ביקור בית עם הסופר גילי ויינטראוב: אבולוציה שלי או איך הפכתי משפן לאריה

גילי ויינטראוב הוא קופירייטר ומנחה לצמיחה אישית. הוא נולד לאבא שקרא לו קוף, לסבא שהחליט שהוא עצלן, לאמא שעטפה אותו יותר מדי עד שהפך לשפן. את כל החיות האלה הוא היה משמיד אם היה יכול. אך מאחר והחיים לא עובדים ככה, הוא התחיל לפתח אותן לחיות אחרות, הרבה יותר חזקות, כמו זברה, דג סלמון ואריה, שפותחות בפניו אפשרויות חדשות בחיים.

גילי ויינטראוב, מחבר בספרו השני, לראשונה את שני מסלולי חייו: כתיבה רעיונית וחיפוש העוצמה הפנימית. במסגרת החיפוש עבר גלגולים רבים: לימודי פילוסופיה, שותפות בפאב תל אביבי, רעיונאי במשרדי פרסום, כתיבה לטלוויזיה, שיטוטים במדבר ובהרי ירושלים, השתתפות בסדנאות, והתנסות בעשרות תרגילים מתורות ומתפיסות שונות.  בוגר קורס מנחים בבית הספר לאימון emotion ומוסמך כמאסטר בשיטת NLP. נולד בחדרה, התגורר כל שנות ילדותו ונעוריו בחיפה, חי כעשר שנים בתל-אביב, כיום גר ברמת גן.

 

 

 

 

שם: גילי ויינטראוב

גיל: 46

סטטוס: נשוי + 3

מגורים: רמת גן

 

יריית פתיחה:  הוציא לאחרונה את הספר אבולוציה שלי או: איך הפכתי משפן לאריה, הוצאת אסטרולוג, 2012.

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? מספרים שקראתי, מחוויות שעברתי, מטיולים יומיים שאני עושה מדי פעם במקומות מרוחקים, מהתחברות למרחב השקט שנמצא בתוכנו וממנו צומחים רעיונות.

"לכל אורך הילדות שלי קיבלתי את הרושם שאני קצת איטי. איך קיבלתי את הרושם הזה? אולי זה קשור לעובדה שכשאנשים היו מדברים אליי הם היו מוסיפים הרבה פעמים את המילה "נו": "נו, בוא כבר", "נו, כמה זמן נחכה לך?", "נו, שים נעליים", "נו, למה אתה לא מוסר?", "נו, איפה אתה, אנחנו נאחר בגללך לסרט". אנשים נתנו לי להבין שזו בעיה שאני עושה דברים לאט (למרות שהיום אני מבין את זה אחרת לגמרי. אני עושה דברים לאט בגלל שאני בן אדם חולמני, ודרך החולמנות אני מגיע לכל מיני רעיונות, לפעמים ממש רעיונות שאני אוהב. אבל אז לא הבנתי את זה). עכשיו, בגלל שיש לי מוח לוגי שיודע להסיק מסקנות, הבנתי שאני כנראה, נו, איך קוראים לחיה הזאת שהיא ממש, אבל ממש, לא מהירה?" (קטע ואיור מתוך הספר "אבולוציה שלי או איך הפכתי משפן לאריה")     

 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? הספר הזה נוצר במשך כשנה וחצי. קודם בא הרעיון ורק אחרי כמה חודשים של הבשלה התיישבתי לכתוב אותו. הכתיבה עצמה ארכה כשנה, 2-3 שעות ביום, כמעט כל יום.

איזה ספרים קראת לאחרונה? כשאני כותב, אני משתדל לקרוא ספרים שמאפשרים לי לברוח למקומות רחוקים ולהרפות מהנושאים שעליהם אני כותב. ספרים שעשו לי את זה מצוין ובכישרון גדול בשנה האחרונה: "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" של יאן פיליפ סנדקר, "נוילנד" של אשכול נבו, "הנסים של אדגר מינט" של בריידי אודול.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? מהשרוול: קורט וונגוט, שלום עליכם, משה שמיר, פול אוסטר. קשה לי לאבחן ממי בדיוק הושפעתי ואיך, אך אני מקווה שמכל מלמדיי השכלתי.

אילו ספרים קראת בילדותך? כילד לא התחברתי לכל העניין הזה של ספרים. את האהבה שלי למילים כתובות גיליתי רק בגיל 18.

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי. זהו ספר שמסוגל להקל את סבלו של האדם הכי דכאוני בעולם. נקודת המוצא של הספר פשוטה מאוד: הסבל שלנו לא נגרם על ידי המציאות אלא על ידי המחשבות שלנו על המציאות. באמצעות 4 שאלות פשוטות אנחנו מצליחים לשנות את המחשבה שלנו ובכך משתחררים מהסבל. נראה לי שבאי בודד, בו אני נמצא לבד עם המחשבות שלי, ספר כזה יכול לשרת אותי מצוין.

"מלכים ג" של יוכי ברנדס. אני מת על רומנים שמשחזרים תקופה מימי התנ"ך. אני גם מאוד מתחבר לספרים שמתיימרים לפתוח לי בראש חלון חדש דרכו אני יכול להסתכל על העולם. בספר הזה יוכי ברנדס מחברת את שתי האהבות האלה שלי בצורה נפלאה.

הספר השלישי יהיה אחד כזה שעוד לא קראתי. רצוי מצחיק. תפתיעו אותי.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספרי השני. ב-1992 הוצאתי ספר בשם "קומיקזה".

ספר קצת על הספר שכתבת: הספר מתחיל ברגע הלידה שלי ומתאר כיצד לאורך הילדות העולם שסביבי הטביע בתוכי חיות שהפריעו לי להתקדם לעבר המטרות שלי דוגמת: קוף, שפן ועצלן. מאחר ולא מצאתי דרך להיפטר מהחיות הללו, החלטתי לפתח אותן מבחינה אבולוציונית לחיות חדשות שישרתו אותי יותר: זברה, אריה, דג סלמון ועוד. הספר מציג את הכוח של כל חיה ואת הדרך בה אני מפתח את הכוח הזה ומביא אותו אל חיי. הוא בנוי מטקסטים ואיורים המשולבים יחדיו ומחזקים את הפאן ההומוריסטי שלו. האיורים מבית היוצר של איל אילת.

 

מספריו של גילי ויינטראוב

קומיקזה, הוצאה עצמית, 1992

אבולוציה שלי או: איך הפכתי משפן לאריה, הוצאת אסטרולוג, 2012

 

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? היי, רגע, תנו לנשום. רק סיימתי את כתיבת הספר הקודם. אני מניח שהספר הבא יגיע כשארגיש להט לכתוב משהו חדש.

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? עוד לא הרווחתי מספיק כדי לחלק טיפים.

משפט מסכם: אני מקווה שתקנו ותאהבו.

 

אבולוציה שלי או: איך הפכתי משפן לאריה

מה קורה כשאדם צעיר קם בוקר אחד ומגלה שכל מה שהוא צבר בחייו זה לא כסף או רשימת הישגים אלא חיות שמפריעות לו להצליח בחיים? 'אבולוציה שלי או איך הפכתי משפן לאריה' הוא ספר יוצא דופן המיועד לגילאי 14-80. סיפור אישי על אבולוציה של אדם אחד.

גיבור הספר (או אולי נכון יותר לומר: פחדן הספר) מגלה, בשלב מסויים בחייו, שבתת-המודע שלו שוכנות חיות כמו שפן, חילזון ועצלן, אשר מפריעות לו להגשים את עצמו ואת חלומותיו. הוא מחליט לצאת למסע אבולוציוני שמטרתו לפתח את החיות הללו לחיות אחרות שישרתו אותו יותר.

את הספר מלווים איוריו של איל אילת, חבר ושותף לדרך של המחבר. איל הינו מאייר ותיק ומוכשר המביא לספר זה קו מפתיע ברעננותו, השואב את השראתו מאיורי זן יפניים.

ספר מקורי, מקסים ומצחיק, הלוקח אותנו יד ביד ומאפשר לנו לגדול ביחד איתו.

 

פרק מתוך הספר

 

כל מסע מתחיל במטרה.

אתה יודע איפה אתה נמצא, אתה יודע לאן אתה רוצה להגיע,

ואתה צריך להתחיל ללכת.

לפעמים תבוא רוח ותנסה להעיף אותך,

לפעמים תיפול לתוך בור עמוק,

אבל המטרה תעמיד אותך שוב על הרגליים.

המטרה שלי היא להיות אריה.

וזה הסיפור שלי:

 

 

חיות ראשונות

 

את המילה הראשונה ששמעתי בחיים שלי לא אשכח לעולם. יצאתי מהבטן של אימא שלי, אבא שלי לקח אותי בידיים, הסתכל עלי ואמר: קוף!

 

טוב, זה לא שאני ממש זוכר את קבלת הפנים הזאת. בכל זאת הייתי רק בן חמש או עשר דקות. אבל יש לנו מחסן כזה שנקרא תת–מודע והוא אוסף כל מיני חוויות שעברנו בחיים ומאחסן אותן בתוכנו בצורת זיכרונות ואמונות. לפעמים הדברים האלה צצים פתאום במקומות לא צפויים.

 

הסיפור המשפחתי הוא שבגיל חודשיים הכל השתנה ונהייתי ילד יפה. אבל איך אומרים? רושם ראשוני אפשר לעשות רק פעם אחת. ולכן זה מה שהבנתי על עצמי:

 

בגיל עשר נכנסה לתת–המודע שלי עוד חיה. זה קרה כשסבא שלי לקח אותי איתו לעבודה. סבא שלי היה איש גדול וחזק שעבד קשה מאוד. הוא עבד בבניין וההתמחות שלו הייתה לעשות שפריץ. שפריץ זה כמו מערת נטיפים, רק בלי המערה ועם נטיפים מאוד קטנים. הם נוצרים על ידי זריקה של גושי טיח קטנים על הקיר והשארתם באותה צורה בה הם נדבקו אל הקיר. פעם אנשים חשבו שזה הופך את הבית שלהם למשהו מודרני ויפה. היום כבר לא חושבים ככה, לכן אין יותר קירות שפריץ. בקיצור, סבא שלי לקח אותי פעם לעבודה שלו, שם לי פטיש ביד וביקש ממני לפרק איזה שפריץ ישן מהקיר. אחרי כמה דקות אמרתי לו שכואבת לי היד ואני לא יכול יותר. ואז הוא החליט שאני עצלן.

 

לא משנה מה עשיתי אחר כך, תמיד היו מזכירים לי את החיה הזאת. למשל כשהיו מבקשים ממני לעזור לאח שלי בחשבון:

 

בניגוד אלי, אבא שלי היה איש חרוץ. הוא עבד בבנק לאומי. לאורך הילדות שלי הוא התקדם לאט לאט בסולם הדרגות וכשהייתי נער הוא כבר היה מנהל של סניף גדול עם ארבעים עובדים. אבא שלי ראה את העולם כמקום בו אנשים מטפסים במעלה הסולם כפרס על עבודה קשה. הוא האמין שאנשים שלא עובדים קשה לא מגיעים לשום מקום. והוא דאג להגיד לי את זה. בכל יום.

 

מאחר ויש לי הפרעות קשב שונות… רגע, שמתם לב שלא אמרתי שאני סובל מהפרעות קשב אלא שיש לי הפרעות קשב? זה בגלל שהבנתי עם השנים שלכל פגם בטבע יש פיצוי. יש לזה גם מילה מסובכת: קומפנסציה. על כל בעיה שהטבע מסדר לך הוא גם מעניק לך מתנה. הדוגמא הכי פשוטה לזה היא אדם עיוור שהשמיעה שלו טובה הרבה יותר משלי. או להפך, אדם חירש שרואה פרטים שאני לא שם לב אליהם. חוסר יכולת לעשות א' גורם לאנשים לחדד יכולת ב'. לא עשיתי על זה מחקר, אבל אני מוכן להתערב שלרוב האנשים שהגיעו להישגים גדולים בחייהם היו הפרעות שונות. לכן הם זכו למתנות יקרות ומיוחדות שהפכו אותם למי שהם… אז איפה הייתי? אה, כן. בגלל הפרעות הקשב שלי, אני חייב להפוך כל דבר למילים פשוטות ולמשוואות שמכניסות לי סדר למוח. אז הנה המשוואה שעשיתי:

 

 

מאחר ורציתי כמובן להצליח, החלטתי לאמץ את החיה הזאת ולנסות להיות כמוה.

 

מה שיצר אצלי מיד מלחמה פנימית:

 

לכל אורך הילדות שלי קיבלתי את הרושם שאני קצת איטי. איך קיבלתי את הרושם הזה? אולי זה קשור לעובדה שכשאנשים היו מדברים אליי הם היו מוסיפים הרבה פעמים את המילה "נו": "נו, בוא כבר", "נו, כמה זמן נחכה לך?", "נו, שים נעליים", "נו, למה אתה לא מוסר?", "נו, איפה אתה, אנחנו נאחר בגללך לסרט". אנשים נתנו לי להבין שזו בעיה שאני עושה דברים לאט. (היום אני מבין את זה אחרת לגמרי. אני עושה דברים לאט בגלל שאני בן אדם חולמני ודרך החולמנות אני מגיע לכל מיני רעיונות, לפעמים ממש רעיונות שאני אוהב. אבל אז לא הבנתי את זה). עכשיו, בגלל שיש לי מוח לוגי שיודע להסיק מסקנות, הבנתי שאני כנראה, נו, איך קוראים לחיה הזאת שהיא ממש, אבל ממש, לא מהירה?

 

כשהייתי ילד, תמיד חלמתי שיהיה לי כלב. לא שמתי לב לזה, אבל כבר היה לי כלב. פנימי. שהלך לי בתוך הרגליים. הכלב הזה גרם לי להסכים הרבה פעמים עם דברים שאחרים אמרו, או לעשות דברים שאחרים רצו, מבלי לשאול את עצמי אם זה בכלל משהו שאני רוצה. איך הוא הגיע אלי? אני לא ממש יודע. אבל הנה דוגמא קטנה למה שהוא גרם לי לעשות: הוא גרם לי ללמוד לנגן על אקורדיון. אקורדיון! יש כלי נגינה יותר אנטי קוּלי מזה? הרי זה המתכון הכי בטוח שאף ילדה לא תרצה להתקרב אליך.

 

אז איך קרה שהלכתי ללמוד לנגן דווקא על אקורדיון ולא על גיטרה חשמלית או תופים? בשתי מילים: אימא שלי. היא אמרה שאם אני אלמד אקורדיון אז כשאני אהיה גדול ואלמד באוניברסיטה אוכל להרוויח כסף מלנגן בגני ילדים ואני אראה שאני עוד אגיד לה תודה על זה שהיא מכריחה אותי.

ברור שלא אמרתי לה תודה על זה בחיים שלי (למרות שאמרתי לה תודה על דברים אחרים).

אפילו כשאימא שלי רשמה אותי ללימודי אקורדיון, לא התמרדתי.

למה?

כלב.

 

טוב, אם כבר התחלתי לספר על אימא שלי אז בוא נמצה את זה: אימא שלי גדלה בבית של סבתא שלי. זאת אומרת, בבית בו המילים המובילות היו: "תיזהרי", "זה אסור", "את תיפלי" ומילת המפתח: "אוי ווי".   

הנה דיאלוג לדוגמא מהילדות שלי:

 

כמה שאימא שלי לא ניסתה להשתחרר מהמילים שהיא ספגה בבית שבו היא גדלה, היא לא הצליחה. זה פשוט היה חזק ממנה. ולכן, גם אני שמעתי הרבה פעמים את המילים: תיזהר, אתה תיפול וזה אסור. "אוי ווי" אימא שלי לא אמרה. היא תרגמה את זה לעברית: "אוי ואבוי".

 

כמו שאתם אולי מבינים, אמיץ גדול לא יצאתי מהילדות שלי. וככה הצטרפה אלי החיה הבאה:

 

 

יש הרבה קוסמים שיכולים לשלוף שפן מהכובע. אבל לשלוף שפן מתת–המודע זה כבר הרבה יותר מסובך.

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שאני הגעתי לעולם עם המון אפשרויות לעשות משהו משמעותי, אבל אספתי בדרך חיות שלא עוזרות לי להתקדם. אולי אפילו להפך, הן עוזרות לי להישאר מאחור.

 

וכשזו הנבחרת שלי:

 

…אז קצת קשה להפיק משהו מהחיים, לא?

 

אבולוציה שלי או: איך הפכתי משפן לאריה מאת: גילי ויינטראוב, איורים: איל אילת, הוצאת אסטרולוג, שנת 2012, 142 עמודים