המדריך השימושי לתרופות ביתיות טבעיות מאת הילל לרנר / יחסי הגומלין בין מזון ובריאות

המדריך השימושי לתרופות ביתיות טבעיות מאת הילל לרנר

'המדריך השימושי לתרופות ביתיות טבעיות' מאת הילל לרנר בוחן ומציג בצורה מקצועית ומקיפה את יחסי הגומלין שבין מזון ובין בריאות. החל מאבוקדו ועד תרד – הספר מביא בסדר מילוני את מרכיבי המזון – סקירה הכוללת את התרומה לתזונה מבריאה, את חשיבות יחסי בסיס/חומצה במזון, וכמובן המלצות להגברת או הקטנת צריכת מזונות מסוגים שונים בהתאם להופעת מחלות או פגמים.

התרופות הביתיות הטבעיות, אותן תרופות הידועות בעולם המערבי בשם "תרופות מן המטבח" או "תרופות סבתא", מוכרות כיום לרבים. אנו מודעים לכך כי צמחים ומזונות שונים יש בהם – מלבד תרומה לתזונה – תרומה לבריאות גופנית ונפשית, לשיפור המערכת החיסונית ואף להתגברות ולריפוי במגוון רחב של מחלות ופגעים.

הקורא יכול לבחון את "תרופות המטבח" הנמצאות במטבחו (או החסרות בו) ואותן הוא צורך. במקביל, יכול הקורא לעיין ב"אינדקס בעיות בריאותיות ומחלות", ובמידה והוא יודע ממה הוא סובל – למצוא שם את מרכיבי המזון היכולים לשפר את בריאותו. הספר מלווה באיורים המציגים את מרכיבי המזון המפורטים בספר.

הילל לרנר בעל תואר ראשון בפילוסופיה כללית ומחשבת ישראל. הוסמך בלימודי רפואה סינית וצמחי מרפא והשתלם ברפואה יפנית ושימוש בתרופות עממיות במסגרות שונות. בעל ניסיון של כעשרים שנה בטיפול, ייעוץ והרצאות בתחום צמחי המרפא והריפוי באמצעותם, דיקור, תזונה ונטורופתיה.

דוגמאות מתוך הספר ובהמשך הטקסט פתח דבר מתוך הספר להרחבה:

תירס zia) mays)

התירס היה מזון עמילני נפוץ בקרב ילידי דרום אמריקה וצפון אמריקה .הוא גודל לראשונה בסביבות 2000 לפנה"ס למרגלות האנדים בדרום אמריקה. אט אט התפשט גידולו צפונה, וב–800 לספירה יש עדויות על גידולי תירס באזורים נרחבים בצפון אמריקה. קולומבוס כינה את התירס בשם — מיז, שמשמעו בשפת המקומיים, מקור חיים. מסופר שהמתיישבים האירופאים הראשונים שנחתו בחופי מסצו'סט כמעט גוועו ברעב, עד שהאינדיאנים המקומיים לימדו אותם לגדל תירס. התירס הובא לאירופה במאה ה-16 ומשם התפשט לשאר חלקי העולם .בארץ ישראל אוקלם התירס מעט לפני מלחמת העולם הראשונה ונזרע בשדות המושבה כינרת. התירס עשיר בעמילן אך לחלבון שלו, הזאין, ערך תזונתי נמוך משום שהוא דל בחומצת אמינו חיוניות , כגון: מטיונין, ליזין וטריפטופן. כאשר משרים את התירס בסיד, כפי שנוהגים המקסיקנים בזמן הכנת הטורטילס, הופך הטריפטופן לזמין וערכו התזונתי של התירס עולה. שמן נבטי התירס עשיר בחומצות שומן רב בלתי רוויות, בויטמין E ובבטא קרוטן.

דלקות בדרכי השתן :לחלוט שערות תירס ולשתות 3-4 כוסות ביום, או לבשל את העלים העוטפים את קלח התירס ולשתות את המים.

אבנים בכליות :לחלוט שערות תירס בליטר מים רותחים ולהוסיף חופן עלי פטרוזיליה. לשתות 3-4 כוסות ביום.

כוויות: לטחון את גרגרי התירס ולחבוש בהם את אזור הכוויה. התירס מכיל  50% חומצות שומן רב בלתי רוויות בעלות פעילות אנטי דלקתית המשקמת את העור.

עצירות: לאכול קלח תירס. הקלח מכיל הרבה סיבים תזונתיים המשפרים את ניעות המעיים

תפוח אדמה solanum tuberosum

מוצאו של תפוח האדמה ברמות הגבוהות של פרו ובוליביה ,שם היווה מזון בסיסי בקרב הילידים .משם התפשט גידולו בדרכי המסחר הקדומות לצפון אמריקה ולדרומה של היבשת. השם solanum נגזר ממשפחת הסולניים ,אליה משויכים העגבניות, הפלפלים והחצילים המכילים מרכיב רעיל בשם סולנום tubersum – משמעה פקעת .מקורו של השם הנפוץ potato בטעות שעשו הספרדים כאשר נתקלו לראשונה במאה ה–16 בתפוח האדמה בדרום אמריקה. בשפת האינקה פירוש המילה bapapa הנו תפוח מתוק, מה שנהוג לכנות כיום בטטה.  בפרו גדלים בר מעל מאה זנים שונים של תפוחי אדמה. ב–1586, בסמוך להבאתם של תפוחי האדמה לספרד, הם הובאו גם לאנגליה על ידי המתיישבים האנגלים שנחתו בחופי וירג'יניה. למרות היותם כיום חלק בלתי נפרד מהתפריט במערב, לא קלה היתה חדירתם ונתקלה בהרבה חשדנות ואמונות טפלות. מסופר שסר וולטר ראלי, שהביא לראשונה את הזרעים לאנגליה וידע מעט על תפוחי האדמה, ניסה לאכול אותם, נכווה מרעילותם וציווה לעקור את השיחים בגנו. גם הפוריטנים התנגדו לגידולם של תפוחי אדמה משום שלא נזכרו בברית הישנה. בצרפת התפשטה האמונה שאכילה מרובה של תפוחי אדמה עלולה לגרום לצרעת .רק במחצית המאה ה-18, כמעט 200 שנים לאחר שהובא לאירופה, החלו לגדל את הפקעות למאכל להמונים. הצמח מכיל מרכיב רעיל לגוף בשם סולנום הנמצא בריכוז גבוה בחלקי הצמח מעל לקרקע: בגבעול , בפרחים, בעלים ומעט בקליפת הפקעת. בישול הפקעת מנטרל את הרעל שבקליפה.

תפוח האדמה מתעכל בקלות יחסית , מכיל את כל אבות המזון הבסיסיים ומהווה מקור מצוין לפחמימות, אף שכמות החלבונים בו קטנה ,הוא עשיר מרוב החלבונים ממקור צמחי בחומצות אמינו חיוניות ,כגון :טריפטופן, מתיונין, וליזין .הוא מכיל ויטמין C בכמות השווה לפירות הדר ,ויטמינים מקבוצה B ,ברזל , נתרן ,אשלגן, מגנזיום ,סידן, יוד, פלואור ,זרחן ונחושת .פקעת התפוח מכילה כמות גבוהה של  מלחי פותש ,חומצה פוספורית וכמות קטנה של חומצה ציטרית .מומלץ לבשל את תפוח האדמה על קליפתו וכך נמנע הפסד של המרכיבים הפעילים בו .על אף שהערך הקאלורי שלו נמוך יחסית כ–81) קלוריות לכל 100 גרם), המדד הגליקמי גבוה ביותר ומגיע ל–98 ,על כן אכילתו אינה מומלצת לסוכרתיים.

גאוט: לשתות 3 כוסות מיץ תפוחי אדמה טרי.  אף שהמרכיבים הפעילים טרם נחקרו, ידוע שיש לתפוחי האדמה תכונות אנטי ראומטיות

כאבי מפרקים:  כנ"ל

כאבי גב:  כנ"ל.  במקביל  ניתן להניח תפוחי אדמה מרוסקים על המקום הכואב ולחבוש או לעשות קומפרס לשעה

נפיחות בעיניים:  למעוך תפוח אדמה אדום לא מבושל ולהניח מסביב לעיניים

דלקות עיניים:  כנ"ל

צרבת:  לאכול תפוח אדמה לא מבושל

טחורים: ליצור נר מתפוח אדמה לא מבושל ולהכניס לתוך הרקטום למשך כל הלילה

קרסוליים נפוחים:  למעוך תפוחי אדמה, להניח על אזור הנפיחות ולחבוש למספר שעות

תרד  Spinacea oleracea

מוצאו של התרד מהאזורים ההרריים של פרס ואפגניסטן .השם הלועזי spinach  ניתן לו במאה ה–13 ונגזר מהמילה הפרסית aspanakh . התרד כנראה לא היה ידוע ליוונים ולרומאים כירק למאכל ולריפוי ואינו נזכר בכתביהם .ייתכן שהיהודים נתקלו בו לראשונה בגלות בבל ופרס .בתקופת בית שני היה התרד נפוץ בקרב היהודים כצמח מאכל .התלמוד מעיד שאכלו את עליו מבושלים (מסכת תרומות י, י"א .(התלמוד הירושלמי מציין: "מי תרדין" — מרק שבושלו בו עלי תרד .השימוש בתרד היה נפוץ גם לריפוי:  אמר רב חסדא: "תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעיניים וכל שכן לבני מעים" (ברכות ל"ט .(ר' חנניא ור' יוחנן ציינו את עובדה שלא נמצאו חולי שחין ומצורעים בקרב היהודים בבבל מפני שהרבו שם לאכול תרדין .שחין וצרעת הן מחלות שנגרמות מתת תזונה חמורה.   רק בתחילת התקופה הנוצרית, במאה הרביעית לספירה, פך התרד צמח מאכל מקובל בקרב התושבים הביזנטים .

במאה השביעית חדר התרד לסין לאחר שניתן כמתנה לקיסר הסיני על ידי מלך נפאל. כפי הנראה התפשט השימוש בו מסוריה וארץ ישראל לכיוון צפון אפריקה בעקבות התפשטות האיסלאם .באירופה הוא החל להתבסס רק במאה ה–12 עם הכיבוש המורי (מוסלמי) של ספרד .בתקופה מסוימת הוא כונה "הירק הספרדי". במאה ה–13 כבר נמצאו עדויות לגידולו באזורים שונים בגרמניה ובאנגליה, והחל מהמאה ה–14 הוא נחשב לצמח תבלין נפוץ בגינות הצמחים של מנזרים אירופאים.

ב–1390 התפרסמו לראשונה באירופה מתכונים על בסיס תרד ,בספר הבישול המלכותי של מלך אנגליה ריצ'רד ה–11 .התרד היה אחד המאכלים האהובים על הנסיכה קתרינה דה מדיצ'י במאה ,16 וכאשר עזבה את פירנצה שבאיטליה כדי להתחתן עם יורש העצר הצרפתי, היא הביאה עמה טבח שיבשל לה מאכלי תרד כפי שאהבה. במאה ה–19 החלו לגדל תרד בארצות הברית ומאז היא נחשבת ליצואנית הגדולה של התרד. בסוף שנות ה–30 של המאה ה–20  התפרסם התרד הודות לפופולאריות העולה של הדמות המצוירת "פופאי המלח".

התרד נחשב למקור הטוב ביותר לוויטמין K 100) גרם מכילים כמות השווה ל–190 אחוז מהקצובה היומית) ולמקור טוב לבטא קרוטן)  50 אחוז מהקצובה היומית) .כמו כן הוא מכיל ברזל, מגנזיום ,חומצה פולית, B6 אשלגן, ויטמיןE  וסידן.

אנמיה: לאדות או לבשל עלי תרד במים ולהוסיף מלח ותבלינים לשיפור הטעם. לאכול 2 כפות בכל יום על בטן ריקה

סוכרת: כנ"ל

הפרעות בכבד :כנ"ל

טרשת עורקים :כנ"ל

אולקוס בקיבה ובתריסריון :כנ"ל

עצירות:  לשתות מרק תרד

קשיי עיכול:  כנ"ל

דלקות חניכיים:  כנ"ל

שטפי דם תת עוריים: לאכול תרד .הריכוז הגבוה של ויטמין K מגביר את פעולת הקרישה ומונע שטפי דם

אזהרה : התרד מכיל כמויות גבוהות של חומצה אוקסילית 0.5) גרם/100 גרם ( העלולה ליצור אבנים בדרכי השתן. כמו כן הוא מכיל ניטרטים 85) מ"ג/100 גרם) ההופכים לניטריטים ולניטרזאמינים המזיקים לבריאות .לאור הממצאים הללו לא מומלץ על אכילת תרד לילדים מתחת גיל 3 ,לזקנים ולנשים הרות ומניקות. אנשים הנוטלים מדללי דם צריכים להמעיט באכילת תרד.

המדריך השימושי לתרופות ביתיות טבעיות מאת הילל לרנר – פתח דבר

היפוקרטס (337–460 לפנה"ס), אבי הרפואה המודרנית, טבע את המשפט: "מי ייתן ומזונותיכם יהיו לתרופותיכם ותרופותיכם למזונותיכם".ואכן, במשך כ–2400 שנות רפואה מתועדת במערב, עד למאה ה–20, נהגו המרפאים לרשום המלצות משולבות של תזונה וצמחים. החל מהמאה ה–20 נוצר עיוות תפיסתי במערב בעקבות השתלטותה של מגמת התיעוש הן על תחום התזונה והן על תחום ייצור התרופות. כתוצאה מכך ירדה קרנו של המזון הטבעי ככלי ריפוי. כיום מקדישים בתי הספר לרפואה זמן זניח למדי ללימודי התזונה ומדגישים את לימודי הפארמקולוגיה (תורת התרופות) כדרך הכמעט יחידה והמועדפת לריפוי המחלות. יוצא מכך שהרופא הממוצע, המסיים את מסלול הכשרתו בבתי הספר לרפואה על פי הדגם המערבי, מזלזל בתזונה ככלי לריפוי ובמקרים רבים אינו מייחס כל קשר בינה לבין התפרצותן של מחלות.

למען האמת, התלבטתי רבות באשר לשם הספר. בשוק כבר פורסמו ספרים שכותרתם "תרופות סבתא", אך אף שהשם פופולרי ומעיד על תוכנו של הספר, חשתי שהוא עלול להטעות. המונח "תרופת סבתא" מרמז על משהו פולקלוריסטי ומעט נחשל, משום שבתרבות המערב הנוכחית כל מה שמתקשר לדור המבוגר נחשב כמעט לא רלוונטי ולא מתקדם. באנגלית קיים ביטוי נייטרלי מקביל, Kitchen remedis (תרופות מטבח), שנראה לי מתאים יותר. תחילה רציתי לתת לספר את השם "תרופות מן המטבח", אולם לבסוף החלטתי לקרוא לו "תרופות ביתיות" — כלומר, תרופות בעלות פוטנציאל ריפוי שניתן להכינן ללא קושי בבית… ורצוי במטבח. חשוב לי להדגיש שהתרופות הביתיות מהוות חלק בלתי נפרד ממסורות של רפואת הצמחים שהתפתחו במשך אלפי שנים ברחבי העולם. על כן ציינתי את שורשיהם ההיסטוריים של המזונות, הצמחים והתבלינים, ואת הסגולות שיוחסו להם על–ידי המרפאים הקדמונים.

בקרב הציבור רווחת הדעה שהשימוש בתרופות ביתיות אינו יעיל כמו השימוש בתרופות קונבנציונאליות. ברצוני להדגיש שבמקרים רבים ההפך הוא הנכון ואסתפק במספר דוגמאות. לאחרונה סיפר לי קרוב משפחה שכאשר בתו בת התשע חלתה בשפעת וחום גופה נסק ל–39 מעלות, הוא ניסה למתן את החום באמצעות אופטלגין, אך ללא הועיל. אמו יעצה לו להניח על בטנה של הילדה מטליות ספוגות חומץ. להפתעתו עבדה השיטה וחום גופה של הילדה ירד. ועוד על חומץ — מניסיוני זהו הטיפול הטוב ביותר לשיכוך התקפי מיגרנה. ניתן להספיג מגבת בחומץ ולכסות בה את כל הראש. התקף המיגרנה ייעלם בתוך חצי שעה, אלא אם כן הסיבה לכאב היא צווארית.

לפני כשנתיים, בסתיו, טיילתי בדרום הודו והתבקשתי לטפל בכמה אנשים. אחד מהם שהיה חולה בסוכרת, סבל ממחלת כלי דם ברגלו (נאורופתיה), שיצרה נגע כהה, לח ומכוער למראה. הוא התקשה ללכת עקב כאבים עזים. המלצתי בפניו למרוח חימר ירוק על האזור הנגוע כל יום למספר שעות. בתוך שבוע התכווץ הנגע המכוער, שינה את צבעו לצבע העור הרגיל ומרבית הכאבים נעלמו.

לרוב מתייחס הממסד המדעי בביטול לתרופות העממיות, על סמך הטענה שהן לא נבדקו על–פי קריטריונים מדעיים. אך במקרים רבים, האמת המדעית באשר לבטיחותן ולהשפעתן של תרופות  מסתמכת על ניסיון קצר, לעיתים פחות מעשר שנים. לעומת זאת, דווקא הידע שנצבר לאורך הדורות בשימוש בתרופות עממיות שריר ותקף. אולם אין להתעלם מכך שחלקן של התרופות העממיות בעלות פוטנציאל רעיל אם נעשה בהן שימוש לא מושכל.

דוגמה לסכנה הטמונה בתרופות היא הוויוקס, ששווקה במשך שנים כתרופה לשיכוך כאבי שרירים בעלת סיכון נמוך לתופעות לוואי. לאחר פחות מעשר שנים היא הורדה בבהילות מן המדפים, לאחר שהתברר שהשימוש בה מעלה את הסיכון להתקף לב ב–50 אחוז. בספטמבר 4002 החליטה חברת התרופות "מרק" להסיר את התרופה מהמדפים עקב הצטברות של מחקרים ונתונים שהראו שהשימוש בה מעלה את הסיכון לשבץ ולהתקפי לב. חברת "מרק" נקנסה במאות מיליוני דולרים על ידי בתי משפט בארה"ב, בטענה כי הסתירה מידע מהמשתמשים בתרופה.

מוכרת גם הדוגמה של הקסנקס, שנחשבה לפריצת דרך בתחום התרופות הניתנות לשיכוך חרדה. עד לאחרונה היא שווקה כתרופה בעלת סיכונים נמוכים. אלא שמחקרים שהצטברו מאז שנת 2004 מוכיחים ששימוש ממושך בקסנקס ותרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים גורם לתופעות לוואי קשות כגון הפרעות מנטליות, כאבי ראש ואפילו פירכוסים ומוות.¹

מנגד, אם שואלים מרפאה עממית ממדינות צפון אפריקה מהי הכמות הנכונה לשימוש בשיבה (לענה) בכוס תה, היא תשיב ללא היסוס שהכמות היא של עלה אחד או שניים בלבד. ואכן החומר הפעיל בלענה, הארטמיזין, רעיל למערכת העצבים אם הוא ניתן בכמויות גדולות. אף שהשימוש בלענה נפוץ ביותר, בעיקר בקרב בני עדות המזרח, לא אושפז אדם, על פי ידיעתי, עקב שימוש יתר בלענה.

גם הכורכום המצוי בכל מטבח עלול להיות רעיל למערכת העצבים בשימוש יומיומי בכמות שמעל גרם וחצי, וברור לכל, שיש להשתמש בו בכמויות מדודות ומזעריות.

הבעיה המרכזית שניצבה בפני בעת כתיבת הספר היתה, כיצד לדלות את המוץ מן התבן או כיצד למצות את העיקר מתוך הידע האינסופי הקיים בתחום. רבים ממחברי הספרים והפרסומים העוסקים בתרופות עממיות לא טרחו לבחון את אמיתות המידע וכך, במקרים רבים, השתרבבו אמונות מוטעות לצד עצות טובות, פרי ניסיון מצטבר.

לצורך כתיבת הספר נעזרתי רבות בהצלבת מקורות. התבססתי על הידע בתזונה ובצמחים שרכשתי בלימודי הרפואה הסינית והנטורופתיה, בדקתי במבוך העצום של האינטרנט, והפעלתי את ההיגיון הבריא כמטפל. אני מקווה שעשיתי עבודה ראויה ושאתם הקוראים תמצאו בספר עצות מועילות לשימור בריאותכם ובריאות הסובבים אתכם, כמו גם מידע מעניין הקשור להיסטוריה של המזון. חשוב לי כמובן להדגיש שכל העצות שמופיעות בספר אינן מהוות תחליף לטיפול תרופתי קונבנציונאלי, ושחשוב להיוועץ עם רופאים ואנשי מקצוע.

תזונה מבריאה

אני מעדיף להשתמש במושג "תזונה מבריאה", משום שבעולם המודרני נוטים תאגידי הענק לעודד אותנו לצרוך מזון מתועש שבסופו של דבר מחליש אותנו, משנה לרעה את המאזן הביוכימי של הגוף ומעודד התפתחות של מחלות. אינני מתכוון בזאת להשמנת יתר, שעליה דובר וכולם מודעים לסכנותיה, כי אם לתזונה הפוגעת ביכולת ההחלמה והשיקום של הגוף. גם אם אינכם סובלים מהשמנת יתר ואתם מקפידים על פעילות ספורטיבית, הרגלי התזונה שלכם יקבעו את עמידותו של גופכם מפני מחלות ופגיעות.

כל התהליכים הפיזיולוגיים והכימיים בגוף מתרחשים בתוך סביבה מימית. המים מהווים כ–65 אחוז ממשקל הגוף הממוצע. אצל תינוקות כמות המים יכולה להוות כ–80 אחוז ממשקל גופם ואילו אצל זקנים יורד שיעור זה עד כדי 40 אחוז ממשקל גופם ועל כן הם נראים כה מצומקים. המים אינם מפוזרים באופן שווה ברקמות הגוף. בשרירים, הם מהווים כ–80 אחוז ממשקלם; ברקמות העצם כ–20 אחוז ממשקלם; וברקמות השומן כ–15 עד 25 אחוז. במילים פשוטות, תקינות הסביבה הנוזלית קובעת את העמידות בפני מחלות.

ניתן לדמות בהקשר זה בריכת דגים או אקווריום. כדי לשמור על בריאות הדגים, עלינו להתקין מערכת שתרווה את המים בחמצן. הטבע עושה זאת באמצעות גלי הים באוקינוסים והנהרות השוצפים, הממיסים חמצן מן האוויר לתוך המים. לעומת זאת, במים עומדים שתחלופת החמצן בהם נמוכה, נוטים להתפתח וירוסים, חיידקים מחוללי מחלות ופטריות. כמו המים החיים בטבע, כך  גם סביבת הדם שלנו, ושאר הנוזלים בגופנו, חייבים להיות רוויים ברמות חמצן גבוהות.

החוקר הגרמני אוטו וורבורג, שזכה בפרס נובל בתחילת המאה ה–20 על חקר מחלת הסרטן, מצא שתאי סרטן מתפתחים ברקמות שאספקת החמצן בהן לקויה. בנוסף הוא גילה שווירוסים, חיידקים מחוללי מחלות ופטריות מתקשים להתפתח בסביבה רוויית חמצן. זוכרים שכאשר נפצענו בילדותנו, נהגו הורינו לחטא את המקום במי חמצן? הם פועלים על פי אותו עיקרון: סביבה פיזיולוגית רוויית חמצון מגנה עלינו מפני מחלות. אם כך נשאלת השאלה, מה גורם לסביבת הדם ולנוזלי הגוף להיות רוויים בחמצן?

יחסי בסיס–חומצה

רמת החמצן החופשי שבדמנו נקבעת על ידי יחסי בסיס–חומצה שבנוזלי גופנו. ראשית נבהיר מושג זה. סולם הבסיס–חומצה בגוף נקרא בשם סולםPH  (Potential Hydrogen), שפירושו — סולם המימן הפוטנציאלי המודד למעשה את ריכוז יוני המימן השליליים בנוזל. המים מורכבים ממולקולת חמצן אחת הקשורה לשתי מולקולות מימן (H2O). היחס שבין מולקולות המימן נושאות המטען החשמלי השלילי, לבין מולקולות המימן נושאות המטען החשמלי החיובי קובע, האם הנוזל יהיה בעל ערכים חומציים או לחלופין בעל ערכים בסיסיים. ערכי סולם ה–PH נקבעו מ–0 עד 14. רמה 0 משקפת חומציות מרבית ואילו 14 משקפת רמת בסיסיות מרבית. בגוף האדם קיימים הבדלים בין סביבות שונות. סביבת הרוק התקינה למשל, נעה בין ערכי PH של 6.4— 6.8ואילו בקיבה, הסביבה הנחוצה להפעלה מיטבית של האנזימים מעכלי החלבון היא חומצית ביותר ועומדת על 2 PH. אל תתבלבלו בבקשה!

סביבת הדם נוטה להיות בסיסית מעט ונעה בין PH 7.35—7.45. מעל רמת PH של 7.8, נוצר מצב של בסיסיות יתר בעוד שמתחת לרמת PH של 6.8, נוצר מצב חומציות יתר של סביבת הדם. שני הקצוות הקיצוניים משמעותם מחלות ומוות עקב פגיעה חמורה בחילוף החומרים.

מחקרים מצביעים על כך שבתחום הטווח הנחשב כנורמה (7.35—7.45), אם עולה ה–PH של סביבת הדם ב–0.15 בלבד, גדל אחוז החמצן החופשי בדם ב–65 אחוז! הרי לכם שיטה לשמירה על בריאות.

חשבו, לדוגמה, מדוע אנו נרתעים ממזג אוויר אביך — בעיקר חולי האסתמה שבינינו — ומדוע אנו שואפים בהנאה מלוא ריאותֵנו אוויר הרים צלול. כל זה מתקשר לרמת היונים השליליים באוויר. ככל שרמת היונים השליליים עולה, כך עולה ריכוז החמצן החופשי באוויר. ולהפך, במזג אוויר אביך עולה רמת היונים החיוביים הקושרים אליהם חמצן ומקשים עלינו את הנשימה.

סביבת הדם היא הסביבה הפנימית החשובה ביותר בגוף. זוהי הסביבה שדרכה עוברים מרבית השליחים (הורמונים) המעבירים פקודות ומסרים בין הגוף למוח. דרכה פועלת מערכת החיסון המגנה על הגוף, ובאמצעותה מתבצע כל תהליך חילוף החומרים בגוף; מעבר של חומרי מזון וחמצן לתאים ופינוי תוצרי פסולת ופחמן דו חמצני מחוץ לתאים ולגוף. מערכת הדם היא כמו ליבה של כור גרעיני. הגוף עושה הכל כדי לשמור על תקינות סביבת הדם, גם על חשבון איברים ורקמות אחרים. על כן במקרים רבים, בדיקות הדם אינן מהוות אינדיקציה להתפתחות של בעיות בריאות, משום שסביבת הדם היא האחרונה שמשתנה.

תזונה נכונה לאיזון יחס בסיס–חומצה בגוף

כדי לשמור על בריאות תקינה, מומלץ לאכול 60 אחוז מזונות היוצרים אפר בסיסי ו–40 אחוז מזונות היוצרים אפר חומצי. במצבי מחלה או בעיות כרוניות מתמשכות, רצוי אף להקפיד על יחסים של 80 אחוז מזונות יוצרי אפר בסיסי ורק 20 אחוז מזונות יוצרי אפר חומצי.

המושגים 'אפר חומצי' או 'אפר בסיסי' מתייחסים לתוצרי חילוף החומרים לאחר שהמזון נעכל והתפרק למרכיביו הבסיסיים ביותר בגוף, ואין לכך קשר לטעמם של המזונות. לימון ועגבנייה טעמם חמוץ, אך תוצר הפירוק הסופי שלהם בגוף מותיר אפר בסיסי. חיטה ומוצריה לעומת זאת, מותירים אפר חומצי בגוף.

הרכב המינרלים במזון הוא הקובע את רמת הבסיס–חומצה. חלבונים מן החי, כגון: בשר, ביצים ומוצרי חלב, מכילים כמויות גדולות של כלור, נתרן, זרחן, גופרית וחנקן ועל כן הם בעלי אפקט חומצי חזק. ואילו ירקות ופירות מכילים כמויות גדולות של סידן, אשלגן ומגנזיום, ועל כן יוצרים אפר בסיסי בחילוף החומרים בגוף.

התזונה המערבית הממוצעת נוטה להיות חומצית למדי,  עקב צריכת יתר של מוצרי חיטה, חלבונים מן החי (חלב, בשר וביצים) ומזון מתועש הרווי בחומרים משמרים.

נטייה לחומציות מקטינה את יכולתו של הגוף לרפא את עצמו ומעודדת התפתחות של תהליכים דלקתיים. במצב זה, קטנה ספיגת הוויטמינים והמינרלים בגוף ופוחת ייצור האנרגיה בתאים. המערכת החיסונית נחלשת ומתקשה לחסל פולשים זרים ותאים שאינם נורמליים. בתנאים אלה קטנה יכולתו של הגוף להיפטר ממתכות רעילות, ופסולת מיותרת מתחילה להצטבר בתאים. הנטייה לחומציות גורמת לתחושות עייפות וחולי, וספיגת החמצן בתאים יורדת פלאים.

להלן רשימה חלקית של בעיות בריאות הקשורות לכך: בעיות עור דוגמת אקזמות, פסוריאזיס, סבוריאה או פצעי אקנה; בעיות במערכת הדם דוגמת לחץ דם גבוה, בעיות לב וכלי דם או ספיגת חמצן לקויה; הפרעות בכליות ואבנים בכליות; פגיעה במערכת החיסונית, היווצרות מחלות כרוניות ושיבושים הורמונליים; פגיעה במערכת העצמות דוגמת אוסטאופורוזיס, עצמות שבירות וחלשות; עייפות כרונית וחוסר אנרגיה; בעיות במערכת העיכול דוגמת עיכול אִטי וחלקי ומחלות מערכת העיכול או התפתחות קנדידה וטפילים אחרים במעיים; אי שקט וחרדה עקב השפעה על מערכת העצבים.

קיימים מצבים הפוכים, נדירים אמנם, של בססת הנגרמת מתפקוד לא תקין של הכליות, שימוש יתר בסטרואידים  והקאות תכופות. מצב זה יביא לסימפטומים כמו כאבי בטן, התכווצויות שרירים ועצבנות.

המדריך השימושי לתרופות ביתיות טבעיות מאת הילל לרנר, הוצ' אסטרולוג, שנת 2013, 271 עמ'