חנוכה בעריכת הרב יעקב מדן / ספר מקיף ומעניין על חג החנוכה, משמעויותיו, מנהגיו וייחודו

'חנוכה' בעריכת הרב יעקב מדן הוא ספר שלישי בסדרת החגים "באר מרים" של ישיבת הר עציון, ומספר על חג החנוכה, משמעויותיו, מנהגיו וייחודו כמייצג את המאבק התרבותי של ישראל מול תרבויות אחרות.

"סדרה זו מנסה לעצב קנקן חדש ליין הישן והטוב של תורת ה' ופרשנותה, של הגותם העשירה של חז"ל ושל מסורת ההלכה ומנהגי אבותינו בחג ועל החג. היא מגישה לקורא ניתוחי עומק על משמעות החג בתורה, בתפילה, בהלכה ובמנהג, אולם בה בעת היא חותרת לנגישות קלה וידידותית אל התכנים שהיא מציגה לפני הקורא. על אף שחג החנוכה אינו מוזכר במקרא, שורשיו נטועים בימי ראשית בית המקדש השני, ואף קודם לכן – בימי הבית הראשון ובבריאת העולם. האפלה המשמימה והקרה האופפת אותנו בעיצומם של ימי החורף מוארת באור היקרות של נרות החנוכה, המאיר לנו את גבורתם של החשמונאים ואת יד ה' החזקה, הטובה והרחומה. בכל הנושאים האלו ועוד רבים, עוסק הכרך שלפניכם", אומר הרב יעקב מדן.

בין הנושאים הרבים הנסקרים בספר: יום יסוד היכל ה' – ראשיתו של חג החנוכה אינה נעוצה בימי החשמונאים, אלא נמתחת דורות רבים לאחור, עד לימי אדם הראשון, חג האור הקדום, חג ביכורי השמן, יום ייסוד בית המקדש השני וחג חנוכת החשמונאים – כל אלה חברו יחדיו כדי ליצור את חג החנוכה המוכר לנו; חג של חידוש מצוות; מאי חנוכה?!; האור הגנוז; בין הקודש לבין קודש הקודשים; שמחה וסעודה בחנוכה; חנוכה מן התורה – מניין?; שלוש חנוכות המשכן; נרות החנוכה ומנורת המקדש; מה רומזים הנרות?; הטבת הנרות; שמונה שיפודים; נר איש וביתו; ההידור במצות ההדלקה; השמש; חנוכיה עגולה?!; בין הדלקה להנחה; בימי מתיתיהו: פרק במלחמות החשמונאים; אין לך בין חורין אלא מי שעוסק בתורה; על קנאות ושנאת חינם; נס פח השמן ומלכות ישראל; יהדות ויוונות – על יהדות ויוונות; הליכה בחוקות הגויים; יהדות ותיאטרון: נקודת מבט של שחקן; יהדות ומוסיקה: נקודת מבט של מוסיקאי; מנורה וקטורת.

מתוך הספר:

מאי חנוכה –

מבוא

על השאלה "מאי חנוכה", משיבה הגמרא (שבת כא ע"ב) בתיאור נס פך השמן. נס פך השמן מופיע כהסבר לתקנת ימי החנוכה גם בפיוט "מָעוֹז צוּר" שאנו נוהגים לזמר לאחר הדלקת הנרות:

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי, אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים,

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים

וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

בתפילת "עַל הַנִּסִּים", הנאמרת בתפילת העמידה ובברכת המזון בשמונת ימי החנוכה, מובא טעם אחר לחג החנוכה – נצחון החשמונאים על היוונים. אותו טעם מובא בפיוט הנאמר על ידינו מייד לאחר הדלקת הנרות:

הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ אָנוּ מַדְלִיקִין –

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת

שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ, בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה,

עַל יְדֵי כֹּהֲנֶיךָ הַקְּדוֹשִׁים…

ומה אומרים שירי הילדים, שאף אותם מזמרים קטנים וגדולים לאחר הדלקת הנרות?

בעיני שרה לוי-תנאי, חנוכה הוא חג האור, שבו צירוף אורות רבים מגרש את החושך:

בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ, בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ,

כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן.

חיים נחמן ביאליק שזר את מנהגי החנוכה (שמקורם לעיתים איננו ברור) לשירו "לכבוד החנוכה":

מוֹרִי הֵבִיא כִּרְכָּר לִי, בֶּן עוֹפֶרֶת יְצוּקָה…

אִמִּי נָתְנָה לְבִיבָה לִי, לְבִיבָה חַמָּה וּמְתוּקָה…

דּוֹדִי נָתַן תְּשׁוּרָה לִי, פְּרוּטָה אַחַת שְׁחוּקָה…

יוֹדְעִים אַתֶּם לִכְבוֹד מִי?

לִכְבוֹד הַחֲנֻכָּה!

לוין קיפניס הדגיש את היותו של חנוכה חג הגבורה והחופש:

חֲנֻכִּיָּה יְפֵהפִיָּה נוֹתֶנֶת לָנוּ אוֹר.

מְסַפֶּרֶת לִי, מְשׁוֹרֶרֶת לִי, עַל חֹפֶשׁ וְעַל דְּרוֹר.

וכמובן, אף מקומם של נס פך השמן ושל המקדש לא נפקד, בשירו של אהרן אשמן:

כַּד קָטָן, כַּד קָטָן, שְׁמוֹנָה יָמִים שַׁמְנוֹ נָתַן.

כָּל הָעָם הִתְפַּלֵּא, מֵאֵלָיו הוּא מִתְמַלֵּא.

כָּל הָעָם אָז הִתְכַּנֵּס וְהִכְרִיז: אַךְ, זֶהוּ נֵס!

אִלּוּלֵא כַּד זֶה נִשְׁאַר, מִקְדָּשֵׁנוּ לֹא הוּאַר.

לכל אחד חנוכה משלו. יש שחנוכה מזכיר להם בעיקר את השלהבות המרצדות בנרות החנוכייה; יש שחנוכה עבורם הוא חג הגבורה; יש שחנוכה שלהם הוא חג האוֹר והסופגניות החמות בלבו של החושך והכפור; ויש שדווקא הטבע החורפי והמטר הנוקש בחלונות מסמלים עבורם את חג החנוכה.

טעמים רבים לחג החנוכה, ועל חלק מהם נעמוד בשער זה.

יום ייסוד היכל ה'

ראשיתו של חג החנוכה אינה נעוצה בימי החשמונאים, אלא נמתחת דורות רבים לאחור, עד לימי אדם הראשון. חג האוֹר הקדום, חג ביכורי השמן, יום ייסוד בית המקדש השני וחג חנוכת החשמונאים – כל אלו חברו יחד כדי ליצור את חג החנוכה המוכר לנו. הרב יואל בן נון

שני אירועים מתוארים בדרך כלל כעילה שבגללה קבעו חז"ל את חג החנוכה: נס פך השמן, ונצחון החשמונאים על היוונים. את האירוע הראשון מזכירה הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב):

מאי חנוכה?… שכשנכנסו יוונים להיכל – טִמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

את האירוע השני – נצחון החשמונאים על היוונים – מזכירים אנו בתפילת "עַל הַנִּסִּים" שתיקנו חז"ל:

וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו, כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם – רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם; מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ; וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ, וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ, וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ, וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.

האמנם רק בעקבות אירועים אלו נקבע חג החנוכה? כפי שנראה להלן, עיון במקורות שונים ילמדנו שיסודו של חג זה עתיק הרבה יותר.

נבואת כ"ד בכסלו

בעשרים וארבעה לחודש התשיעי – קרי, בכ"ד בכסלו – ניבא הנביא חגי את שתי נבואותיו האחרונות.

הנבואה האחת (חגי ב, י-יט) פותחת בתוכחה לכוהנים ולעם על עצלנותם בבניין בית המקדש השני, ומבהירה כי כעונש על התנהגותם היכה ה' את הארץ בבצורת. הנבואה ממשיכה בהבטחה כי החל מאותו היום, שאותו מכנה הנביא "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'", תיפסק הבצורת וה' יברך את פרי האדמה:

בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר…

שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'… הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם, וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם ה'.

שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה', שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא? – מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.

בנבואתו השנייה באותו היום (חגי ב, כ-כג) מצווה הקב"ה על הנביא חגי לבשר למושל יהודה כי קרוב יום שחרור העם משלטון הזרים:

וַיְהִי דְבַר ה' שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר – אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת, וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם, וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ, וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְ~בָאוֹת, אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה', וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם, כִּי בְךָ בָחַרְתִּי, נְאֻם ה' צְ~בָאוֹת.

מפני מה מכנה חגי את כ"ד בכסלו בתואר "היום אשר יֻסד היכל ה'"?

מפני מה נחתמה נבואת חגי בכ"ד בכסלו? מפני מה "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'" חל דווקא ביום זה או למחרתו? האם יש קשר בין כל אלה לבין חנוכת בית חשמונאי באותו תאריך (או למחרתו) כעבור כמה דורות? לפתרון כל השאלות הללו, בדרך שעשויה לשפוך אור חדש על טיבו של חג החנוכה, מוקדש פרק זה.

"עץ הזית לא נשא"

בראשונה, נשוב ונעיין בפסוקים המתארים את הבצורת הקשה שפקדה את הארץ באותה תקופה:

שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם, מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה, מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה', שִׂימוּ לְבַבְכֶם. הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא? – מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.

נראה שלא לחינם ניבא חגי נבואה זו דווקא בחודש כסלו. עונת הזית היא האחרונה בעונות שבעת המינים, וזמנה מתשרי ועד כסלו. בתקופה זו אוספים את יבול הזית ודורכים את השמן בבתי הבד. מציאות חקלאית זו מפורשת במשנה (ביכורים א, ו), המזכירה את חג החנוכה כמועד האחרון שניתן להביא בו ביכורים; והיא רמוזה אף בתורה, הקובעת כי חג הסוכות נחוג "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" – כלומר, מהתבואה ומהיקב, אך לא מהיצהר (שהוא השמן).

כאמור, עונת הזית מסתיימת בחודש כסלו, ועל כן רק בחודש זה התבררה במלוא חריפותה עוצמת הבצורת שפקדה אז את הארץ, שפגעה ביבול התבואה, הגפן, התאנה, הרימון ואף הזית. הנביא חגי עומד בסוף תקופת האסיף החקלאית, מתאר את הבצורת בפירוט מדוייק של היבול הדל שהניבה הארץ באותה תקופה, ומנבא ש"מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה" – כלומר, החל מאותו היום – יברך ה' את פרי האדמה. מובן שהגשמתה של נבואה זו נודעה רק בשנה שלאחר מכן, אך ייתכן שכבר בחודש שבט ניתן היה להבחין בכמויות הגשמים הרבות שירדו באותה שנה.

היום שבו נוסד היכל ה'

נבואה זו נאמרה ביום כ"ד בכסלו, שבו עדיין טרם ניתנה אבן על אבן בהיכל ה'. ככל הנראה למחרת, ביום כ"ה בכסלו, החל בניין בית המקדש, וזהו היום שאותו מכנה הנביא "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'". כאמור, מאותו היום והלאה פסקה הבצורת, והחל ה' לברך את הארץ. הוכחה לכך מצאנו בנבואה מאוחרת יותר של הנביא זכריה, הרומזת לנבואת חגי ומעידה על התגשמותה (זכריה ח, ט-יז):

כֹּה אָמַר ה' צְ~בָאוֹת – תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְ~בָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת. כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם, שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה, וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ. וְעַתָּה – לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה, נְאֻם ה' צְ~בָאוֹת. כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם, וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל, כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה; אַל תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם. כִּי כֹה אָמַר ה' צְ~בָאוֹת – כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְ~בָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי. כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה, אַל תִּירָאוּ.

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ – דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'.

השלמתה של נבואת חגי באה חודשיים לאחר מכן, בכ"ה בשבט, על ידי הנביא זכריה, בנבואת נחמה ארוכה ומפורטת (זכריה א, ז – ו, ח). במרכזה של נבואה זו מצוי חזון המנורה והאבן, שנקבע כהפטרה לשבת חנוכה (זכריה ב, יד – ד, ז), ושתוכנו הוא החזרת מרכבת השכינה לירושלים עם השלמת בניין בית המקדש השני. בסיום הנבואה הארוכה מבהיר הנביא זכריה כי התגשמות כל הנחמות הגדולות שתוארו בנבואתו תלויה בכך שעם ישראל ישמעו בקול ה': "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱ~לוֹהֵיכֶם" (זכריה ו, טו).

בעת שחיללו היוונים את המקדש, הם בחרו בכוונה את יום כ"ה בכסלו – "היום אשר יֻסד היכל ה'" – לזבוח בו זבחים במקדש המחולל

שנים רבות מאוחר יותר, בעת שחיללו היוונים את המקדש, הם בחרו בכוונה את יום כ"ה בכסלו – "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'" – לזבוח בו זבחים במקדש המחולל (א' א, נג-סא):

ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש, בחמישה-עשר יום לחודש כסלו, ויקימו שיקוץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם, ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה', היכו לפי חרב כאשר ציווה המלך… ובחמישה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה'.

מובן שמועד זה – כ"ה בכסלו – נבחר על ידי היוונים בכוונה תחילה. באותו יום שבו החלה הקמת המקדש, בחרו היוונים לחלל אותו ולזבוח זבחים על הבמה שהקימו נוכח מזבח ה'. ומאותה סיבה בדיוק, שלוש שנים מאוחר יותר, בחר יהודה המכבי באותו היום עצמו לחנוך בו את המזבח לאחר טיהורו מחדש (מקבים א' ד, מז-נד):

וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו… ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם.

חג החנוכה הקדום

מראש ימות עולם, סוף חודש כסלו הוא תקופה של צמצום האור. היום מתקצר עד לאורכו המועט ביותר, הלילה מתארך עד לאורכו המירבי, והיום הקצר ביותר בשנה – "יום התקופה", החל ב-21 בדצמבר למניינם – חל תמיד בסמוך לחודש זה. בסוף חודש כסלו, מצטרף לצמצום אור החמה גם מיעוטה של הלבנה, עד להיעלמותה המוחלטת בסוף חודש כסלו (כמו בסוף כל חודש). השבוע האחרון של חודש כסלו הוא אפוא השבוע שבו מגיעה כמות האור הטבעי בעולם לשפל שאין כדוגמתו בשאר ימות השנה.

היעלמות האור הטבעי דורשת כמובן העלאת אור בידי אדם, ולו רק בשל הרצון הפשוט להאיר את הלילות החשוכים הארוכים. הצורך בהבערת אור אנושי מתעורר בכל חודשי החורף, אך בשבוע האחרון של כסלו – עם מפגש שפל אור החמה עם אפלת הלבנה – מתעורר צורך זה במלוא עוזו. כבר עובדי האלילים שמו לבם לצביונה הטבעי החשוך של תקופה זו, וחגגו בה חג של אור ושל אש. כך מעידה הגמרא (ע"ז ח ע"א):

ואלו אידיהן [=חגיהם] של עובדי כוכבים: קלנדא וסטרנורא… אמר רב חנן בר רבא: קלנדא – שמונה ימים אחר תקופה [=אחר יום התקופה]; סטרנורא – ח' ימים לפני תקופה…

תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה.

כיוון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים.

לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא [=אדם הראשון] קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

התלמוד מייחס לאדם הראשון חוסר ידיעה אסטרונומי, אבל עומק דתי מרשים ביותר. תחילה הוא מבחין בקיצור היממה, החל מבריאת העולם בחודש תשרי (בעונה שבה היום והלילה שווים) ועד לימים הקצרים של חודש כסלו, ביותר, ומפרש זאת כעונש על חטאו. מעת שהוא מגלה כי היום חוזר ומתארך, אין הוא מתגאה ואין הוא חושב שה' קיבל את תפילתו והמתיק את דינו. אדם הראשון מבין שהתארכות היממה מעידה על כך שיש חוקיות בבריאה, ושהשמש והירח והכוכבים נוהגים על פי החוק שטבע בהם בוראם. אף על פי כן, אדם הראשון אינו מגיע מתובנה זו לכפירה בא~ל, אלא להיפך: הוא חוגג שמונה ימים טובים על כך שקבע ה' בעולם את יכולת ההתחדשות וההארה מחדש. לאחר זמן, נטלו עובדי האלילים חג זה, והפכוהו לחג אליל.

אדם הראשון חגג שמונה ימים טובים על יכולת ההתחדשות וההארה מחדש. לאחר זמן, הפכו עובדי האלילים חג זה לחג אלילי

מחג האוֹר לחג החנוכה

קשה כמובן להתעלם מההשוואה הברורה בין החג בן שמונת הימים של אדם הראשון לבין החג בן שמונת הימים שאנו חוגגים באותה תקופה – חג החנוכה. להשוואה זו גם ביטוי לשוני: הגמרא מעידה כי אדם הראשון "לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים", ואילו ביחס לחג החנוכה מספרת הגמרא כי "לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). ביטויים אלה מלמדים בלא כל ספק על הקשר שבין הסוגיות, ומוכיחים את כוונתה הברורה של הגמרא, ללמדנו על החג הקוסמי האוניברסלי העומד ביסוד חג החנוכה.

כמובן, קיים גם הבדל בולט בין שני החגים: אדם הראשון חגג פעמיים שמונה ימים – פעם אחת לזכר תפילתו ותעניתו, בסוף הזמן של התקצרות היום, ופעם נוספת לזכר שמחתו, בראשית התארכותו מחדש. חג החנוכה – אחד הוא, והוא חל בסוף הזמן החשוך ובשיאו, בשבוע האחרון של חודש כסלו. כך נבין את מחלוקתם המפורסמת של בית שמאי ושל בית הלל, האם מדליקים ביום הראשון של חנוכה שמונה נרות ומכאן ואילך "פוחת והולך" (מעין "יום שמתמעט והולך"), או שמא מדליקים ביום הראשון נר אחד ומוסיפים בכל יום נר נוסף (מעין "יום שמאריך והולך").

ליסוד הקוסמי האוניברסלי מצטרף בארץ ישראל יסוד חקלאי טבעי. כפי שציינו לעיל, בסוף חודש כסלו מסתיימת עונת השמן, וביחד אתה תמה עונת הביכורים. על כן, בתקופה זו מובאים למקדש ביכורי שמן הזית. חגיגת הביכורים בשמן הזית הצטרפה אפוא לצורך הטבעי להאיר לעולם בתקופת אפלתו, ולחג הקדום שקבע אדם הראשון בתקופה זו. במקום האור והאש שבהם חגגו עובדי האלילים באותה תקופה, העלו היהודים את שמן הזית הטהור מיבולם, והביאו מתנובת הארץ כביכורים למקדש. בשיא ימי החושך, שבהם הדליקו הגויים מדורות של אש אלילית, אנו מאירים לעולם בטהרה ובקדושה ומביאים למקדש את ביכורי שמן הזית.

לפנינו אפוא הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבות בין קורותיו של חג האש הקדום לבין אירועי חג החנוכה. החג ניתן מראש ימות עולם כחג קוסמי אוניברסלי, נתחלל על ידי עובדי האלילים ולאחר מכן שב והפך לחג של קדושה. במקביל, המקדש נבנה כמקדש לה', נתחלל על ידי היוונים אולם טוהר מחדש על ידי החשמונאים. זהו אם כן הקשר המובהק שבין אירועי חג החנוכה לבין קורותיו של חג האור הקדום, החלים שניהם באותה תקופה בדיוק.

חג הסוכות השני

כשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת השדה והיקב, כך חג החנוכה הוא חג האסיף של עצי הזית ושל השמן

חג החנוכה אינו רק המשכו של חג האש הקדום, אלא גם חג המקביל לחג הסוכות. כשם שחג הסוכות הוא חג האסיף של תבואת השדה והיקב, כך חג החנוכה הוא חג האסיף של עצי הזית ושל השמן (ראו ביכורים א, ו). זהו עיקרו הראשון והקדום של חג החנוכה מן התורה – סוף עונת הביכורים עם גמר הבאת שמן הזית של אותה שנה.

ואכן, מצאנו קשרים רבים בין חג החנוכה לבין חג הסוכות. הקשר המובהק ביותר בין שני החגים הללו מובא בספר המקבים (ב' א, כא-כב). מסופר שם שהיהודים שבארץ ישראל הודיעו לאחיהם שבמצרים שהם עומדים לחוג את יום חנוכת המזבח בכ"ה בכסלו, ומציינים "וחגותם אותו כימי חג הסוכות". לאחר טיהור המקדש, שב ספר מקבים ומשווה במפורש בין החג שחגגו החשמונאים לבין חג הסוכות (מקבים ב' י, ח-יא):

ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.

רמז נוסף לקשר שבין חנוכה לבין חג הסוכות נמצא בדברי הגמרא (שבת כא ע"ב). לדעת בית שמאי מדליקים שמונה נרות ביום הראשון של חנוכה ופוחתים והולכים "כנגד פרי החג" – כלומר, כנגד הקרבנות המובאים בחג הסוכות, הפוחתים מדי יום. גם השפת אמת מציין כי חנוכה הוא "הארה מסוכות" (חנוכה תרמ"א), וכן "נמשך הארת החג [=סוכות] עד חנוכה" (חנוכה תרמ"ד). חג החנוכה הוא אפוא "חג סוכות שני", שכן יסודו הקדום הוא בחג אסיף הזיתים, המקביל לחג האסיף הראשון.

נוסיף כי שלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון בחג הסוכות (מל"א ח, סה), ועל כן אך מתאים הוא שגם חנוכתו המחודשת של בית המקדש השני בימי החשמונאים נעשתה בחגיגת חג הסוכות, אמנם לא בחודש תשרי אלא בחודש כסלו.

מעתה נוכל לשוב לנבואות חגי וזכריה, שאף הן – כזכור – נאמרו באותה תקופה עצמה. כפי שציינו, נבואות אלו נאמרו בכ"ד בכסלו, בתקופת סוף אסיף היצהר, שכן זוהי נקודת הסיום של הבצורת ושל היבול המקולל. לאחר יום ייסוד היכל ה', הפך אותו תאריך עצמו להיות גם ראשית המעגל המבורך של שנת היבול הבאה.

קיצור תולדות החג

זהו אפוא סדר העניינים ההיסטורי של אירועי סוף חודש כסלו:

בראשונה, חגג אדם הראשון את חג האוֹר לשם שמיים בשבוע האפל בשנה. חג זה חולל על ידי עובדי האלילים, ואלפי שנים מאוחר יותר טוהר ונגאל עם טיהור המקדש וקביעת חג החנוכה.

לאחר שנכנסו ישראל לארצם, הפך סוף החודש התשיעי למועד אסיף השמן. מן הסתם, נהוג היה עוד מתקופות קדומות לחגוג בתקופה זו את שמחת הבאת ביכורי הזיתים והשמן למקדש. ואכן, המשנה מביאה דעה לפיה מועד הבאת הביכורים הוא עד לחנוכה, ומן הסתם מועד זה נהג אף בימי בית המקדש הראשון, הרבה לפני מרד החשמונאים.

בשנה השנייה למלכות דריוש, עם ראשית בנייתו של בית המקדש, נבאו חגי וזכריה את הנבואות שהזכרנו לעיל. נבואות אלו מעידות כי "הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה'" הוא כ"ה בכסלו.

בשנת 145 למניין היוונים הציבו מנלאוס ואנשיו, וכן הגויים ששהו בירושלים ושלטו בה, את פסל השיקוץ בהיכל ה'. בכוונה תחילה, נבחר על ידם יום כ"ה בכסלו כיום החילול. שלוש שנים אחר כך, כיוונו יהודה ואחיו את חנוכת המזבח והמקדש לאותו יום שבו הוא חולל – יום שמחת השמן, שבו גם נוסד היכל ה'. את חג הסוכות חגגו אז בחודש התשיעי בענפי תמרים, שמונה ימים, בשמחה ובגיל, ובכך קבעו לדורות הקבלה בין חנוכת המקדש הראשון בימי שלמה בחג הסוכות לבין חנוכתו המחודשת של בית המקדש השני בחודש כסלו בימי החשמונאים.

"לשנה אחרת" קבעו ימים אלו לימים טובים בהלל ובהודאה, בהקפדה על שמירת אופיים הכפול והמשולש: מזכירים בהם את הניצחון על היוונים ואת חנוכת המקדש מחדש, מדליקים בהם נרות שמן כזכר לחג האוֹר הקדום, וחוגגים את החג משך שמונה ימים כדי לשמר את ההקבלה לחג הסוכות. ספר מקבים א', שנכתב עוד בזמן מלכות חשמונאי, מתמקד באופן טבעי בהזכרת נצחון החשמונאים, שכן זה היה עיקר עניינו של החג בתקופה שבה עמד המקדש על מכונו.

לאחר החורבן, כשלא נותר עוד כל זכר ממשי להישגי החשמונאים, נותרו מצוַת הדלקת הנרות ונס פך השמן כעיקרו של חג החנוכה. על כן, במענה לשאלה "מאי חנוכה", משיבה הגמרא (שבת כא ע"ב) בסיפור נס פך השמן. כוונתה היא שחנוכה שלאחר החורבן אינו מבושם עוד בטעם הניצחון החשמונאי, והמשך קיומו כחג קשור בעיקר בשמן ובהדלקת האוֹר. דווקא נס פך השמן, אפוא, הוא ביטוי נאמן לטעם הראשון והמקורי של החג – הדלקת השמן הטהור במקדש בסוף עונת הביכורים ובזמן שפל האור השנתי.

יסודו של חג החנוכה ב"מועד" דתי-חקלאי – סוף אסיף השמן, שאליו נתחברו אירועים היסטוריים לאומיים

לדברינו, אפוא, יסודו של חג החנוכה ב"מועד" דתי-חקלאי – סוף אסיף השמן, שאליו נתחברו אירועים היסטוריים לאומיים – ייסוד הבית השני וחנוכת החשמונאים. בכך, תיקנו חז"ל את חג החנוכה מעין שלושת הרגלים שבתורה, שאף הם מקשרים בין תקופות חקלאיות לבין אירועים היסטוריים לאומיים: חג הפסח מקשר בין יציאת מצרים לאביב השעורה, חג השבועות מאחד את מתן התורה עם קציר החיטים, וחג הסוכות מציין את סוכת המדבר ואת אסיף הגורן והיקב. בשילוב העונה החקלאית עם האירוע ההיסטורי, ובקישור התקופה הקוסמית עם המועד הלאומי, הבטיחו חז"ל את קיומו של החג לדורות וקיבעו ושימרו את הזיכרון הלאומי של נצחון החשמונאים על היוונים.