ביקור בית עם הסופרת ניצה סלונים: זהב / סיפור רגיש, ישראלי מאוד

"כשאני כותבת אני משתדלת לכתוב ספר מן הסוג שאהבתי לקרוא. אני מפיקה הנאה רבה מן השימוש במשלבים שונים של השפה העברית המופלאה, שצמחה נוכח עיניי משפה מצומצמת ולא ממצה, לשפה שמאפשרת התבטאות מדויקת ומכילה", מספרת ניצה סלונים. בכתיבתה היא מנסה מדי פעם לומר אמירה כללית על החיים, וכך זה יוצא לה נוגע, כואב ומסקרן. בספרה השלישי, 'זהב', בעט עדין ומדויק היא משרטטת סיפור רגיש, ישראלי מאד. סיפור אהבה נוגע ללב על אנשים, זיכרונותיהם, שתיקתם, שפתם ומה שביניהם, ועל קסמיה של העיר ירושלים.

 

 

 

 

 

ניצה סלונים מספרת, כי "בנערותי חלמתי להיות סופרת, אבל החיים כפו עליי תכנית אחרת.  ובכל זאת בשלב מסוים החלטתי לפרוש מעבודתי כמנהלת הרשות לדוקטורנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ויצאתי לנסות להגשים את חלומי".

בשנות השמונים עבדה לצד עבודתה באוניברסיטה גם בתרגום סדרות וסרטי טלוויזיה בערוץ הראשון (למדה במגמת תרגום במסגרת לימודי מוסמך בחוג לקומוניקציה).  "כתוצאה מזה נמלאתי הערצה ותודה למתרגמים שהצליחו להעביר אלינו בילדותנו את מיטב אוצרות העולם באפשרויות המוגבלות שהעמידה העברית של פעם לרשותם".

 

שם: ניצה סלונים

סטטוס: אם לארבעה בנים, סבתא לשלושה-עשר נכדים ונכדות

מגורים: ירושלים

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר זהב בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "מן המקום שאני שואבת את כל מה שאני חושבת, אומרת, כותבת:  מן הספרים שקראתי, ההרצאות ששמעתי, האנשים שפגשתי.  בקיצור, מחיי וחיי האנשים סביבי.  חיים שהחלו במחציתה הראשונה של המאה העשרים, עברו בכל תהפוכותיה, וזכו להגיע לעולם החדש המשתנה  במהירות נגד עינינו. כשאני כותבת אני משתדלת לכתוב ספר מן הסוג שאהבתי לקרוא.  אני מפיקה הנאה רבה מן השימוש במשלבים שונים של השפה העברית המופלאה, שצמחה נוכח עיניי משפה מצומצמת ולא ממצה, לשפה שמאפשרת התבטאות מדויקת ומכילה. בכתיבתי אני מנסה מדי פעם לומר אמירה כללית על החיים, כמו האמירות שריגשו אותי בספרי נעוריי, הספרים שעיצבו את חיי.  וכך זה יוצא נוגע, כואב, מסקרן, ואולי גם טיפה ציני, ומסתיים באופן אופטימי".  

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "למרבית הצער שבע שנים, בהפסקות שונות.  תקופה שבמהלכה התהפך שוק הספרים על פיו, ונעשה שוק של כותבים יותר מאשר שוק של קוראים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים 'עד שיום אחד' מאת שמי זרחין, 'מה זה פינקלר?' מאת הווארד ג'קובסון, וכעת אני קוראת  את "שנת המבול" של מרגרט אטווד. לצד אלה קראתי עוד ספרים, שאני מתקשה להיזכר בהם כעת. אני מכורה לקריאה".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הושפעתי מספריהם הראשונים של ג'ון אירווינג, מריו ורגס יוסה וג"מ קוטזי.  וגם מאלדוס האקסלי. אך בעיקר השפיעו עליי סופרי ילדותי, מרק טוויין, הקטור מאלו, ז'ול ורן ואחרים".

אילו ספרים קראת בילדותך? "קראתי בלי הפסקה. הכול. הרפתקאות, ספרי היסטוריה , בלשים, טרזנים.  בנערותי זכינו למיטב ספרות העולם, שתורגמה בידי סופרים ומשוררים. קראתי את יעקב חורגין, ארתור קונאן דוייל, קרל צ'אפק, יאנוש קורצ'אק, מקסים גורקי, גוגול, דוסטוייבסקי, טולסטוי, ויקטור הוגו, ויקי באום, פרל באק, מרק טווין, ג'ק לונדון ועוד.  כל מה שיצא לאור בעברית".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? 'מגילת סן מיקלה', ספר התנ"ך, ופרקי אבות.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי השלישי". 

ספרי קצת על הספר שכתבת: "כשהתחלתי לכתוב, קראתי לקובץ זהב עוד לפני שידעתי לאן יפנה הספר, מפני שבאותם ימים חבר טוב הביא לי במתנה ספר שחיפשתי שנים רבות, 'זהב?' מאת טוני רוטמונד, בתרגומו של יעקב שטיינברג ובהוצאת 'אמנות';  קראתי אותו בנעוריי והשאיר עליי רושם עז.

אחרי שני ספריי הראשונים שעסקו הרבה באובדן, התכוונתי בפעם הזאת לכתוב ספר מצחיק ומשעשע, קל ולא מכאיב.  הכנסתי איש זקן לספר, רק כדי שיהיה מישהו שיאמר דברים חכמים, ואז התגלגלה מחשבתי לאובדנים שלו, והספר כבר הלך לאן שהלך. הגיבורים הראשיים הם שני חברים, קפלינסקי ורובין, שהגיעו מאותה עיר בפולניה, וחברותם רבת השנים נמשכת עד סוף המילניום; הם בעיניי סמל לעולם הישן, שמתמעטים זוכריו.  העולם שחיו בו אבי וחמי, שהספר מוקדש לזיכרם.

זהו ספר 'בטעם של פעם'.  יש בו גם רומנטיקה ואופטימיות ומעין הפי אנד. (בכתיבתי אני זקוקה תמיד להפי אנד, לא יכולה לוותר עליו)".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "יש לי התחלה של ספר שקראתי לו 'כשילדים וכלבים שיחקו ברחובות' שהתחלתי לכתוב קטעים ממנו כאשר 'נתקעתי' במהלך כתיבת 'זהב'.  אני מנסה לספר על החיים שהתנהלו בשנות השבעים בבית שלנו בירושלים, שהיה מלא בילדים, בחברים, בחיות בית, בצחוקים ובמריבות".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "זו עבודה קשה ולא מתגמלת, אבל במהלכה חוויתי אושר אמיתי.  אם זה נראה למישהו מספיק, אז קדימה".

משפט מסכם: "כשהייתי ילדה חלמתי להיות סופרת.  באופן כלשהו זכיתי בגיל מבוגר להגשים את חלומי, אלא שבינתיים התחלף העולם שלי, והעולם החדש משתנה במהירות נוכח עיניי למשהו מלחיץ ומפחיד. אני מנסה ללמד את עצמי להסתפק בשמחת היצירה כשלעצמה, ובגדול אני אומרת כל יום תודה על חיי, ומתפללת לשלום יקיריי".  

ניצה סלונים – ספרים

כי מתוק האור, קובץ סיפורים, הוצ' הספריה לעם, עם עובד, 1999,

להחזיק את הזנב של החלום, הוצ' ידיעות ספרים, 2005

זהב, הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2013

 

זהב מאת ניצה סלונים

 

ירושלים במחצית הראשונה של שנות התשעים. יום אחד מתפרץ איש זר אל תוך חייה השלווים של אישה צעירה, ומכריז  'בעלך מנהל רומן עם אשתי'.  האישה הנדהמת, שחייה עלו על שרטון, יוצאת לחפש עבודה. היא נענית למודעה מוזרה בעתון, ומוצאת את עצמה בתפקיד מזכירתו האישית של איש זקן וחכם, היודע ש"העולם שואף לאי-סדר". במהלך החודשים הבאים מתארגן 'סדר חדש' בין המזכירה הצעירה והיפה לבין המעסיק שלה, בנו שגר בניו-יורק והמטפל שלו. האיש הזקן, שבע ימים ומעשים, שכאב גדול ליווה את חייו, זוכה בערוב ימיו למתנה מופלאה שעליה כבר לא ישלם לעולם. הוא לומד להכיר אהבה אחרת,  שלא ידע שיש כמותה.  אהבה שכולה חסד.

פרק ראשון

בתיה מתעוררת בכל יום לרעש מכונית הזבל. מפלצת עמלנית רועשת ליד תריסיה המוגפים. ברזל משתפשף בצריחה במדרכה, חריקת מנוף חלוד, אנשים צועקים זה לזה הוראות קצובות, עגלות אשפה כבדות נגררות, נזרקות, מנוע נופח.

היא תוחבת את ראשה מתחת לכר ומנסה להתכרבל בשינה, וכעבור חצי שעה שוב פורע הרעש הגס את השקט שהצליחה לקושש סביבה. בית פינתי יש לו כנראה גם יתרונות כאלה.

כשעברו לגור כאן שאלה את עודד איך השכנים סובלים את הרעש הזה כל בוקר, והוא נעלב על המקום. כל מה שיכול להתפרש כביקורת עליו ועל אשר לו מכעיס אותו. במשך הזמן התרגלה לחשוב שיש משהו מנחם בקביעות הזאת. בתיה אוהבת דברים קבועים, חוזרים על עצמם; היא שונאת הפתעות.

בדרך כלל היא קמה ראשונה, אבל הבוקר הוא הקדים אותה; המיטה ריקה, והיא שמעה את עודד שורק לעצמו בחדר האמבטיה.

היא מהרהרת בפליאה שיש לו מצב רוח טוב בחודשים האחרונים. כשסיפרה לו בזהירות על תהליך הפיטורים שהתחיל בחברה שלהם, רק הימהם, 'נו, טוב,' 'זה קורה,' 'אל תדאגי.' וכשאמרה שהיא חוששת שאולי גם היא בתור, התנהג כאילו לא שמע אותה. ואולי באמת לא שמע. כשהגיע היום והיא שבה הביתה ומכתב הפיטורים מכביד על ארנקה, שמעה כל הדרך את קולו בתוך ראשה: 'את לא מבינה שדווקא בזמנים כאלה צריך לדעת להיזהר? תמיד את מצפה שדברים יסתדרו לך איכשהו; דברים לא מסתדרים מעצמם, עוד לא למדת את זה?!'

אבל לתימהונה הוא רק אמר משהו כמו, 'את כבר תמצאי משהו, נסתדר.' חודש ההתראה חלף בשקט, והוא לא נראה מוטרד ביותר גם לאחר מכן.

עודד סיים את עיסוקיו בחדר האמבטיה ויצא עטוף במגבת למותניו, מדיף ריח אפטרשייב לא מוכר. שערו השחור רטוב ופניו נוצצות. היא מציצה עליו בעין אחת מתחת לכר כשהוא בוחר לו חולצה נקייה משלל החולצות התלויות בארון.

מיד כשעברו לגור כאן ביחד הודיע לה שהוא לא לובש חולצה יותר מפעם אחת. אמא שלו חינכה אותו להיות נקי ומסודר. במהרה גילתה שלא לימדו אותו להניח את החולצה מאתמול בארון הכביסה, או לתלות את מכנסיו בחזרה בארון, כשהוא מתאים לעצמו מכנסיים אחרים. כנראה ככה זה, כשאתה גדל בעיר ואתה בן ראשון אחרי ארבע בנות.

בעיניים עצומות למחצה היא צופה בו משליך את המגבת על המיטה ומסיט קולבים בארון. סוף־סוף הסתיים החיפוש לשביעות רצונו. עודד מצא לו כותונת נקייה, פרש אותה על המיטה ויצא למטבח בתחתוניו למזוג לעצמו כוס קפה.

היא מתהפכת לצד השני ומנסה להירדם שוב. איזה מזל שגם אחרי פיטוריה בעלה עדיין שומר על מצב רוח טוב. כשהסיע אותה בפעם האחרונה לעבודתה כדי לסגור עניינים במחלקת הכספים ולהיפרד מכולם, נתקעו כמו תמיד אחרי משאית הזבל. בדרך כלל הוא היה מתעצבן: 'ידעתי שהחמש דקות איחור שלך יעלו לי ביוקר.' בפעם הזאת רק העביר תחנות ברדיו ותופף בשלווה על ההגה בקצב השיר.

הוא חזר לחדר השינה והניח את הספל על קצה השידה. היא מציצה בחשאי ורואה אותו חופן באהבה חומלת את הזין שלו, כאילו היה תינוק יקר, אל תוך שולי הכותונת המגוהצת, רוכס את מכנסיו, מעלה את הרוכסן בנקישה חדה, רוכס את החגורה ומתיישב בקצה המיטה לגרוב גרביים ולנעול נעליים. כל תנועותיו ממהרות, יעילות, שבעות רצון.

כעת הוא עומד לסקירה אחרונה מול המראה הגדולה בארון. היא אמנם צופה בו מגבו, אבל יודעת שהוא מכניס את הבטן ומותח את כתפיו. מלא שביעות רצון ממראה עיניו הוא אוסף את ארנקו, מפתחותיו וניירותיו לתוך תיק המנהלים, מעיף מבט אחרון במראה וסוגר את דלת הארון.

מוכן להתמודד עם היום שלפניו הוא ניצב כעת בפתח החדר: "את עוד ישנה?"

"לא."

"אוקיי," הוא אומר, "אני יוצא. נתראה בערב."

ליד הדלת הוא נזכר ושב לתת לה נשיקה חפוזה על לחיה.

היא חושבת על ספינת מפרש היוצאת בגאווה מן הנמל וכל מפרשיה זקורים, מתוחים היטב ברוח הגבית, שטה מעדנות לכיוון השמש העולה.

אתמול הבטיח לה שיקפוץ הביתה לקראת השעה אחת־עשרה כדי להסיע אותה לריאיון לעבודה חדשה; היא מתלבטת אם לצעוק אחריו ולהזכיר לו, אבל הנה נזכר, כי הוא קורא לה מדלת היציאה. היא מתיישבת.

"שכחתי, יש לי ישיבה חשובה הערב, יכול להיות שאאחר קצת."

היא תצטרך לנסוע באוטובוס לפגישה. כדאי שתסדר קצת את הבית לפני יציאתה. הם גרים בדירה שהיתה של סבתא של עודד. כשנכנסו לגור שם הוא השליך את הרהיטים הישנים והלך איתה לחנות הכי נחשבת בעיר לקנות הכול מחדש. היא קמה ומסתכלת סביבה, הסלון נראה מרושל ועייף. באגרטל התמוטטו פרחים חצי נבולים, ריפוד הקטיפה של הספה נראה מעוך והכריות פזורות באי־סדר; גיליונות עיתון מוטלים על שולחן הקפה ועל הרצפה, צלוחיות עם פלחי פירות רופסים וספלי קפה ריקים על השולחן בפינת הישיבה, וחולצת טריקו ישנה משומשת משתלשלת מאחד הכיסאות בפינת האוכל. בכיור המטבח הצטברו כלים מיום אתמול.

היא הולכת לחדר האמבטיה ובוחנת את פניה במראה. אורנה, שעבדה איתה וכבר פוטרה לפני שלושה חודשים, נרשמה ל'חיזוק האישיות', אחד מן הקורסים הללו שצצו באחרונה כפטריות אחרי גשם בעקבות גלי הפיטורים, וסיפקו פרנסה לפחות למפעיליהם, וכשנפגשו פעם סיפרה לה בהתפעלות מה למדה: "לעולם אינךָ מקבל הזדמנות שנייה לעשות את הרושם הראשון, חשבת על זה? כל כך נכון. גדול."

בתיה לא חשבה שזה גדול, וגם לא בהכרח נכון, אבל כעת היא מחליטה בכל זאת להניח לדירה ולהכין את עצמה לרושם הראשון. היא לובשת טרנינג וכורכת את שערה במטפחת ראש ישנה. אתמול בחנה את פניה המוכרת ב'קוסמטיקה ירושלים' ואמרה לה בידענות: "בשבילך בשום אופן לא מסכה מייבשת, העור שלך זקוק ללִחלוח." "אני בחיפושי עבודה," אמרה לבחורה בהתנצלות, וזו טילטלה את ראשה בהבנה: "כן, כן. את צריכה מסכה טובה. זה הכול."

כעת היא פותחת את האריזה ומוציאה שתי שפופרות, באחת קצף גרגרים שיסיר את כל התאים המתים ובשנייה מסכה ממצקת שתלחלח את פניה בחומר מופלא שגם מחדֵש את הנעורים. "בחירה טובה," אמרה לה המוכרת וחייכה אליה: "דלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת." מאיפה צצות כל הקלישאות האלה שמנווטות לאנשים את החיים? בתיה לא רוצה לחשוב על הדלתות שנסגרו מאחוריה.

במודעה בעיתון היה כתוב: "דרוש/ה בדחיפות מזכיר/ה למקום עבודה פרטי. עדיפות לבעלי השכלה. תנאים טובים." האיש מעבר לקו דיבר עברית שוטפת במבטא אמריקאי קל. עודד עיווה את פניו בזלזול כשסיפרה לו, אבל הסכים שזה לא הזמן להיות בררנים.

המסכה צריכה להישאר על הפנים עשרים דקות תמימות כדי לקיים את מה שהתחייבו בשמה על גב האריזה. בינתיים היא יכולה לסדר קצת את הבית.

פעמון הדלת החריד את השקט בשני צלצולים קצרי רוח. מחמת הבהלה כמעט שמטה מידיה את הספלים והתחתיות. שמונה וחצי בבוקר, מי זה יכול להיות?

היא הציצה בזהירות בעינית הדלת וראתה גבר זר. שוב נשמע הצלצול, תקיף, בוטה, מתריע. היא עצרה את נשימתה וחיכתה, אבל לא נראה שהוא מתכוון לוותר.

פניו נראות מעוותות דרך העינית. הוא יודע שהיא בוחנת אותו.

לבסוף נכנעה: "מי שם?"

הוא השיב בקול שקט כל כך שהיא נאלצה להצמיד את אוזנה לדלת כדי לשמוע: "אני צריך לדבר איתך."

"מי אתה?"

"תפתחי, בבקשה."

יש לו קול מצווה. היא פתחה את הדלת בזהירות, עדיין מוגנת בשרשרת הביטחון. הזר היה בעל קומה ממוצעת, פניו שזופות וקצובות יפה. הוא לבש חולצה לבנה ששרווליה חפותים עד המרפק ומכנסיים כחולים כהים, נעליו מצוחצחות היטב. גבר נאה. הוא לא נראה מסוכן, אבל היא לא מתכוונת לתת לו להיכנס לביתה.

"מה אתה רוצה?"

"בעלך מנהל רומן עם אשתי," הוא אומר בלי לנסות להנמיך את קולו. "אני חושב שאנחנו צריכים לדבר."

"מה?!" פניה מתעקמות, איזה שטויות. "למה אתה מתכוון?"

"לְמה שאמרתי. בעלך מנהל רומן עם אשתי."

"אשתך? מי זאת אשתך?"

"המאהבת של בעלך. את רוצה שננהל את השיחה הזאת בחדר המדרגות?"

המילים נפרשות כמו מניפה וממלאות את כל חדר המדרגות. מכל הדלתות הסגורות צומחות אוזניים, היא לא בטוחה ששמעה טוב.

"על מה אתה מדבר?" היא שואלת בקול רם, שישמעו השומעים. זו טעות.

בחדר המדרגות היא חשה מוגנת יותר. אם תצעק ייפתחו דלתות, או שלא, בכל אופן החוץ מגן עליה יותר מן הפְּנים.

"אז את כן רוצה שנדבר על זה בחדר המדרגות?"

היא מסתכלת בו, הוא לא משפיל את מבטו והיא משחררת את הפתח וזזה לאחור. הוא חולף על פניה, נכנס וטורק אחריו את הדלת.

הוא בתוך הבית. עומד בפתח הסלון ומחכה לה. עיניה רואות מה שרואות עיניו: אי־סדר.

אז מה? זה אי־סדר רגיל של זוגיות רגילה, נורמלית.

מבטו חולף על כל הפרטים ואף שריר לא זע בפניו. קומתו ממוצעת, קמט מושחז במכנסיו הכהים, חולצתו הלבנה מגוהצת גיהוץ מקצועי ונעליו השחורות בעלות סוליות עבות. יש לו פנים מצודדות, כהות, מרובעות, גבריות, העור מתוח על העצמות, עיניו מצומצמות וחודרות, שפתיו דקות. כעת הוא בוחן אותה.

להזמין אותו לשבת? מהם כללי הטקס במקרה כזה?

"את רוצה לומר לי שלא הרגשת כלום?"

אי־נוחות זוחלת עליה. היא רואה את עצמה בעיניו, טרנינג ישן, בית מוזנח, אישה מרושלת. לא פלא שמן הבית הזה יוצא כל בוקר שור מועד שהולך לרעות בשדות זרים. היא לא הרגישה כלום. מי האיש הזה ומה הוא רוצה ממנה? הוא כן הרגיש? אז שילך לשאול את אשתו. מה הוא מתפרץ אליה?

"אני חושבת שיש לך טעות." היא תוקפת בחזרה ומניחה את כף ידה על דלת הכניסה, אבל הוא מושיט לה את ידו: "סליחה. אני מתנצל על התפרצותי. שמי עמי ליעד, אני עובד בגוף השייך למשרד הביטחון. ייתכן שאני מפיל את זה עלייך בהפתעה, אבל כמו שאמרתי לך, אנחנו צריכים לדבר."

מרוב בלבול היא לוחצת את היד המושטת לה. "לדבר?"

"כן."

"על מה?"

"על בעלך. באמת לא הרגשת שום דבר? שינוי בשעות העבודה שלו, שינוי בהתנהגות, הבגדים…?"

עודד לא אוהב כשהיא מספרת משהו על עבודתו או משפחתו בשיחות סרק עם חברים. את לא מבינה את החיים כאן, אל תדברי על דברים שאת לא מבינה בהם, הוא גוער בה.

"לא." היא לא תנדב לו אינפורמציה.

"משהו… יש דברים שרק אישה יודעת…"

"האישה הזאת לא יודעת. אני חושבת שטעית בכתובת."

"אכפת לך אם אשב?"

הוא עובר את סף החדר, מעיף מבט לעבר הכורסאות ובוחר את אחד הכיסאות ליד השולחן בפינת האוכל. בתיה מרימה את החולצה בכיסא לידו, ומתיישבת מולו על כיסא אחר כשהחולצה שמוטה בחיקה.

החלון מולה פתוח למחצה ובכנף החלון הצמודה לקיר משתקפת בבואתה כמו מסכת שחקן בתיאטרון נו יפני; ידיה נשלחות בבעתה אל פניה ושבות מרובבות באבקה לבנה, המסכה כבר התקרשה על פניה. אוי, אלוהים!

"סליחה," היא רצה שפופה אל חדר האמבטיה. היא נשענת בשתי ידיה על הכיור ומסתכלת בבעתה במראה. מה הפלא שהאיש הזה בטוח שבעלה רודף אחרי אשתו?!

היא דוחפת את ראשה מתחת למים הזורמים, משפשפת בידיה היטב, שוטפת שוב ומנגבת בפראות במגבת את שרידי המשחה הלבנה, מסירה את המטפחת שכרכה לראשה ומתבוננת בפניה הלוהטות ובמסגרת השיער שאיבדה צורה. היא נראית כמו פודל רטוב.

היא צריכה לצאת. איש זר יושב כעת בפינת האוכל שלה, מעומלן, מגוהץ, מצוחצח ומגולח למשעי, ותוהה על האישה שישבה מולו בפרצוף של שחקן פנטומימה וניסתה לטעון בזכות נישואיה.

הפנים המקורצפות בוהות בה באומללות. מה אני עושה עכשיו?

אילנה היתה אומרת: 'במצבים כאלה יש רק שתי אפשרויות. להיקבר באדמה, או להרים את הראש ולהתנהג כאילו הכול בסדר. תבחרי.'

אוי אילנה. בזמן האחרון הכול לא בסדר.

בתיה מסיטה את מבטה מהמראה, מנערת את ראשה וזוקפת את כתפיה. היא תאמר לו באדיבות ובתקיפות, מצטערת מאוד, כנראה טעית בכתובת. שלום ולא להתראות. כן, זה מה שהיא תעשה.

הוא לא זז כלל מהרגע שנמלטה מן החדר.

"אפשר להציע לך כוס תה?" זה לא מה שהתכוונה לומר לו.

"לא, תודה. אנחנו צריכים לדבר."

היא מתיישבת בקצה השולחן, רחוק ממנו ככל האפשר. "על מה יש לנו לדבר?"

"אמרתי לך. לבעלך יש רומן עם אשתי. אני לא יודע כמה זמן, לפחות חצי שנה. תגידי, זה לא מפריע לך?"

"יש לך טעות."

"לא, אין לי. אני עוקב אחריהם כבר כמה שבועות."

"עוקב אחריהם?" הוא מסוכן. איך לא חשבה על זה? עודד יתרתח: ואת הכנסת אותו הביתה?! אף פעם אין לך שיקול דעת!

"כן. תאמיני לי, אני בקיא בעבודה הזאת."

אל תיתני לו לנהל אותך, לוחשת אילנה בתוך ראשה.

"מנין הבקיאות שלך?" היא מצליחה לחייך בשלווה, כאילו הוא בא אליה לראיון עבודה, אבל הוא איננו מתרשם: "אני עובד באחד משירותי הביטחון. לא ניכנס לזה עכשיו, הם נפגשים פעמיים בשבוע במלון 'מגדיאל'. לפעמים הם נוסעים לטייל מחוץ לעיר, מרחיקים עד יפו, שותים קפה במסעדות ערביות, צופים בשקיעה בחוף הים. מה את מתכוונת לעשות בעניין?"

"יש לך טעות."

הוא מקדיר את מצחו, מבטו בוחן את פניה והבעתו משונה.

פעמון הדלת מצלצל פעמיים. בתיה קופצת ממקומה, שמחה להפרעה אבל גם חוששת. מי זה כעת? עוד גבר שבא לומר לה, 'לבעלך יש רומן עם אשתי'?

"אתה רוצה לשתות משהו?" היא שואלת שוב מתוך בלבול, והוא מסמן לה בראשו לכיוון הדלת: "מצלצלים אצלך בדלת."

היא קמה נבוכה, הכפכף נשמט מכף רגלה והיא בוטשת בה מסביבו, עד שהיא מצליחה להשתחל בחזרה ופותחת את הדלת: "לילך?!"

לילך היא השכנה שנכנסה לגור בדירה מולם לפני כמה חודשים, ומעולם עד כה לא צילצלה אצלם; לפעמים פגשו בה בחדר המדרגות, ואז הקרינה חביבות מופרזת, בעיקר כלפי עודד, אבל לשמחתה של בתיה הוא לא הראה כל עניין. אחת השכנות האחרות בבניין שאלה אותה, 'איך הגרושה שעברה לגור מולכם?' ובתיה משכה בכתפיה. כעת 'הגרושה' עומדת מולה מאופרת, לבושה מכנסונים וחולצת טריקו צמודה, ובידה כוס ריקה.

"את יכולה לעשות לי טובה? אני בדיוק באמצע העוגה…"

בתיה יודעת היטב שהן לא ביחסים של 'נגמר לי הסוכר', אבל לילך מתנהגת כאילו זו התנהגות שגורה ביניהן. היא חולפת על פני בתיה בדרכה אל המטבח ונעצרת באמצע הדרך: "סליחה, לא ידעתי שיש לך אורחים."

מה עכשיו? מישהו הכין לה כאן מתיחה? לכבוד מה? שני אלה שותפים? בתיה מציצה לחדר המדרגות, מחפשת מצלמה נסתרת, האורח שלה לא מניד עפעף, ולילך שלא זכתה למענה, מסובבת את ראשה וקוראת לה: "בתיה, הסוכר…"

בתיה מחליטה לשתף פעולה, סוגרת את הדלת, הולכת למטבח ומושיטה לה את מכל הסוכר. לילך ממלאה את הכוס שבידה עד גדותיה ושביל דק של סוכר מתפזר אחריה בצאתה מן המטבח, ומלווה אותה עד לפתח הסלון.

שם היא נעצרת שוב מול האורח: "את לא עושה לנו הכרות?"

"כן. למה לא? בבקשה, תכירי, זה…"

ולפני שבתיה מחליטה מה לומר עמי קם ממקומו, מושיט יד ולוחץ את ידה של לילך, שמחייכת אליו בחביבות.

אולי כעת הזמן לכניסת פרצופו הצוהל של איש הפספוסים, אבל אף אחד לא מגיע, והעמידה המשותפת מתחילה להיות מגומגמת. בתיה מנווטת את לילך לכיוון הדלת: "העוגה שלך מחכה," אבל זו לא ממהרת: "אתם קרובי משפחה?"

בפעם הראשונה מאז שנכנס לדירתה צץ שמץ של חיוך על פרצופו של הגבר הזר.

"כן," הוא אומר, "אפשר להגיד. בערך."

"כך חשבתי, ראיתי אותך כבר כמה פעמים ליד הבית," אומרת לילך, ובתיה רואה איך נאטמו פניו.

הגיע הזמן לשים קץ לפארסה הזאת, באחת־עשרה יש לה פגישת עבודה.

היא פתחה את הדלת לרווחה: "עמי בדיוק התכוון לצאת, תוכלו לשוחח בדרך, אני צריכה ללכת עוד מעט."

אבל הוא לא זז, ולילך מהססת. "לילך, אני באמת ממהרת, נדבר פעם אחרת." כאילו בכלל דיברו אי־פעם.

לילך נכנעה, כוס הסוכר היטלטלה בידה באי־חשק והמשיכה לפזר את גרגיריה עד הכניסה לביתה.

בתיה נעלה אחריה. הסוכר חרק מתחת לכפכפיה, והיא חשה את עיניו הבוחנות. שלומפרית, זה מה שהוא רואה, מרושלת ומוזנחת. לא פלא שבעלה…

משהו מתמרד בה, למה הוא לא השגיח על מה שקורה אצלו בבית?

היא עומדת זקופה מולו: "אתה טועה. לכל דבר שאולי ראית, בטח יש הסבר הגיוני."

"נכון. אמרתי לך מה ההסבר."

"מצטערת. אני צריכה לצאת, יש לי פגישה חשובה בענייני עבודה."

סוף־סוף הוא קם על רגליו: "אני מציע שתשוחחי עם בעלך על העניין ותבררי מה קורה באמת. עוד היום."

"כן," היא אומרת, "אני אדבר איתו, בוודאי." רק תלך כבר.

"נהיה בקשר," אמר לפני שיצא, והיא אמרה בלב, 'בחלום הלילה שלך,' כמו שאילנה לימדה אותה להגיד בלב על כל הדברים המרגיזים שקורים.

אחרי שסגרה אחריו את הדלת כשלה לתוך אחד הכיסאות. עיניה חולפות בחדר. הכול כמו שהיה, אפילו הכיסא שהוא ישב עליו הוחזר על ידו בזהירות קרוב לשולחן, ורק היא מרגישה הרגשת זרות, וההרגשה הזאת דווקא מוכרת לה.

שובל הסוכר מן המטבח עד דלת היציאה מבהיר לה שזה לא היה תעתוע. יבואו נמלים אם לא מנגבים תכף ומיד, אחר כך אי אפשר להיפטר מהן. נמלים בכל מקום. עודד יתרגז. אבל היא לא יכולה לאחר לפגישה שקבעה. רושם ראשון וכל זה.

היא הוציאה בעצבנות בגדים מן הארון והשליכה אותם על המיטה. כבר סתיו, ועדיין כל בגדי החורף שלהם על המדפים העליונים. עוד ציון שלילי על יכולותיה כ'בעלת בית'. לבסוף בחרה חולצת קרם מבד קליל בעלת שרוולים מרפרפים, שמצטלבת מתחת לחזה ונחגרת על הגב ברצועות, ומכנסיים נמוכי מותן בצבע תכלת. לרגע התלבטה, מפרסם המודעה יכול להיות דתי או מסורתי, אולי עדיף שתלבש חצאית? אין זמן. בתיה חושבת על זה שרצוי מאוד שתגיע למפגש המשפחתי החודשי של עודד ואחיותיו כשכבר יש לה עבודה חדשה.

גם ככה היא מדורגת הכי נמוך בהיררכיה המשפחתית. זה מפני שאין לה משפחה משלה. כשהתחילו לצאת יחד כל כך התפעלה מן המשפחה הענפה של עודד, תמיד חלמה על משפחה כזאת. אחרי שנה של חברות, כשהציע לה לעבור איתו לירושלים, לא חשבה פעמיים. היא נכנסה למשפחה מוכנה, מסועפת, מגוננת. כולן דאגו לאחיהן הקטן, ואהבו אותו. היא חשבה שאהבה כזאת תקיף גם אותה.

בתיה נעלה במהירות את נעליה והלכה לחדר האמבטיה להסתרק ולהתאפר.

כשיצאה מן הבית סגרה אחריה את הדלת בשקט רב כדי שלילך לא תשמע. למה לילך אמרה לו, 'ראיתי אותך כמה פעמים ליד הבית'?

ממתי העמי הזה משוטט ליד ביתה? היא לא יכולה לחשוב על זה כעת.

***

בטלפון הוא אמר שילבש ג'ינס כחול כהה וחולצה כחולה כהה, ויקרא 'ג'רוזלם פוסט', כדי שתוכל לזהות אותו; בבית הקפה היו מעט מאוד אנשים, שתי נשים מבוגרות ישבו יחד ועוד שני גברים שישבו בנפרד, אף אחד מהם לא התאים לתיאור. היא התיישבה ליד אחד השולחנות הקטנים ופניה לפתח. בעצבנות הסתכלה בשעונה, כבר כמעט אחת־עשרה וחצי. אחד הגברים שילם למלצרית וקם ללכת; היא ראתה שהוא מתבונן בה והחזירה לו מבט, והוא ניגש לשולחנה.

"את כאן בקשר למודעה בעיתון?"

מיד זיהתה אותו גוון אמריקאי דק שהתלווה לקולו בטלפון. "כן," אמרה בהקלה, והוא חייך והתיישב.

מכנסי הג'ינס שלו היו באמת בצבע כחול כהה, אבל החולצה היתה בצבע בורדו. "לא מצאתי את ה'ג'רוזלם פוסט'," אמר, "חשבתי שתזהי בכל זאת, לפי הבגדים. לא חשוב. הייתי רוצה שתספרי לי קצת עלייך."

כולם חוקרים אותה היום. "החולצה שלך בצבע בורדו."

"מה?" הוא נבוך לרגע. "חשבתי שזה כחול. עזבי. ספרי לי עלייך."

"מה אתה יכול לספר לי על העבודה?"

היא לא מצליחה להתגבר על אי־השקט העצבני שנותר בה. תתאפקי, הזכירה לעצמה. זו לא הדרך לקבל עבודה, את לא מראיינת אותו, הוא מראיין אותך.

אבל הוא דווקא מגלה סבלנות: "מה שמך?"

"בתיה תובל, ואתה?"

"איתמר פֶּלי," הוא הושיט לה יד קרירה בעלת אצבעות ארוכות.

"אתה מחפש מזכירה?"

"כן. מזכירה אישית."

"עבדתי כמזכירה בחברת היי־טק מצליחה, אבל בזמן האחרון היו שם פיטורים. אני עבדתי באדמיניסטרציה, הייתי אחראית על התנאים הנלווים של העובדים המקצועיים, שכירת רכבים, נסיעות לחו"ל, דברים כאלה. אתה יכול לספר לי קצת פרטים על העבודה שאתה מציע?"

הוא סימן בידו למלצרית, שחשה לשולחנם במהירות מפתיעה.

"תשתי משהו?" פנה אל בתיה.

"וגם, באיזה שכר מדובר?"

המלצרית התכופפה אליה: "סליחה, מה אמרת?"

מבולבלת נשאה אליה עיניים. אלוהים, הבחורה הזאת פוזלת קשות, מה היא רוצה? הוא אמר, "בשבילי שוב קפה הפוך גדול." הוא חייך אל הפוזלת בחיוך שהאיר את פניו, ושאל את בתיה: "ובשבילך?"

"אה, אני… כן, טוב, כן, קפה." המלצרית עיקמה גם את פיה, והסתלקה מהם.

הוא אמר: "אני חייב לשאול כמה שאלות אישיות, תביני, זו אחריות."

יש לו קול נעים, אדיב. היא נרגעה קצת. הוא לא אשם שאיש זר בא פתאום לביתה ו…

"היכן עבדת? מה למדת? שירתת בצבא? מצבך המשפחתי?"

מצבה המשפחתי? באמת מזמן לא חשבה על זה.

יש לו פנים יפות, רגישות, אבל הן עוטות הבעה מרוחקת, שומרות שלא יגלוש משהו החוצה. גם תנועותיו מאופקות, מסויגות. לעומת זה לפיתת היד שלו היתה נינוחה, לא מהוססת. יהיה טוב לעבוד אצלו, הוא נראה נבון ורגוע. מישהו שיודע מה הוא עושה.

ונניח שהיא תשיב לו: 'היום בבוקר הופיע בבית שלי איש אחד שאמר, "לבעלך יש רומן עם אשתי." מה אתה חושב שזה אומר על "מצבי המשפחתי"?' איך הוא יגיב? אולי זה יצחיק אותו: 'בטח נשואה, זאת ההוכחה.' מעניין אם הוא בעצמו נשוי.

איתמר פלי אמר בשקט: "אני מצטער, אבל אני צריך לשאול אותך את השאלות האלה. לא פשוט להכניס בן אדם זר לבית של אדם זקן."

"אדם זקן?"

"אני מחפש מזכירה פרטית בשביל אבא שלי, הוא פנסיונר."

"אבא שלך?!"

קולו נצבע שוב בגוון אמריקאי: "כן, אבא שלי. הוא גר בדירה עם מטפל, והוא זקוק לעזרה נוספת, בחשבונות, סידורים שונים, דברים כאלה. נזכרתי, זה חשוב — את יודעת להדפיס במחשב? הוא רוצה לכתוב את זיכרונותיו."

אבא שלו. היא הרגישה כמו בלון שמשתחרר ממנו כל האוויר, והשתדלה בכל כוחה להסתיר את אכזבתה. עדיין חשוב לה מאוד לקבל את העבודה הזאת. ומה אם הוא יחשוב שאישה שבעלה מתפרפר לא מתאימה לאבא שלו? "אני נשואה ואין לי ילדים," היא אומרת בשקט. "וכן, אני יודעת להדפיס."

הוא נראה שבע רצון.

המלצרית הניחה לפניהם את הקפה, והסתלקה. בתיה לא זוכרת מה שאלה אותו קודם בקשר לעבודה.

גופה שוקע לתוך הכיסא, היא גומעת מן הספל ומרגישה עייפות רבה. הוא מחפש מזכירה לאבא שלו?! אם מה שאמר האיש ההוא נכון, אז כדאי שתהיה לה עבודה. אבל לא ייתכן שזה נכון, למה למהר? לעודד בטח יהיה הסבר לכל הסיפור הזה, אולי זה מישהו שרוצה להזיק לו? להתנקם בו? יש הרבה אפשרויות.

היא צריכה להתנצל יפה ולשוב הביתה. עוד יהיו הצעות אחרות.

איתמר המשיך לדבר והיא לא הקשיבה. רק כשנעמד על רגליו, מתנשא מעליה, הרימה את ראשה. הוא אמר: "כמובן שגם הוא צריך להסכים, אנחנו ניפגש כאן שנית מחר בעשר בבוקר, ואני אסע איתך לפגישה אצלו. מקובל עלייך?"

היא הצליחה להנהן, האכזבה עדיין מכווצת לה את הבטן. הפגישה מחר לא מחייבת אותה, תמיד תוכל לומר אחר כך שעליה להתייעץ עם בעלה.

עודד בטח יציע לה לחכות, לא למהר לקחת את העבודה הראשונה שמזדמנת. תיפתח עוד דלת. דלתות רבות. איתמר פלי הניח שטר על השולחן, ואמר, "קבענו, כאן, מחר בעשר," והסתלק.

בתיה בחשה בכפית הארוכה את שאריות הקפה הקר. למה הוא לא רצה לומר את שמו ללילך? איך הוא קרא לעצמו? ליעד, עמי ליעד. כדאי לבדוק בספר טלפונים אם יש באמת בן אדם כזה. הכי טוב שתיסע כעת ישר אל המשרד של עודד ותספר לו על כל מה שקרה הבוקר.

עודד לא אוהב שהיא מפריעה לו בעבודה, וגם, שיחה כזאת מנהלים בבית. שיחה כזאת? יש לזה כללים בכלל? לו רק יכלה להתייעץ עם מישהו. עם מי? ומה אם זה נכון?

המלצרית הפוזלת הגיעה לאסוף את הכלים, ובתיה ראתה שאיתמר השאיר על השולחן שטר של חמישים שקלים, שבוודאי מכסה את מה ששניהם שתו בצירוף תשר נכבד. זה רק הביך אותה עוד יותר. היא חייכה בהתנצלות אל המלצרית וקמה.

"בתיה! מה את עושה כאן באמצע הבוקר?!"

מכל האנשים שבעולם, דווקא אורנה ניצבת ליד שולחנה.

"זה לא זמנים להבריז בעבודה," היא קורצת, "זאת אומרת, למי שעדיין עובד."

בתיה יודעת למה היא חותרת אבל אין לה חשק לספר שגם היא פוטרה.

"היתה לי כאן פגישה."

"פגישה, מה?" אורנה קורצת, ומתיישבת בלי הזמנה, שולפת סיגריה, מציתה, מתארגנת בכיסא.

"מה העניינים? שמעתי שעודד דווקא הולך לו בזמן האחרון."

לְמה היא מתכוונת? אורנה גרושה, היא מבינה בדברים כאלה. אולי כדאי לגשש בזהירות אם גם היא שמעה משהו? לא, אורנה זריזה מדי בשבילה, היא תבין דבר מתוך דבר, והסיפור הזה יתחיל להתגלגל בלי שליטה.

איזה סיפור? למה היא מתייחסת ברצינות לקשקוש הזה? בערב היא תספר הכול לעודד ושניהם יצחקו ביחד.

"אני מצטערת, בדיוק קמתי ללכת."

"עזבי שטויות, לא יפטרו אותך בשביל עוד חצי שעה."

"זה לא זה." כשאורנה תשמע שכבר היתה מפוטרת כשנפגשו היא תכעס עליה. "היתה לי כאן פגישה בעניין איזו עבודה…"

"עבודה? גם אותך פיטרו?"

"בערך. לא חשוב, במילא רציתי משהו פחות מלחיץ."

"בערך?" ברור שאורנה לא מאמינה לה. גם לא יהיה לה קשה לברר ולדעת את האמת. בתיה מרגישה שהיא מסתבכת. היא מציצה בשעונה: "אני צריכה ללכת…" כשקמה נתקלה במלצרית הפוזלת שהיתה במחצית הדרך לאחד השולחנות, וזו לא הספיקה לתפוס את בקבוק הבירה הקר שהתגלגל מן המגש והתנפץ על הרצפה. מוטב שלא תבוא שוב אל בית הקפה הזה.

***

מן המטבח כבר השתרך שביל של נמלים אל תוך הסלון, והיא שפכה עליהן מים ואחר כך עמדה לנגב את הרצפה. היא רוצה להיכנס למיטה ולישון, למה פתאום חשוב לה שהבית יהיה נקי ומסודר לקראת שיחתם?

כמה ימים אחרי שהיא ועודד השתכנו בדירה, הגיעה אליהם לביקור זהבה, אחותו הגדולה. היא עמדה בפתח ואמרה: "תמיד אהבתי את הדירה הזאת. דווקא יש לה פוטנציאל."

בתיה קיבלה את זה כמחמאה. לא ייחסה משמעות ל'דווקא', שהעמיד על ראשו את המשפט הסתמי לכאורה. יש פוטנציאל, אין מי שיממש אותו. עוד לא ידעה שהמשפט הזה היה טעון בדברים רבים נוספים. בשנתיים הראשונות התאמצה מאוד להתחבב על משפחתו. ברור לה שהיא לא צברה לה מאז נקודות רבות; מצד אחר, היא גם לא תצבור נקודות נוספות אם תמשיך לסדר ולא תלך לשכב עכשיו. היא נשכבה על הגב בחצי המיטה שלה ועצמה את העיניים.

איש זקן. יושב בבית ורוצה להדפיס את זיכרונותיו. היא שמעה על זה. בזמן האחרון אנשים רבים ששתקו כל חייהם מבקשים לרשום את זיכרונותיהם; אף אחד לא רוצה להרפות מן החיים שהיו יכולים להיות לו, אילולא נגזלו ממנו.

הוא לא השיב על שאלתה מה יהיה שכרה, והיא לא שבה לשאול; גם לא ביררה אצלו את התנאים, כמה שעות, איפה תעבוד; כנראה תעבוד בדירה של האבא. זה מה שהיא רוצה לעשות עם עצמה? יותר טוב שתמשיך לחפש, היא צריכה עבודה במשרד גדול, עם אנשים, אתגרים, אפשרויות קידום… כן, זה קצת קשה בזמנים של פיטורים. אבל היא אפילו לא התחילה לחפש.

ואיך זה מתקשר לסוכן החשאי הזה שהופיע אצלה היום בבוקר? למה בכלל היא קנתה את הסיפור שלו? אילו זה היה נכון, הוא כבר היה מטפל בזה בעצמו. הוא נראה מספיק קשוח. לא גבוה, אבל מוצק. פרופורציות טובות, שזוף. סקסי. הוא אמר שמחר יתקשר לשמוע מה אמר בעלה. איכשהו היא מרגישה שהיא לא רוצה לספר על זה לעודד, שגם הוא היה פעם גבר מושך וסקסי. למה?

היא פוקחת את עיניה בבהלה. התקרה מתקלפת בפינה, איך לא ראתה קודם? בטח יש רטיבות בגג. היא נזכרת בבדיחה משנות נעוריה על ההיא ששבה מפריז, ושאלו אותה איך פריז; התקרות שם מלוכלכות, אמרה. כולם צחקו אז ורק היא לא הבינה מה מצחיק בזה.

כעת את מבינה? הבדיחה היא עלייך, מטומטמת אחת, שכבר מזמן לא ראית את התקרה בחדר השינה שלך. עכשיו גילית שיש רטיבות, מה? הסיד התנפח, וכעת הוא כבר מתקלף. בקרוב ייפלו לך חתיכות טיח על הראש.

צלצול הפעמון מקפיץ אותה. שוב? שלוש בצהריים, מי מצלצל בשעה כזאת? אולי הוא חזר? היא קמה חרישית, מתגנבת אל הדלת בתוך הדירה שלה, אבל שומרת מרחק, כי מי שעומד בחוץ
יראה שהעינית החשיכה וידע שיש מישהו בבית. היא מחכה בשקט, עוד צלצול תוקפני קצר וכועס, ואחריו רגיעה. בתיה התקרבה להציץ בעינית וראתה את גבה של לילך שחזרה אל הדירה שלה ממול.

היא הלכה למטבח לגמור להדיח את הכלים ולנקות את שאריות הסוכר מן הפינות.

הבית מצוחצח כפי שלא היה מזמן, החלונות פתוחים ורוח בין ערביים קרירה משוטטת בחדרים. היא עבדה במרץ, החליפה את המצעים, חתכה סלט גדול, בישלה ספגטי וגירדה מעליו גבינה בולגרית. הלכה להתקלח, התבשמה, התפרכסה, החליפה את הג'ינס של הבית בשמלה רעננה, והלכה לחכות לעודד במרפסת.

אם עמי היה בא כעת, היה מבין מיד שהוא נטפל למשפחה הלא נכונה. כשעודד יבוא הביתה הם יֵשבו לאכול והיא תספר לו הכול.

הוא ישאל: 'איך בכלל את נותנת לאיש כזה להיכנס הביתה?'

והיא תשיב: 'הוא נראה לי כל כך מודאג, ניסיתי להרגיע אותו.'

והוא יגיד: 'בטח גנב שבא לסרוק את הבית. התמימות הזאת שלך עוד תהרוג אותנו.'

היא תצחק: 'מה שהוא ראה כאן כבר הוציא לו את החשק.'

עודד יחבק אותה ויאמר: 'מה שאני רואה דווקא עושה לי חשק,' והסדר הטוב ישוב על מקומו.

הימים כבר קצרים, השמש שקעה והאור נבלע במהירות בתוך החשכה. מדוע שעת בין הערביים כל כך קצרה? אילנה סיפרה לה פעם שבעולם הגדול זה אחרת, שעות אור רכות מתמשכות, לעתים עד עשר בלילה. הן תיכננו לנסוע יחד ל'עולם', אחרי הצבא. אבל הכול נהרס.

מן הדירה הסמוכה פולש אליה קולה הרם של קריינית החדשות, היא לא שומעת מה נאמר, אבל מנעימת הקול ברור שקרה משהו רע. שוב פיצוץ באוטובוס? מה השעה?

כבר מאוחר, עודד בטח ירצה לאכול בסלון מול הטלוויזיה. הוא לא אוהב להפסיד את החדשות. מה כבר יש להפסיד בזמנים כאלה? אנשי זק"א שאוספים חלקי גוויות מן העצים? ואחריהם פנל של גברים היושבים בארשת קודרת בחצי מעגל ומסבירים ברוב חשיבות מה היה צריך לעשות, לו רק שמעו בקולם.

הכול היה יכול להיות אחרת לו הגבנו מיד, יאמר הראשון. התגובה היא שגורמת לכל זה, יטען השני. צריך להבליג, כמו פעם, יתערב השלישי. והרביעי יצעק שידוע כי ההבלגה היא־היא שגורמת לכל זה. וכן הלאה וכן הלאה.

היא תיכננה לספר לו ליד שולחן ערוך, רק שניהם, כמו פעם. ואחרי זה…

לא חשוב. יכול להיות נחמד לשבת ביחד ולראות חדשות, זה מה שזוגות עושים.

חדשות, כדורגל, כדורסל, קולנוע פעם בחודש, תיאטרון פעם בחצי שנה, חברים מדי פעם, חגים. זה משפחה.

אילנה היתה שוכבת בערבים, חצי שרועה בכורסה שלה, מקולחת, חפופה, פניה מבריקות ועיניה עצומות, רגליה על השולחן הקטן וידה מתופפת על מסעד הכורסה, שומעת מוזיקה מתקליטי ויניל עגולים גדולים שמסתובבים על פטפון קטן. זה מה שעושה אותה מאושרת, אמרה, זה והכבשים. לפעמים היתה הולכת להאזין אצל תיאודור, שהיה לו אוסף התקליטים הכי גדול במשק.

למה את לא מתחתנת איתו? שאלה אותה פעם, ואילנה צחקה, יש לי אותך חמודה, אני לא צריכה יותר שום דבר.

בחוץ כבר חושך. בבתים מולה עולים אורות, רק חלונותיה חשוכים. עוד מעט בעלה יבוא הביתה וגם היא תעלה את האור.

בתיה קופצת לצלצולו הרועם של הטלפון, מגששת בחדר, מוצאת את השפופרת ומרימה. עודד בטלפון: "בתיה? הי, תראי, כמו שאמרתי לך בבוקר, אני כנראה אהיה תקוע כאן לפחות עוד שעה; יצאתי לרגע לטלפן לך שלא תדאגי. הכול בסדר?"

"מה השעה?"

"אני מוכרח לחזור לישיבה. עוד חצי שעה, שעה, אני מקווה, אבל אם לא, אל תדאגי, אל תחכי לי, אני אכנס בשקט."

"עודד?"

השעה עשר בלילה. היא הולכת מחדר לחדר ומעלה את האורות. אחרי זה היא עוצמת חזק את עיניה, ראשה כואב. היא שותה כוס מים וראשה ממשיך לכאוב, והיא נכנסת לחדר השינה לקחת כדור. לעזאזל, המכסה תקוע, בפעם האחרונה שברה עליו ציפורן; המכסים החדשים האלה נועדו למנוע תקלות מילדים, אבל אין ילדים בבית הזה. מכל הפלסטיק הקטן נופל מידה ומתגלגל מתחת לשידה. בתיה כורעת על ברכיה ושולחת יד מגששת שקופצת בחזרה אחרי שנתקלה בחומר מוכי דביק, קורי עכביש. איכס, קורי עכביש מתחת לשידה בחדר השינה שלה!

הבניין הזה ישן. מאחורי הרהיטים רוחשים כל הזמן חיים מוזרים מטילי אימה; עכבישים מסתובבים כאן, חיות מספריים מגיחות מדי פעם מן הפינות ומצבטיהן הקטנים נישאים בגאווה לפניהן, הולכות כבתוך שלהן; בחדר האמבטיה צצים, השד יודע מאיפה, זנבזיפים; בשבוע שעבר ראתה שממית חומקת מן החלון, ואת המרפסת חצה תיקן ענק שהיא ריססה אחריו כמו מטורפת.

פעם בילדותה חייתה בדירה קטנטונת עם חלונות גדולים שצפו על דשא ועצים, עם אישה שאהבה אותה ואהבה את כל החיות, הרמשים והזוחלים.

בזהירות היא שבה ומחדירה יד חרדה מתחת לשידה, ומצליחה לצוד את מכל הכדורים. היא הולכת למטבח, אם צריך היא תחתוך את המכסה בסכין. אבל המכל הקטן מחליט שהתעמר בה מספיק ונפתח בקלות. בתיה לוקחת שתי גלולות בבת אחת ומכינה לעצמה כוס קפה ויושבת ליד השולחן בפינת האוכל, בכיסא שעליו ישבה בבוקר מול הזר המהפנט, שאמר לה כי לבעלה יש רומן עם האישה שלו.

כמו נוצות רכות שנשפכות מכר קרוע, נופלות סביבה כל ההכרות הקטנות שהיו שם כל הזמן והיא לא ראתה אותן. הכול היה
בהישג יד, השמחה שעוטפת אותו בזמן האחרון כמו ניילון
נצמד שמעליו מחליקות כל טרוניותיה. הנכונות שלו להסכים איתה, לא להתווכח, לרַצות. איך לא הבינה? בטח כולם כבר יודעים על זה.

לפני שבוע הם ביקרו אצל מכרים שעשו חנוכת בית. עודד היה במצב רוח מצוין, אכל ושתה, סיפר בדיחות, החניף לנשים. "בעלך הוא משהו," אמרה לה מישהי, והיא ניענעה בראשה, משהו, כולם יודעים. כשחזרו באחת בלילה בדרך הביתה הוא שיחק בכפתורי הרדיו, החליף תחנות ואמר, "נכון שהיה נחמד?"

אפילו לא שם לב שהיא שותקת.

היא מנסה לשחזר מתי כל זה התחיל. ואין לה מושג. נדמה לה שזה היה שם תמיד.

מה כעת? 'דברי איתו,' אמר עמי, על מה? ואם הוא יכחיש? ואם הוא יודה?

כשבתיה הקטנה היתה רצה לאילנה בבכי כי מישהו פגע בה, אילנה תמיד היתה שואלת, 'ומה את רוצה לעשות?' והיא היתה מתרגזת: מה זה מה היא רוצה לעשות? עשו לה, פגעו בה, והיא רוצה ש… היא רוצה ש…

'נו,' היתה אילנה אומרת, 'מה את רוצה?'

היא רוצה שלא יעשו לה את זה, את מה שזה לא יהיה, שפגע בה כל כך לא בצדק, זה מה שהיא רוצה.

'אוקיי, ומה את מתכוונת לעשות בשביל זה?' ושוב היתה כועסת: איך אני יכולה לעשות משהו? שהיא תתקן, שהוא יתקן, שיבקשו סליחה, שזה לא יהיה. אילנה, את בצד שלהם או בצד שלי?!

כעת היא כועסת על עמי, שהתפרץ לתוך חייה והכריח אותה להתמודד עם הסיפור הזה; בעלך מנהל רומן עם אשתי. תבררי איתו עוד היום. נהיה בקשר.

היא מתנשפת לתוך הכר. אם הוא כל כך בטוח במה שהוא אומר, למה הוא לא מבקש תשובות מאשתו במקום לבוא ולחלק לה פקודות?

שהוא יברר. היא לא צריכה את זה.

היא צריכה ללכת לישון כי מחר יש לה פגישה עם האבא של איתמר פלי, שמחפש מזכירה שתדפיס לו את זיכרונותיו. היא צריכה לעשות רושם טוב בפגישה הזאת.

עודד נכנס בשקט כמו שהבטיח. היא התהפכה על צדה ומילמלה משהו כשהוא נכנס, והוא אמר, "תישני, תישני, מצטער שהערתי אותך."

 

זהב מאת ניצה סלונים, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 349 עמודים