הוי דוניו (בבוכרית: אלה הם החיים) מאת יצחק אליעזרוב / סיפורו של אמן ויוצר

הוי דוניו מאת יצחק אליעזרוב

הספר 'הוי דוניו' (בבוכרית: "אלה הם החיים") מאת יצחק אליעזרוב, בהוצאת הספרים "טרקלין", מביא את סיפורו האישי והמשפחתי, של יוצר ואמן שדאג לקדם את הפולקלור הבוכרי כבר מגיל שמונה, בהופעות שונות ומגוונות, בארץ ובעולם. היה חבר להקת 'האחים אליעזרוב', 'הפעמונים', 'השגרירים', ומקים 'הבידור הבינלאומי'. לאורך השנים כתב מילים ולחנים מרגשים, וניגן על כלי נגינה בוכרים שונים, באולמות מלאי קהל מריע.

"אני כותב והחוויות רצות בראשי. הכול חי ובועט. בלתי נשכח. עם זאת אני מתבונן בערים רמת גן ותל אביב, ויודע שרק כאן אני מסוגל להרגיש שייכות אמתית. השפה, היהדות, התרבות, הישראליות… אלה ועוד אינם נמצאים בחו"ל. הרחק מהנוף המוכר הזה ממתינה תחושת זרות. בלבי ידעתי תמיד שמסע ההופעות הוא רק חלק מחיי ודאגתי תמיד לשוב לכאן, גאה ומתגעגע. עברתי המון בחיי וכעת ברצוני להעביר לכם, הקוראים, מסר יקר ערך שאינו נמדד במשקל: קיימות סיבות רבות לנצל את החיים, ובעיקר קיימות סיבות להאמין שמה שיפה בחיים הוא השינוי. השינוי בלתי נפרד משגרת ימינו, לכן תמיד יש למה לצפות". (מתוך הספר)

יצחק אליעזרוב (77) נולד בשכונת הבוכרים בירושלים, להוריו ברכה ומנחם אליעזרוב. אביו היה זמר, מלחין ונגן על קמנצ'ה (כינור שמונח על הברך המאפשר לשיר בזמן הניגון), ועל טמור (כלי נגינה בעל שלושה מיתרים עם צוואר באורך מטר ו-19 ס"מ, עליו פורטים בזרת שעליה מונח אצבעון ממתכת). אמו ברכה למדה ריקוד בוכרי-קלאסי אצל המורה והכוריאוגרף יששכר אקילוב, שהקים להקות רקדנים שונות ברוסיה.

"אבי חיזר אחרי אימי ללא הרף, וקבע בפניה ובפני כל שאר המכרים – שהם מתאימים ויהי מה. הוא ציין שתי סיבות מרכזיות לכך: האחת, שהוא מנגן ושר ושאמי רקדנית נהדרת, והשנייה היא ששניהם עוסקים בתפירה. מעבר לכך היה ביניהם ניצוץ ראשוני למרות שאמי לא הודתה בכך. היא הייתה קשוחה כלפיו בהתחלה, ולא התעניינה בו כלל. אבי היה אדם דתי והיא מדריכת נוער רוסי, רחוקה אלף שנות אור מהדת. אמי מאז ומתמיד הייתה אישה עצמאית שידעה היטב כיצד לשמור על עצמה. הדבר לא היה פשוט במסגרת להקה שבה הרקדנים היו די חופשיים, ושאפו לבלות כמה שיותר וככל שניתן. היא זכתה לכבוד מהסיבה שהיא כיבדה את עצמה. אבי הצהיר שעקשנותה לא תעזור לה הפעם. הוא אירגן מסיבת אירוסין גדולה, תלה תמונה של ברכה אמי בכניסה לאולם, והזמין את כל המכרים כולם. תמונתה של אמי היא זו שקיבלה את פני המוזמנים. באומץ, אבי התארס עמה מבלי שהייתה שם! הוא היה נחוש ועיקש, ועל כך בני משפחת אליעזרוב מודים לו מאוד" (מתוך הספר)

יצחק אליעזרוב (צילום שירן אליעזרוב)

יצחק אליעזרוב מספר ש"כבר מגיל 8 הופעתי עם הורי בלהקה הבוכרית של אבי מנחם. הייתי ילד אחראי שאבא תמיד סמך עליו. מציאות החיים בארץ הייתה דלה, וכילד נחשפתי לא מעט לקשיים כלכליים. המנגינה והנגינה תמיד העניקו לנו תקווה מחייה ושמחת חיים. הופעתי בקול ישראל עוד לפני קום המדינה בשנת 1946. בגיל 16 הופעתי במחזמר נאסר א-דין עם 40 שחקני תיאטרון הקאמרי. אחרי שרותי בצה"ל, הייתי בלהקת 'ענבל', ובשנת 1959 יצאתי איתם לסיור הופעות ב-50 ערים בארצות הברית ובקנדה. הופעתי עם כלי הנגינה צ'אנג ובו 90 מיתרים שבנה בעצמו, והיה לי הכבוד להופיע כסולן במדיסון סקוואר  גרדן  שבניו יורק."

יצחק מוסיף, כי "בשנת 1962 הקמתי עם הכוראוגרף והרקדן משה הלוי והרקדנית יונה לוי, שהייתה אשתי הראשונה, את להקת המחול 'הפעמונים' שבה השתתפו גם הורי, ויחד יצאנו לסיור בצרפת, בשנת 1963. בשנת 1967 הייתי עם להקת 'כרמון' בסיור באירופה, לצד שלישית גשר הירקון. בסוף שנת 1967 הקים אחי יעקב את להקת 'השגרירים' שבה כיכבתי עם עוד מוכשרים מתחום הנגינה, השירה והבידור, ואחרי 26 שנים הקמתי את 'הבידור הבינלאומי' עם להקות משלי."

"במשך השנים, התגרשתי שלוש פעמים ועם האישה השלישית זכיתי להיות סוף סוף אבא לשתי בנות משגעות. האחת, שירן בת 28 רקדנית וכוראוגרפיית שמתגוררת היום  בברלין. היא בוגרת בית הספר לאומניות 'תלמה ילין'. והשנייה, נטלי, בת 26 בוגרת ניסן נתיב. היא מופיעה בתיאטרון החאן ירושלים, בתיאטרון חיפה, ובנוסף בהצגה בשם 'המלקות' עם 4 בנות בסאטירה. הן שרות, רוקדות ומשחקות. היא השתתפה בסדרה של שנות ה-80 עם שלום אסייג. אני אבא מאוד גאה בבנות שלו. במשך שנים התפללתי להיות אבא, ואינני יכול לדמיין את חיי היום בלי הנס הזה."

אליעזרוב חי היום באושר עם איוט, אישה רביעית, למעלה מ-14 שנות חברות ואהבה. "איוט היא אישה נדירה. היא בעלת עם לב זך וטהור כמים ועם הרבה נתינה. אספר כי שם הספר הראשוני לפני זה הנבחר, היה במקור "איוט, התנשאי לי?". דמותה של איוט שזורה בין דפי הספר, בין כוכבית זו לאחרת, המסמלת מקטעי זמן. הספר נע בין ההווה שבו אני יושב וכותב לבין החזרה לעבר על סך זיכרונותיו."

"בוקר. אני מתעורר בשעה הקבועה ומכין במרץ את ארוחת המלכים. אנו יושבים יחד, אהובתי ואנכי, ואני מספר לאיוט היפה שלי על הדברים שאותם אני כותב. משתדל לתעד היטב. הזיכרון שלי מוצף חוויות ישנות וגעגועים בלתי פוסקים. היא מחייכת, והעיניים הטובות שלה גורמות לי להיות מאושר. השנים נוגעות ולא נוגעות בי. אני חש צעיר לנצח, מלא חדוות חיים ומרץ. היא יוצאת לעבודה ואני ושב אל השולחן ואל הדפים. הסיפור רק התחיל…" (מתוך הספר).

בנוסף ממשיך יצחק להופיע ולרגש גם היום. "חזרתי להופיע עם אחי יעקב ואחותי אתי שהיא זמרת ושחקנית מבדרת ומצחיקה עד דמעות, ועם מוכשרים נוספים מהעדה הבוכרית. אנו מופיעים במקומות כמו תיאטרון היהלום ברמת גן, אוניברסיטת תל אביב בבית התפוצות, ביד לבנים בחולון ואף בירושלים, עיר הקודש שאליה התעקשו הוריי היקרים להגיע."

"מגיל 8 אני מעודד את הפולקלור הבוכרי עם בני משפחתי. הרבה הופעות בארץ, ומדי פעם בחו"ל. הופענו במחזמר בוכרי עברי על בריחתם של הורי ודודי האומנים מסמרקנד ובוכרה לישראל, אותו כתב וביים אחי יעקב אליעזרוב. אני הייתי מנהל אומנותי ומפיק ההצגה, בה הופיעו אתי ג'ון אחותנו בתפקיד הראשי, שרה – רקדנית ושחקנית, ובני משפחה נוספים, מהם בן הדוד אברהם והנכדים של דוד משיח ואשתו עדינה. הקהל שממלא את האולמות משתגע, ומרגיש בכל פעם מחדש כאילו לא חלפו שנים. לדאבוני, היום כשאני מקפץ על הבמה, הורי היקרים חסרים לי מאוד, אך נשמתם ומתנות החיים שהם העניקו לי לא יעזבו אותי לעולם."

בספר, מובאות לכדי כתיבה, תכונות אופיו של יצחק: אדם מאמין, ישר, נדיב וטוב. לא לחינם מוקדש הספר לאופטימיים שבינינו. בסגנון כתיבה מיוחד ואמיתי מצליח הכותב להעניק לקורא דלק הכרחי, ולמנף את שמחת הלב החבויה בכל אחד ואחת מאיתנו.  בימים אלה עובד אליעזרוב על תסריט חייו. ספר נוסף, שירה, יראה אור בקרוב.

יצחק חותם את ספרו בברכה לבבית וכנה לקוראיו, ומודה, "אני מוצא עצמי היום מלא מוטיבציה לכתוב, להלחין, ולהופיע עם אחותי אתי ועם אחי יעקב, היקרים ללבי כל כך. אני נדהם לגלות בי כוחות חדשים שאותם אני מקדיש למען קידום המורשת הבוכרית. חולם קדימה, על הופעות נוספות, השקת הספר, ערבי אהבה בין גבר לאישה, ושאר ערבי תרבות עשירים ומעשירים. אני אוהב את בנותיי המוכשרות, שירן ונטלי, את איוט שלי, את כל בני משפחתי, את האנשים, את הארץ שבה נולדתי. חיי עם תקווה כנה לחיים מאושרים, לי ולכל עם ישראל. הזמן עובר מהר, חבל על כל רגע שעובר, נצלו את החיים וחיו בחברות, כי היא היסוד לטוב. אני מאחל לכל אחד ואחת ממכם למצוא את אהבת חייו כשם שמצאתי אני. רק זכרו, לאהבה אין גיל."

הוי דוניו מאת יצחק אליעזרוב הוצאת הספרים "טרקלין", שנת 2014, 175 עמודים