יום הזיכרון לשואה ולגבורה – לזכור ולא לשכוח / סקירת ספרים חדשים

לזכור ולא לשכוח

לימוד נושא השואה עבור בני נוער וילדים, עלול להיות מאיים ומרתיע. שני ספרים חדשים יסייעו להפנים את זוועות המלחמה יחד עם קבלת מסרים חינוכיים מתאימים. בול חדש של השירות הבולאי מוקדש לכינורות שניצלו מהשואה, סיפורים אישיים של אם ובנה, המתמודדים עם משא העבר, עדויות, סיפור של הצלה ושליחות, מכתבים וגלויות מהתופת וסיפורה של יהדות סלוניקי – מתפרסמים בספרים שיצאו לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לזכור ולא לשכוח

בול המוקדש לכינורות שניצלו מהשואה (השירות הבולאי, אפריל 2014)

השירות הבולאי בחברת דואר ישראל, הנפיק בתחילת חודש אפריל בול המוקדש לכינורות שניצלו מהשואה. בבול ובשולי גיליון הבולים נראים כינורות שניצלו מהשואה. ברקע הבול שער מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ומסילות הרכבת המובילות אליו. בשובל – ציור של כליזמר מנגן בכינור. בשולי גיליון הבולים – הגדר של אושוויץ. במעטפת היום הראשון – תזמורת מלווה אסירים לפני הוצאתם להורג, מחנה הריכוז מאטהאוזן, אוסטריה, 30.7.1942, צילום של פול ריקן (Paul Ricken). הבול עוצב על ידי דויד בן הדור והוא נושא ערך נקוב של 9.60 ש"ח.

מוזיקה הייתה תמיד חלק מחיי הקהילה היהודית בכל מקום בעולם, באירועים משפחתיים כמו חתונה ובאירועים מיוחדים בבית הכנסת. הכינור היה אהוב על יהודים עוד לפני שתי מלחמות העולם, והיה חלק מחיי התרבות של העיירה היהודית במזרח אירופה. הכלי המוביל בלהקות הכליזמרים שהופיעו באירועים היה כמעט תמיד הכינור. הכליזמר והכינור הונצחו גם ביצירות ספרותיות ואמנותיות (שלום עליכם, שאגאל) בעיקר בתחילת המאה העשרים. הסבל היהודי בתקופת השלטון הנאצי משתקף במוזיקה של היהודים באירופה. המוזיקה נתנה ליהודים דרך לבטא צד אנושי בעולם לא אנושי, לברוח מהמציאות, לבטא את השאיפה לחופש ולמצוא נחמה ותקווה.

פעילות מוזיקלית ענפה התקיימה בגטאות – בלודז', קרקוב, ורשה, וילנה, טרזין, ואף במחנות עבודה ומחנות השמדה שהקימו הנאצים. בנוסף לפעילות מוזיקלית מאורגנת, בוצעו שירים בגטאות ובמחנות גם על ידי התושבים עצמם. אחת האסופות שמאגדת בתוכה שירים רבים "שירים מן הגטאות והמחנות" ("לידער פון די געטאס און לאגערן"), יצאה לאור ב-1946. השיר "אל נא תאמר – שיר הפרטיזנים" ("זאג ניט קיין מאל") הפך למעין המנון השואה בעצרות זיכרון לשואה, ותורגם לשפות אחדות. המילים לשיר זה נכתבו על ידי הפרטיזנים של גטו וילנה והותאמו למנגינה רוסית שנכתבה לפני המלחמה.

בחלק ממחנות הריכוז וההשמדה הקימו הגרמנים תזמורות של נגנים אסירים, ובהן תזמורת הנשים של אלמה רוזה (אחייניתו של גוסטב מאהלר). חלק מהתזמורות אולצו לנגן ב"קבלת הפנים" של האסירים החדשים, כליווי בצאתם של האסירים לעבודה, וכאשר הלכו לתאי הגזים. תזמורות אלו ניגנו גם להנאתם ולבידורם של החיילים והקצינים הנאצים במחנה. בנקודת זמן אחת פעלו באושוויץ שש תזמורות. כמו כן היו  תזמורות קטנות גם במחנות טרבלינקה, מיידנק, בלז'ץ וסוביבור.

בזמן מלחמת העולם השנייה החרימו הנאצים מבעליהם היהודים כינורות רבים. חלק מהכינורות נמצאו לאחר תקופת השואה, רובם שבורים והרוסים, ואלו היו כנראה מלכתחילה כינורות פשוטים. בחלק מהכינורות של היהודים הופיע סמל של מגן דוד, בדרך כלל בגב הכינור, משורטט על העץ ולעתים כפסיפס עץ או אם הפנינה.

אחד הכינורות שניצלו מהשואה נקרא "כינורו של מוטל'ה", נער יהודי בן 12 בשם מרדכי שליין. קצינים נאצים ששמעו את מוטל'ה מנגן ברחוב ב-1944 הורו לו להופיע בפניהם במועדונם. מוטל'ה ניצל את הופעותיו כדי להבריח לשם חומרי נפץ בתוך תיק הכינור, וכך פוצץ את המבנה על יושביו. לימים נהרג במארב גרמני, וכינורו הובא לישראל על ידי משפחה של חבר, שניגן איתו במחנה הפרטיזנים של דיאדיה מישה ביערות ווהלין.

בעליו של כינור אחר שניצל מהשואה היה יהודי צרפתי שהוחזק במחנה המעצר דראנסי, ומשם נשלח ברכבת לאושוויץ. בדרך זרק את הכינור לפועלים שתיקנו את המסילה וביקש שאם לא יחיה – לפחות הכינור ימשיך לנגן. ילדיו של פועל המסילה שהחזיק בכינור הביאו אותו לבונה כינורות צרפתי.

כינורות, דוגמת זה האחרון, מצאו את דרכם אל אמנון ויינשטיין, בונה כינורות מתל-אביב, והפכו למפעל חייו. הוא תיקן והשביח אותם, והסיפורים האנושיים שמאחוריהם תועדו. הכינורות זכו לחיים חדשים בקונצרטים של מיטב הכנרים בני זמננו בישראל ובעולם, והם "מדברים" אחרי כשבעים שנים של שתיקה.

סיפור בקומיקס לקוראים צעירים

המחבוא מאת לואיק דווילייה

המחבוא מאת לואיק דווילייה מספר בקומיקס את סיפורה המרגש של הילדה דוניה ששרדה את שואת יהודי צרפת: בעוד הנאצים הולמים על דלת הבית באישון לילה, הוריה של דוניה מחביאים אותה בארון הבגדים. כאשר היא יוצאת ממנו בעזרת השכנה, היא מגלה שהוריה אינם והדירה הפוכה. השכנה, חברה במחתרת הצרפתית, לוקחת את דוניה תחת חסותה. שתיהן מעמידות פני אם ובת נוצריות ומסתתרות יחד בחווה מחוץ לפריז. כך, למעשה, ניצלים חייה של דוניה. עם תום המלחמה עוזרים השכנים לדוניה לאתר את אימה הניצולה. אביה לא שרד.  

מסופר כזיכרון שסבתא מספרת לנכדתה, ומצליח להעביר גם את חווית הדור השני באמצעות אבי הנכדה השומעת את הסיפור: בסוף הספר בנה של דוניה מודה לאימו על שספרה את סיפורה לבתו, אך מביע צער על שלא ספרה לו את הסיפור מעולם (והוא שמע אותו מבתו הקטנה). מתאר ברגישות רבה את קורותיהם של אלפי ילדים צרפתים יהודים תחת משטר וישי, באסתטיקה השמורה לקומיקס ובקיצור המתאים לקהל צעיר. הספר זכה בפרס אנגולם לשנת 2012. תערוכה העוסקת בשואת יהודי צרפת עוצבה בהשראתו, והיא נודדת בין בתי ספר בצרפת.  

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ציור: מארק ליזנו, הוצאת כנרת, 78 עמ', מנוקד

המחבוא מאת לואיק דווילייה מספר בקומיקס את סיפורה המרגש של הילדה דוניה ששרדה את שואת יהודי צרפת

מתוך המחבוא

המחבוא: מתאר ברגישות רבה את קורותיהם של אלפי ילדים צרפתים יהודים תחת משטר וישי, באסתטיקה השמורה לקומיקס ובקיצור המתאים לקהל צעיר

אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע

אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע מאת טומי אונגרר

האם גם לכם יש דבון רך פרוה שקבלתם מבן משפחה או מחבר? מה גורם לנו לחבק וללטף דבון, גם אם הוא ישן, קרוע ומרפט? איך מרגיש אדם מבגר שפוגש דבון שלא ראה מאז ימי ילדותו?  

הסופר והמאייר טומי אונגרר בחר לספר לכם בספרו אוטו – אוטוביוגרפיה של דובון צעצוע, ספור שהמספר שלו הוא בעצם דבון. באמצעות ספור חייו הנוגע ללב של הדבון אוטו מספר לנו אונגרר, בעדינות ובישירות, על אחת התקופות הקשות שידעה האנושות, תקופת מלחמת העולם השנייה.

הדבון אוטו הוא עד ראיה המתעד את ילדותם המאשרת של שני החברים, דוד ואוסקר, ילד יהודי וילד נוצרי, לפני פרוץ המלחמה. הוא מתאר את הפרדה שנכפתה עליהם עקב המלחמה, את הסבל שהיה מנת חלקם בתקופת המלחמה ואת התאחדותם מחדש שנים רבות לאחר סיומה.  דרך עיניו של הדבון אוטו אנו רואים את האלימות ואת חסר ההיגיון שבמלחמה, שבה נפגעים בני אדם מכל הצדדים – ילדים ומבגרים, וגם בובות ודובונים. אבל דרך עיניו אנו גם למדים שבאמצעות האהבה, הידידות והפיוס אפשר להשתקם, להירפא ולזכות מחדש בחיי שלוה ושלום.

מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת צלטנר ספרים, 41 עמ', מנוקד

יהדות סלוניקי

זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה

האם ממשלת ספרד עמדה במבחן במלחמת העולם השנייה והגנה על יהודי סלוניקי שקיבלו את האזרחות הספרדית? הספר "זאת סלוניקי" מאת חדוה פרחיה, פורס יריעה רחבה ומהווה מסמך היסטורי ליהדות מפוארת וגם מסמך אישי-משפחתי מצמרר. המדובר בתקופה שבה העיר החלה לאבד את צביונה היהודי והיהודים התחילו להרגיש את האנטישמיות בעיר וששיאה הייתה השואה. המחברת טווה גם תמונות קודרות ורסיסי עדויות וזיכרונות מצד עדים לתופת וגם שוטחת בפני הקוראים היבטים היסטוריים ועובדות על התנהלות ממשלות ספרד מאז אמצע המאה ה-19, הכיבוש הנאצי ושיגור היהודים למחנות הריכוז עד תום הקרבות. פותח צוהר דווקא למה שהתחולל בקרב יהדות ספרד, סלוניקי והאזור והחיים של היהודים בסלוניקי בזמן התורכים ובזמן היוונים. הטקסט הוא מסמך נוקב על תקופה אפלה והוא מהווה סיפור בתוך סיפור, עובדות ונתונים היסטוריים וכרונולוגיים, המשולבים באירועים ובתמונות מרגשות ומצמררות מפי אם המחברת, או חבריה לתקופה הקודרת.

מיועד גם למי שההיסטוריה נוגעת לליבו. הוא עדות ליהדות מפוארת, לדו קיום עם מוסלמים תורכים שתמיד תמכו ביהודים בזמן סכסוך כלכלי עם הקהילה היוונית. 

הוצ' דפים מספרים, 200 עמ'

להתמודד עם משא העבר

מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

הספר מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר הוא פרי עבודתם המשותפת של רומה נוטקביץ' בן-עטר ושל בנה ההיסטוריון דורון ש' בן-עטר. בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', בת למשפחה ציונית ואמידה שמלחמת העולם השנייה קטעה את נעוריה, לפולין ולוורשה. היא נוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה בעיר הולדתה. היא הייתה בבית, אבל הבית לא היה שם. לאחר שבני משפחתה הקרובים נרצחו, נותרה פליטה חסרת כּל. קרוב לשישה עשורים אחר כך מגוללת ברגישות רבה ובגילוי את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה.  הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948. לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה שבישראל ובארצות-הברית. שנים רבות עמדה רומה בסירובה לספר את סיפורה. היא סרבה לחזור לפולין, לא רצתה להתמודד עם מה שתמצא שם, ועוד יותר מזה, עם מה שלא תמצא. היא חששה שאין לה עוד כוחות להתמודד עם עברה, פחדה שביקור בפולין יערער את ההשלמה השקטה, השבירה, שהשלימה עם אבידותיה.  אחרי מות בעלה ועם התדרדרות במצב בריאותה שלה, השתכנעה סוף סוף שהזמן שנותר לה לספר את סיפורה, הולך ואוזל. וכי אם לא תעשה כן תיקח עימה אל קברה את זכר אהוביה שאבדו. היומן שכתבה הוא מקורו וגרעינו של הספר הזה.

מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת יד ושם, 206 עמ'

מה עלה בגורל התלמידים?

אקורד אחרון של ילדות מאת ואלי דה לאנג

מה הייתה השפעת הבידוד השיטתי על התלמידים היהודיים? מה הייתה תגובתם לגזרות השונות שנכפו עליהם ולהיעלמותם, בזה אחר זה, של מוריהם ושל חבריהם לכיתה? אקורד אחרון של ילדות, ספרה של ההיסטוריונית ואלי דה לאנג, מביא עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943.

באוגוסט 1941 גזרו שלטונות הכיבוש הגרמניים גזרה הנוגעת לכל התלמידים היהודים בהולנד: מעתה הם יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים (Judenschulen), אשר יוקמו במיוחד בשבילם. היה עליהם לעזוב מיד את בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד ממוריהם ומחבריהם ללימודים. זה קרה באופן לא צפוי, ולרבים מהם גם לא מובן: במה הם שונים מחבריהם לכיתה ולשכונה שלא גורשו מבית הספר? השהות שניתנה לילדים להתרגל למציאות החדשה לא הייתה ארוכה. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם בעולם ששלטונות הכיבוש הצמידו לו את התווית 'יהודי'. אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר 1941 עד 15 באפריל 1943, ורק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהם לא שבו אליו לאחר חופשת הקיץ של 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות. הקמת בית הספר הזה, כמו הקמתם של בתי הספר היהודיים האחרים בעיר, הייתה כרוכה במאמץ ארגוני עצום. עם הוצאת צו ההפרדה למוסדות החינוך הוטל על עיריית האג לדאוג לבניינים מתאימים, לריהוט הכיתות ולמינוי מורים יהודים. כמו כן היה עליה לערוך רשימה של כל התלמידים היהודים במערכת החינוך ולהקציב משאבים לביצוע הצו. הספר מתאר כיצד התמודדה הקהילה היהודית בהאג עם מספר הולך וגדל של גזרות. אחת הגזרות בעלות ההשפעות החמורות ביותר הייתה הוצאתם של עובדי הציבור היהודים, ביניהם מורים רבים, אל מחוץ למעגל העבודה. עם פרסום התקנה הנוגעת למערכת החינוך, באוגוסט 1941, היו המורים היהודים, המובטלים בעל כורחם, מוכנים לקבל לידיהם את חינוך הילדים היהודים. במלאכת מחשבת של ארגון ואלתור, נשאו מחנכים מעטים את עול חינוכם של התלמידים בליצאום היהודי וקיימו במידת האפשר את שגרת ההוראה. גם מנהל הליצאום נאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם תביעותיו הגחמניות של הכובש הנאצי ועם גזרותיו האכזריות. הספר, המתבסס על זיכרונות, קטעי יומנים ומחקרים שפורסמו בנושא, מתאר בפרוטרוט את התקופה הקשה הזאת בחיי הקהילה היהודית בהאג.

מהולנדית: שולמית במברגר, הוצאת יד ושם, 340 עמ'

סיפור של הצלה ושליחות

בריחה מן הגיהינום: מאושוויץ אל החופש – סיפור של הצלה ושליחות

בריחה מן הגיהינום: מאושוויץ אל החופש – סיפור של הצלה ושליחות, מביא בלבוש ספרותי את סיפור כליאתו באושוויץ של אלפרד וצֶלֶר, יליד צ'כוסלובקיה, ואת הסיפור המדהים של בריחתו. וצֶלֶר מקים לתחייה ביד אמן את עולם האימה של מחנה ההשמדה על אסיריו, מפקדיו הנאצים ובעלי התפקידים האחרים בני לאומים שונים ומתאר ברגישות רבה, בהומור ובחמלה את סבלם, הלוך רוחם ותחושותיהם של יושביו – תיאור שמגיע לשיאו הדרמטי עם סיפור הבריחה שהצליחה כנגד כל הסיכויים. וֶצלֶר כתב את ספרו ב־1964, אבל עצמתו של התיעוד הספרותי הזה לא נחלשה. אושוויץ, בית החרושת למוות, קם שוב לנגד עינינו במלוא אימתו והפרשייה העומדת במרכזו, הבריחה הנועזת מאין כמוה, עדיין מרתקת ומעוררת השראה.

ב-7 באפריל 1944 נמלטו אלפרד וצֶלֶר ורודולף ורבּה ממחנה ההשמדה בירקנאו כדי להציל את נפשותיהם ולספר לעולם את האמת על מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. סיפור בריחתם של וצֶלֶר ושל ורבּה מבירקנאו והדו"ח שחיברו על המחנה שהופץ בעולם, הוא אחד הסיפורים הדרמטיים בתולדות השואה. וצֶלֶר וורבּה היו היהודים הראשונים שהצליחו לברוח מאושוויץ והראשונים שברחו מבירקנאו. בכל תולדותיו של המחנה ניסו להימלט ממנו מתי מעט אסירים, רובם פולנים. חלקם שילמו על כך בחייהם. וצֶלֶר וורבּה הם שניים מתוך פחות מ-12 יהודים שבריחתם מאושוויץ עלתה יפה. מטרתם העיקרית הייתה להפיץ בעולם את הידיעה על ההשמדה באושוויץ־בירקנאו. הדוח של וֶצלֶר ווְרְבָּה, שנוסף לו אחר כך המידע שמסרו שני בורחים אחרים, צ'סלב מורדוביץ וארנושט רוזין, נודע בשם 'הפרוטוקולים של אושוויץ'. וֶצלֶר ווְרְבָּה, כמו גם חברי המחתרת באושוויץ־בירקנאו, קיוו שלאחר שיתפרסם הדו"ח על הרצח ההמוני השיטתי ועל המשטר הלא אנושי במחנה ויקבל פומבי יתערבו בעלות הברית ויחריבו את מכונת המוות. גם אנשים אחרים, כגון הרב מיכאל דב וייסמנדל העשוי ללא חת מ'קבוצת העבודה', ארגון ההצלה המחתרתי למחצה, שקיבלו את הדוח בסלובקיה ושלחו את המידע שכלל לעולם החופשי, האמינו שהדוח יביא לפעולה מיָדית להחרבת מנגנון הרצח. אבל לא כך היה. זמן רב מאוד נדרש למנהיגים ולאחרים מחוץ לאזורי השליטה הנאצית באירופה עד שבשלה ההבנה שהנאצים עוסקים בהשמדתם השיטתית של היהודים, וגם אז התגבשה ההבנה הזאת רק טיפין־טיפין. כפי שקורא קרול (בן דמותו של וצלר בספר), מנהמת לבו: "איך יכולתי לדעת שהמאמץ לשכנע אנשים להאמין לנו יהיה קשה יותר מן הבריחה מן הגיהינום?". הדו"ח שחיבר וצלר וקטע מתוך עדותו בפני בית הדין הלאומי בברטיסלווה (1946) מופיעים כנספח בסופו של הספר. הספר ראה אור לראשונה ב-1964 בסלובקיה, בתקופה שהמחבר היה עדיין מאחורי מסך הברזל.  נראה שוֶוצלֶר עיצב את זיכרונותיו כרומן בין היתר משום שהספר נכתב בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית והמחבר העדיף שלא להסתבך עם הצנזורה ועם דרישות התקינות הפוליטית של המשטר.

מסלובקית: דוד רינגוולד, הוצאת יד ושם, 369 עמ'

סיפור מהקינדרטרנספורט

גלויות לילדי הקטן מאת הנרי פונר

גלויות לילדי הקטן מאת הנרי פונר – היינץ ליכטוויץ, הוא מסמך אותנטי ומרגש. מוצגות בו הסריקות של הגלויות והמכתבים המקוריים שקיבל הנרי פונר, שנשלח בגיל שש וחצי לאנגליה, מאביו שנותר בברלין. זהו אלבום דו-לשוני, (עברית/אנגלית) המביא את הסריקות עם התרגום שלהם לעברית, בלוויית מאמר היסטורי על הקינדרטרנספורט מאת הפרופ' ג'ודי תידור באומל שוורץ.   

ערב מלחמת העולם השנייה, עת כבדו הגזרות שניתכו על יהודי הרייך,  נרקמו עוד ועוד תכניות להצלת ילדים יהודים, רבים ככל האפשר. כך באה לעולם תכנית הקינדרטרנספורט. הילדים לוו במסעם במטפלים, עובדים סוציאליים ומחנכים, והועברו לבתים ולמוסדות אחרים ברחבי בריטניה. הנרי פונר – היינץ ליכטוויץ, שאיבד את אמו בגיל צעיר, היה אחד מכעשרת אלפים ילדים שהצליחו להיחלץ מגוב האריות, ועזבו את אירופה בין דצמבר 1938 וספטמבר 1939 הודות לתכנית זאת. בן שש היה כשנשלח מברלין לוויילס, לביתם של מוריס וויניפרד פונר, זוג יהודים, שהעניקו לו בית חם ואוהב. מן הרגע שבו נפרדו דרכיהם, שלח האב, מקס ליכטוויץ, לבנו באופן קבוע גלויות מאויירות- צבעוניות. את הגלויות כתב תחילה בגרמנית ואחר כך באנגלית. אמו המאמצת של הנרי, 'הדודה וויני', סדרה את הגלויות באלבום ולצדן שמרה גלויות ומכתבים שקיבל מקרובי משפחה אחרים ומחברים.  את הפרידה מאביו ומסבתו הנרי לא זוכר, אבל הוא זוכר היטב את הנסיעה ברכבת לרוחבה של אירופה, את תקופת ההסתגלות בבית משפחת פונר, את קשיי השפה ואת שיחת הטלפון היקרה מברלין שערך אביו ליום הולדתו השביעי. (הנרי לא יכול היה לדבר איתו כי שכח בינתיים את השפה הגרמנית). מרגע זה ואילך נכתבו כל הגלויות באנגלית. מקס ליטוויץ, שהיה לו האומץ והחזון להיפרד מבנו יחידו ובכך להציל את חייו, נשלח לאושוויץ ב-9 בדצמבר 1942 ונרצח שבוע לאחר מכן.  באלבום מופיע מכתבו האחרון של האב והטופס של הצלב האדום שבאמצעותו נוצר הקשר האחרון בין הנרי לאביו. להנרי נודע על רצח אביו רק בסוף המלחמה, בהיותו כבן 14, אך רק בגיל 18, לפני התגייסותו לצבא, כתב לסבתו וביקש ממנה לקבל פרטים על סופו של האב. מכתב התשובה של הסבתא מופיע אף הוא באלבום. משפחתו של אביו יצרה איתו קשר מיד אחרי המלחמה, ברגע שהתאפשר לעשות זאת, והוא פגש אותם מפעם לפעם ושמר איתם על קשר עד סוף חייהם. למרבה הצער הקשר סבל מפערי שפה ותרבות. הנרי אימץ את שם משפחת פונר והוא בקשר אמיץ עם בני המשפחה המורחבת.

תרגום מגרמנית: דנית דותן, תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, הוצאת יד ושם, 163 עמ'