ביקור בית עם הסופרת מיכל חזון: בית הסודות / האם הגילוי שווה את המחיר?

מיכל חזון ידועה בעיקר בזכות סדרת קלטות הילדים שכתבה ללחניה של נורית הירש: דיג דיג דוג ופים פם פה. היא סופרת, תמלילנית, מחזאית ובשלנית. בית הסודות הוא ספרה הראשון למבוגרים, והוא מבוסס בחלקו על סיפור חייהן של סבתה ואחותה, ושבט הדודות שהקיפו אותה בילדותה.  מיכל חזון היא אמא לשתי בנות, הבכורה – יעלי, אוטיסטית. אין לה בעיה לדבר על זה. יש ספרים שהסיפור מאחוריהם מופלא לא פחות מהספר עצמו. כזה הוא הסיפור של "בית הסודות" שיוצא עכשיו, 20 שנה לאחר שהחלה מיכל חזון לכתוב אותו לראשונה. הכל התחיל כשאבחנו את בתה כאוטיסטית במצב בינוני. היא גרה אז בירושלים ונסעה לבשר את הבשורה לסבתה. בתחילה סבתה לא הבינה: "מה זאת אומרת היא לא תדבר אף פעם?" היא סרבה לקבל את הדין. "זה לא יכול להיות, אנחנו במשפחה, אין לנו דברים כאלו." לעומת זאת, אחותה סלימה לא היתה מופתעת: "זה הכל בגלל הכישוף" היא אמרה נחרצות. "איזה כישוף?" שאלה מיכל… מיכל הקליטה במשך שנים את סבתה ואחות-סבתה המספרות על כישוף שפגע בבנות המשפחה. כישוף שמקלל אותן שלא יידעו אושר באהבה. על סמך הקלטות אלו מבוסס ספרה החדש.

"לפעמים סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים, לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. הרבה פעמים מי ששומר ממך סוד עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, מכביד לך על הלב יותר משק של אבנים."

עלילת הספר בית הסודות לוקחת אותנו לשכונה באור יהודה. בבית אפוף ריחות תבלינים משכרים, מעדנים מפתים וסודות כמוסים, גרה שרונה עם שלוש דודותיה. אמל המעשית והאמיצה, אלואיז העדינה והרגישה וטויה ויקטוריה הסקסית והסוערת מגוננות בכל כוחן על אחייניתן על מפני הסוד העובר במשפחה זה דורות. שרונה נחושה לגלות מהו הסוד, גם במחיר הריסת אושרה שלה. אך האם הגילוי שווה את המחיר? יחד עם סיפורו של הסוד, נפרשים בפני שרונה והקורא תולדותיה הססגוניים של המשפחה, מבגדד של ראשית המאה ה-20 ועד ישראל של היום, בשפה צבעונית ומיוחדת המתארת יריעת חיים בה הכל מתערבב: מציאות ודמיון, מתכונים ונבואות, שקרים ואהבה.

 

שם: מיכל חזון

גיל: 52

סטטוס:  אם ל-2

מגורים: רמת השרון

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר בית הסודות, הוצאת ידיעות ספרים, 2013.

מאין שאבת את ההשראה לכתיבת ספרך? "כשהייתי ילדה הייתי אוהבת לשבת תחת מפת הפלסטיק המצוירת פירות שמכסה את השולחן היחיד בביתה הצנוע של סבתי ולהקשיב לסיפורי הגדולים. כבר אז החלטתי שיום אחד אני אכתוב את הסיפורים האלו. אולם עברו שנים רבות עד שניגשתי אל העבודה. ומה שגרם לי לשבת ולכתוב את סיפורה של סבתי, היה, דווקא ההורות שלי. כשאני הפכתי לאם".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הכתיבה עצמה לקחה כחמש שנים נוספות, אך כמובן לא באופן רצוף, "און אנד אוף" תוך כדי כתיבת תסריטים, תוכניות טלוויזיה, עוד קלטות ילדים, הצגה, תיאטרון קצר, ספרי נוער ועוד.  פתאום, באחד המפגשים המשפחתיים אמרה לי סלימה, סבתי, שהיא מבקשת שהספר לא ייצא לפני מותה. ממילא הוא עוד לא היה גמור, אבל כיבדתי את רצונה. המשכתי לכתוב אותו לסירוגין, כך או כך, בדרך עברו עלי מה שנקרא "החיים" נסעתי עם יעלי לרופאים מסביב לעולם, כי מלבד אוטיזם היו לה גם בעיות של אלרגיות ואי ספיגת מזון, בתחום הזה זה עזר.

במשך שנים גם טיפלתי בה באופן פרטי בשיטה יחידנית, דבר שגזל ממני זמן רב. כשיעלי הייתה בת שש  ילדתי עוד בת, מעיין  והקדשתי את עצמי להורות. (כל ילדה נשארה בבית שנתיים לפני שהוצאתי אותן למעון או גן) התגרשתי, חזרתי מירושלים לרמת השרון, אבל תמיד ידעתי שאני אסיים יום אחד את הספר הזה. מה שלא ידעתי שזה ייקח לי עשרים שנים ארוכות ומפותלות".

כיצד התחלת לכתוב ? מה היה הטריגר? "הכול התחיל כשאבחנו את ביתי יעלי כאוטיסטית במצב בינוני. זה היה לפני עשרים שנה. גרתי אז בירושלים ונסעתי לבשר את הבשורה לסבתי . כשנכנסתי לביתה היא ישבה במקומה הקבוע, על כסא ליד הטלוויזיה ולידה אחותה, הצעירה ממנה בקצת. סיפרתי לה על אבחנת הרופאים. בתחילה היא לא הבינה: "מה זאת אומרת היא לא תדבר אף פעם?" היא סירבה לקבל את הדין. "זה לא יכול להיות, אנחנו במשפחה, אין לנו דברים כאלו". לעומת זאת, אחותה, סלימה לא הייתה מופתעת: "זה הכול בגלל הכישוף" היא אמרה נחרצות. "איזה כישוף?" שאלתי. "הכישוף, הכישוף הזה שעשו עלינו, על כל הבנות במשפחה." אמרה סלימה בתוקף והתחילה למנות את כל הטרגדיות שעברו על בנות המשפחה. "באמת יש עלינו כישוף?" שאלתי בבדיחות הדעת "כן" אמרה סלימה בתוקף, קצת נעלבת מתגובתי המשועשעת. "ותדעי, את אמא שלי אני לא הכרתי בכלל. וכל זה בגלל שהיא הייתה יפה יותר מידי. ויותר מידי זה כמו פחות מידי. יותר מידי זה כמו קללה."

כאשר שמעתי את דבריה מיד "נדלקה לי נורה" במוח. בן רגע מנכדה הפכתי לסופרת, וכתבתי את המשפט הראשון, שנשמע לי לקוח כמו מספרו של גרסייה מרקס. הבנתי כי יש פה "חומר" לסיפור מרתק, אמיתי או לא, זה כבר לא חשוב, יש כישוף או אין כישוף, קשה באמת להוכיח, כי החיים הם רכב הרים של רגעי אושר קצרים וסבל ולאף אחד אין מונופול על הסבל, עד כדי כך שיאמין שחיו הם תוצאה של כישוף רע. וחוץ מזה, אני מאמינה שהחיים הם תוצאה של בחירות שאנו עושים, ואני מחשיבה את עצמי לאשה מודרנית, אז מה לי ולכישופים. אבל הסיפור של סלימה ואחותה משך אותי כחבלי קסם.

פעם בשבוע לקחתי את הטייפ הגדול, נסעתי מירושלים והתייצבתי במורשה, מעוז עיראקי לשעבר ושכונת יוקרה בהתהוות, ביתה של סלימה, דודתה של אמי, והקלטתי את קורות חייה, אמונותיה ומחשבותיה. מאחר שסלימה הסכימה לשתף פעולה, גם סבתי החרתה-החזיקה אחריה, ורמזה לי שהטייפ שלי שיש לה מספיק חשמל בבית בשביל טייפ ויותר. הנסיעות למורשה פעם בשבוע מילאו לי קלטות של שמונה שעות. לאחר מכן, חשבתי שטוב יהיה אם אוכל לפגוש חלק מהאנשים והדמויות עליהם סיפרו לי סבתי ואחותה, וכדי לקבל אינפורמציה מדויקת לראיין צדדים אחרים במשפחה. לאחר כתחקיר של חמש שנים החלטתי לשבת ולכתוב את הספר".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "הסיפור העיקרי והיחיד שהוא באמת מדויק בספר הוא סיפור חייה של סבתי . אמא של אמא שלי. אבל הוספתי הרבה מחיי הדמויות האחרות שסביבי, ושם הדימיון חוגג. וגם, כילד אתה שומע דברים, זוכר אותם ומעבד אותם אחרת במשך הזמן. יש מחקר שמוכיח שהמוח ממציא מציאות שלא הייתה קיימת. את המציאות הזו כתבתי".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "אני תמיד קוראת ספרים למבוגרים ולילדים גם יחד. קריאה אצלי זו שאלה של מצברוח, כמו מוזיקה. אני חושבת עם בא לי באותו רגע משהו רציני, מהורהר וכבד, או בא לי לצחוק.כשאני תופסת ספר ביד, אני נכנסת לחדר לשעות ארוכות ומתנתקת מהעולם. זה כיף אמיתי.

ספרי המבוגרים שקראתי הם: 'עין החתול'  מאת מרגרט אטווד, סיפור מצמרר על הרוע הטמון בילדים תמימים; עיבוד של וויליאם גולדמן לאגדה הקלאסית של מורגנסטרן, 'הנסיכה הקסומה',תמיד אני אוהבת להפליג לעולמות הפנטזיה; 'ממערב לירח' ספרה של מיכל שלו, ספר מעניין ומרגש; וספר עתיק של איינשטיין שמצאתי בחנות ספרים משומשים- 'דמות עולמי'. הספר נכתב על ידי איינשטיין הצעיר וזה מרתק 'להיכנס לו לראש' ולראות איך ומה הוא חשב.

לילדים קניתי לעצמי שני ספרים מרנינים: האחד 'נל והכתה החדשה' שיצא בהוצאת רימונים על ילדה שעוברת לגור בטירה עם תוכי, וההרפתקאות שהיא עוברת. והשני הוא ספרון מתוק בשם 'פיץ האוגר הזהוב'  עם איורים מדהימים, ספר שהזכיר לי את הספרים של פעם כמו 'הרוח בערבי הנחל' ופיטר הארנב".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "כבר בכתה ב' התחלתי לקרוא את שלום עליכם, ואין ספק שהיכולת שלו להכניס הומור אפילו למצבים קשים ,מצבי מצוקה ועוני, השפיעה עלי. גם היום אני לא יכולה לכתוב כתיבה ללא הומור. אפילו בספר שלי, שמכיל סיפורי קשים לפעמים, אי אפשר שלא לצחוק  כי יש הרבה הומור בספר. בלעתי את כל כתבי שלום עליכם שוב ושוב. כשגדלתי  גיליתי את מאיר שלו ואז נשבתי בקסמו, השפה והיכולת שלו לספר סיפורים רחבי יריעה שובים אותי עד היום. אני חושבת שת ספרו 'ביתו במדבר' קראתי שלוש פעמים. בפעם השנייה – מיד כשסיימתי לקרוא אותו התחלתי מהתחלה.  הוא גם מצחיק וגם מרגש".

אילו ספרים קראת בילדותך? "בילדותי הייתי תולעת ספרים. גרתי בהדר יוסף. הדרך מהספרייה (שהייתה בתוך בית הספר דוד ילין ) הביתה עברה דרך החורשה. הייתי משאילה ספר וקוראת אותו בהליכה דרך החורשה כל הדרך הביתה. (לפעמים הייתי נתקלת בעץ). עד שהייתי מגיעה הביתה, פעמים רבות כבר הייתי גומרת לקרוא את הספר, ואז חוזרת חזרה לספריה להחליף שוב. הספרנית שלא אשכח אותה לעולם, אורה, הייתה אומרת לי: אבל מותר להחליף רק פעמיים ביום, בסדר?".

ספרים שאהבתי לקרוא היו מאוד מגוונים, מקופיקו וצ'יפופו, שמאוד אהבתי, ועד תום סויר וכל ספרי אריך קסטנר ללא יוצא מן הכלל. וכאמור, החל מכתה ב' התחלתי גם לקרוא את סיפוריו של שלום עליכם שמספרים על ילדים. (טופלה טוטוריטו, מוטיל בין פייסי החזן, ועוד)".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אוי. שאלה קשה. ברור שאני אקח איתי את התנ"ך, כי זה ספר שלא נגמר ואפשר לגלות בו בכל פעם עוד ועוד. (תנ"ך היה המקצוע האהוב עלי בבית הספר). הייתי לוקחת גם את ספריו של וודהאוס,(woodhousde) באנגלית, כי הייתי חייבת לצחוק כדי להישאר שפויה. ואת ספר הבישול שעוד לא נכתב, אך כאן המקום להציע שאני אכתוב אותו-בישול פראי באי בודד. זה יכול להיות שימושי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי 3 ספרי ילדים/נוער בשלוש השנים האחרונות. שירלי שמש היא סדרה על ילדה מיוחדת. מעין רובין-הוד חברתי של ימינו. אני מקבלת מכתבים מקוראים שנהנו מהספר בכל יום, מה שמאוד משמח. יפתח המוצלח הוא ספר על איש מצחיק שלוקח כל פתגם פשוטו כמשמעו, וזה מסבך אותו בכל מיני צרות".

ספרי קצת על הספר שכתבת:  "אי שם באור יהודה, בבית אפוף ריחות תבלינים משכרים, מעדנים מפתים וסודות כמוסים, גרה שרונה עם שלוש דודותיה. אמל המעשית והאמיצה, אלואיז העדינה והרגישה וטויה ויקטוריה הסקסית והסוערת מגוננות בכל כוחן על אחייניתן על מפני הסוד העובר במשפחה זה דורות. שרונה נחושה לגלות מהו הסוד, גם במחיר הריסת אושרה שלה. אך האם הגילוי שווה את המחיר? כששרונה חוקרת מהו הסוד, היא מגלה סיפור שמתחיל לפני מאוד שנים, ומגולל את שושלת משפחתה. אולם מעבר לסיפור לאורך כל הספר עוברות כחוט השני בספר שתי שאלות:

שאלת המהגרים. האם מהגרים באמת יכולים להיטמע בתרבות החדשה הקולטת אותם, או שהם רק מחליפים דרכון וגיאוגרפיה, אך לא דרך חיים ומחשבה.

והשאלה הכי חשובה בה דן הספר – שאלת מעמד האשה. מה היה מקומה אז, וכמה, אם בכלל הוא השתפר היום? דווקא כשדוחות על נשים מוכות, על אונס וסקרים על קידומים בעבודה ותקרת הזכוכית מתפרסמים באמצעי התקשורת בכל יום, אנחנו צריכות לחשוב אם באמת אנחנו, הנשים, נמצאות במקום שווה מבחינת החוק ושוויון ההזדמנויות לגברים? האם אנו באמת יכולים לברוא את עצמנו מחדש ללא כל קשר לעבר שלנו? האם אנו יכולים להתנתק מעברנו?

הנשים בדורה של סבתא שלי היו גיבורות. הן היו גיבורות כי הגבילו אותן, ובכל זאת הן הצליחו להביע את עצמן, להשפיע  ולעשות דברים. הן לא יכלו לדבר הרבה, אז הן הביעו את עצמן ואת רגשותיהן דרך אוכל. הן הביעו אהבה, יצירתיות וחושניות, הכל דרך אוכל. הן למדו את סוד התבלינים: יש תבלינים שמחממים את הגוף, תבלינים שמעוררי תשוקה, ועוד. הן התייחסו לאוכל כמו מרפא ומניעה, כדברי הרמב"ם "יהיו מזונותיך תרופותיך"

בספר מובא לידי ביטוי מקומו החשוב של האוכל והבישול בחיי נשים שכל עולמן היה המטבח ולכן לכן  האוכל הוא בעצם אחת הדמויות הראשיות שמככבות בספר".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני בהחלט כותבת ספר נוסף. האמת היא שאני כותבת תמיד שני ספרים או יותר במקביל, לכן לפעמים יוצאים בתקופה קצרה הרבה ספרים, ואחר כך שקט לתקופה. זה אולי לא הכי נבון לעבוד כך, אך מתרוצצים לי בראש המון סיפורים וקשה לי להגביל את עצמי".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "האמת היא שאני מקבלת המון מכתבי קוראים ששואלים את השאלה הזו, ויש לי טיפים שעובדים בכל גיל: לקרוא הרבה, ומגוון. הלימוד הטוב ביותר זה הקריאה לכתוב על דברים שבאמת נוגעים לכם ומרגשים אתכם. אם אתם תתרגשו תצליחו להעביר את הרגשות לקורא. התמדה וסבלנות. לפעמים הרבה הוצאות ידחו אתכם, ולאחר שנה או שנתיים אם תנסו שוב-פתאום תוכלו לקבל תשובה חיובית. לפעמים תזמון זה הכל".

משפט מסכם:  "בעיני הכתיבה גדולה מהחיים, ולכן אני המבקרת הקשה ביותר של עצמי. גם כשדברים מצליחים, אני אמנם שמחה, אך אני תמיד רואה איך הייתי יכולה לשפר אותם אילו…הייתי רוצה לקחת את הכתיבה יותר בקלות, וכך גם הייתי נהנית יותר. אני מקנאה בסופרים שיכולים להוציא 2-3 ספרים בשנה בשיטת הסרט הנע, אך אני יודעת שזו לא אני. יש לי את הקצב שלי ועלי לקבל את זה. כשמישהו נותן לי ביקורת חיובית אני תמיד מגיבה בפליאה ושימחה. אני אוהבת שאנשים מגיבים בפייסבוק ואומרים שהם קראו את הספר ושהם נהנו ממנו.זה משמח לגעת בלב של אנשים. כתיבה לילדים זוהי שליחות ואחריות וצריך מאוד להקפיד איזה ספרים מוציאים לאור. כל אחד חושב ש"בא לי לכתוב ספר ילדים". אז לידיעתכם-לכתוב ספר אינטליגנטי לילדים זה לא פחות קשה, ואפילו יותר חשוב מלכתוב רומן. אני ממש לא אוהבת את המילים "אני גאה בך" כשזה מדובר בספר שלי. זה מביך אותי. גאווה, בכלל, היא לא מילה שאני אוהבת."

מיכל חזון – ספרים

שירלי שמש הגדולה מכולם, הוצאת ידיעות ספרים, 2010

שירלי שמש המנצחת, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

 יפתח המוצלח, הוצאת ידיעות ספרים, 2012

בית הסודות, הוצאת ידיעות ספרים, 2013

 

פרק ראשון מבית הסודות

 

1

 

על ממולאים וסודות שבפנים

הַשְׁקֵט והַסֵּה – השאר את הסל מכוסה

 

מְחָשָׁה: ירקות ממולאים

 

כלל ראשון וחשוב במלאכת הבישול קובע כי אין להיכנס אל המטבח ואל סיריו אם את באחד מן הימים "האסורים", כי אז תצנח עיסתך, יחמיצו מטעמי החלב, המתוק יהפוך מלוח והמלוח מתוק. בימים אלו עדיף לגייס את עזרת השכנות המצויות בימיהן ה"נקיים", ואילו את תעסיקי את עצמך בדברים אחרים שאין להם שום קשר לבישול.

באשר למספר הירקות למילוי, הכול תלוי בגודל הסיר. ניתן להשתמש בסיר גדול יחסית, כמעט כמו של תבית, שיכול להכיל ירקות מכל הסוגים והמינים. האהובים ביותר הם סלק, גזר, קישוא, בצל וכמובן עלי סלק ירוקים שסופגים יפה את הרוטב ואת התבלינים.

למילוי: כשני חופנים (רק של יד ימין) בשר טרי ולא שמן שנטחן פעמיים, בצל קטן קצוץ מטוגן, שני חופנים וחצי אורז שטוף שהושרה במים לכמה שעות, פלפל שחור, מלח ומעט בהרט.

לרוטב: בצל קטן קצוץ דק, כמה כפות דבש תמרים (סילאן), טיפת מיץ לימון ומעט מלח. קמצוץ עלי בוטנאג' (סוג של נענע), שני קמצוצים של סוד ומעט תעלומה.

מרוקנים את הירקות מתוכנם, מערבבים את חומרי המלית, ממלאים את הירקות ומניחים בסיר. את המלית שנותרה ניתן לגלגל בתוך עלי הסלק, כמו עלי גפן.

בסיר רחב מכינים את הרוטב: מטגנים בצל, מערבבים את שאר החומרים פרט לעלי הבוטנאג' ומכסים את הכול במים עד לגובה אצבע (שוכבת). מביאים לרתיחה ויוצקים מחצית מהרוטב לסיר הירקות הממולאים.

מרפדים את הסיר בארבעה עלי סלק, ועליהם מסדרים יפה את כל הירקות הממולאים, יוצקים עליהם את שאר הרוטב כך שכל הירקות טובלים בו עד לבטנם. מבשלים כשעה על אש קטנה. אפשר להעביר לפלטת שבת ולאכול למחרת. לבדוק מדי פעם אם יש צורך להוסיף מעט מים, אך לא להפריז, שלא יצא מרק. מניחים לנוזלים להתאדות אט‑אט עד לבישול מוחלט של כל הירקות. עם גמר הבישול, מפזרים למעלה קמצוץ עלי בוטנאג'.

 

"לפעמים, סוד שמתגלה יכול להרוס חיים שלמים. לכן צריך לבחור מה רוצים לראות ומה רוצים לשמוע. מי ששומר ממך סוד, בדרך כלל עושה את זה לטובתך. ומי שמגלה לך, עלול להכביד לך על הלב יותר משק של אבנים."

כך אמרה דודה אמל וכך הן גידלו אותי. ללא מילים מיותרות שיכבידו עלי. בבית הגדול באור יהודה, בין הבית למטבח המסעדה, בין ריחו המשכר של תבלין הבְּהָרָט, רחש החצילים המיטגנים במחבת ואנחת הבצק התופח – שם עברו עלי ימי.

כשגדלתי מעט והבנתי שזכיתי בשלוש דודות רחומות ואוהבות, אך אף לא באֵם אחת, הייתי שואלת אותן עליה ועל עברי, אך הן תמיד התחמקו מתשובה ברורה וענו, "שרונה, את נולדת בנס ונשארת בחיים במזל גדול, ועל זה את צריכה להגיד תודה לאלוהים."

במשך שנים חיפשתי נואשות בחדרים החשוכים של זיכרוני שברי מילים, קרעי תמונות, שרידי צלילים, אך כלום. מסך כבד העיב על הכול. תהום אפלה בלעה את עברי. ובינתיים המשכתי לגדול. לא היו לי הרבה ברירות אחרות. ילדה רזה שמראשה צומחת צמה עבה וארוכה, ובתוכה צומחות שאלות.

בכל פעם שהעזתי להראות קמצוץ של אי‑נחת ולחקור על הדרך שבה הופרדתי מאמי, דודותי המסורות עודדו אותי לחדול מכך.

"היה לך מזל," פסקה אמל. "מה בנאדם צריך לדעת חוץ מזה?"

"העיקר שהיום את איתנו ואת צריכה להגיד כל בוקר תודה לריבונו של עולם ששמר עלייך ולא נתן לך ללכת עם אמא שלך המסכנה, ועשה את המזל שלך טוב, ושאת גודלת עם המשפחה שלך, ולא כמו איזה יתומה שלוקחים אותה לסוציאלית והיא גודלת בקיבוצים עם זרים שלא מהדם שלה בכלל," אמרה אלואיז בחלחלה.

ואילו טויה ויקטוריה הוסיפה בחיבה, "אין רע בלי טוב. אמנם איבדתי את אחותי, אבל בתמורה קיבלתי אותך, נונה, במקום הילדים שאף פעם לא היו לי."

 

"התהפכות הגלגל של שרונה", כך כינו דודותי את היום שבו הגעתי אליהן. הידיעה על בואי תפסה את אמל, דודתי הבכורה, בביתה שבברוקלין, לשם נגררה שנים קודם לכן בעקבות חלומותיו של בעלה. אמל, שהאמינה בכל לבה שאין להתנגד לגורל, בלעה את דמעותיה והחליטה שאין זה הזמן לעסוק ברחמים עצמיים. היא ידעה ללא צל של ספק כי הטרגדיה היתה דרכו של אלוהים לרמוז לה להתאחד עם משפחתה בארץ הקודש.

בתוך ימים ספורים מכרה את המאפייה המצליחה שלה בברוקלין וחזרה אל כור מחצבתה בלב מושבת העיראקים באור יהודה. שם, לא רחוק מבית הקולנוע הישן, היא מצאה מגרש חולי ועליו בית גדול ומוזנח בצמוד לבית קפה שידע ימים יפים וקולניים של משחקי שש‑בש ובקבוקי ערק. במשך השנים התמעטו בו הלקוחות, המבוגרים מתו מזקנה או מהכבד, והצעירים נטשו את אור יהודה. רק בעל בית הקפה ושלושה מלקוחותיו עוד ישבו שם, נטועים כאנדרטאות מתפוררות בתוך אבני המדרכה השבורות. כשאמל הופיעה שם, נחושה לנהל משא ומתן, היו בעיצומו של משחק, צעקות רמות וקוביות נחבטות בלוח העץ. בעל בית הקפה המופתע גירד בפדחתו ומשך בשפמו הדק, ומתוך אדי הערק שערפלו את מוחו הסכים מיד למכור לה את המגרש כולו במחיר נמוך מזה שהתכוונה להציע.

כתרנגולת המכנסת את אפרוחיה תחת כנפיה, אמל הביאה אל הבית הגדול את אחיותיה הצעירות, אלואיז וטויה ויקטוריה, שבהן טיפלה מאז היתה בת שבע‑עשרה, ואותי.

לאחר מחשבה מעמיקה חילקה את התפקידים באופן שאין לערער עליו: כל אחת מהן תבשל למסעדה את המאכלים שבהם היא מתמחה. בנוסף, היא, אמל, תנהל את ענייניה העסקיים של המסעדה, אלואיז תופקד על האפייה והקניות, ואילו טויה ויקטוריה תטפל בבית, בגינת התבלינים ובי.

בחירתה של אמל בטויה ויקטוריה כדמות החינוכית המרכזית בחיי לא התקבלה בשמחה מצד אלואיז.

"איך את יכולה להשאיר את שרונה עם טויה? את בעצמך אמרת שמאז המקרה נכנסו לה אלף שדים בראש!"

"אין ברירה. אני עסוקה מדי, ואת היסטרית. הכי טוב שטויה תעשה את זה. ושלא תעזי להזכיר שוב את המקרה."

אמל המשיכה ולא חסכה את שבט לשונה מאלואיז על שהעלתה מתהומות השאוֹל את קריסת נישואיה של טויה, והעזה לנקוב בשמו של מה שכולן הסכימו לא להעלות על דל שפתיהן מאז ועד עולם. כביכול אם לא ייהגה השם המפורש בכל הברותיו, עיצוריו ואותיותיו, יתמסמס המקרה ללא תוקף ואחיזה בעולם.

וכשם שסיפור נישואיה האומללים של ויקטוריה כונה "המקרה", "הדבר ההוא" היה שם הצופן לתאונה שבה נהרג ארוסה של אלואיז טרם כלולותיהם, ו"האסון" היה המנעול הכבד שהונח על התעלומה שאפפה את ילדותי.

המילים האסורות גדלו ותפחו מיום ליום. עם השנים נוסף להן משקל והיה עלינו ללכת סביבן בזהירות, כפוסעות על ביצים. אך לא רק מילים אלו נטענו בעודף משמעות. כל דבר בעולם נשא בשׂוֹרה או התראה. כל חפץ היה סמל וכל פעולה סימן. אסור לטאטא את הבית אחרי לכתו של אורח רצוי, פן לא יחזור. עם רדת ערב יש לשטוף את הדירה במי ים כדי לגרש עין רעה שהכניסו מבקרים לא אהודים. ציפורניים נגזזו רק מחוץ לבית, בחצר, ונקברו בחול. אין לדבר על תוכניות לעתיד אלא אם מוסיפים ואומרים "בלי נדר" שלוש פעמים. אסור להזכיר מחלות ואסונות שקרו בעבר. אם התעטשת, סימן שדברייך אמת. גירוד בכף היד הוא סימן לכסף שעתיד להגיע בקרוב. גירוד בגב, לעומת זאת, הוא אות לכך שמישהו מרכל עלייך מאחורי גבך.

במזווה כוסו הצנצנות, בסלון הוטמנו קופסאות סגורות בפינות אפלות. בחדרי השינה ננעלו שידות מרובות מגירות. ומיטות בעלות רגלי ברזל כבדות כוסו בכיסויים ארוכים ונאסר עלי להתחבא תחתיהן.

הבית היה גדול וחדריו רבים ומוזרים. חלקם היו מופרדים זה מזה בדלתות זכוכית חלבית, כקרונות רכבת. בכל אשר פניתי, חשתי שמפלצת סודית מחלקת את חייה איתנו, ואנו קשורות אליה בעבותות שאין להתיר. כבלי הסוד הקדמון. הסוד שאותו ביקשו הדודות לקחת עמן לקבר בטרם אהיה גדולה מספיק כדי לגלותו, בתקווה שכך יתמוסס וייעלם.

אולם למרות הסוד, ואולי בגללו, טויה ויקטוריה היתה נחושה להעניק לי ילדות מאושרת.

האמהות לא נבעה בטבעיות מטויה ויקטוריה. בפיזור נפש, לעומת זאת, התברכה בשפע. לכן מיהרה לשכוח את הוראותיה הקפדניות של אמל באשר לחשיבותו של סדר יום לגידול ילדים, והניחה לי לנפשי. את שנות ילדותי אני זוכרת כימים של חופש והתרוצצות בגינת עשבי התבלין שגידלה טויה ויקטוריה, כשאני פוסעת יחפה על האדמה הקרירה, חופרת בה בציפורני ומגישה את אצבעותי אל אפי, שואפת את ריחה הלח והמתוק וצוחקת. "למה את צוחקת, נונה?" היתה טויה ויקטוריה שואלת אותי. "האדמה מגלה לי סוד," הייתי עונה.

ריח האדמה והעשבים הממריץ העיר אותי בכל בוקר במשנה התלהבות. פעמים רבות קפצתי, בעודי בפיג'מה, היישר מחלון חדרי אל החלקה החומה והירוקה, מתעלמת מהטפותיה של אמל על בגדים נקיים ומאזהרותיה של אלואיז על אנשים שמקבלים דלקת פרקים מהתרוצצות ברגליים יחפות על אדמה קרה. אהבתי לאדמה נטעה בי אומץ להעז ולא לציית להן. שם, בחוץ, חשתי תחושה של חירות מופלאה. בעולם שמחוץ לבית לא פחדתי ממאומה.

חוסר הפחד שלי הדיר שינה מעיניהן של אמל ואלואיז. טויה ויקטוריה התייחסה לכך בבוז וטענה שהכול בסדר, זה רק הפלפלים החריפים שאכלתי כשהייתי בת שנתיים ועשו לי בבטן כזאת אש שעד היום אני לא יושבת בשקט. אני לא זכרתי כלום, אבל טויה ויקטוריה אהבה לספר לי שוב ושוב איך הן לקחו אותי פעם לגינה, ואני הושטתי יד לפלפלים האדומים הקטנים שהיא שתלה בתוך עציץ ותחבתי אחד לפה. "אלואיז חשבה שזה הסוף שלך," היתה טויה ויקטוריה אומרת בדרמטיות ומצמידה את ידה ללבה. "ואני רצתי מהר כמו נמר להביא את הצינור, להשפריץ לך מים לתוך הפה…"

"לא, את צרחת כמו משוגעת ואני רצתי להביא את הצינור מים," תיקנה אותה אמל.

"מה זה משנה," היתה טויה ויקטוריה פוטרת אותה בנפנוף יד. "ממילא לא היה צריך את הצינור. נונה בכלל לא בכתה, אנחנו צעקנו ואת חייכת, נונה." וחייכה אלי בחיבה ובגאווה.

"מאז ידענו שאת מהסוג הזה, שצריך לשמור עליו בשבע עיניים," היתה אלואיז מוסיפה ומחליפה עם אמל מבטים רבי משמעות, ושתיהן היו נאנחות.

ערב אחד לקחו אותי אמל ואלואיז לשיחה.

"שרונה, את כבר ילדה גדולה. אנחנו לא רוצות שתצאי לבד מהבית ותתרוצצי בגינות ובשדות."

"אבל למה?" שאלתי.

"זה לא בריא," ענתה אלואיז נחרצות.

"בנות אסור להן להיות נועזות כל כך," הוסיפה אמל. "את צריכה להתנהג יותר כמו בת, לא כמו בן. לשבת בבית בשקט ולרקום, לא לרוץ בשדות יחפה כמו איזו וואחשה."

"אבל למה?"

"כי מחוץ לבית יש סכנות. במיוחד לבנות."

"אבל למה?"

"ילדה שרואים אותה מתרוצצת לבדה, יוצא לה שם רע וחושבים שמותר לעשות לה הכול."

"לעשות לה מה?"

"דברים," באה התשובה.

"איזה דברים?"

"דברים לא יפים."

"ואם לא אתנהג כמו שאמרתן?" שאלתי בחשש.

"אם לא, אז יש מחיר לכל דבר," פסקה אמל נחרצות.

"והתשלום יכול להיות רע ומר," אמרה אלואיז בטון מפחיד. "כל כך מר שזה יכול להרוס לך את החיים."

 

מפחד פן יבולע לי, החלטתי להשקיט את הקולות הקוראים לי החוצה ולציית. כדי לשמח אותן, רקמתי אפרוחים וזרי פרחים על ממחטות וכיסויי שולחן. עמדתי מאחוריהן במטבח וספגתי את תנועות הערבוב, הלישה, החיתוך והבחישה. בעיני הילדה שהייתי ראיתי שדרך הכנת התבשיל ודרך החיים אחת הן. את הכול כתבתי במחברת ששימשה לי הן כספר מתכונים והן כיומן אישי.

"יומני היקר," כתבתי בכיתה ד'. "היום עזרתי לדודה אלואיז במסעדה, והיא נתנה לי לתפור את העוף בשביל התְבִּית. דקרתי את האצבע במחט, והיא אמרה שזה לא נורא ושעד הבת‑מצווה זה יעבור. היא גם אמרה שכדי להכין עוף טוב בשביל התבית צריך לשים בו תבלין בהרט. כשאני אהיה בת שתים‑עשרה אני אבקש שכבר ייתנו לי לנסוע לבד באוטובוס. אני גדולה, ודודה אלואיז לא צריכה לפחוד שמישהו יתאהב בעיניים שלי ויחטוף אותי במקום הילדים שאין לו, כמו שהיא כל הזמן אומרת.

"את הבהרט בשביל התבית מכינים מתבלינים סודיים שדודה אמל אומרת שרק העיראקים יודעים ושכל מי שלא עיראקי ימות מקנאה ולא יֵדע. היא אומרת שכל הסוד הוא בעלים של השושנים שאנחנו מגדלות בגינה. אבל אני צריכה עכשיו לכתוב את זה כי דודה אלואיז אומרת לי שאחרי שהיא תמות, רק אני אשאר בעולם לבשל תבית אמיתי. ועוד היא אומרת שהיא יכולה למות בכל רגע, מתי שיתחשק לאלוהים, כי אף אחד לא יודע איך אלוהים בוחר את התוכניות שלו.

"מתכון לצנצנת בהרט: חמישים גרם קינמון טחון, שישה אגוזי מוסקט טחונים, שתי כפות עלים טחונים של שושנים אדומות, כף אחת של שורש ג'ינג'ר יבש טחון, חמישים גרם פלפל אנגלי וחמישים גרם פלפל שחור, טחונים דק. ג'ינג'ר טוב גם לחום ושפעת ושלשול. צריך לגרר את השורש ולהגיש את התה עם דבש. אם יש שלשול אפשר בלי דבש. אני אוהבת את יום שבת בגלל שאוכלים תבית ובגלל שדודה ויקטוריה אמרה שתיקח אותי עם צאת השבת ללונה פארק ונעלה על הגלגל הענק, אפילו שדודה אלואיז אומרת שרק מלחשוב על זה הבנאדם יכול לקבל התקף לב כפול."

 

התקף לב כפול קיבלה דודה אלואיז גם מרעמים וברקים, מעכברים מתרוצצים וממה שמראים בטלוויזיה. גם לטלוויזיה, כמו להרבה דברים אחרים בחיי, היתה משמעות כפולה. מצד אחד היא היתה האורקל מדלפי, מקור לדברי אלוהים חיים, ומצד שני, שליחו של השטן, הסיטרא אחרא.

כשהקריינים דיווחו על החדשות, דבריהם התקבלו כאמת צרופה. אולם לסרטים ולסדרות הדרמה היה שמור יחס אחר.

ישובות היינו כל אחת עם רקמתה בידה מול המכשיר הגדול. אמל רקמה ברקמת צלבים פרחים כחולים על מצעים לבנים, ואלואיז וטויה ויקטוריה אחזו כל אחת בקצהו של בד גובלן ענק ועמלו בשקדנות על תמונה ובה גברות על נדנדות ואבירים על שפת אגם. תוך כדי מלאכתן היו מרימות מבט אל המסך ומסננות בקול, למען אשמע ואבין:

"לא מתביישים… איך מראים עוד פעם את הגועל נפש הזה בטלוויזיה. שרונה, אל תראי את זה. אלואיז, תכסי לה את העיניים שלא תראה! בושה וחרפה, מראים דברים כאלו לילדים… תראי! מתלקקים כמו כלבים! גועל נפש! את רואה? אם הם ימשיכו ככה אני אפסיק לשלם להם אגרה!"

"דודה, אם זה כל כך מגעיל, למה הם עושים את זה?" צצה השאלה המתבקשת.

"כי זה מה שאישה צריכה לסבול בשביל לקבל את הילדים החמודים שלה. אין ברירה."

"למה לסבול? נשיקות זה כואב?"

"תפסיקי לשאול כל כך הרבה שאלות! תהיי בשקט ותרקמי."

"אבל אני לא יכולה לרקום! דודה אלואיז מכסה לי את העיניים!"

"אז תשבי בעיניים עצומות ובשקט."

מיהרתי לציית, כשאני מכסה את עיני בידי, אך מקפידה להשאיר חרכי הצצה מבין האצבעות. בינתיים זנחו דודותי את הרקמה, עיניהן מרותקות למסך.

בני הזוג בסרט התנשקו שוב. האישה בכתה. הגבר עזב בטריקת דלת. "אוי, המסכנה," נאנחה אלואיז. "היא נתנה לו, עכשיו הוא יעזוב אותה."

ואמל חזרה על המשפט החביב עליה, "אישה, אם יש לה שכל, תעשה כסף ולא תעשה אהבה."

"למה, דודה?" העזתי להסיר כף יד אחת מעיני.

"כי גבר זה צרות."

"למה?"

"כי כולם רעים ונואפים. זה למה. הם יכולים לעשות לאישה דברים מאוד מסוכנים ולא נעימים," ענתה לי אמל ובעיניה מבט מוזר.

 

וכך כתבתי ביומני כשהייתי בת אחת‑עשרה:

יומני היקר, בערב ישבנו במרפסת, רקמנו ודיברנו על כפות רגליים. כפות הרגליים שלנו חשובות כי הולכים עליהן. הערב דודה אלואיז סבלה מכאבים בכפות הרגליים ואמרה שבטח יש לה מחלה מסתורית שעוד לא גילו איך קוראים לה, ושעוד מעט תמית אותה. דודה אמל אמרה לה שמה שימית אותה קודם זה כל השטויות שהיא קוראת בעיתונים. דודה אלואיז נעלבה ואמרה שאחרי שהיא תמות לפני הזמן שלה, אמל תתחרט על הדיבורים שלה. אז אמל אמרה, "את לא תמותי, את עוד תקברי את כולנו," אבל אז אלואיז נעלבה שהיא לא תמות ראשונה, ודודה אמל התנצלה ואמרה לה, "טוב, מותק, תמותי מתי שאת רוצה." ואמרה לטויה ויקטוריה להביא לאלואיז כיסא כדי להרים רגליים. ואז אמל ביקשה מטויה להביא גם לה כיסא, ואמרה שגם לה כואבות הרגליים, ושהיא כבר מחכה ליום שאני אהיה אחרי צבא ואנהל את המסעדה כדי שהיא תוכל להישאר בבית ולהרים את הרגליים הכואבות שלה על המשענת כמה שמתחשק לה, ולא תעשה כלום חוץ מלרקום ולפתור תשבצים. ואלואיז אמרה, "נכון, כמה טוב לשבת ככה בלי לקום!" ואמל ענתה לה, "בטח שזה טוב, כי אין בסביבה שום גבר שצריך לשרת אותו." ודודה ויקטוריה הסכימה איתה, ושוב פעם כל אחת אמרה כמה יותר טוב לנשים, וכמה שנישואים זה עסקה טובה לגבר וגרועה לאישה.

ואז דודה ויקטוריה התחילה להגיד איזה גברים הכי גרועים. היא אומרת שהמסגרים הכי גרועים כי נסים היה מסגר, ואמל אומרת שאנשי עסקים הם הכי גרועים בגלל שהם עושים ניסיונות בכסף של המשפחה שלהם במקום לפרנס, ומי כמוה יודעת, ואלואיז אמרה שכולם סתם תינוקות שלא גדלים שצריכים אישה שתטפל בהם עד יומם האחרון.

הן אמרו לי גם לשמוח שאני כל החיים אהיה עצמאית ואקבל את המסעדה וככה לא אצטרך להתחתן בשביל שאיזה גבר יפרנס אותי ויעשה לי צרות.

לילה טוב, יומני, עד כאן מה שרציתי להגיד בעניין כפות רגליים.

 

בית הסודות מאת מיכל חזון, הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2013, 294 עמודים