עומדת בפינה: בסדר / הלנה מגר-טלמור

עומדת בפינה / קרואת כנף (צילום הלנה מגר-טלמור)

כראוי למתבוננים, נפתח המדור "עומדת בפינה".  רשומות בקווי המילים יביאו מדי שבוע נגיעה אחרת למרווח שבין הקורא לקורה, למרחב היצירות הכתובות.

רשומת בכורה לכבוד החג – בסדר

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה –

למלכה אין בית, למלך אין כתר

ושבעה ימים אביב בשנה 

וסגריר וגשמים כל היתר. 

אך שבעה ימים הורדים פורחים,

ושבעה ימים הטללים זורחים, 

ושבעה ימים חלונות פתוחים, 

וכל קבצנייך עומדים ברחוב 

ונושאים חיוורונם אל האור הטוב, 

וכל קבצנייך שמחים.

משירי ארץ אהבתי ; לאה גולדברג ; מתוך הספר ברק בבקר הוצאת מרחביה; ספריית הפועלים; 1955

כמה טוב לו לעולם, שיש לו מנהג.

מזג האוויר מתעלם מהלב והוא כל-כך מדויק עד שזה מפליא.

יפה כאן עד שכואב. אביב אמיתי כמו ששנים ארוכות לא היה. בהיר, לרגעים קצת מעונן, לא קר אבל לחלוטין לא חום של קיץ. הירוק לאינסוף גווניו משתרע בליטוף פועם, השמים מציירים שרטוטי התחדשות, האור מתחיל מאשמורת ראשונה ונמשך עד הרבה אחרי הערביים.

החג הזה מתלבש על האביב ולרגעים הוא אכן נראה כמו גרב שקופה המונחת ליד כפות הרגליים.

הוא מתיישב בנינוחות מרובה על קלישאות ומשמעויות כאחד, כאחד, תרתי, תלתי, בתרי משמעויות. עבדות, קריעת ים סוף, חירות, סיר הבשר.

אפשר לקפל לתוכו אמירות ציניות והן אפילו מצחיקות. אפשר לשדך אותן לכותרות העיתונים והן ייראו חכמות, בפתאומיות נראה שכל אוצר המילים נמצא בלהגיד לנו, לעצמנו, לבנינו, לחברינו, שאר-הרוח מבקר גם בבלוגים, במוספי הספרות של החג, אפילו בפייסבוק.

בחג הזה יש לנו בהחלט קושיות. ובכיכרות, שאולי [אי]אפשר לקרוא להן כיכרות הלחם יהיה מי שיענה עליהן, שהרי כולנו עדיין נוודי עול ומוסרוֹת, תועים בסעיפי מוסר [במצפון כולנו חכמים]. אנשי המחאה החברתית אופטימיים, כך קראתי ב"גלובס". מרוב התלהבות של מרור שכחנו להקשיב, זה חלק ממה שעושה לנו החג שבו מדברים עד קריאת שמע של שחרית. ובארץ הזו, שבה כל-כך נכון להלין, כל-כך קל להיסחף ללימוד הלקח, הייאוש מתרונן היטב גם ב-די, דיינו.

אז אני עומדת בפינה  להתבונן על שם המועד שממנו החלו הדברים.

וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח." (שמות יב כג).

עברית היא שפה דקה.

אנחנו יכולים לחגוג את הדילוג הישראלי המנופף. "יהיה בסדר". עם הזרוע הנטויה אפשר להתעלם בנחמה גמורה מכך שפיסחוּת היא צליעה. לכן, די מדהים, חייבים להודות, שעם הנכות הזו אפשר לעבור מעל. לא לגעת.

וכך, כמו טביעת האצבע של עקבות החול המדברי המבקשת שנפסע לתוכה מתוך הבנה שמישהו היה לנו לפֶּה וסָח לנו שיש נסים כאלה, בהם החִגֵר יכול לעוף.

ויש לי הרגשה, שגם בגלל שלמדנו לא לגעת, אנחנו נגועים. אנחנו  בחיכיון לנסים. כאלה שיקרעו את היקום. בטוחים שאם נגביה, נמצא היכן הסתירו מפנינו אוצרות שיוציאו אותנו ממי-צער, בדילוג בכורה ממעל ל(א)דם.

משרעת העור לנגרעת האור.

אני מגלה בכל פעם מחדש את האות והמופת בשירה של לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי:

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,

לכל שוק וחצר וסמטה וגינה, 

מחורבן חומותייך כל אבן קטנה – 

אלקט ואשמור למזכרת. 

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה 

אנודה עם שיר ותיבת נגינה 

לתנות דלותך הזוהרת.

ומהפינה, השיר מרצד כמו אביב למלה.

אורך רוח (צילום הלנה מגר-טלמור)

כשהיום פוקח את עיניו ודורש ממך לצאת מהדימוי של הדף אל נהרת העלווה לאינסוף ניחוחותיה והערב אוסף אליו משבים של כמיהה, ניתן לתהות האם היה היום משבעת ימי הנרות הברוכים. קצה החיוך – שעוד לא החלטנו אם הוא אירוני או מבויש – כאשר קוראים איחולים לחג, עוצר את הלמוּת ההיגדים והחיוורון נישא אל האור הטוב.

התנודה המְתָּנָה את הדלות בינות לאבני החורבן, והיא שוב מהדהדת את הטלטלה של גרגרי החולין שיודעים לפסוח, לעבור הלאה בהתאיינות זוהרת. ועם שמנסים לקרב את האביב הצובט הזה, מבקשים ממנו לזכור, או להחליט, או להתמסר, הרי הוא ימשיך וילחש – הכול בסדר. יש לו לעולם מנהג, ולפיו ינהג.

זה רק אנחנו שלא יודעים להקשיב בחג בו גם הלילה חוצה אהבות עלובות ולא נוגע. מעמיס אוויר בין רגליו הקלושות ומנתר.

הלנה מגר-טלמור, עורכת ומבקרת ספרות, כותבת.