ביקור בית עם הסופרת הגר ינאי: מקום בטוח ללב

הגר ינאי, סופרת, מחברת של חמישה רומנים וספרי פנטזיה, מבקרת ספרות, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים לשנת 2008. פרק הכתיבה בחייה החל בשנות העשרים לחייה. אחרי שנתיים של לימודי אנתרופוסופיה, החליטה שלא לדבוק בדרך הרוחנית והיא נסעה ליפן, שם למדה שנה אצל מורה ללימודי זן בטוקיו ואף עבדה כמארחת במועדוני הלילה. חלק מהתקופה, ינאי שהתה במנזר זן באי קיושו, שם ניהלה רומן עם אבי המנזר. על פרשה זו כתבה בספרה הראשון אישה באור. ינאי למדה לתואר ראשון בכתיבה יוצרת ותסריטאות בקמרה אובסקורה, ומחזיקה בתואר שני בספרות מאוניברסיטת בן-גוריון.

 

שם: הגר ינאי

גיל: עתיקה כמו החושך

סטטוס: נשואה לערן ואמא ללילי מרים

 

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר מקום בטוח ללב, בהוצאת זמורה ביתן, 2011

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? בניסוח בוטה אפשר לומר שמהצרות שלי. רגעי השפל הגדולים ביותר הולידו אצלי את הכתיבה המשובחת ביותר. כמובן שרק עם חלוף הזמן, כשהיד הרועדת מצליחה לאחוז שוב בעט, וכו' וכו'…

 

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? מקום בטוח ללב, בטיוטתו הראשונה, נכתב בשצף קצף במשך פחות משישים יום. העריכה והליטוש ארכו כשנה וחצי נוספות.

איזה ספרים קראת לאחרונה? סוסית של לאה איני, נערות למופת של שהרה בלאו.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? בגיל 12 קראתי את "תוף הפח" של גינתר גראס והערצתי עד כלות את גיבורו אוסקר הגמד המיזנטרופ, האגוצנטרי, הנונשלנטי שמסרב לגדול. ממנו למדתי שנקודת המבט של השונה והחריג היא מה שמעניין אותי בספרות. 

אילו ספרים קראת בילדותך? כל מה שנפל לידי בלי הרבה בררנות. אהבתי במיוחד את ספריהן של אדית נסביט ואורסולה לה גווין.

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? ספרים שעדיין לא קראתי.

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? מקום בטוח ללב הוא ספרי החמישי. קדמו לו שני רומנים ושני ספרי פנטזיה.

ספרי קצת על הספר שכתבת: מקום בטוח ללב הוא סיפורה של לני, רקדנית וזמרת מזדקנת בקברט בברלין של 1938, שמאוהבת בנתן היהודי, מהגר צעיר מפולין, ומוכנה לעשות הכל כדי להחזירו אליה.

 

ברלין, 1938. לני מורנאו, שמופע הקברטים שלה זיכה אותה בכינוי "הברבור השחור של ברלין", ניצבת על הבמה במועדון אפלולי, ומעלה את מופע חייה, אדישה לקול ההמון המתפרע בחוץ. על פי תוכניתה, עד סוף הערב תגיע אל שיא-שיאו של העונג הגופני לעיני קהל של גברים תאוותנים, בהם קציני גסטאפו. אם תצליח בכך, היא תשתחרר סוף-סוף מזכרו הפוצע של נתן, המאהב היהודי האבוד שלה, ובו בזמן תסחוף את הקהל שלה לעולם של תשוקת בשרים טהורה וזכה שאינה מאפשרת את קיומו של רוע. את הלילה שבו מתרחש הסיפור, יזהה הקורא כאותו ליל נובמבר גורלי הידוע כליל הבדולח.

 

במופע ארוטי פראי ומתגרה, לני משילה את פרטי הלבוש שלה כמו גם את זיכרונותיה ובוחנת את משיכתה לבני העם היהודי. היא רואה ביהודים חריגים כמותה, יצורי צל, שבשל הדרתם ממוקדי הכוח הארציים הם רשאים להתמסר לתשוקתם הקמאית בלי  גבולות ושיקולים תכליתיים. במהלך המופע נזכרת לני בחייה עם אלפרד קליינברג, סופר יהודי מבריק ואנוכי, וביחסים עם התעשיין המקורב לשלטון, מרטין פון שלוסברג, שהעניק לה ביטחון בעידן של תמורות בתמורה ללילות חשק סוערים. וכל העת חי בה זכרו של נתן, אהובה, בוער בקרבה כלפיד מכלה.

 

במקום בטוח ללב מתארת הגר ינאי את המתרחש ערב המלחמה בברלין המפעפעת שנאה ואימה, מנקודת מבט של אישה יצרית ועצמאית. זהו ספר מפתה ומרגש המתרחש על רקע אירועים היסטוריים אך עוסק בשאלה האקטואלית תמיד – מה הסיכוי של יצורי לב ובשר עדינים כמו תשוקה ואהבה להתקיים לאורך זמן בעולם פגום כעולמנו.

 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? אני עובדת על המשך אחרון לטרילוגיית הפנטזיה של הלווייתן מבבל, ומתפללת מדי בוקר לשדים העתיקים של ההשראה שמבוקשי יצלח בידי.

 

מספריה של הגר ינאי

 

אישה באור, רומן, הוצאת כתר 2001

מכונת הנצח של אלכס, רומן, הוצאת כתר 2004, היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2006

הלווייתן מבבל, ספר פנטזיה, הוצאת כתר 2006, זכה בפרס גפן כספר הפנטזיה הישראלי המקורי הטוב ביותר לשנת 2007.

המים שבין העולמות,  ספר פנטזיה, הוצאת כתר 2008, זכה בפרס גפן ונבחר לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר לשנת 2008.

מקום בטוח ללב, רומן, הוצאת כנרת זמורה ביתן 2011

 

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? לכתוב. קשה להתקדם בלי זה.

משפט מסכם: לפעמים אני חוששת שנעשיתי סופרת פשוט מפני שלא הצלחתי להיעשות קוסמת. סופרת היה הכי קרוב שהצלחתי להגיע.

 

 

פרק מתוך "מקום בטוח ללב" מאת הגר ינאי

 

 

תפרוץ מלחמה בקרוב. כולם יודעים שזה רק עניין של זמן. העולם יהפוך שוב לתוהו מעשן. מיליונים ימותו. אבל אני לא חוששת מפני המלחמה. נכון, אני יכולה לאבד את מעט הרכוש שלי — מעיל חורפן, נעליים, קצת תכשיטים שחלקם אפילו אמיתיים — לרעוב, לחלות, להיפצע ואולי למות — וסביר להניח שחלק מהדברים האלה אכן יקרו — אבל מה זה משנה? הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא דעיכתה של הלהבה האנושית הזעירה שמהבהבת בתוך החזה שלי. אני חוששת שהיא עומדת לכבות. אם לא הייתי פוחדת לבטא את המילים, הייתי אומרת שהיא כבר גוועת. אני לא יכולה לאבד יותר ממה שכבר איבדתי. הלהבה שלי לא יכולה להמשיך לבעור בלעדיךָ. אני מקווה שהמלחמה לא תתעכב ותיקח אותי.

אתה. המילים שלי לא יכולות להגיע אליך במקום שבו אתה נמצא, אבל יש משהו שאני משוכנעת שכן יכול לגעת בך. זהו הזרם העמוק שמתחת למילים, שמניע אותן, שגורם להן להתהוות, שנמצא בכול. אני מתפללת שאתה מניח לזרם הזה לחדור לתוכך, להרוות אותך, לחלחל בין החרכים שלך. אתה זוכר כמה טוב היה לנו יחד? היינו מאושרים ככל שאושר יכול להתקיים עלי אדמות. שיחקנו כמו ילדים בְּגן שהרוח שהניעה את עליו היתה נשמת אפו של האלוהים. אל תתכחש לאושר הזה. אין גרוע יותר מלהכחיש את קיומו.

אני זוכרת את הרגע שבו נחתם המעשה שלי. לא הבנתי מה אני עושה, ולא שיערתי שלרגע תהיה משמעות כזו עבורי. אנשים צריכים להיזהר במילותיהם, אבל אני לא נזהרתי. רגע של חוסר זהירות יכול לחרוץ את גורלם של חיים שלמים. שכבנו חבוקים, הלבבות שלנו פעמו יחדיו, שלובים זה בזה. הראש שלי היה מונח על חזך. הגופים שלנו היו רפויים, מדיפים את ריח הבשר הפנימי הבוקע מהעור כשהוא פקוח ובוטח. זיעה קלה אפפה אותנו בהילה של אחרי העונג. אבל אני לא הייתי רגועה. דאגה עמוקה הטרידה אותי. חששתי שהמזימות שלי יעלו בידי, שאפליג לתוכן כפי שמפליגים באוקיינוס ושלא תישאר ממני שארית. השתוקקתי להיאחז בך. וכי במי איאחז? נגעת במקום העמוק ביותר בתוכי, ידעת היכן המקום הזה נמצא בי, ותוכל להשיב אותי לחוף מבטחים.

כששכבתי בזרועותיך נזכרתי בסיפור שסבתי סיפרה לי לפני שנים, על סנאי חמדן שהחביא את אגוזיו היקרים כל כך טוב, עד ששכח על איזה עץ הם נמצאים. סיפרתי לך את הסיפור ואמרתי לך, "אני לוקחת את לבי, מטמינה אותו בתוך אגוז ומפקידה אותו בידיך. אנא, שמור למעני את לבי שלא יאבד לי, שאוכל לחזור מכל הדרכים הארוכות והרעות שאני עומדת ללכת בהן, ולמצוא אותו מונח אצלך."

ובשעה שאמרתי לך את המילים האלה, כך היה. הדבר נחתם. לא שיערתי איזה כוח היה טמון במילותי, וכמה בלתי הפיך המעשה שעשיתי בחוסר מחשבה ובחוסר זהירות. וכי איזה אדם יפקיד את לבו בידיו של אחר? לפעמים, כמו במבוך של מראות, אנו יכולים לראות בהווה שלנו את השתקפותו השבורה של העתיד. אילו הייתי מתבוננת בקפדנות באותו רגע, ייתכן שהייתי יכולה לראות בו השתקפות מוקדמת של הסוף שלי.

אני אוהבת חפצים. אין להם רגליים. הם לא יכולים לקום ולעזוב אותך. כשחשתי שמתקרבת פרידה ממאהב, תמיד לקחתי לעצמי איזו מזכרת. לרוב דברים קטנים שספוגים בריח הגוף. חולצה, צעיף, כפפה ישנה. מהדירה של אלפרד קליינברג הייתי זכאית, מן הסתם, לקחת הרבה יותר. ארבע שנים גרתי בדירה הזו. מה באמת הייתי רוצה לקחת ממנה? את הפאר שאפף אותנו. את אור השמש ששטף את המרפסת המרווחת, שבבקרים של קיץ לגמנו בה את הקפה שקטי הגישה לנו בספלי חרסינה מעוטרים רועים ורועות תכולים וחסרי דאגות. זו היתה אחת המרפסות היפות ברחוב. אלפרד התגאה בה. לדעתו מרפסות הן אחד התנאים הראשונים להיווצרותה של תרבות. על מרפסתו אדם יכול לשבת בנחת, להתבונן בעוברים ושבים ברחוב ולהרהר הרהורים. בפרטיותה הנשגבת של המרפסת יכול לנבוט עולם פילוסופי אישי שמייחד את בוראו. אבל אני לא רציתי ליצור לעצמי עולם פילוסופי מעל ראשיהם של העוברים ושבים ברחוב. התענגתי על אור השמש הוורוד שנפל על שמלתי והאיר את חוטי הבד כקורי זהב ארוגים. נהניתי כשהאור רקם את עצמו דרך עלי העציצים הקטיפתיים. אהבתי את שלוות הבוקר שלנו, כשאלפרד שקוע בעיתון, רוטן על אש הטירוף שהבעירה את הרייכסטאג, ואני שבעה, רחוצה ולבושה היטב, מתכננת לנו תוכניות עליזות לשעות הלילה.

בשנה שבה פגשתי את אלפרד תקף אותי חוסר שקט. עמדתי מול המראה בחדר ההלבשה שלי ובחנתי את ירכַי. האם מתחילים להשתרג בהן נימים תכלכלים כמו בגבינת עובש בשלה? האם הבטן שלי נעשית רופסת? האם המלאוּת של החזה שלי מתחילה לכמוש? אין ספק שהפנים שלי לא רעננות כבעבר. לעתים תכופות יותר הייתי צריכה להניח על עיני רטיות בבונג ולקרצף את העור שסביבן בתערובת של חלמונים ודבש, כי לילות ארוכים תבעו את המס שלהם, וחותם של עיגולים שחורים החל להסתמן תחת עפעפי התחתונים.

עצבות וריקנות מטרידות גאו בתוכי. דבר כבר לא גרם לי הנאה — לא המוזיקה, לא המעריצים, לא נעליים חדשות מתנוצצות ולא קלסתר פני במראה. השיחות של הבנות בחדר ההלבשה נשמעו לי חלולות וריקות. איבדתי את הסבלנות להקשיב לפרשיות האהבהבים שגרמו להן התרגשות כזו, ושהן עצמן ידעו בעומק לבן שעד למחרת בבוקר הן יגוועו כמו זבובונים בני יומם. מדוע לא פרשתי מהעסק בזמן, כפי שעשו רבות ונבונות ממני? הרי מחזרים לא חסרו לי. כל שהייתי צריכה היה לבחור אחד מתוכם. אחד בלבד.

ערב אחד באה לבקר אותנו ורה הולנדר הקטנה, שכינינו אותה בשם "כפית" בשל אוזניה הקעורות, והיינו מחביאות את סנדלי הסאטן שלה רגע לפני עליית המסך, מפני שזה היה גורם לה להתרוצץ במעגלים ולספוק את כפיה באופן משעשע ביותר. כפית התחתנה בקיץ הקודם והיתה גאה בעצמה עד מאוד. בעלה היה גבר נאה וגבוה, סגן בחיל הפרשים. במשך זמן רב הבטיחה לבוא לבקר אותנו, וכשהופיעה סוף־סוף במועדון, היתה מלווה בבעלה. הוא נראה מתוח ועצבני. "אני לא משתגע לראות אותך כאן," אמר לה, למרות שפגש בה לראשונה במקום זה ממש. לצדו, כפית נראתה אפילו עוד יותר קטנטונת. "תבואי לבקר אותנו כשהוא ילך לקסרקטין שלו," לחשנו לה כשהוא הפנה את מבטו, והיא נאנחה מעומק חזה הקטן. "תאמינו לי, יקרות שלי, אני מתגעגעת אליכן ממש נורא. אני מתה לפטפט איתכן קצת, אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה. אתן מבינות, איך אני יכולה לשקר לברנהרד. בעל חייב להיות מסוגל לבטוח באשתו, כי אחרת מה?"

אלפרד וחבריו הופיעו במועדון שלי לראשונה בשעת לילה מאוחרת. הייתי אחרי ההופעה, שרירי מרוככים ממאמץ וזיעה, ולבשתי את שמלת המשי שצבעה כבשר נא, שהנערות מהדקות על גבי בשורה של קרסים זעירים. לא היו לי כוונות להתעכב בשולחן שלהם — במקטורני הסטודנטים שאריגם השחוק מבהיק מרוב שימוש, מרפקיהם מוטלאים ושרווליהם מוכתמים בדיו, הם לא נראו הטיפוסים שיציעו לי משהו חוץ משיחה — והזמן שלי היה יקר מכדי לבזבז אותו על שיחה. אלפרד דחף שטר לידו של גונתר, רב המלצרים, והורה לו למסור לי את הכרטיס שלו. מובן שהתעלמתי ממנו. הוספתי אותו לשורת הכרטיסים התחובים בשולי מראת האיפור שלי ושם נשמט ממני דבר קיומו. אבל למחרת הוא התקשר למועדון. שם לעצמו מטרה להצחיק אותי. אפילו לא זכרתי את מראה פניו — נותר לי איזה רושם שהוא שחרחר, בעל שיער כהה ומתולתל, ושבצדי פיו יש שני חריצים עמוקים ששיוו לו הבעה של חיה קטנה ממשפחת המכרסמים, אך הוא היה מקורי ועליז, ונשבע בלהט שחייו יגיעו לקצם המהיר אם לא אַראה את זיו פני במסיבה שהוא עומד לערוך למחרת בביתו.

למה נעתרתי לו? הן לרבים אחרים לא נעתרתי. עד היום אינני יודעת את התשובה. אולי מפני שהוא רצה בי כל כך, כמעט יכולתי לחמם את אצבעותי הקפואות על מדורת הרצון שלו. ואולי מפני שבאותם ימים הייתי בודדה ומשועממת. רקדתי וצחקתי, אבל בתוכי נבט — מי יודע מהיכן ולמה — זרע של רִיק קר, דוקר ומטריד. מאלפרד קרנה חיוניות חמימה, שהזרע הזה השתוקק אליה כמצע רך ונעים. הוא היה מושך בעיני אף על פי שלא היה יפה תואר במובן המקובל.

"הוא לא יהודי?" העירה אחת הבנות שרקדה במופע שלי.

משכתי בכתפי. "ואם כן, אז מה?" אולי היהודים יודעים על החיים משהו שאזרחים מהוגנים שהולכים לישון בשמונה בערב אינם יודעים. אולי הם יודעים דבר־מה על בוז והתנשאות, על זרות שאינה ניתנת למרפא, על כאב שאינו חולף, על ההבנה שחייך צרורים בצרור שאתה מחזיק בידיך. ואולי כל זה אינו נורא כל כך אם אתה אלפרד, ואתה מסוגל לנשוף במילותיך צורות שנעות כמו עננים ברקיע, פורחות ומשתנות ונקסמות זו בתוך זו כענני עשן.

"אני לא הייתי הולכת לפגוש יהודי," אמרה הבחורה. "אמא שלי כבר מזמן בשמים. אבל מה היא היתה אומרת על דבר כזה?"

עד היום אין לי מושג מה נכנס בי. הקול שלי השתנה כשדיברתי אליה. "לי לא אכפת מאמא ולא מאבא, ועם המוניטין שלי, מאוחר מדי לדאוג ממה שאומרים עלי בשמים או בנולנדורף פלאץ. אז עם כל הכבוד לזה שהוא יהודי, אני אלך לשם בעצמי ואבדוק מה המסיבה שלו שווה."

ההזיות שלי, בימים שבהם פגשתי את אלפרד, סבו בכפייתיות סביב גבר שהסעיר אותי בקיץ הקודם. הוא היה אמריקאי, ומגע הקסם של נוכחותו גרם לצבעיו של עולמי לזרוח במלואם ואז, כמדומה, לדהות לנצח כשנסע מעבר לים והותיר אותי מרוגשת ומרוקנת. ידעתי בעומק לבי שהאמריקאי בלתי אפשרי עבורי, והתאבלתי עמוקות על הגורל שמעולם לא נועד לי, ועל עצמי, שלא נועדתי לשאת בכתר של חיים רמים יותר. האם הייתי מפנה את תשומת לבי לאלפרד אילולא האמריקאי? עבורי היה, ללא ספק, פחות מהמושא הזוהר של חלומותי בהקיץ. אך עדיין היה מרתק בעיני. בזרותו היה מסתורין שחמדתי, ועם זאת היה בהישג ידי, בן ארצי שלעולם לא יהיה כבול לאדמתה.

כשהמונית הורידה אותי בפּרֵנצלאוּארברג, גיליתי שמקטורן הסטודנטים עם כתמי הדיו של אלפרד לא היה אלא הסוואה. הוא התגורר בבניין מפואר שהדירות בו מרווחות ויקרות. חייכתי לעצמי. מי היה מאמין? אולי בכל זאת יהיה לי ערב מעניין. הדירה כבר היתה מלאה מפה לפה. התברר שהמסיבות של אלפרד מפורסמות בחוגים אינטלקטואלים מסוימים בברלין. כוכבת הערב היתה סופרת שהגיעה מבוסטון שבאמריקה, אחת שפירסמה ספר שזכה להצלחה על עיר שנוהלה בידי נשים בלבד. היא נעלה מגפיים כבדים, צחקה בצוואר נטוי לאחור, נכנסה לוויכוחים מלוהטים עם כל מי שהעז לחלוק עליה וסירבה לחיזוריו של משורר, דאדאיסט מזדקן, שהתעקש לראות בה אחות למשנתו הרעיונית. הבטתי בה בקורטוב של חמלה, כי ידעתי שכאשר תיגמר המסיבה וייעלמו יריביה המילוליים, לא יישאר איש שיתעניין בה, והיא תיוותר לבדה. הערב היה תוסס ומלא חיים. צייר תפאורות חיוור פנים, שאמרו עליו שניהל רומן עם הבימאי של "אופרה בגרוש", מילא את האמבט בכל נוזל שהצליח למצוא, החל במימי האגרטלים ועד לשאריות של בקבוקי יין, וצלל פנימה בבגדיו, כשפניו כלפי מטה, כמבקש לדלות פנינים מהקרקעית. חבורה של אדריכלי באוהאוס צעירים שעישנו ללא הפסקה הביטה בו בעודה דנה בסוגיות ארכיטקטוניות ולא נקפה אצבע להצלתו. באוויר הכחול מעשן הבזיקו מילים מהירות. מי לא יבוא ללגום מהשמפניה המשובחת של אלפרד קליינברג, שהוא מוזג אותה ביד רחבה יחד עם השנינות שלו? בחדר היו עוד כמה נשים יפות מלבדי, אך הייתי רחוקה מלהיות מודאגת. תחרות מעולם לא הטרידה אותי. לצווארי כרכתי צעיף נוצות שחור, והשתעשעתי בו כך שידגיש את צווארי הלבן. כשהתלהט עורי, נדף ממני ניחוח של בושם יפני שידיד הביא לי ממסעותיו במזרח, ובריחו נישא יער אורנים רטוב ורחוק ומרירות של שרפה עתיקה. ידעתי שתשומת לבם של הגברים מובטחת לי.

אלפרד התקרב אלי מאחור והרכין את ראשו אל השכמות החשופות שלי. חשתי את דגדוג השפם שלו בצווארי, והרמתי אליו את מבטי. "פראוליין מורנאו," אמר לי, "הייתי מוותר על מאכל ומשקה לשארית חיי אם היית מרשה לי להיות ניזון מהריח שלך."

גיחכתי בעצלתיים. "ואני הייתי מוכנה לוותר על מאכל ומשקה עד סוף ימי אם היו מזינים אותי במילים מתוקות כמו שלך."

הוא היה אמן המילה, אך כשהצצתי בעיניו ראיתי בהן משהו עמוק יותר. איך אתאר את מה שראיתי באותו רגע? לפעמים אפשר לראות הבטחה לחיים שלמים כמוסה ומקופלת במבט אחד. העיניים הכהות, הממורקות, גרמו לי לחוש בטוחה ושקטה. באותו רגע ידעתי עד כמה הוא רוצה בי, וידעתי שהרצון הזה לא ייבַש בתוכו כנחל אכזב. כיצד יכולתי לדעת זאת? אין לי מושג, אבל הייתי מוכנה להמר על כך בחיי. הוא מזג לנו יין בצמד גביעים תואמים — אלוהים יודע כיצד הצליח למצוא גביעים תואמים בתוהו הדחוס והמעושן — ואני חששתי שמרוב התרגשות יתיז את המשקה ויכתים את חולצתו, אבל ידו היתה יציבה ובוטחת.

השקנו את גביעינו ולגמנו יין איטלקי יקר וכהה. הוא לא השתהה עמי זמן רב, היה עליו לשעשע את אורחיו, אך יכולתי לחוש שאם הדבר היה תלוי בו — היה נשאר לצדי. הוא היה מארח למופת. לזה סיפר בדיחה, לזה הצית סיגר ועם זה החליף עקיצות פוליטיות. אך מעבר לכתף של בני שיחו, עיניו חיפשו את עיני כמו יד שמושטת מקצה החדר. ראיתי בהן את כל החום שהשתוקק להעניק לי ולקבל ממני, והדבר מילא אותי בשמחה. הוא כמו ילד קטן שצריך שיאהבו אותו, חשבתי לעצמי. גבר כזה תמיד יהיה זקוק לי.

כמה רחוק ממני כעת אותו לילה, כאילו חיים שלמים חלפו מאז, ולא שנים ספורות. כמה רחוק ממני היין הכהה שזרם בעורקי כמו דלק שחור העלול להתלקח מכל ניצוץ, וכמוהו — רחוק הזיק שראיתי בעיניו של אלפרד. האם הזיק החם והנדיב ההוא, שהייתי כה משוכנעת בקיומו, אכן היה שם? אני עדיין מאמינה שלא טעיתי. אולי אני שוטה גמורה, אבל אני מעדיפה להאמין שכך היה. ככלות הכול, אם לא אאמין באמיתות המוחלטות שנעצתי בתולדות חיי, מה ייוותר לי מהעבר שלי?

עכשיו אין חשיבות לשאלה הזו. הגוף שלי כואב כמו במחלה, אבל המחלה שלי היא לא אלפרד אלא אתה. כל איבר שלי כואב את חסרונך. נעקרת מתוכי באכזריות, ואפילו הכאב מעורר בי תשוקה. איש לא יכול לרפא אותה, רק אתה. אותך לא סיפרתי לעצמי כמו סיפור אגדה שילדה מספרת לעצמה לפני השינה. אתה לא היית נסיך דמיוני שקיוויתי שיישא אותי למחוזות קסומים, היית ממשי. היו לי הוכחות חותכות לקיומך. הן ניתנו לי בגופי. בעורי. בדמי. ודווקא בשל כך קשה לי לבער אותך מתוכי, ממש כפי שקשה לבער את מה שהוא קדמוני וחסר שם, עתיק הרבה מהמילים. אני מתגעגעת לכל מה שהיה בך, ושנכרך סביבי והתפתל בתוכי. היית מסוגל למצוץ ממני את הרעל הזה של הבדידות, שמצטבר כמו משקע של אבן בנימי הגוף כשאיש אינו נוגע בו. גם כשנוגעים בגוף באופן הלא נכון המשקע הולך ומצטבר, אפילו מבלי שנדע שהוא שם. לאט־לאט הוא שוקע וחוסם את כלי הדם החיוניים ומייבש את החיים עצמם.

זמן־מה לאחר פגישתי הראשונה עם אלפרד הוזמנתי עם חברה לארוחת ערב אצל מיצי גלצר, שפעם ניגנה אצלנו באקורדיון כשהיא לובשת קומבינזון, וגרמה ללקוחות לפרוץ בצחוק רועם ולהתיז רסיסי בירה. מיצי אובחנה כחולה במחלת כליות ובסופו של דבר התחתנה עם מנהל עבודה במפעל. הגענו לשכונה קטנה שמעל בתיה החומים רבץ ענן שמנוני וצמיג שבקע מהסירים של ארוחות הערב המשפחתיות. מיצי טרחה על המזון והכינה קציץ בשר ורדרד ברוטב ותפוחי אדמה צעירים אפויים בתנור. היא לבשה סינר נקי, והכלים במטבחה היו מצוחצחים ממש כמו האקורדיון שלה בזמנו. לבעלה, הולגר, היו כרס קטנה ומוצקה וזקן לחיים בלונדיני דליל שכיסה את פניו הסמוקות. הוא אכל בתיאבון. המפעל שלו ייצר שרוכי נעליים. "אח, נו, מי בכלל מבחין בשרוכי נעליים?" אמר הולגר. "כולם חושבים שהם סתם מין חבלים קטנים וסמרטוטיים, חסרי כל חשיבות. אבל איזה פועל היה יכול לצאת לעבודה בבית החרושת בלעדיהם, ואיזה חייל היה יכול לצעוד לשדה הקרב בנעליים ללא שרוכים?" מיצי הינהנה, מחאה כפיה בעונג כאילו פיו של הולגר הפיק מרגליות, ומילאה את צלחתו בתוספת של קציץ בשר.

כשאני והחברה שבאה איתי יצאנו מביתם, פרצנו בצחוק שלא יכולנו לשלוט בו. פתחנו בריצה לאורך הרחוב החשוך. לבסוף עצרנו, מתנשפות, אוחזות בצלעותינו הכואבות מריצה ומצחוק. "נו, כבר עדיף להתפגר מאשר לחיות עם שרוך נעליים כזה," אמרתי לחברתי.

"אל תתרגשי, לני. את יכולה להשיג משהו הרבה יתר טוב. תסתכלי על עצמך. המחזרים שלך ברמה אחרת לגמרי."

חשבתי על אלפרד, על שנינותו ובקיאותו בהלכות עולם, וידעתי שאם תפגוש אותו חברתי, לא רק שלא תלעג לו, אלא תישא אליו את עיניה בהערצה.

אי־נעימות מסוימת התחוללה מעט לאחר חצות הליל, כאשר לביתו של אלפרד נכנס גבר צעיר ודק גזרה בעל פנים שחומות ושפם דקיק. הוא היה מטופח למשעי, ורק את הפסוקת שחצתה את שערו השחור זיהמו קשקשים לבנים. פניו לא היו מוכרות לי, אך אני הייתי מוכרת לו, ככל הנראה, מפני שניגש ועמד לידי בקרבה מטרידה. מפיו נדף סירחון בשל ומתקתק של שנאפס. "אז מה שלומך הלילה, פראו ברבור שחור?"

"מצוין," השבתי לו בטון קליל והפניתי אליו את גבי. מובן שרבים הכירו אותי, והייתי רגילה לפגוש מעריצים בכל מקום. אבל הגבר הזה החל לספר בקול רם לכל המעוניין לשמוע על איזו פרשייה רחוקה שכבר נשכחה ממני לגמרי, משהו על כך שהוא וחבריו הזמינו אותי לבקתה ששכרו ביער, שם בילינו את סוף־השבוע כולו, וכמה השתעשענו יחדיו, וכיצד רחצתי איתם באגם, ואיך שיחקנו קלפים בתוך המים כשאנחנו צפים על מין רפסודה ובקבוקי הבירה שלנו שטים במים ומצטננים סביבנו, וכיצד הפסדתי במשחק ונאלצתי לפשוט את בגדי ולהשליכם המימה.

קולו של הגבר היה רם וצורם, ואני חשתי שהוא קודח בבטני, ובחדר כולו. השתוקקתי בכל מאודי לסתום את פיו. אחזה בי חרדה פתאומית שאלפרד ישמע את הסיפור המטופש, חסר החשיבות, שהתרחש לפני שנים. נכון שראה אותי לראשונה במועדון, אבל הוא לא ראה אותי מופיעה על הבמה. תמיד סברתי שגברים אינם צריכים לדעת יותר מדי על הנשים שמסעירות אותם, וחששתי שדבריו של הזר יעוררו בו איזו צרימה. באותו רגע רציתי להיות אישה אחרת. אישה שהולמים אותה חיים שונים מאלה שניהלתי. לא שהתביישתי בעצמי — מעולם לא חשתי רגשות ממין זה — אבל פתאום אחזה בי תשוקה להיות אפופה בדבר־מה נעים ורך יותר, להתעטף, למשל, בסוודר אנגורה בהיר בגון של פרחי סוכר, מהסוג שמוצג בחלון הראווה של "אלטשול את זינצהיימר" בפרידריכשטראסה. שארית הערב נהרסה עבורי. ליכסנתי מבטים לעבר אלפרד כדי לראות אם שמע את דבריו של הזר.

בזה אחר זה עזבו האורחים את הבית, ובסופו של דבר, להוציא כמה שיכורים שנסרחו על הספות והשטיחים, נותרנו שנינו לבדנו. עמדנו קרובים על הגזוזטרה החשוכה ואני חשתי את חום גופו הנעים ואת הולם לבו. הוא לא אמר מילה על הזר. הוא לקח את ידי וליטף אותה, וידעתי שגם אם שמע את דבריו של האורח, לא האזין להם. הוא קירב אלי את פניו לנשקני, ואני הנחתי לעצמי להתרכך בזרועותיו ולהפוך לבשר פועם וחסר הגנה.

צמד הגביעים ששתינו מהם במסיבה ההיא עומדים כעת על המדף הרעוע במטבח של בובי. חלון המטבח פונה לקיר לבנים, ואור השמש נוגע בשגרת היום שלנו רק לרגעים ספורים, בצהריים. לא שאני מחכה לרגעים האלה. אני מחמיצה אותם, בדרך כלל, מפני שאני עדיין ישנה. הגביעים יבשים וריקים ומעלים אבק. פעם בובי ואני שתינו בהם תה, ומאז התכסו במין קרום חום שמזכיר לי כתמים על ידיהם של זקנים. לא אכפת לי שהתלכלכו, וגם לא יהיה אכפת לי אם יישברו, למרות שלא אשבור אותם בכוונה. אני עומדת על דעתי שלא להשליך לאשפה את העבר שלי. אני מתעקשת לשאת הכול בלבי, כי גם הכאב הוא רכושי יקר הערך שקניתי אותו בדמים. אני זוכרת את הרגע שבו הזוהר של צמד גביעי הזכוכית האלה ניקב את חיי, את השמחה המצלצלת שבה השקנו אותם, את ההבטחה שלגמנו מהם. הרגע הזה נפרם מן ההווה שלי וצף כעת בתוך מקום מרוחק ששייך לי, אבל אינני יכולה לגעת בו, כאילו הוא נעול מאחורי דלתות תצוגה של זכוכית. שני הגביעים שעומדים על המדף היו יכולים להיות שייכים באותה מידה גם לבובי. ואני חושבת שבאמת אתן לה אותם. היא אוהבת כל מה שנוצץ, זכוכית ומה לא. וממילא לא אזדקק להם במקום שאליו אני הולכת.

ועוד לקחתי מביתו של אלפרד את הקערה שממנה אכלתי את ארוחת הבוקר הראשונה שלנו יחד. בבוקר ההוא נדדנו בין שרידי המסיבה מליל אמש, מפלסים את דרכנו בין שאריות מזון ומשקאות ובדלי סיגריות שעדיין לא הספיקו לנקותם. היה חורף ולא היה אפשר לשבת על המרפסת. קטי הגישה לנו דייסה מתוקה מבושלת עם צימוקים וסוכר חום בקערות חרסינה. הן נראו כמו קערות שמאכילים בהן ילדים בבוקר יום ראשון לפני שלוקחים אותם לכנסייה. לקחנו את הקערות שלנו עמנו בחזרה למיטה. בין הסדינים, היה לדייסה טעם שמימי.

בלילה נשארתי לישון עם אלפרד. הוא התחנן שאשאר עמו. הוא לא היה מסוגל להסיר ממני את ידיו. הלב שלו כישכש לקראתי בזנבו כמו כלבלב נרגש. צלו של האמריקאי שפגשתי בקיץ חלף על לבי, ולרגע חשבתי על חייו העלומים מעבר לים, ועל האנשים החדשים והמרתקים שהוא פוגש אולי ממש ברגעים אלה. מיהרתי להרחיק את ההרהורים האלה, שלא הועילו לי עוד. אלפרד היה קרוב ומוחשי. וכי איזו רעה יכולה לצמוח לי מגבר כמוהו? איתו אני יכולה להשאיר מאחור את חיי הקודמים ולבטוח בו שיעניק לי חיים טובים יותר. הוא יטפל בי כמו שצריך. אם לוותר על הכול, אזי לפחות לעשות זאת למען האהבה. ובאלפרד היה קל להתאהב. ככל שהבטתי בו איבדו פניו את מראה המכרסם שלהן, והוא נראה לי נאה יותר. המותנייה השחורה שלבש הבליטה את גזרתו, והחולצה הצחורה הדגישה את גון הזית של עורו, מדוע מכנים את הגוון הזה כך? אולי משום שהוא מעלה על הדעת מטעים שטופי שמש על גדותיו הכחולות של הים התיכון. אורח החיים הבוהמייני שלו מצא חן בעיני, פרוע ותוסס דיו כדי שלא ישעמם אותי. הוא היה אחד הטיפוסים הנדירים שאפשר להאמין שיישאו לאישה מישהי כמוני: נועז ובעל דמיון. הרומנים הבלשיים שכתב נחלו הצלחה לא רעה בכלל. רעיה כמוני היתה עשויה להצטייר בעיניו כסוג של הרפתקה.

חלפה יותר משנה בטרם גיליתי שהכנסותיו של אלפרד, ובראש ובראשונה בעלותו על הדירה המפוארת, לא היו הפרי הבלעדי של עבודתו הספרותית אלא התבססו בעיקר על התמיכה החודשית של אמו. מצב עניינים זה תיסכל והכעיס אותו, אבל הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לדחות את הקצבה שלה, כי הדבר היה גוזר עליו חיי עוני, ואילו הוא תיעב את הדלות. אלפרד לא היה מסוגל לראות את עצמו בשום פנים ואופן בצד המפסידים, החלשים וחסרי האונים — הדבר היה פוגע פגיעה חמורה מדי בגאוותו — אלא רק בצד המנצחים. אמת מרה היא שקשה לחוש את עצמך בצד המנצחים כאשר הכיסים ריקים והבטן מקרקרת.

את כל הדברים האלה עדיין לא ידעתי לאשורם כאשר בוקר שבת אחד, שבועיים בלבד לאחר שהכרנו, הוא ביקש ממני לבוא עמו לפגוש את אמו. לפגוש את אמו? הייתי חייבת להצית לעצמי סיגריה. כשגבר לוקח אישה לראות את אמא שלו, אין ספק שיש לו כוונות רציניות. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באלמנה כמו פראו קליינברג, אישה השולטת ביד רמה בנכסיו של בעלה המנוח.

אלפרד לא גילה כל מתיקות או רוך לקראת המפגש המתקרב. הוא אפילו לא טרח להתגלח. ממני דווקא כן דרש להתלבש, אך כשנכנסתי לחדר בשמלת אורגנזה תכולה ונוקשה, עיקם את אפו. "מה קרה לך, לני, התחפשת לתלמידת בית ספר?"

"חשבתי שזה ימצא חן בעיניך."

"את לא נראית כמו עצמך. אולי תנסי את שמלת הסריג השחורה?"

לא אמרתי דבר. שבתי לחדר השינה להחליף את בגדי. יצאתי ממנו שוב בשמלה השחורה, הדקיקה כשעת ערביים, שחשפה נתחים נאים של שדי, וכן רצועות של כתפי, גבי, וחלקות ארוכות של ירכיים. אלפרד נראה מרוצה בהרבה. "יפה מאוד. זה הולם אותך הרבה יותר. ועכשיו תתאפרי, תצבעי את הציפורניים, תזליפי קצת בושם ונצא."

נסענו במכונית שלו לגרינוואלד. חלפנו כמו רוח שחורה ורעה ביער האורנים שעשירי ברלין בנו בו את הווילות שלהם. ההתרגשות העיקה על בטני. נכון שרציתי להשביע את רצונו של אלפרד, אבל לא התחשק לי להרגיז את הזקנה. אם לא אמצא חן בעיניה, היא עוד תגרום לי צרות צרורות. תהיתי אם מצבי יהיה גרוע יותר במקרה שתוכניתו של אלפרד תצליח, והיא תתפלץ למראי, או דווקא במקרה שהתוכנית תיכשל, ויתברר שאינני מצליחה לעורר בה את הסלידה המיוחלת.

ככל שהתקרבנו לבית, גברו ריטוניו של אלפרד. הוא השמיץ את הבורגנים, את הארכיטקטורה הנפוחה שלהם, ואת הווילות, שכל אחת מהן מתאמצת להאפיל על רעותה בסגנונה הייחודי לכאורה. "הם כל כך מתאמצים להיות מיוחדים, שהם מתקשים להבין עד כמה הם דומים זה לזה במאמציהם העלובים. זה דוחה אותי. ברומן החדש שלי אני משסף אותם בלי רחמים."

"הרומן החדש שלך? חשבתי שאתה כותב עוד תעלומה בסדרת התעלומות הבלשיות של המפקח ברנדט."

"אה, סיפורי בלשים!" אמר ונופף בידו כמבקש לגרש דבר־מה. לאחר מכן רק אחז בחוזקה בהגה, ונעץ את מבטו בערמות השלג שנקרשו מצדי הכביש.

כשהגענו לווילה לקח אותנו המשרת לחדר ההסבה של הזקנה. ספרים עתיקים שעל כריכתם אותיות זרות ריפדו את קירות החדר כשכבת שומן עבה שבודדה אותו מפני העולם החיצון. סמוך לקיר עמד אורלוגין עתיק שתיבת התהודה המפוארת שלו נראתה כמו ארון מתים. ציורי השמן וחפצי הכסף העידו על טעמם המשובח של דורות שכיבדו את זכר קודמיהם.

פראו קליינברג צנומת הגוף ישבה זקופה בכורסה גדולה וגבוהת מסעד. עם כניסתנו הפנתה אלי את פניה הרזות כתנשמת המסובבת את ראשה. אלפרד הסיר באדיבות מעל כתפי את הרדיד שבו התעטפתי. בלעדיו רעדתי מקור. רות קליינברג הושיטה לי את ידה הקמוטה והקרה כקרח. עיני הציפור הזקנה סקרו אותי במבט חד.

"פראוליין מגדלן מורנאו," הציג אותי אלפרד בהנאה לא מוסתרת. "מגדלן מוצאת את פרנסתה בקברטים האופנתיים."

"כן, כך אני מתרשמת."

הכנתי את עצמי לספוג את תיעובה של הזקנה. היה נדמה לי שהיא בוחנת אותי כפי שבוחנים אביזר מותרות חדש ופרוע שנבחר לקשט את חייו של בנה ובקרוב יימאס עליו ויושלך למחסן הגרוטאות. אבל היא היתה רחוקה מלהיות טיפשה. אולי הבינה את פשר התעלול שרקח הבן שלה. היא לא הניחה לכל סימן לעלבון או לכעס לעלות על פניה.

"את מעשנת?" היא הושיטה לי קופסת סיגריות מכסף מעוטרת תחריט נהדר.

האם זכיתי בחסד הזה משום שמצאתי חן בעיניה? חשדתי שהיא שונאת אותי כמו את מר המוות. יהודיות זקנות לא אוהבות כלות שאינן בנות הדת שלהן. זוהי עובדה ידועה לכול. אלא שככל הנראה היתה גאה מכדי להניח לאלפרד לראותה מושפלת. בנה בחר להביא הביתה גויה — כפי שהם קוראים לזה — ועוד אחת מופקרת, ועליה לעמוד במבחן הזה. האם תחשוף בפני אי־פעם את רגשותיה האמיתיים? אולי הם יישארו חבויים לנצח מאחורי העור הזקן והרופף, מתחת לעצמות הפנים השחוקות. ולפתע היה לי צר על האם הזו, שנאלצה להיאבק לא רק על המשך קיומה כשליטה גאה, אלא גם על אהבתו של בנה.

כך או כך מטרתנו הושגה, לפחות בעיניו של אלפרד. ברגע שיצאנו את דלת הבית החל לשרוק בשביעות רצון. מצב רוחו היה מרומם. "היא צריכה לדעת שהכסף שלה לא יכול לקנות אותי," אמר בחדווה.

משונה שגם בעיניה של פראו קליינברג הוכתר הביקור בהצלחה, ככל הנראה, כי בערב חג הפסח שלחה לנו מתנה. מהדורה מפוארת של כל כתבי רילקה. "סונטים אל אורפיאוס", "אלגיות דואינו", אוסף מכתבים — כרוכים בעור עגל אדמדם משובח. אלפרד הניח את הספרים באדישות על אחד השולחנות. הוא אהב לדבר על שירה. לקרוא אותה — פחות. היתה לו סבלנות של ממש רק לספרים שכתב בעצמו. אבל אני קראתי את רילקה בקיץ כשישבתי על המרפסת. אז, לאור זהרורי השמש הוורודים, תוגתו של המשורר הצעיר נראתה לי מרוחקת ואקזוטית כמו יבשת סין. כשאדם שרוי באושר, העצב של אחרים נראה לו בלתי נתפס וחסר צידוק, כמו פינוק מלנכולי ששוקעים בו מרוב שעמום. אבל עצב אינו סוג של מותרות. היום אני יודעת זאת, ורילקה קרוב אלי הרבה יותר משהיה.

אני לא מרבה להשתמש בשמך: אסור להשתמש בהשבעות כדי לא להעלות באוב רוחות רפאים. השם שלך הוא השבּעה מהסוג הגרוע ביותר: השבעה של אובדן. היה עלי לאבד את כל מה שהיה לי, את כל מה שרציתי בו וחלמתי עליו, כדי להגיע אליך. איבדתי אלף גברים כדי למצוא אותך. את חלקם אפילו אהבתי.

אתה המתנת לי על הקרקעית. אבן שרובצת שם משחר הימים. דג עתיק יומין וקדמוני שמתחפר בבוץ. מי היה יכול להעלות בדעתו שהאושר ימתין לי דווקא בתחתית של כל תחתית? מי היה יכול לספר לי שהבוץ עשוי להיות כל כך מתוק? אני לא מצליחה להתאפק וקוראת לך. נתן, נתן. הנה, אמרתי את השם המפורש. נתן שלי. מדוע אינך מחזיק אותי בזרועותיך? מתי תשוב אלי? מתי אביט בעיניך פעם נוספת? מתי אניח את ראשי על לוח לבך?

נשמעת דפיקה על דלת חדר ההלבשה. "לני, את לבושה שם?" זהו הרמן שרוצה לזרז אותי. ועוד יותר מזה הוא רוצה להיכנס כשאני בביריות וקומבינזון, חשופה ולא רכוסה. אבל להרמן יש בעיה. הוא אדיב מדי. הידיים הגדולות שלו מסתבכות בדרכה של תשוקתו, נתקעות מול הדלת ובמקום לפתוח אותה בתנופה הן דופקות עליה. אני מדמיינת את הפנים האדומות שלו, החמימות, המגולחות, בעלות מבנה העצמות הרבוע והחזק שמעלה על הדעת שידה מעשה ידי נגר כפרי, נצמדות למשטח העץ. לדלת, לצערו של הרמן, אין שדיים חמימים וירכיים רוטטות וישבן שאפשר לתפוס בו. הדלת, באופן טרגי — לפחות עבורו — חוצצת בינו וביני.

אני יושבת מול מראת האיפור, ולגמרי לא מזדרזת. הצורך שדוחק בהרמן משעשע אותי. זהו צורך חם, גועש, קוצף, שבוקע מתוך גופו המגודל בלי שליֵשות הצנועה והביישנית ששמה הרמן תהיה עליו שליטה כלשהי. אני חשה בצורך שלו זורם אלי מבעד לדלת הסגורה. אני אוהבת את הצורך הזה. למעשה אפשר להגיד שאני מכורה לו. כשאני מזהה את הצורך אצל גבר, אני בוטחת בו. ולא רק מפני שהצורך הזה מפרנס אותי. עוד מעט, כשאצא החוצה, אוצף בגלי הצורך, שיסערו ויתנחשלו אלי מהקהל המשולהב. אבל זה לא רק עניין של פרנסה. הצורך הזה ממלא אותי חיים. הוא ממלא אותי בחמימות ובתחושת התעלות קלילה וגועשת שהופכת אותי לאישה היפה בתבל, הכוח המניע הגדול, הסיבה העמוקה לכול, זו שכל התשוקות משתרגות סביבה והעלילות נרקמות אך ורק למענה. כשהצורך הזה זורם אלי, הלשון שלי נעשית שנונה ותנועות הגוף מתעגלות ונעשות איטיות ומגרות. ירכי מתנועעות באוויר וצרות את צורותיהן של הבטחות בשלות שעומדות להתפקע מרוב עסיס בחיקם של הגברים. מול הצורך הזה אני יודעת היטב מי אני: פראו ברבור שחור, בעלת הצוואר הענוג, זו שיכולה לעשות בקורבנותיה ככל העולה על רוחה. אני שואלת את עצמי מה היה עובר בראשו הרבוע של הרמן אילו היה יודע איזה כוח הוא מעניק לי, ועוד בשפע כזה ובחינם. מה היה קורה אם הוא היה יודע עד כמה אני זקוקה למטען החשמלי שהוא מזרים אלי מעבר לדלת. האם זה היה משנה את התנאים בינינו? האם במקום לשלם לי עבור ההופעות שלי, הוא היה מתחיל לגבות ממני את התשלום?

"לני, הגמדות הבוואריות כבר באמצע הקטע שלהן," מדווח לי הרמן. אני יכולה לשמוע את לבו הכבד והאיטי הולם מבעד לדלת, מלא תקוות שלעולם לא יתממשו.

"עוד מעט," אני אומרת למנהל המועדון שלי, שנשמתו, מהוקצעת בקווים מחוספסים ואמינים, כמו יצאה מתחת ידי אותו בעל מלאכה כפרי שחטב את גופו. הדבר הכי קשה, אני חושבת, לא יהיה לאבד את חיי, אלא לאבד את הגלים החמימים האלה שזורמים לעברי ומציפים אותי בשיכרון.

הזיכרון חוזר אלי גם כשהוא יודע שאינו רצוי. לפעמים אני מדברת אליו כדי לגרש אותו מתוך הראש שלי, מתחננת שיסתלק ויניח לי. הוא לא מציית. עקשן גדול, הזיכרון, רוצה לנהל את העניינים בעצמו, חושב שהוא יודע יותר טוב ממני.

עכשיו בזיכרוני שוב קיץ, החום של אוגוסט קופח בחוץ, והלהט בתוך החדר אופה אותנו כמו שתי לחמניות. כל הזיכרונות שלך טובלים בקיץ, כביכול אתה עצמך התאבכת בי כמו החום. אנחנו שוכבים על המיטה, עירומים, מזיעים, הראש שלך נח בין ירכי. אני ספוגה בעצב שניגר מעורי עם הזיעה. אתה מלקק אותו. לשונך נעה על בטני, משרטטת אותה שתי וערב ומגרשת מתוכה את הכאב. לעתים אתה יורד בלשונך לקו הערווה שלי, מסעיר אותי, מכה בי נחשול של אש. אך לפני שאוחַז בשערך ואצמיד אותך חזק בין רגלי אתה שב ועולה למעלה. אתה אוהב לטפל בי לאט, בנחת, שלא אחמיץ אפילו גוון אחד של תחושה, ואני אסירת תודה לך מעומק לבי. שנינו טובעים בים צלול של זמן, אגם אדיר ומתוק של עונג ששייך רק לנו. לא אכפת לי שאנחנו לא אוכלים — אין מה לאכול בחדר ואין לנו כסף למזון — שהאוויר מחניק, שבחוץ בני האדם מעוללים זה לזה דברים שאיננו רוצים לחשוב עליהם וגם לא לדעת על קיומם. כל מה שאני רוצה הוא שזה יימשך. עוד ועוד לנצח. אני מכורה לך. אתה הסם שלי. הסוכר שלי. האושר שלי. אתה חזק יותר מכל חומר נרקוטי שהאנושות המציאה אי־פעם. אתה מדבר אל הבטן שלי כפי שלוחשים באוזנו של תינוק. ואילו הבטן שלי מאזינה לך רוב קשב ועונה לך בשפתה נטולת המילים. אתה היחיד בעולם שמסוגל לרכוש את אמונה. בלעדיך היא תהיה אילמת לנצח.

"טוב, לני, אני מקווה שאת כבר לקראת הסוף שם," אומר לי הרמן מעבר לדלת. קול הצעדים שלו מגלה שהוא נסוג ומסתלק. הוא משתדל לא להציק לי, וחוץ מזה זקוקים לו על הבמה. מסכן הרמן. הוא מוקף תמידית בלהקה של נשים ססגוניות שמתעופפות סביבו בפטפוט עליז כשלגופן כל מיני פיסות שקופות של לבנים, פאות ואיפור. אבל הוא לא יכול להרים את היד ולתפוס לעצמו אחת מהן. יש לו אופי טוב מדי. הבנות מקנטרות אותו, ומאחורי גבו לועגות לו. הן מתקשות לראות במנהל המועדון שלנו יותר מידיד, ואני לא יכולה שלא להסכים עמן. אבל המצוקה שלי בחודשים האחרונים כל כך גדולה, שאני נאלצת להודות שבסתר לבי כבר התחלתי לשקול את האפשרות שלו. אז ככה תסתיים לה הקשת המפוארת של צניחת גורלי: בזרועותיו של הרמן הינקל. אני חושבת על הכרס הבולטת שלו, ומנסה לדמיין לעצמי כיצד היא נראית כשהיא עירומה ונלחצת לגופי. אני מנסה לדמיין את השיחה שלנו בארוחת הערב, אחרי שהוא אוכל מנה דשנה של שוק חזיר בתפוחים שבישלתי לו, שותה כוס בירה ומנגב את הקצף מפניו הסמוקות. אני לא מצליחה לדמיין את השיחה הזו. אני לא חושבת שהיא קולחת במיוחד. אבל במצבי אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. הרמן הוא גבר רב און, וכמו כל גבר בריא בגופו ובנפשו, בעל הנטייה המינית הנכונה, הוא חושק בי. אני רק צריכה לשחק נכון בקלפים שלי. זה לא מסובך כלל וכלל. אם אשחק נכון, אוכל להציל את עצמי. עדיין לא מאוחר מדי. נכון שאלה לא יהיו החיים שאני רוצה בהם, אבל האם זה לא עדיף על חוסר חיים בכלל?

אלא שלצערי דווקא כן מאוחר מדי. מאוחר מדי משום שפגשתי בך. אני מנסה לשכוח אותך מול המראה. המנורות הקטנות המקיפות אותה יוצרות סביבי הילה ערפילית של בוהק מלאכותי. אני מזכירה לעצמי שמהרגע הראשון לא היית מסוגל להשתוות לי, ולא היה בך דבר שיכול לשקף את הבוהק הזה שקורן ממני מדי לילה. אתה היית ירח עמום, סודי, שלא הצליח ללכוד את אורי ולזרוע אותו על העולם. האם זוהי הסיבה שאיננו יחד כעת? המראה גורמת לי להרגיש חזקה וצודקת. אני נהנית להביט בעצמי, בריצוד החשמלי שזורם כמו מים על שערי הערמוני, הבוהק כפרווה משובחת. עד הרגע האחרון אעריץ את עצמי. זה מקהה את הכאב.

במיוחד הערב אין לי שום סיבה למהר. בובי השאילה לי את נרתיק תכשירי האיפור שלה, מפני שאמרתי לה שאיבדתי את שלי. האמת היא שלא איבדתי אותו. היא תמצא אותו בין החפצים שלי שיישארו בדירתנו. התחשק לי למרוח את הפנים שלי בצבעים שלה, להרגיש שמה שנגע בעור שלה נוגע גם בי, להיות בובי, ולו ללילה אחד. אני פותחת קופסה של צללית כסופה, וזו מתפוררת לאבק בין אצבעותי. שתהיה לי בריאה הבחורה הזאת! איזה חומרים זולים שהיא קונה. הכול הכי נוצץ, ומהאיכות הכי ירודה. אני נושפת על שרידי הצללית ומברישה את הצוואר והחזה שלי באבקה שקופה ונוצצת שתוחמת את קווי המתאר של גופי בריצוד רפאים. הריצוד הזה יתווה אותי כמו להבה לבנה בתוך החלל האפלולי. את אפי ועצמות לחיי אני מפדרת באבקה לבנה אצילית. לאחר מכן אני מדביקה ריסים מלאכותיים ומעשנת את עיני במסקרה כהה שמדגישה את צבען. יש לי עיניים מהסוג ההפכפך. כשאני צלולה הן כחולות, כשאני עצובה הן ירוקות, וכשהייתי איתך הן היו בגון הקינמון ושיקפו את צבע עיניך. אולי חום־מתובל־קינמוני הוא הצבע האמיתי שלהן, זה שעולה מהקרקעית שלהן רק כשאני פתוחה כולי ומשתוקקת להושיט לך את עצמי. אבל אני יודעת שהן לא יהיו קינמוניות יותר גם אם ארד על הברכיים שלי ואתחנן. כרגע הן ירוקות כמו אבן ירקן, כמו ענני סערה טעונים בגשם, ועמוק בתוכן יש ניצוץ שחור וזר.

לילה אחד יצאתי עם אלפרד לתיאטרון. היינו חבורה עליזה ודחוסה, מעשנת וצוחקת. בני החבורה שלנו שלחו חצים ארסיים לכל עבר. אחת הנשים, שחקנית במקצועה, חיקתה באופן מרושע ונהדר את מגדה גבלס, המטרוניתא האימהית המלאה בחשיבות עצמית, שכביכול בדקה את כרטיסי התיאטרון שלנו, וכשגילתה בינינו יהודים ציוותה עלינו להצטופף מתחת לבמה. כולם פרצו בצחוק.

אחרי ההצגה הלכנו לשתות. כבר למדתי שהבירה והשעה המאוחרת רק הופכות את החבורה החדשה שלי לשנונה ועליזה אף יותר. אין לי מושג כמה שעות ישבנו שם. שתיתי יין חם ממותק שגרם לפני להזיע ולאוזני לזמזם. השיחה נסבה על קוצר הרואי של גבלס, שמונע ממנו להבין שהיהודים הם הצימוקים בעיסת התרבות הגרמנית. כיצד השירה שלנו היתה נראית בלי היינה ואלזה לסקר שילר? המוזיקה בלי מנדלסון וקורט וייל? הפיזיקה בלי איינשטיין, שבכל זאת נולד בארץ שלנו? אם מוציאים את הצימוקים מהדייסה היא נותרת תפלה. זוהי עובדה מדעית.

אלפרד נמנע מלהשתתף בדיון. שוב לבש את המקטורן המוטלא במרפקיו, שאותו לבש בדרך כלל באירועים ממין זה. הוא לא אהב להדגיש את העובדה שהוא אמיד בהרבה מחבריו, והשתוקק שיקבלו אותו לא כבן למעמד גבוה יותר אלא כשווה בין שווים. גם מצבו האמנותי היה שונה משלהם. "אם יאסרו על יהודים לפרסם את הספרים שלהם, מה יהיה על המפקח ברנדט ושאר הרומנים הבלשיים של קארל רייכנבאך?" שאל אותו מישהו.

"הר רייכנבאך, בניגוד אלי, הוא ארי טהור גזע, ומכיוון שמלכתחילה היה לי השכל להשתמש בפסבדונים הזה, אין שום סיבה שהוא יפסיק לפרסם את ספריו."

"המו"ל שלך יחפה עליך?"

"קלפקא הזקן יחפה גם על השטן אם הזיכרונות שלו יכניסו לו כסף."

אינני יודעת מה היתה השעה כשקמנו ללכת. הייתי שתויה ונתמכתי בזרועו של אלפרד. פסענו בשלג בחזרה למכונית. האחרים הקדימו אותנו ונעלמו מעבר לקרן הרחוב. שתי נשים קרבו אלינו. הן פסעו בצעדים גסים ולא יציבים ונתמכו זו בזו, מכשילות זו את זו. אומללות שכמותן, חשבתי בלבי. הן חלפו על פנינו בדיוק כשעברנו מתחת לפנס הרחוב. האור שריפרפו בו פתותי שלג האיר בגדים צעקניים וזולים שחשפו את שדיהן, מעילים דקים שלא היה בהם כנגד הקור, כובעים מעוטרי זרי פרחים מלאכותיים ופירות אננס שנדמו מלעיגים באיוולתם. פניהן היו חיוורות מתחת לאיפור הכבד. מבטי נמשך במיוחד לפניה של הנמוכה מביניהן. הן הזקינו בטרם עת, ועיגולים בצקיים שחורים נטבעו מתחת לעיניה. היא נשאה לעברי עיניים אדומות, אטומות בדוק הנוצץ של היין, שלפתע התרחבו לעברי. "מה, לני?" אמרה. "אבל זה לא ייתכן. זו את, יקירתי! אוי, לני, שתהיי לי בריאה, כמה שאני שמחה לראות אותך!"

נצמדתי לזרועו של אלפרד, שמיהר למשוך אותי לפנים. חלף רגע עד שזיהיתי אותה. חילצתי את זרועי מזרועו של אלפרד ועצרתי במקומי. "גרטה?" אמרתי. היין ששתיתי התהפך בקיבתי.

"לני, מותק, את נראית נהדר! לא השתנית בכלל," אמרה גרטה, ואני אילצתי את לשוני להתפתל ולומר לה אותו הדבר. הכרתי אותה באחד המועדונים. הייתי אז בתחילת דרכי, צעירה וחסרת ניסיון, וגרטה, אחת מכוכבות המופע, לקחה אותי תחת חסותה. היה לה קול מתפצל כמו ציפורניים שבירות, שהתרסק בטונים הגבוהים ומנע ממנה להפוך לזמרת גדולה באמת, אבל כשהיתה עולה על הבמה עם רעמת התלתלים הבהירים הקופצניים שלה, היא היתה מצליחה לשעשע גם את הקהל האדיש ביותר. גרטה החביבה! היא היתה מבוגרת ממני רק בשלוש או ארבע שנים. מתחת לכובע שלה השתרבבו כמה קווצות בהירות מדובללות, זכר לפאר התלתלים של אז. עזבתי את המועדון ההוא לפני זמן רב, אבל פעם פגשתי נערה שסיפרה לי שגרטה נכנסה להיריון מאדם לא ידוע, ולאחר מכן נעלמה מהשטח. "היא פשוט התעייפה," אמרה הנערה. "זה מה שקרה לה. היא כבר היתה מבוגרת מדי בשביל זה. היא משכה את זה יותר מדי, וזו היתה הטעות שלה."

משהו בקולניות העליזה של גרטה לא אבד לה. "בואו נלך לשתות," הציעה. "נחטוף איזו שיחה, נתעדכן קצת." האישה השנייה הביטה בה בפקפוק. ריח חריף של משקה נדף מפיה. "גרטה," אמרה לה בטון של מבוגר המבקש לחסוך מבוכה מילד שאינו מבין דבר. מי שהציל את המצב היה אלפרד. הוא הסיר את כובעו באדיבות. "גבירותי, היינו שמחים מאוד להצטרף אליכן למשקה, אבל החברים שלנו מחכים לנו שנסיע אותם הביתה, והם לא יודו לנו כלל וכלל אם נעכב אותם בקור הזה." הוא משך אותי בזרועי. גרטה הביטה בי כלא מבינה. "המשקה עלי," אמרה. "גם החברים שלכם מוזמנים, המשקה עלי אם מתחשק להם להצטרף." אך אלפרד היה נחוש בדעתו. הוא הכניס את ידו מתחת פרוות השועל הכסופה שלי, והיא היתה חמה ובטוחה. הוא הוביל אותי הלאה בשלג וגרטה נותרה מאחור. היא ובת לווייתה עמדו והביטו אחרינו כאילו שכחו לאן פניהן היו מועדות. פניה של גרטה היו קטנות וחיוורות. היא חייכה אלי ונופפה לשלום. "את נראית מאוהבת," שמעתי אותה אומרת בקול רך, שמבעד לשלג הנופל נשמע כמו ברכה קטנה, אבודה.

שכחתי את גרטה מיד עם שובנו הביתה. זו היתה רק תקרית קלה. הכרתי אותה תקופה קצרה מאוד, והיא לא לקחה חלק חשוב בחיי. לא הטרדתי את עצמי במחשבות עליה ועל גורלה.

למחרת היה לי חשק עז לצאת העירה לקנות לעצמי חליפה חדשה. ביקרתי אצל התופרת ומדדתי את הגזרה שהציעה לי, בוחנת את הטוויד האנגלי, הכהה והמשובח ההדוק על מותני הדקים, ומול עיני צפו גופה הנפוח של גרטה, פניה שהתכערו, ידה המושטת לעברי בשלג. ולפתע נמלאתי בצינה שאותה לא חשתי בליל אמש. הצינה הזו חדרה לעצמותי עמוק יותר מקור. נחרדתי. הרי אני כבר יותר מבוגרת משהיתה גרטה כאשר התדרדרה. ובמה אני טובה יותר ממנה? השתוקקתי להתקשר לאלפרד בטלפון, ולו כדי לשמוע את קולו. התנחמתי בידיעה שאני יכולה לשוב בכל רגע לדירה היפה. דירתו. דירתי. דירתנו. עצם המחשבה על המילה "דירתנו" הציפה אותי בתחושת רווחה. ובבת אחת זרחה השמש בחלון הראווה של החנות, וכל הסיכות והמחטים בקופסתה של התופרת ניצנצו בניצוצות פז וסילקו את הצינה שאחזה בי. נחשול של אושר גאה בי והרחיב את לבי. כמה אני מאושרת, אוי, כמה מאושרת! יש לי את אלפרד שלי. הרי זה ממש נס משמים. גורלי לא יהיה דומה כלל וכלל לגורלה של גרטה הטיפשונת, שאני רבת תושייה ומוכשרת ממנה בהרבה. היטבתי לעשות כשעזבתי את חיי הקודמים, ואין לזקוף את המהלך שלי אלא לזכות תבונתי ותושייתי. אין ספק שצפוי לי גורל בהיר ומאושר.

מה היה הרגש המנצנץ ההוא שהציף אותי בעוצמה כזו בחנות של התופרת? האם זו היתה אהבה לגבר שחילץ אותי, כביכול, מהגורל שנועד לי? אני ובובי רבצנו בחדרון שלה, יגעות, שתויות, אטומות, אחרי לילה ארוך. היא היתה סרוחה על המיטה ואני השתרעתי על השטיח למרגלותיה. "נו, אז באמת אהבת את אלפרד שלך?" שאלה אותי.

"כן, אהבתי אותו," השבתי לה. ומה זה משנה כיצד נבטה בי האהבה, ועל איזה מין מצע. זו היתה אהבה עם הרגליים על הקרקע. ומה זה חשוב אם אהבתי אותו למן הרגע הראשון, או שלימדתי את עצמי לאהוב אותו? ואיך בכלל מסמנים את הגבול בין הרגע שבו רוצים לאהוב, ובין הרגע שבו נשמת הרצון הזה לובשת את בשר הרגש המיוחל? נכון שהיה לי נוח לאהוב את אלפרד, שאורח חייו התאים לי ככפפה ליד, אך מה פסול בכך? האם כדי שתהיה טהורה, האהבה חייבת להיות בלתי הגיונית ומטורפת? ומה רע באהבה מעשית, כזו שיכולה להתקיים ולשרוד בעולמנו? האם אישה כמוני, בשלהי הקריירה שלה, אמורה לעשות מעשים נואשים וטיפשיים שיובילו אותה לגורל כמו זה של גרטה?

בובי פיהקה. המסך הכבד של שערה, שצבעו כצבע קצף של בירה, הסתיר את העייפות בפניה. היא הניחה את ידה על שערי. האצבעות שלה היו יגעות מכדי ללטף אותו. הן רק רבצו עליו, חודרות דרכו, ואני הרגשתי את החום של כף ידה בעורפי. "מסכנה שלי," אמרה. "אז לכאן הביאה אותך האהבה הזו עם הרגליים על הקרקע. כל הדרך עד למרתף."

משונה שיש כל כך הרבה סוגים של אהבות ושהן יכולות לחיות זו לצד זו בלי לבטל זו את קיומה של זו. עד שהגעתי אליך חשבתי שידעתי הכול. ואכן ידעתי עונג וסערת נפש, אבל עדיין לא ידעתי דבר על הגוף ועל הכוח שלו להתנבא. עדיין לא ידעתי שאסור להתנגד לצו שלו, שבוקע כמו מתוך ענן של קטורת מקדשים רעילה ומתוקה. זוהי פקודה גורלית שאסור לנו לאטום את אוזנינו לקולה אם אנחנו חפצים בחיים של ממש: לא כאלה שהומצאו על ידי שכלנו ודמיוננו, אלא חיים במובן הראשוני והטהור של המילה. חיים.

אבל איזו דרך היה עלי לעבור עד שלמדתי!

האמריקאי, שהמחשבה עליו עדיין העתיקה את נשימתי כשפגשתי את אלפרד, חלף בחיי וחרך בהם חור כמו בדל של כוכב נופל. נפגשנו באוגוסט חמים, כשישה חודשים לפני שאלפרד הופיע במועדון שלי. יצאתי לרקוד עם כמה חברים בטירגארטן. שביל של נרות מהבהבים הוביל אותנו בין עצי היער אל רחבת ריקודים מעץ שזוגות כבר גדשו אותה. בין ענפי העצים היו תלויים פנסים צבעוניים, ודומה שהעיר היתה מרוחקת מאיתנו אלפי קילומטרים. השאון הרעשני שלה נאלם, ואנחנו היינו מוקפים בנשימת היער השלווה והרעננה, בקולות הצחוק של הרוקדים ובמוזיקה שצליליה חמקו בין העופאים.

ליד רחבת הריקודים פגשנו כמה מכרים שליוו מפיק סרטים שהגיע כאורח של אולפני UFA. מרחוק ראיתי גבר רחב כתפיים, שלמרות שערו המאפיר היה בעל מראה צעיר. הוא נהג באדיבות עילאית באנשים שנדחקו סביבו כדי לזכות להחליף איתו מילה או שתיים. נדמה היה לי שהוא מתבונן בהם במבט משועשע, כאילו התפלא בעצמו על כל הרעש שקם סביבו. מישהו סיפר לנו שהוא מפורסם מאוד, שיש לו חברת הפקות בהוליווד ושהוא עומד לשהות כאן רק לביקור קצר. ידידי תומס, שכתב מחזה שלא קסם ללבו של איש ונח במגירה כאבן שאין לה הופכין, היה נחוש בדעתו לפלס את דרכו אל האמריקאי ולספר לו על עבודתו. אני משכתי בכתפי. הייתי מוותרת על המאמץ, אבל האמריקאי הביט בי מרחוק, עיניו היו חריפות ומתוקות כזנגוויל מסוכר, אילו היו בנמצא ממתקי זנגוויל כחולים, והיה בהן ניצוץ נוקב של סקרנות.

נדחקתי בקהל עם תומס, ולחצנו ידיים עם האמריקאי, שהוצג בפנינו בשם מיסטר הרלן מקפארלי. תומס מיהר לספר לו בפרטי פרטים על המחזה שלו, והאמריקאי הביט בו במבט עמוק ומרוכז, כאילו תומס הוא האדם המעניין ביותר על פני אדמות, ושאל שאלות נבונות שגרמו לתומס להתרגש, ולי — לקנא בו. כל זה נמשך רק רגע. תומס הבטיח שיביא לו את כתב היד למלון אדלון כבר למחרת בבוקר, והאמריקאי אמר שהוא ישמח מאוד לקרוא אותו. לאחר מכן פנה לעברי וחייך, כאילו ביצע את כל מה שביצע אך ורק למעני.

"ממשלת גרמניה הפקידה בידי שליחות חשובה," אמר לי, "והיא לתקן את התדמית המוטעית שיש לאמריקאים על האומה הגרמנית."

"אתה מתכוון שעליך לשוב למולדת שלך ולגרום לאמריקאים לאהוב אותנו?"

"בדיוק כך."

צחקתי בקול. "אני לא מקנאה בך, מיסטר מקפארלי. זו משימה קשה מאוד. הרי ידוע שאנחנו, הגרמנים, הננו טעם נרכש, וממה ששמעתי על האמריקאים, יש להם טעם מגובש משלהם, והם אינם פתוחים לטעמים חדשים."

מקפארלי משך בכתפיו בחוסר אונים משעשע. "אם כך, מה אעשה?"

"אולי תשקה אותם בשנאפס גרמני?"

"לא, אני לא אנקוט תרגילים מלוכלכים כאלה. אני זקוק לתוכנית פעולה מחוכמת יותר. הרעיון שלי הוא למצוא צעירה גרמנייה יפהפייה בעלת רגליים נהדרות ואישיות כובשת, להפוך אותה לכוכבת קולנוע מהשורה הראשונה ולגרום לכל אזרח אמריקאי להתאהב בה עד אובדן חושים."

דבריו של מקפארלי גרמו ללבי להלום וללחיי להסמיק. "כבר יש לך מועמדת?"

"הו," אמר מקפארלי בקול משועשע ונעץ בי את מבטו החריף. "נדמה לי שיש לי."

את המשך הערב ביליתי לצדו של מקפארלי. דומה שכל נערה בברלין שהיתה לה שמלה שראוי לצאת איתה מהבית, הפשילה אותה עד הברכיים והגיעה לטירגארטן כדי לעגוב עליו ולנסות את מזלה ככוכבת הגדולה הבאה של הוליווד. אך בכל פעם שביקשתי לקום ממושבי ולפנות מקום למישהי מהמתמודדות הצעירות, הלהוטות ככלבלבים מורעבים, הניח מקפארלי את כף ידו על זרועי. למען האמת לא רציתי ללכת. למרות שהיינו זרים גמורים, חשתי לצדו נוח יותר מאשר עם כל אדם שהכרתי. איזה זֶרם לוהט וסמוי מן העין שאיש מלבדנו לא יכול לראותו, זָרם בינינו כמו זרם הגולף המחבר מתחת לפני הים בין שתי יבשות מרוחקות. משונה ככל שזה נשמע, כשהבטתי בעיניו של מקפארלי ראיתי בהן השתקפות שלי עצמי בגוף של גבר. אילו הייתי ג'נטלמן עצמאי ורב עוצמה, שבא מעבר לים וכולו רוח קיצית של הבטחה מסחררת, הייתי לבטח מיסטר מקפארלי. ואולי גם הוא הביט בעיני וראה בהן את עצמו בגוף של אישה, פראו ברבור שחור רבת התחבולות שמסוגלת להטיל כישוף דבשי על כל זכר שמתקרב אליה.

כשמקפארלי וחבורתו קמו ללכת, לא יכולתי להתלוות אליהם בשל נוכחותם של אנשי UFA המלאים בעצמם והפקידים הממשלתיים שהקיפו אותו כשומרי ראש. אבל נותר לו עוד שבוע בברלין, והוא הבטיח לבקש את מארחיו שייקחו אותו למועדון שלי. כמה חלמתי עליו באותו שבוע! היה ברור כשמש שהוא נמשך אלי. ובעצם, מדוע שלא יתאהב בי? מדוע שלא ייקח אותי אליו לאמריקה ויהפוך אותי לכוכבת שלו? נכון שהייתי רחוקה מלהיות הצעירונת הרעננה שהוא חיפש, ואת גיל שלושים הותרתי מאחורי לפני שנים רבות, אבל עדיין יכולתי לסובב אלי את כל העיניים בכל חדר שנכנסתי אליו. לנשים בעלות ניסיון יש קסם מסתורי שהצעירות אינן יכולות לחקות. הפנים שלי עדיין היו חלקות וצחות כשמנת, ודרך עדשה מרככת איראה צעירה בעשר שנים לפחות. אני אהיה מושלמת לתפקיד.

באותו שבוע איבדתי את התיאבון, לא דיברתי עם איש וכמעט לא נעתי ממקומי. הייתי יושבת עם כוס יין בפינה אפלולית במועדון ומבשלת בתוכי את ההזיות, שיתרככו ויתפחו בי עד שיפקעו מתוך החלל הפנימי של חזי וייוולדו אל העולם החיצון. מכל בחינה הגיונית, העתיד שציירתי לעצמי עם מקפארלי נראה לי כהמשך הסביר ביותר של תולדות חיי. סוף־סוף ראיתי את המטרה הנכספת שאליה הוביל אותי כל רגע של קיום שעד כה נראה לי סתמי ואבוד. השנים הקשות שעברתי נראו לי כעת מובנות. הן שימשו קרש קפיצה לרגע המופלא הזה, שבו הישן יפנה את מקומו לחדש ולמרהיב. בעומק לבי ידעתי תמיד שמגיע לי יותר ממה שקיבלתי. לאחר תלאות ומאבקים רבים מצאתי את עצמי מתקרבת לגיל ארבעים, בלי כסף, בלי בית, בלי בעל, ועם יותר ויותר חוטים כסופים בשערי הערמוני. אבל תמיד היתה בי האמונה הפנימית שאנצל מהגורל המר שפקד נערות במקצוע שלי. ידעתי שאני שונה מהן, נדירה ויחידה במינה. רק הגיוני היה שכעת יזרח עלי כוכב המזל, זה שלא האיר לי בנעורי. סוף־סוף ייעשה לי צדק ואני אזכה באושר שלי.

מדי ערב תלשתי את גבותי עד דק, סכתי את גופי בשמנים ריחניים והמתנתי בלב מפרפר לבואו של מיסטר מקפארלי. אך מדי לילה עליתי על משכבי מאוכזבת. מקפארלי לא הגיע. רק בלילה האחרון של השבוע, כשכבר כמעט אפסה תקוותי, הוא נכנס למועדון שלי מוקף בפמלייתו. לבי ניתר בי בעוצמה כזו שחששתי שייתקע בגרוני ולא יניח לי להוציא צליל. ובכל זאת עליתי על הבמה ונתתי את ההופעה הטובה ביותר שיכולתי לתת. הבנות אמרו לי לאחר מכן שממש התעליתי על עצמי, שהייתי מרהיבה. אך כשירדתי מהבמה, אוזני צילצלו עד כדי כך שלא הצלחתי לשמוע את תשואות הקהל. שבתי מתנודדת לחדר ההלבשה שלי, ואפילו לא השלכתי על כתפי חלוק. המתנתי לו כשדמי הולם. היה נדמה לי שעבר נצח עד שמקפארלי נכנס פנימה. הוא היה בגפו. הוא נעל את הדלת מאחוריו, הצמיד את גופי העירום, המיוזע, הרוטט, לגופו הלבוש בחליפה, לחץ את שפתיו לשפתי, ואני פערתי את פי כדי לקבל אותו כל כולו. המגע של פיו היה חם ועמוק, ולשונו החזקה והעבה החליקה לעומק גרוני בתשוקה מפתיעה בעוצמתה. רציתי לקבל ממנו עוד ועוד. רציתי להישאב כולי לתוך הפה הנהדר הזה, שחששתי שלא יהיה לי די ממנו לעולם. ידיו נעו על גופי, חופנות ולשות אותו, ואני חשתי שהוא מעצב את הבשר שלי לצורתו הנכונה — הצורה שנועדה לו משחר ימי בראשית. השתוקקתי להתמסר לו כל כולי, להיות שלו בגוף ובנפש. חשתי את ההתרגשות העצומה האצורה בו נדחקת לעברי ומחפשת לעצמה פורקן. הוא תפס את פני בשתי כפות ידיו, הביט עמוק בעיני, ואני ראיתי את מעמקי תשוקתו הבוערת בעיני הזנגוויל הכחולות והחריפות — תשוקה שלא אני הייתי הנמענת שלה, אלא החיים בכללותם, ולכן היתה יפה בעיני אף יותר.

"מושלמת," אמר לי. "לא ייאמן, את מושלמת לתפקיד!"

הובלתי אותו לעבר הספה והנחתי לו להשכיב אותי עליה. הוא נשכב עלי ונצמד אלי. חשתי את הזקפה הנפוחה, הלהוטה והידידותית שלו שהתחככה בי וביקשה לחקור את מסתרי ממש כפי שחקר אותי בעיניו ובאצבעותיו. לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לקבל את פניה ולסייע לה במחקר הנהדר הזה, אבל מעשינו הופרעו באכזריות בדפיקה על הדלת. המלווים שלו היו חסרי סבלנות. הם לא התלהבו מכך שהוא יחזק את קשריו עם אישה מסוגי, שככל הנראה לא ייצגה בדרך הטובה ביותר את רוח האומה הגרמנית של הרייך החדש. נאלצנו להפסיק את מעשינו, להתלבש ולהיראות מהוגנים, לצאת החוצה ולשבת בחברת אנשים אחרים עד שעה מאוחרת, לשתות, להאזין לכל מיני שיחות משמימות ולצחוק לבדיחות תפלות כשגופנו הומה ומשתוקק.

מקפארלי שב לאמריקה. בחודשים הבאים ציפיתי בכיליון עיניים למכתב ממנו שיאשר את הניצוץ המיוחד במינו שהבזיק בינינו. האם הוא היה פרי דמיוני? הייתי מוכנה להישבע שלא. היה לי די ניסיון לדעת מתי מתחולל בין גבר ואישה משהו יוצא מגדר הרגיל, דבר־מה שיש לו קיום ועוצמה מעבר לחוקים הרגילים של המציאות, ושיכול לכופף את החוקים האלה, לפרוץ דרכם, ולהפוך את הקיום היומיומי והידוע לרענן ופלאי.

בסופו של דבר קיבלתי שני מכתבים. הראשון השתרע על פני עמוד שלם ונאמר בו שהוא מתגעגע אלי וחושב עלי תכופות. השני, כחודשיים לאחר מכן, היה בן שש שורות שבישרו שלאחרונה הוא טרוד עד מאוד בעסקיו, אבל עדיין נוצר בלבו את פגישתנו, שהיא כמו רוח קיצית נעימה שממתיקה לו רגעים של שיממון ויגיעה. מילותיו היו מועטות, אך ערבות לאוזן. לבי לא היה מסוגל להרפות ממנו. בכל יום המתנתי בקוצר רוח לבואו של הדוור, וביום שבו קיבלתי את המכתב השני רגלי חלשו וכמעט שפרחה נשמתי. מקפארלי גרם לכל הרגשות שחשתי בתוכי לתפוח, להתעצם ולהתמלא בחיים האדירים, הססגוניים וחסרי הגבולות שהזרים לתוכם — חיים כפי שדימיתי שיש לכל הדברים באמריקה. מימי לא חשתי כמיהה כה מסחררת ותקווה כל כך נואשת. מקפארלי היה מין סדק זוהר שנפער ברקיעים, ודרכו יכולתי להציץ ולראות את חיי כפי שהיו אמורים להיות לו נולדתי ביבשת הנכונה, בת לאומה הנכונה ולמעמד הנכון. בחיי הנכונים לא הייתי רקדנית במועדון עלוב, שקועה בדאגות קודרות לעתידי, אלא כוכבת של ממש, והגבר הזה, שהיה הנהדר בגברים עלי אדמות, היה לי לבעל.

חודשים חלפו ולא קיבלתי ממנו מכתבים נוספים. עצבי היו מרוטים. חששתי שחוט הזהב הדק שנמתח בינינו על פני האוקיינוס האטלנטי ניתק. בדצמבר, כשלבי עדיין מלא וגדוש בכל אחד ואחד מהרגעים המעטים שחלקנו, פגשתי את אלפרד. הוא הזמין אותי למסיבת ערב השנה החדשה בביתו, ואני נעתרתי לו. שתינו יין מגביעי הזכוכית היפים, רעדנו מקור על המרפסת ושפתינו נפגשו לראשונה. באותו לילה ידעתי שאהיה לאהובתו של אלפרד. האם הרגשות שחשתי כלפיו היו חסרי ממשות מכיוון שעדיין הייתי מאוהבת במקפארלי? האם השלמתי עם העובדה שעלי להתחתן כדי להינצל מגורלי, והייתי סבורה שאלפרד יהיה לי לבעל טוב ונוח? הבטתי בעיניו — לא אחז בי אותו פיק ברכיים מסחרר שגרמו לי עיניו הכחולות של האמריקאי. בעיניו של אלפרד לא ראיתי הבטחה לקרן אור זוהרת שתרד מהרקיעים ותשטוף אותי בנוגה קסום, אבל היתה בהן אש ביתית מבוערת ונעימה. ומה רע באש שאוכל להתחמם בה ולבשל עליה את מזוני? האם אהבה כזו אמיתית פחות משום שהיא פחות חורכת?

אלפרד רצה שאעבור להתגורר עמו בדירתו. דחיתי אותו בתירוצים שונים. עדיין התחבטתי בעינויי הנפש של חלומותי, ולא הייתי מוכנה לוותר על מקפארלי. ואז, יום אחד, הגיע עוד מכתב מאמריקה. למעשה זו היתה גלוית חג המולד קצרה אך חורכת. מקפארלי כתב לי שבילה את ערב השנה החדשה לבדו, בביתו, ושחש בדידות גדולה והשתוקק לחבוק מישהי בין זרועותיו. בסוף המכתב הוסיף, "מתגעגע אלייך וחושב עלייך, הלוואי שהיית כאן עמי."

מה יכולתי להסיק מהמכתב הזה? רק אלוהים יודע. למה בדיוק התכוון בדבריו, ומאיזה מעמקי נפש אמר אותם? לא שגיתי באשליות. במקצוע כמו שלי קשה לשגות באשליות. במסעותיו התכופים, הוא בוודאי פוגש נשים מושכות, אפילו מושכות מאוד. האם הוא באמת התגעגע אלי — אלי במיוחד, מכל הרבות האחרות — או שמא זו היא רק לשון דיבור נאה ומנומסת שמקובלת על בני האומה האמריקאית?

אחז בי טירוף. פניתי למחזרים אמידים, מכרתי תכשיטים ומתנות שקיבלתי, ביקשתי הלוואות במועדונים שבהם הכירו אותי. כיתתי את רגלי למשרדים ממשלתיים להשיג את הניירות הדרושים, רכשתי כרטיס ועליתי על סיפונה של אונייה שהפליגה לאמריקה. בתיבת המסע שלי היתה מלתחה חדשה של בגדים תחתונים וגרבי משי מהאיכות הטובה ביותר. לאלפרד, שאז כבר ישנתי במיטתו מדי לילה, סיפרתי שנקבע לי אודישן מיוחד במשרדים של מפיק אמריקאי בלוס אנג'לס. שזוהי הזדמנות של פעם בחיים ואסור להחמיץ אותה. הוא הבין שאפתנות מהי. על סיפון האונייה עמדתי במשך שעות רבות והבטתי באוקיינוס. לא הייתי עצובה ולא מאושרת. פיעם בי פיכחון חד ורוטט. חשתי שאני מהלכת על להב הסכין של חיי, ולא השליתי את עצמי כלל וכלל בנוגע לאפשרויות ולסיכויים המזומנים לי. ידעתי שמקפארלי אינו ממתין לי, ושאני מסכנת הכול. ומאידך ידעתי שבכל זאת יש לי סיכוי מסוים, ושלעולם לא אסלח לעצמי אם אניח לסיכוי הזה לחלוף על פני מבלי שאנסה לאחוז בו.

למקפארלי כתבתי שאני נוסעת לבקר קרובי משפחה שגרים בארצות הברית, ושבמסעי אעבור בלוס אנג'לס ובהזדמנות זו אבקר אותו. קיוויתי שהוא יזמין אותי להתארח בביתו, אבל הוא לא עשה זאת.

בהגיעי לעיר נאלצתי להוציא את מעט הכסף שלי על מלון. לא יכולתי לשכור מקום זול מדי, מפני שקיוויתי שהוא יבוא לבקר אותי בחדרי, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שיראה אותי מתגוררת בעליבות. מקפארלי היה עסוק מאוד, ולא היה יכול לפגוש אותי בערב הראשון לבואי. הוא התנצל בפני שהדברים התגלגלו באופן כזה, אבל במקצועו אין לו ברירה, ומדובר בהפקה יקרה שיצאה לדרך ויש להשגיח עליה באופן אישי שלא תרד לטמיון. מילא, חשבתי לעצמי, בעתיד אולי גם אני אהיה חלק מהפקה כזו. גם בערב שלמחרת לא הצליח להתפנות, ולכן נפגשנו רק בערב השלישי. הוא בא לאסוף אותי במכונית ספורט לבנה שגגה פתוח. ברגע שראיתי אותו נעלמו כלא היו המרחבים שהפרידו בינינו, וחשרת הבכי שכבר החלה להצטבר בתוכי נמוגה כערפל בקרני השמש. הוא הזמין אותי לסעוד במסעדת גן פתוחה שהדיפה ריח של זרי פרחים טריים, והכוכבים מעל ראשינו היו נמוכים עד כדי כך שהיה אפשר לקטוף אותם ולקלוף אותם ולאכול אותם כמו פירות מהצלחת. הוא נראה עייף וזקן משהיה בברלין. גופו כחש ושערו האפיר, ואני תהיתי מה עבר עליו מאז הקיץ, אך הוא לא שפך בפני את לבו. עם זאת, הוא שמח לקראתי, ועיניו הכחולות ריצדו בברק הילדותי והערמומי שזכרתי. "אז איך מתקדם עניין קירוב הלבבות בין העם האמריקאי לגרמני?" שאלתי אותו, והוא רק משך בכתפיו, ואמר, "אה, נו, לפעמים נדמה לי שכולם מטומטמים לחלוטין."

הארוחה הסתיימה בשעה מאוחרת, והוא לא ביזבז זמן מיותר בגינוני חיזור פתייניים, והסיע אותי במכונית ישר לביתו. גם אני לא ביזבזתי את זמני בהצטנעות מזויפת. אחזו בי מין לאות ותחושת ודאות, וידעתי שכעת עלינו לעשות את הדבר שלמענו באתי לכאן ממרחק של אלפי קילומטרים. דבר זה, שחיכיתי לו בכיליון עיניים, נראה לי לפתע מובן מאליו וצפוי מראש. לשנינו לא היתה ברירה אלא לבצע אותו, כי אחרת לשם מה נועדנו יחד? כל כך הרבה פעמים העברתי בדמיוני את הפרטים עד שהם נדמו לי כמחזה שהדיאלוגים שלו שוננו בעל פה ולפיכך היו מייגעים עוד בטרם התחלנו במלאכה.

התעלסנו על שפת הברכה, מתחת לכפות דקלים שנעו ברוח החמימה, וגופי העירום לוּטף באצבעות הרוח האמריקאית. מקפארלי היה מאהב מיומן והתעקש לענג אותי בכל אחת ואחת מהדרכים שהכיר. נהניתי להיות איתו, אף שכרסינו היו כבדות מארוחת הערב, ולמרות שהיה עייף ולא נותר בו הרבה מהתשוקה הבוערת שהתחבטה לפרוץ מתוכו בברלין. לרגעים דימיתי שהוא שוכב איתי לא בשל התשוקה שחש כלפי אלא בשל חוב של כבוד שחב לי — או שמא חב אותו לגבריותו שלו. באותם רגעים דמה בעיני לילד שבע ומפונק שאינו מסוגל לוותר על ממתק שכבר הניחו בידיו, וינגוס בו גם אם תאבונו אזל. כך או אחרת, הוא עשה את שלו במומחיות ובנדיבות. כששכבתי איתו כבר לא היה אכפת לי אם אהיה כוכבת בסרטים שלו. לא היתה לכך שום חשיבות. הייתי מוכנה לעשות הכול כדי שיניח לי להישאר במחיצתו. הייתי מוכנה לוותר על ארצי ושפת אמי וכל אשר ידעתי ולאהוב אותו עד סוף ימי.

בבוקר נפרדתי ממנו באושר מהול בחרדה. הקרבה ששררה בינינו בלילה עדיין פיעמה בי וריככה ברוב רחמיה את העובדה שפנינו איש לדרכו. רציתי לראות אותו שוב בהקדם האפשרי, ואף הייתי בטוחה שנתראה בשנית באותו לילה. הוא לא היה יכול להבטיח לי דבר — ההפקה החדשה שלו דרשה את מלוא תשומת לבו — אך חייך אלי את חיוכו הפיקחי ואמר שיתקשר במהלך היום.

הוא לא התקשר. בימים הבאים טילפנתי לביתו פעמים מספר והשארתי לו הודעות. הוא לא השיב עליהן. לאחר כעשרה ימים אזל הכסף שלי. כדי לחסוך בהוצאות התקיימתי על קפה ללא חלב ודייסת סולת במים שבישלתי בחדר המלון. חשתי שבכל רגע ורגע אני נאבקת על חיי, ועלי להוסיף ולהאמין בעתידי ויהי מה. חשתי שאני היא זו הגורמת לגורלי להמשיך לרחף באוויר בכוח הרצון שלי, ואם אפסיק להאמין בו לרגע קט — ייפול ארצה ויתרסק.

לבסוף לא נותר לי אלא להודות שנחלתי תבוסה. עזבתי את לוס אנג'לס ועליתי על האונייה בדרכי חזרה הביתה. בשטרות האחרונים ששמרתי בכיס מיוחד בארנקי קניתי לאלפרד מתנה: מכונת כתיבה ניידת מתוצרת רמינגטון בגון ירוק־אפרורי, מתכתי כצבעם של דולרים חדשים, שכפתורי המקשים השנהביים שלה מרחפים על גבעולים ארוכים.

שבתי מאמריקה חולה בקדחת שנדבקתי בה באונייה. שכבתי בחדרי חלוטה בחום גופי. לא רציתי להחלים. איזה טעם יש לחיים, לאחר שמגלים שהדבר המופלא ביותר שהיה יכול להתרחש בהם לא התרחש, וגם לא יתרחש לעולם? אלפרד בא אלי בלילה וחיבק אותי בכוח, כאילו פחד שאמלט מפניו פעם נוספת, ואני הזעתי מרוב חום וביקשתי להדוף אותו מעלי, אך הייתי חלשה מדי. רציתי להיות לבדי, אך חששתי לומר לו את רצוני. שיערתי שאזדקק לו. בבוקר ירד החום. שתיתי תה שהוא בישל עבורי על הפתילייה. חשתי ריקה כקליפת ביצה. "למה את צריכה לגור בחור הזה?" אמר לי. "כשתחלימי תעבירי את הבגדים והנעליים שלך לדירה שלי. אני בטוח שנמצא להם מקום, וקטי תוכל לגהץ את השמלות שלך."

אושר מסוג לא צפוי שטף אותי, פשוט וטרי כמו לחם. היה זה אושר של הקלה. לא מתתי במחלתי, ולא היה אפשר להתכחש לעובדה שלא נותרה לי פרוטה לשלם בה את שכר הדירה. ומהיכן אחזיר את הכספים שלוויתי לצורך הנסיעה? עצמתי את עיני והנחתי ליבשת אמריקה להתרחק ממני. האוקיינוס האטלנטי הלך והתרחב, וגוש הסלעים האדיר שהיה מחוז חלומותי הפליג לו למרחקים עד שנעלם באופק הערפילי. הייתי עייפה מהרפתקאות, והרלן מקפארלי לא היה אלא אשליה מתעתעת. אי־אפשר לומר שלא ידעתי זאת מלכתחילה. נכון שרגשותי כלפיו היו אמיתיים — רגשות הם תמיד אמיתיים גם אם הגורם להם מתעתע — אבל איזה ערך יש לרגשות אם הם אינם יכולים לשלוח את שורשיהם לתוך קרקע המציאות, לגדול ולצמוח? אישה בשר ודם זקוקה לקורת גג מעל לראשה, ואם יש מתחת לגג הזה גם משרתת שתתקן את שמלותיה — מה טוב.

החום טיהר את גופי ושרף את ההזיות. כשהחלמתי וירדתי מהמיטה, חשתי שאני מבוגרת ונבונה יותר. כעת ידעתי שצפוי לי אושר בחיי החדשים. הייתי גאה בעובדה שבחרתי באלפרד, כאילו היתה זו בחירתי שלי ולא בחירתו של הגורל. ביהירותי חשבתי שהשגתי את ההישג הזה במו ידי. הייתי גאה בעצמי על כך שבתבונתי ובאומץ לבי נפטרתי מהאשליות המסוכנות שתיעתעו בי ומצאתי את משוואת האהבה המדויקת, זו שהראש, הלב והגוף מוצאים בה את איזונם המושלם. חשתי כאילו פתרתי חידה מסובכת להחריד שנכתבה על גיליונות שמספרם כמספר ימי חיי.

 

 

 

מקום בטוח ללב מאת הגר ינאי, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2011, 302 עמודים.