גבינית / סיפור קצר מאת יעלה אקסלרוד רן

גבינית / סיפור קצר מאת יעלה אקסלרוד רן

ילדת הסוכר נהגה לשבת בבית הקפה השכונתי, צוררת עצמה בשקיות נייר קטנות ורבועות. מאז שהפסיקה לעבוד בחנות הממתקים החלה לאכול עוגות גבינה. 

ילדת הסוכר נהגה לשבת בבית הקפה השכונתי, צוררת עצמה בשקיות נייר קטנות ורבועות. מאז שהפסיקה לעבוד בחנות הממתקים החלה לאכול עוגות גבינה.

החלונות הגדולים שיקפו לה אישה קטנה, כמעט ילדה, כשהאור נשבר בהם מתעתע.

"מותק," אמר לה בעלה בבוקר, "את כבר לא ילדה."  

אבל איך אפשר להיות אשת סוכר, היא הרגישה קטנה מאוד. קטנה ומתוקה, שמנמונת כמו סופגנייה.

"אני רוצה ילדים," הוא אמר לה, "אני רוצה משפחה."  

היא חששה משינוי, אך לאחר שכנועים רבים ונשיקות רבות נעתרה והחלה לתפוח. כעת היא לבטח אישה.

גֵן הסוכר רציסיבי, ונולד להם ילד רגיל למדי. הופתעה לטעום מלח בדמעותיה לאחר הלידה. "לחמנייה בתנור," הוא אמר לה, "אפית לי ילד נהדר."  

אשת הסוכר שמחה בתינוק, אך צרכיו הבהילו אותה. משנגמל מחלבה המתוק והחל לסרב לפירות ולדייסה, צריכה היתה לבשל לו אוכל שלא אזרה עוז להמליחו.

הילד גדל והתחזק, והחל לדרוש מלח. מלח במרק, מלח בבשר, מלח בירקות וגבינה מלוחה. זר היה לה ככל שהתבגר. טאטאה מהרצפה את גרגרי הסוכר וסגרה אותם בצנצנות מתרבות והולכות. בלילות בישלה ריבות בשלל צבעים.

עכשיו היתה קטנה עוד יותר, זערורית, ורצתה לגדול לקומתה הרגילה. לכן שוב החלה לתפוח. בעלה עלץ למחשבה על ילד נוסף.

ושוב נולד ילד רגיל, ושוב המלח בדמעותיה. היא רזתה והחווירה, רודפת אחרי שני בניה הנוטפים בריאות ושמחה. בסתר ליבה קיוותה שתהיה לה ילדת סוכר משלה, שתדמה לה ותבין אותה, כך לא תהיה בודדה.

אבל הבישול והניקיונות גזלו את כוחותיה, האודם נעלם מלחייה ובעלה לחש בלילות – "אני רוצה בחזרה את אשתי המתוקה, אל תהיי משהו שאת לא."  

לכן שלחה את הילדים לבית הספר וחזרה לבית הקפה שבפינה, מפרידה סוכר חום מלבן, נזהרת מהסוכרזית, ואוכלת עוגות גבינה.

שמח בעלה באשתו הקטנה, שמחו ילדיה באִמם.

והבת, הבת הגיחה מתוך גבינה מתוקה, עגלגלה ומתוקה כמו עוגייה. אשת הסוכר שמרה אותה לעצמה.

"זו תהיה שלי," היא אמרה.

"איך נקרא לה?" שאל בעלה.

"ילדת הסוכר כמובן" – ענתה.

הבנים הלעיטו את אחותם בממתקים, יצרו סביבה חומת הגנה, שיחקו אִתה והתמסרו לה בלהט ילדוּת.

אשת הסוכר חיבקה את בתהּ בלילות ולחשה לה – "את שלי, את שלי, את שלי."

גדלה התינוקת והיתה לילדה שקטה וטובה, כרוכה אחרי אִמהּ והולכת אִתה באשר הלכה. אשת הסוכר לקחה אותה לבית הקפה לצרור סוכר בשקיות ולהמתיק קפה מר. בשקדנות למדה הילדה את המלאכה.

חלפו השנים וילדת הסוכר התבגרה ויפתה, כעת היתה נערה.

בבית הקפה התוודתה בשקט – "אני רוצה להיות ילדה רגילה ורזה."

אשת הסוכר נחמץ לבבה. אך אהבתה לבתהּ ניצחה את חששותיה והיא שלחה אותה לבית הספר, שתדמה לשאר הנערות.

שוב החלה לטאטא את הסוכר מהרצפה, שוב קַטנה והשקיפה, המליחה תבשילים ונתנה למלח להמס את קצות אצבעותיה.

אך ילדתה לא הסתפקה בזאת, היא רצתה שם משל עצמה.

בצער קראה לה ליבת ועזרה לה לצלוח את מרירות הנעורים ככל יכולתה. בניה היו עתה גברים צעירים, עזבו את הבית ויצרו להם חיים משל עצמם, איש איש וחלומותיו, איש איש ושאיפותיו.

ליבת היתה אהובה על הכול, מתוקה ורכה. ביקרה את אחיה הגדולים שכיבדו אותה בבירה קרה ובפיצוחים מלוחים והכירו אותה לחבריהם.

גברים חיזרו אחריה במתנות ובפרחים, הנערות כולן ביקשו את חברתה.

אשת הסוכר בכתה בלילות מרוב חרדה, ובעלה היה מחבק אותה ולוחש באוזניה מילות נחמה – "מתוקה שלי, סוכריה שלי, הילדים עוזבים אבל אני נשאר אִתך." 

אך ליבת רצתה יותר.

"אימא," אמרה לה, "אני צריכה שתהיי כמו כל האימהות, שיהיה לך שם משל עצמך, שתלמדי אותי להיות אישה."

אשת הסוכר לא ידעה איך לקרוא לעצמה, וליבת הציעה –

"נקרא לך נורית, ציפורה, איילה."

"זה לא טבעי שילדים יתנו שמות להוריהם," אשת הסוכר התנגדה.

"זה לא טבעי שלא יהיה לך שם," התעקשה ליבת, "תעשי את זה בשבילי. תאמיני לי שגם לך זה טוב, את צריכה להתבגר."

בחוצפת הנעורים חשבה שהיא חכמה מהוריה, בטוחה היתה שהצדק עִמה. את הקרבן הזה צריכה אשת הסוכר לבצוע מלִבהּ.

"לא היו לך הורים? איך הם קראו לך? למה אין לי סבא וסבתא?" המטירה עליה ליבת שאלות צורבות.

נולדתי מתוך גבינית," אשת הסוכר לחשה. "

"אף אחד לא נולד מתוך גבינית," ליבת התרגזה, "תגידי את האמת."

"זה כל מה שאני יודעת."

"אז תחפשי, תגלי, תתאמצי פעם בחיים שלך." 

אשת הסוכר הרגישה שהיא מאבדת את בתה יחידתה אשר אהבה, עליה להשיב אותה, ולכן עשתה כרצונה.

ראשית חיפשה בקונדיטוריות. הלכה ושאלה בבושה – "נולדה פה פעם ילדה מתוך גבינית?" האנשים צחקו לה.

אבל היא לא ויתרה. נדדה ברכבות מעיר לעיר וחיזרה על פתחי קונדיטוריות ומאפיות, בצעד נואש הרחיקה עד בית החרושת לשוקולד ומפעל המרציפן.

כשחזרה הביתה בידיים ריקות בעלה התחנן – "תפסיקי, תחזרי אליי."

בבית הקפה היו אופים גבינית אחת בכל בוקר, לכן גייסה את כל אומץ לבה וחקרה גם שם.

הם אמרו לה, "לא חשבנו שאת כזו, ותחזרי אלינו, חסרות ללקוחות שקיות הסוכר." 

אבל ליבת פיתחה כלפיה טינה שהבריחה אותה שוב לדרכים, לבקש תשובה שתניח את דעת בתה.

יום אחד הגיעה לעיר זרה ומרוחקת, כולן היו דומות בעיניה, ושם התגנבה לאוזניה אגדה מקומית שסיפרו התושבים, על ילדה שנולדה מתוך גבינית בבית מאפה קטן. נרגשת מיהרה לשם וחקרה ודרשה.

בחדר האחורי לשה אישה בצק מנוקד צימוקים, לחייה סמוקות מחום התנור, קומתה נמוכה, וקפלי גופה מעוגלים ורכים. אשת הסוכר נעצה בה מבט עד שהעזה לשאול את שאלתה הקבועה.

עיני האישה נפערו אט אט בתדהמה והיא לחשה, "זה נכון, אני אפיתי אותה."

אשת הסוכר קרסה על הארץ.

"איך קראת לה?" שאלה באפיסת כוחות.

"גבינית. היא היתה מתוקה ושמנמונת כמו עוגייה. אבל היא נעלמה לפני שנים רבות," דמעות נקוו בעיני האופה.

"השתדלתי לשכוח אבל לא הצלחתי, כל השנים האלו אני לא ישנה." 

"מה קרה לה?" שאלה אשת הסוכר בקול שכמעט לא נשמע.

"אני לא יודעת, הלוואי שידעתי, הייתי מחזירה אותה אליי."

"אני פה," אשת הסוכר אמרה בלי קול, "אני כאן." 

והאופה התקרבה צעד ועוד אחד בהיסוס והניחה יד על לחייהּ.

"גבינית שלי הקטנה, את אישה, בת ארבעים וחמש וארבעה חודשים וחמישה ימים. ספרתי כל שעה." 

והשם הזה התאים בדיוק, ואת האימא הזו החדשה רצתה גבינית להביא לבתה, להראות שמילאה את רצונה, שמצאה לעצמה שם, ולליבת סבתא, וכעת תוכל לחזור לבית הקפה שבשכונה בלי להתבייש עוד שהיא לא אישה רגילה.

היא גבינית מתוקה שנולדה מתוך גבינית, ויש לה אימא ובעל, שני בנים ובת ויש לה עבודה.

ישבה גבינית בבית הקפה וצררה עצמה בשקיות נייר קטנות ורבועות, והיתה מאושרת. 

יעלה אקסלרוד רן, עורכת לשונית וכותבת, נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בחיפה.