים המעניינים?" ענה לו ליאוניד.

"זה ההבדל ביני לבינך," אמר ארז. "אתה צריך לרדוף אחרי הדברים המעניינים. אלי הדברים המעניינים מגיעים בעצמם."

המקומית שלפה מנרתיק עור קטן סיגריה של בנות, ארוכה ודקה. חיכתה לארז שידליק אותה. לאור המצית ראיתי את פניה. אישה בסוף שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים שלה, ויפה מאוד. תספורת קארה שחורה כזאת, כמו של כוכבות ראינוע משנות העשרים, שהיוותה מסגרת לפרצוף עגול, ובו פה קטן ומושלם, ושתי עיניים גדולות ושחורות. היא התאפרה בצורה דרמטית למדי, אייליינר שחור וליפסטיק כהה מאוד, שחור כמעט. איפור דרמטי אבל לא מוגזם. היא ידעה בדיוק מהו סף הקריקטורה, ולא חצתה אותו, אבל התקרבה אליו מאוד. את כל אלה השלימה שמלה כחולה־כהה הדוקה, שבשילוב נכון עם חזיית פוש־אפ, הבליטה זוג שדיים, טבעיים ככל הנראה, נאים מאוד, וכמעט חשופים.

"אה… ואני כל כך לא מנומס," אמר ארז, כשראה את מבטי מהופנט אל הדייט שלו. "תכירי. זה רובי שרקליס שהוא סטאר ענקי בעיתונות בתל אביב, או לפחות היה עד היום בבוקר, לפי מה ששמעתי," הוא צחק צחוק שבישר ששמועות על הסיבה שבגללה אני נמצא בהר־פז כבר הגיעו לכל מקום אפשרי, "וזאת שלומית, שעוסקת ב…"

"רפואה," אמרה שלומית בקול נמוך, צרוד מעט, ואדיש.

"עד היום בבוקר…" אמרתי. "אז אתה כבר יודע."

"אין עיתונאי בתל אביב שלא יודע," אמר ארז. "תאמין לי שעדיף לך כאן. אף אחד לא יודע בדיוק מה התירוץ שפירסטטר נתן בשביל להעיף אותך לכאן, אבל כולם יודעים עליו ועל לוסי. הייתי מתרחק ממנו קצת, עד שהסיפור שלו עם לוסי ייגמר רע כמו שהוא צריך להיגמר, ואז תחזור כמו גדול, להציל את המצב."

"נו קומנט," אמרתי.

הוא צחק. "עזוב. אתה כאן עם ידידים. אם אתה לא רוצה לדבר על זה, אל תדבר. אבל אם כן, אתה יודע שאתה יכול לסמוך עלי בעניינים האלה."

בטח. אם היה מישהו בעולם שאפשר לסמוך עליו בעניינים דיסקרטיים שביני לבין הבוס שלי זה ג'קי ארז.

"בוא נשאיר את זה ככה," אמרתי, וקמתי. "עבר עלי יום קשה, ואני רק רוצה לסיים אותו."

"לא תשתה איתי עוד כוסית קטנה?" שאל ארז.

"שתיתי מספיק," אמרתי, ורמזתי גם לליאוניד לקום. ארז קם ולחץ את ידי. שלומית נותרה במושבה האפלולי, שותה את המשקה שלה ומעשנת את הסיגריה שלה. לרגע, כששאפה, האירה הסיגריה את פניה באור אדמומי. העפתי בה מבט אחרון, ויצאתי.

במונית בדרך חזרה כמעט נרדמתי. ליאוניד נשא נאום ארוך, שהסתיים בזה שאני צריך להתייצב אצלו במערכת למחרת בשמונה בבוקר, כדי להתחיל לעבוד על הסיפור הענקי שאני אמור לכתוב. הוא תמך בי בדרך הארוכה והמתפתלת בין המדרכה לדלת הבית. התמוטטתי על הספה בסלון. לפני שנרדמתי שמעתי את ולנטינה נואמת לו נאום ארוך ברוסית. אחרי כמה דקות התנערתי ופקחתי את עיני. חושך. הירח ההר־פזי המריר שלח את קרניו מבעד לחלון. הספרות במכשיר הדי־וי־די נצצו בירוק עוין. היינו שם לבד, אני ורוח הרפאים של יוליה קרסנקוב. והיו לי הרבה הסברים לתת לה

 

רוח צפונית מאת גל אמיר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2012, 236 עמודים