אני חתול מאת נטסומה סוסקי / הסיפור שלנו, היצורים המכונים בני אדם, ללא מסכה וללא איפור

'אני חתול' מאת נטסומה סוסקי החל כסיפור שהתפרסם ברבעון יפני, זכה לאהדת הקוראים והמשיך בסיפורים נוספים שפורסמו בעיתונות היפנית. בעקבות הצלחתם, פרסם נטסומה את 'אני חתול' בשלושה חלקים שמאוחר יותר הודפסו שלושתם בכרך אחד, המוגש כאן במלואו. 'אני חתול', ששהה במשך כמאה שנה בצמרת רבי המכר ביפן, הוא הסיפור שלנו, היצורים המכונים בני אדם, כפי שאנו נראים ללא מסכה וללא איפור… בעיניו של חתול בית שאפילו שם לא ניתן לו.

"אני חתול. עדיין אין לי שם. אין לי מושג היכן נולדתי. אני זוכר רק שהפעם הראשונה שייללתי היתה במקום לח וחשוך, כשראיתי לראשונה יצור אנושי"  ("אני חתול")

בבית יפני אופייני, בתקופה עתירת הזעזועים שבה יפן  המסורתית נלחמת לשמור על מסורתה, ויפן המודרנית מנסה לפרוץ למאה העשרים, חי לו חתול שעיניו רואות כל פרט ואוזניו שומעות כל רחש, כולל רחש מחשבותיו של אדונו. סביבו חגים כתפאורות בני האדם המלומדים, שרגליהם נטועות במסורת היפנית וראשם שואף, אל תרבות המערב הנשגבה בעיניהם.

אני חתול, ספרו הידוע, המצליח, עב הכרס והמרתק של נטסומה סוסקי הוא גם יצירתו הראשונה שראתה אור כספר. הרומן הסטירי הודפס במלואו רק בשנת 1905, לאחר שסיפורים מתוכו פורסמו בפרסומים ספרותיים. שנינותו של הסופר באה לידי ביטוי כבר בשם הספר ביפנית. נטסומה השתמש בביטוי יפני בשפה גבוהה, אצילית, והניגוד בין הביטוי הנמלץ ובין דמות החתול שהופיעה על עטיפת הספר מיתג את היצירה מיד כסטירה.

רבים הופתעו כשהרומן רחב היריעה זכה לאהדת ההמונים. יפן של אותם ימים לא נשאה עיניה אל ספרות המערב, ונטסומה הביא אליהם תבשיל ספרותי שיש בו מניחוח המערב ביחד עם מטעמי יפן. בעקבות הצלחתו ביפן, תורגמו יצירות ספרות אירופאיות רבות ליפנית וסופרים יפנים החלו לכתוב גם באנגלית, צרפתית וגרמנית.

תחילתו של אני חתול בסיפור קצר. אלא שטאקאהאמה קיושי, ידידו של נטסומה ועורך הירחון "הוטוטוגיישו", שכנעו להמשיך ברצף הסיפורים שבמרכזם חתול חסר שם. לבסוף פורסם "אני חתול" בעשר חוברות שצורפו לכתב העת הוטוטוגיישו. לאחר מכן הודפסה היצירה בשלושה כרכים ולבסוף, בשנת 1911, ערך נטסומה סוסקי את ספריו מחדש, ובעקבות כך הודפסו שלושה כרכים שהכילו את היצירה כולה. בשנת 1975 הפכה היצירה לתסריט מרתק ממנו הופק סרט, שזכה להצלחה מרובה.

ככל הנראה, כתב נטסומה סוסקי תחילה מספר פרקים מ'אני חתול' באנגלית, ותרגם בעצמו פרקים אלו ליפנית. בעזבונו נמצאו גם מספר פרקים שנכתבו ביפנית ותורגמו לאנגלית. מתרגמיו לאנגלית עשו שימוש בעזבונו בתרגמם את היצירה לאנגלית. התרגום הנפוץ ביותר הוא של איקו איטו וג. וילסון (1979). התרגום לעברית נעשה על ידי ליאורה כרמלי מהתרגום האנגלי, בעוד העריכה וההתאמה למקור היפני נעשתה על ידי ד"ר פוסאנוסוקה שייקי, בשנת 2000, כאשר שהה בירושלים ולמד בחוג לתנ"ך באוניברסיטה העברית, בשליחות הכנסייה הנוצרית בה הוא חבר.  

נטסומה סוסקי, מגדולי הספרות היפנית, פרופסור לספרות אנגלית בטוקיו, נחשב לסופר הפרוזה הבולט ביותר במאה העשרים ביפן. ספריו תורגמו לעשרות שפות. לא פעם מכונה נטסומה סוסקי "הסופר היפני המייצג של הספרות היפנית בשיאה". ישנם המכנים אותו "הסופר בעל עיני החתול רואות הכול," וישנם הטוענים כי הוא הסופר שהביא את מיטבה של הספרות האירופאית אל חוגי המשכילים של יפן, וקבע את דמותה של יפן בעיני הקוראים במערב. לא כך הייתה התמונה בראשית שנת 1867, תקופה בה פריחת הדובדבן ביפן מבשרת על התחלות חדשות.

נטסומה קינוסקו (שם הלידה של נטסומה סוסקי) נולד בחודש פברואר שנת 1867 בעיר הקטנה באבאשׂיטה ונפטר בסוף שנת 1916 בעיר הבירה טוקיו. חייו חופפים לזמנו של עידן מייג'י, העידן בו יפן עברה מחברה פיאודלית לחברה מודרנית, ויסודות המסורת ארוכת השנים היפנית התערערו. כתיבתו משקפת באופן מושלם את אותה תקופה. נטסומה נולד כילד "לא מתוכנן" לאמו שהייתה בת ארבעים בלידתו ולאביו שעבר את שנת החמישים לחייו. הוא היה הבן השישי, ולידתו העיקה על המשפחה — אף שלא הייתה ענייה — הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית, כיוון שהמסורת היפנית ראתה בלידת תינוק בגיל מבוגר, במשפחה ברוכת ילדים, מעשה חסר אחריות. בגיל שנה — בשנה בה החלה תקופת מייג'י — אומץ נטסומה על ידי זוג חסר ילדים, וגדל בביתם עד גיל תשע. אלא שאז התגרשו בני הזוג המאמץ  ונטסומה חזר לבית הוריו, לשמחתה של אִמו ולזעפו של אביו. חייו וחיי בני משפחתו היו חסרי ביטחון, קשים. תחושה זו התעצמה כשאִמו מתה בהיותו בן 14.  האם היה זה מותה של האם שדחף את נטסומה אל עולמה של הספרות? אחד מאחיו העיד כי לאחר מותה של האם החל נטסומה לדבר על כך שברצונו להיות סופר "מקצועי". בבית הספר שבעיר טוקיו אכן למד ספרות סינית, שנחשבה באותה תקופה כיסוד וכבסיס לכתיבה ספרותית יפנית. אלא שמשפחתו החליטה כי עליו להיות דווקא מהנדס–ארכיטקט.

בשנת 1884 החל בלימודי ההנדסה באוניברסיטת טוקיו, אך עדיין לא זנח את חלום הכתיבה. כיוון שחוייב ללמוד במסגרת שיעוריו את השפה האנגלית, השקיע בכך מאמץ וזמן, קרא ספרות אנגלית וחלם לכתוב בצורה מקצועית. אם לא יכתוב בסינית או ביפנית אולי יוכל לכתוב באנגלית. ידיד טוב משך את נטסומה לכתיבת שירי האייקו והחזיר אותו אל תחום הכתיבה היפנית. נטסומה פרסם את שיריו תחת השם סוסקי, שמשמעו ביפנית "העקשן". בשנת 1890 עזב את לימודי ההנדסה והקדיש את כל זמנו במטרה ללמוד ספרות אנגלית. משנת 1893 החל לעבוד כמורה לאנגלית בבתי ספר ובאוניברסיטאות. במקביל המשיך לפרסם את שירי ההאייקו והחל לכתוב פרוזה, שלא התגבשה לידי פרסום, ביפנית ובאנגלית. בשנת 1896  נשא לאישה את נאקנה קיוקו.

בשנת 1900 חל המפנה הגדול בחייו. הוא נבחר על ידי הממשלה היפנית לנסוע לאנגליה כ"מלומד היפני הראשון במעלה בתחום הספרות האנגלית". הוא נסע לאנגליה, ללא אשתו, אולם המענק שקיבל היה זעום והוא לא היה יכול להרשות לעצמו לימודים באוניברסיטה יוקרתית. בקושי יכול היה לכלכל את עצמו בלונדון, כשהוא לומד שם בקולג' האוניברסיטאי  וחי בחדרים טחובים ובדלות איומה.

הספרים מילאו את חייו תוכן באותן שנים והוא קרא ולמד, קרא ולמד. הוא עצמו העיד במאמר שפרסם כי בתקופה זו בחייו "חי בלונדון ככלב מוכה בתוך להקת זאבים, כאביון מטולא בגדים בלב חבורת ג'נטלמנים הדורי לבוש".

תקופה קשה זו נטבעה עמוק עמוק באישיותו. למרות קשייו למד והשתלם בספרות האנגלית והאירופאית. כשחזר לטוקיו זכה להכרה, מונה כממלא מקומו של פרופסור לאפאסדִיו הארֶן, מי שליקט ותיעד את אגדות ומִשלי יפן לדורותיה, כפרופסור לספרות אנגלית, וכפרופסור לביקורת ספרות באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, במחלקה לספרות אנגלית. כעת היה עליו רק לפרוץ את דרכו אל עולם הספרות.

בשנת 1903 החל נטסומה סוסקי לפרסם שירים וסיפורים בעיתונים ובירחונים לספרות הנחשבים ביותר ביפן. תחילה פרסם שירי האייקו וסיפורים קצרים. אולם רק בשנת 1905 לאחר פרסום "אני חתול", פרץ כמטאור זוהר לשמי הספרות היפנית. מאותו רגע, עד למותו בשנת 1916, לא פסק מלכתוב ולפרסם.

הוא המשיך בכתיבת שירים, ליקט וערך קבצים של אגדות יפניות מסורתיות וערך מחקרים משווים בין עולם המיתולוגיה היפני לבין המיתולוגיות המערביות. אחד מספריו עוסק ב"אגדת המלך ארתור" בנוסחה היפני.

בשנת 1984 הוכרז רשמית כסופר היפני החשוב ביותר ביפן המודרנית… כאשר דיוקנו נבחר לאתר שטר כסף של 1000 ין!

 

"רצף של אנקדוטות והגיגים שלכאורה אין ביניהם חוט מקשר, מסופרים על ידי חתול חסר שם, שמעולם לא לכד עכבר, ואין בו שום תועלת למעט התבוננות בפעולותיהם המשונות של בני אנוש…"  (The New Yorker)

 

אני חתול – ספר ראשון / פרק ראשון

 

1

אני חתול. עדיין אין לי שם. אין לי מושג היכן נולדתי. אני זוכר רק את הפעם הראשונה שייללתי, מאורע שאירע במקום לח וחשוך כשראיתי לראשונה יצור אנושי. יצור אנושי זה, כך שמעתי לאחר מכן, משתייך לאחד מהזנים האנושיים האכזריים ביותר: שוסיי¹, אחד מאותם סטודנטים אשר בתמורה לשהייה במקום מגורים, מבצעים מלאכות קטנות בבית. אני שומע שמפעם לפעם פרטי זַן זה תופסים ומבשלים אותנו.

אולם בעת ההיא לא היה לי ידע כלשהו על יצורים אלה ולכן לא פחדתי ממנו באופן מיוחד. פשוט חשתי את עצמי נישא באוויר כשהורמתי בקלילות בכף ידו. כשהסתגלתי למצב זה הסתכלתי בפניו. הייתה זו הפעם הראשונה בה שזפו עיניי בן אנוש.

הרושם שהשאירה עליי מוזרותו חקוק בי עד היום: ראשית לכול, הפנים שאמורים להיות מקושטים בשיער היו קירחים כשטח פניו של קומקום. מאז היום ההוא פגשתי חתולים רבים, אבל מעולם לא נתקלתי במום שכזה. מרכז הפנים בולט בצורה מוגזמת ולפעמים, מהחורים של אותה בליטה, נפלט החוצה עשן בסלסולים קטנים. בתחילה הייתי מוטרד מנשיפות מעין אלה כי הן גרמו לי להשתנק, אך רק לאחרונה למדתי שזהו עשן של טבק בוער שבני אנוש אוהבים לשאוף.

במשך זמן קצר ישבתי בנוחיות בכף ידו של היצור ההוא, אבל העניינים התפתחו בקצב מסחרר.

לא הצלחתי לקבוע אם השוסיי נמצא בתנועה או אולי אני זה שנעתי; כך או כך נתקפתי סחרחורת והתחלתי לחוש בחילה. ובדיוק כשסברתי שהסחרחורת תהרוג אותי, שמעתי טפיחה וראיתי מיליון כוכבים. עד כאן זיכרוני מגיע, אבל ככל שאני משתדל, איני מצליח להיזכר בדבר נוסף.

כשחזרתי לעשתונותיי, היצור לא היה שם. קודם לכן היו לי אחים מלוא הסל, אבל כעת לא ראיתי ולו אחד מהם. אפילו אמי היקרה נעלמה כלא הייתה. יותר מכך, עכשיו מצאתי את עצמי במקום זוהר להכאיב, שונה בתכלית מאותה פינת מסתור ששימשה לי פעם מקום מקלט. למעשה, המקום היה כה בוהק עד כי בקושי עלה בידי לפקוח את עיניי. אין ספק שדבר מה לא היה כשורה. התחלתי לזחול, פעולה שהתבררה כמכאיבה. נחטפתי מתוך קש עדין ביותר ונזרקתי באלימות לתוך סבך צמחי במבוק עוקצניים.

לאחר מאבק הצלחתי להיחלץ מהסבך, הגחתי מתוכו וגיליתי מעבר לו בריכה רחבה. ישבתי בקצה שלה ותהיתי מה עליי לעשות. לא צצה בראשי כל מחשבה מועילה. אחרי זמן מה קלטתי שאם אבכה,  אולי השוסיי יבוא לקחתני. ניסיתי להשמיע כמה יללות חלושות, אך אף אחד לא הופיע. עד מהרה נשבה רוח בבריכה והֵחל להחשיך. הייתי רעב עד מאוד. רציתי לבכות, אך כוחי לא עמד לי. לא יכולתי לעשות דבר. עם זאת, משהחלטתי שאני מוכרח למצוא מזון, הסתובבתי באִטיות רבה ועזבתי את הבריכה. ההתקדמות הייתה מכאיבה ביותר, ובכל זאת, הִתמדתי בה, ואיכשהו זחלתי הלאה עד אשר הגעתי לבסוף למקום שבו קלט חוטמי סימנים לנוכחות אנושית. החלקתי לנחלה מבעד לפרצה בגדר במבוק שבורה, מתוך מחשבה שדבר מה יצוץ ברגע שאכנס פנימה. היה זה הימור גמור: אם גדר הבמבוק לא הייתה שבורה בנקודה ההיא, אפשר שאחרי ככלות הכול, הייתי גווע ברעב לצד הדרך. אני מבין כיום עד מה נכונה היא האימרה "מה שאמור לקרות יקרה". ביום המסוים ההוא הפרצה בגדר שימשה לי דרך קיצור לשריון הצב¹ של השכן.

ובכן, הגם שעלה בידי לזחול לתוך הנחלה, לא היה לי מושג מה לעשות הלאה. החשכה ירדה במהירות. הייתי רעב, בחוץ היה קר, וגשם החל לרדת. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז רגע נוסף.

לא נותרה לי ברירה אלא להתאמץ להגיע אל מקום מסוים, שמאחר שהיה מואר יותר נדמה חמים יותר. אז לא ידעתי זאת, אך למעשה כבר הייתי בתוך הבית, שבו נקרתה לי כעת הזדמנות לבחון זנים נוספים של המין האנושי. תחילה פגשתי את או–סאן, משרתת, בת אותו הזן אך אכזרית אף יותר מהשוסיי. ברגע שראתה אותי תפסה בעורפי והעיפה אותי אל מחוץ לבית. בהשלימי עם העובדה שאפסה תקווה, שכבתי דומם כאבן, עיניי עצומות בחוזקה, ושמתי מבטחי בהשגחה העליונה. אפס, הרעב והקור היו ללא נשוא. בנצלי רגע שדעתה של או–סאן הוסחה, זחלתי שנית ונחתתי במטבח. עד מהרה הועפתי משם שנית. זחלתי פנימה פעם נוספת ושוב הועפתי החוצה. אני זוכר שהתהליך חזר על עצמו פעמים אחדות. מאז אותו היום אני סולד עד מוות מאותה אישה, או–סאן.

אתמול הצלחתי סוף–סוף לפטור את עצמי מתחושת ההתמרמרות כלפיה, שכן, יישבתי עמה את החשבון כשגנבתי את ארוחת דג המקָארל שלה.

כאשר כמעט הועפתי בפעם האחרונה, הגיע אדון הבית להתלונן על הרעש ולדרוש הסבר לכך. המשרתת הרימה אותי מעלה, הפנתה את פניי לאדון ואמרה, "החתלתול התועה הזה מנדנד לי. אני מגרשת אותו החוצה והוא חוזר וזוחל לתוך המטבח." האדון בחן קצרות את פניי, תוך שסובב את השערות השחורות מתחת לנחיריו. ואז אמר, "אם כך, הניחי לו להישאר," ופנה ונכנס לבית. האדון נראה אדם שאינו מרבה בדברים. המשרתת השליכה אותי בכעס למטבח. כך אירע שאימצתי לי בית זה למקום מגורים.

לעתים רחוקות בלבד נפגש אתי האדון פנים אל פנים. אני שומע שהוא מורה בבית ספר. מיד בשובו מבית הספר, הוא מסתגר בחדר העבודה שלו למעלה עד סוף היום, ולעתים רחוקות מגיח מתוכו. האחרים בבית סבורים כי הוא עובד קשה להחריד. הוא עצמו מעמיד פנים של מי ששקוע תמיד בעבודה. אולם למען האמת, הוא עובד הרבה פחות קשה מכפי שהם חושבים. לעתים אני נכנס על קצות האצבעות לחדר העבודה שלו להציץ בו, ומוצא אותו חוטף תנומה קלה. מפעם לפעם פיו מזיל ריר על הספר שבקריאתו הֵחל. בטנו רפויה ועורו הצהבהב–חיוור נעדר חיוניות וגמישות. ואף–על–פי–כן, הוא גרגרן גדול. אחרי סיימו ארוחה הגונה, הוא מכניס לבטנו תסס–טאקה נגד צרבת¹ ואחרי כן פותח ספר. לאחר קריאה של כמה דפים הוא נעשה מנומנם. הוא מזיל ריר על הספר. שגרה זו הוא מקיים באדיקות מדי ערב בערב. לעתים אפילו אני, חתול ותו לא, מסוגל לחשוב שתי מחשבות בעת ובעונה אחת. "למורים קל בחיים. אם נולדת בן אנוש, מוטב לך להיות מורה, שהרי, אפשר לישון כל–כך הרבה ועדיין לשמש מורה; בחיי, אפילו חתול יוכל ללמד." אבל, לדברי האדון, אין קשים מחייו של מורה, ובכל פעם שחבריו מגיעים לבקרו, הוא מתלונן ורוטן.

בימיי הראשונים בבית הייתי מאוד לא מקובל על כולם, פרט לאדון. בשום מקום לא הייתי רצוי, ואף אחד לא התייחס אליי. העובדה שעד עצם היום הזה לא ניתן לי שם מצביעה בבירור עד מה חסר חשיבות אני בעיני כולם. אני משלים עם המצב, ומנסה לבלות זמן רב ככל האפשר במחיצת האדון, האיש שהכניס אותי לביתו. בבוקר, בקוראו את העיתון, אני קופץ ומתכרבל על ברכיו. בשעה שהוא שוכב למנוחת אחר הצהריים שלו, אני יושב על גבו. וזאת לא מפאת חיבה מיוחדת כלשהי לאדון, אלא משום שאין לי ברירה אחרת; אין לי למי לפנות מלבדו. בנוסף לכך, ולאור התנסויות אחרות, גמרתי אומר לישון על מיכל אורז מבושל שנשאר חם במהלך שעות הבוקר, ועל מחמם הרגליים המרופד במהלך שעות הלילה, ובחוץ במרפסת כשמזג האויר נאה. אבל הדבר הנעים לי יותר מכול הוא להתגנב למיטת הילדות ולהצטנף ביניהן. יש שתי ילדות, האחת בת חמש שנים והשנייה בת שלוש; הן ישנות בחדר משלהן וחולקות מיטה אחת. תמיד אני מצליח למצוא בין שתיהן חלל מסוים שלתוכו עולה בידי להידחק. אבל אם, לרוע מזלי, אחת הילדות מתעוררת — אני בצרות. כי לילדות אופי רע לב, בייחוד לצעירה ביניהן. הן מתחילות לבכות בקול רם, תהיה השעה אשר תהיה, אפילו באמצע הלילה, ולצעוק "הנה החתול!" ואז תמיד מתעורר בחדר הסמוך האדון העצבני שסובל מהפרעות בעיכול, וממהר להיכנס לחדר הילדים. בחיי, רק אתמול הכה אותי אדוני בישבני בסרגל עץ עד זוב דם.

בהתגוררי כך במחיצת בני אדם, ככל שאני מרבה לבחון את התנהגותם, כך אני נאלץ להסיק כי הם אנוכיים. בייחוד הילדות הללו. לדעתי, שותפותיי למיטה אנוכיות במידה שלא תיאמן.

כשהרוע משתלט עליהן הן תולות אותי במהופך, תוחבות את פניי לשקית נייר, משליכות אותי ומגרשות אותי במוט ברזל לאזור המטבח. יותר מזה, אם אני מבצע מעשה קונדס קטן ביותר, חוברים יחדיו כל אנשי הבית לרדוף אחריי ולהענישני. לפני כמה ימים, כשהעמדתי פנים שאני משייף את ציפורניי על מחצלת קש, התמלאה גברת הבית חימה כה עזה, וכעת היא מרשה לי להיכנס לחדר שבו פרושה מחצלת קש באי רצון בולט. הגם שאני רועד מקור על רצפת העץ במטבח, היא נשארת אדישה ומתעלמת באכזריות מסבלי. מיס בלאנש, החתולה הלבנה שמתגוררת ממול, מושא הערצתי, מספרת לי בכל פעם שאנו מתראים שלא קיים יצור כה חסר לב כאדם. יום אחד היא המליטה ארבעה חתלתולים יפהפיים. אבל שלושה ימים לאחר מכן, השוסיי של ביתה לקח את ארבעתם וזרק אותם לבריכה בחצר האחורית. מיס בלאנש, בהזילה דמעות, דיווחה לי בפרוטרוט על אותו מקרה, והבטיחה לי כי על–מנת להגשים את אהבת ההורה הטבועה בנו וליהנות מחיי משפחה יפים, ניטל עלינו, גזע החתולים, לפתוח במלחמה כוללת נגד כל בני האדם. אין לנו ברירה אלא להכחידם. אני חושב שזוהי הצעה מאוד הגיונית. והחתול הזכר מהבית השכן, ששלושה צבעים מפארים את פרוותו, ממורמר על כך שיצורי האנוש אינם מבינים את טיבן של זכויות הקניין. בקרב בני מיננו, מובן מאליו הוא, שמי שמוצא דבר מה, יהיה זה סרדין מיובש או נתח דג קיפון אפור, קונה את הזכות לאוכלו. ואם חוק זה מושם ללעג, רשאי הנפגע לנקוט אלימות. אבל דומה כי יצורי אנוש אינם מבינים מהן הזכויות על רכוש. בכל פעם שאנחנו תופסים משהו ראוי לאכילה, הם מתכופפים ולוקחים אותו מאתנו. בהסתמכם על כוחם ותו לא, הם גוזלים מאתנו באדישות צוננת דברים שעל–פי הצדק אנו אמורים לאכול.

מיס בלאנש חיה בבית של איש צבא, והאדון של החתול הזכר הגדול הוא עורך דין. אבל מאחר שאני חי בביתו של מורה, אני מתייחס לעניינים מסוג זה בקלות רבה יותר. אני חש כי החיים אינם בלתי הגיוניים כל עוד אפשר להתקיים, אף שבקושי, מיום אחד לשני. לבטח, גם בני האדם לא ישגשגו לנצח. לדעתי, הטוב ביותר הוא לחכות בסבלנות ליומם של החתולים.

והדיבור על אנוכיות מזכיר לי שהאדון שלי הפך את עצמו פעם לטיפש בשל ליקוי זה. אספר לכם על כך. תחילה עליכם להבין שאדון זה שלי נעדר כישרון העולה על הממוצע בתחום כלשהו; אך אף–על–פי–כן הוא אינו נמנע מלנסות את כוחו בכל דבר ודבר. הוא תמיד כותב האייקו¹ ומקדיש אותם לקוקייה²; הוא שולח ל"מורנינג סטאר³" שירה בסגנון חדש; יש לו קטע סיפורת אנגלית רצוף שגיאות גסות; הוא מפתח תשוקה למילים תחיליות; הוא לוקח שיעורים בדקלום תמלילים של מחזות נו⁴; ולפעמים מתמסר להשמעת רעשים זוועתיים בכינור. אבל צר לי לומר שאף אחת מפעילויות אלה אינה מובילה אותו לדבר. ובכל זאת, חרף העובדה שהוא סובל מהפרעה בעיכול, הוא מתמלא התלהבות בהתחילו להגשים משימה כלשהי. פעם זכה לכינוי החיבה: "המאסטרו של חדרון המים", כשנשא קולו בדקלום בשירותים, אבל הוא נשאר אדיש לגמרי לכינוי ועדיין אפשר לשומעו שם מדקלם, "אני טאירה–נו–מונמורי," וכולנו אומרים, "הנה הולך מונמורי" וצוחקים בלעג לשגיונותיו.

איני יודע מדוע קרה הדבר הבא; ביום נאה אחד (יום תשלום השכר, כארבעה שבועות אחרי שהתחלתי לגור שם) נחפז אדון זה שלי לחזור הביתה, חבילה גדולה תחת זרועו. תהיתי מה קנה. התברר שרכש צבעי מים, מכחולים וכמה דפי נייר "ווטמן⁵". ניחשתי שכתיבת–האייקו ודקלומי ימי הביניים עומדים להיזנח לטובת ציור בצבעי מים. ואמנם, מיום המחרת ובכל יום לאחר מכן במשך זמן רב, הוא לא עשה דבר פרט לציור תמונות בחדר העבודה שלו. הוא אפילו ויתר על תנומות אחר הצהריים שלו. עם זאת, מתוך הסתכלות בתוצאה, אי אפשר היה לקבוע מה צייר. ככל הנראה, הוא עצמו לא העריך ביותר את עבודתו זו, שכן, יום אחד, כשחבריו שהתמחו בענייני אסתטיקה באו לבקרו, שמעתי את השיחה הבאה:

"אתם יודעים, זה די קשה. כשמסתכלים במישהו אחר שמצייר, זה נראה די קל, אבל כשלוקחים ביד את המכחול, מבינים כמה זה מסובך." כך אמר אדוני האצילי, והייתה זו אמת לאמיתה.

חברו שהביט באדוני מעל למשקפיו זהובי המסגרת העיר, "זה רק טבעי שאדם לא מסוגל לצייר טוב במיוחד מרגע שהוא מתחיל. מלבד זה, אדם אינו יכול לצייר בתוך הבית מתוך כוח הדמיון בלבד. האמן האיטלקי, אנדרי דל סארטו¹, ציין כי אם ברצונך לצייר תמונה, מוטב לך תמיד לצייר את הטבע כפי שהוא. בשמיים יש כוכבים. על האדמה יש טל מתנוצץ. בבריכה יש דגי זהב. על עץ זקן אפשר לראות את עורבי החורף. הטבע עצמו הוא תמונה חיה כבירה. אתה מבין? אם אתה רוצה לצייר תמונה ציורית, מדוע שלא תנסה רישום מקדים?"

"אוה, אז אנדרי דל סארטו אמר את הדברים האלה? לא ידעתי זאת כלל. כשחושבים על העניין, זה ממש נכון. באמת, ממש נכון." האדון התרשם יתר על המידה. ראיתי חיוך מלגלג מאחורי המשקפיים המוזהבים.

ביום המחרת, כאשר נמנמתי להנאתי במרפסת, כבכל יום, הופיע האדון מחדר העבודה שלו (צעד בלתי רגיל כשלעצמו) והֵחל להעסיק את עצמו בדבר מה מאחורי גבי. בשלב זה כנראה התעוררתי, ובתהותי על מעשיו, פקחתי את עיניי כדי חריץ ברוחב שניים–וחצי מילימטרים ושם ראיתיו ממש הורג את עצמו בניסיון להיות אנדרי דל סארטו. בקושי התאפקתי לא לצחוק. הוא מתחיל לצייר אותי רק משום שהחבר שלו מתח אותו! כבר ישנתי די, ואני משתגע ליילל, אבל כשאני רואה את האדון שלי רושם בלהיטות כזאת, אין לי לב לזוז; אז ויתרתי וסבלתי בשקט. אחרי שצייר את קו המתאר שלי, התחיל לצייר את פניי. אני מודה, שאם מתייחסים לחתולים כאל יצירות אמנות, אני רחוק מלהיות פיתוי לאספנים. אני בהחלט לא סבור שגזרתי, פרוותי ותווי פניי עולים על אלה של חתולים אחרים. אבל מכוער ככל שאני עשוי להיות, אין כל דמיון נתפס ביני ובין הדבר המוזר שהאדון שלי מצייר. ראשית לכול, הצבעים לא נכונים. הפרווה שלי, כמו זו של חתולים פרסיים, מצטיינת בדוגמת שריון–צב על רקע אפור צהבהב חיוור. ועובדה זו לא נתונה לוויכוח.

ולמרות זאת, הצבע שהאדון שלי בחר אינו צהוב ואינו שחור, אינו אפור ואינו חום, וגם לא שילוב כלשהו של ארבעה צבעים ברורים אלה. כל מה שאפשר לומר הוא שהצבע שבו השתמש הוא איזשהו צבע. יותר מכך, ומוזר עד מאוד, בפניי אין עיניים. אפשר להסביר היעדר זה בכך שהרישום הוא רישום של חתול ישן; אולם למרות זאת, מאחר שאין ולו רמז למיקום העיניים, לא ברור אם זהו רישום של חתול ישן או של חתול עיוור. בסתר לבי חשבתי לעצמי שרישום כזה לא יצלח, גם לא כציור של אנדרי דל סארטו. עם זאת, לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מנחישותו המפחידה של אדוני. אם הדבר היה תלוי בי, בשמחה הייתי מדגמן למענו. אבל הטבע דורש את שלו זה זמן מה. שרירי גופי מעקצצים. כשהדקירות הגיעו לשלב שלא יכולתי עוד לסבול, מוכרח הייתי לדרוש את חירותי. מתחתי לפנים את כפותיי הקדמיות, דחקתי את צווארי מטה ופערתי פה בפיהוק. משעשיתי כל זאת, שוב אין טעם לנסות להישאר דומם. הרישום של אדוני התקלקל ממילא, כך שביכולתי גם לפסוע לעבר החצר האחורית ולעשות את צרכיי. נרגש ממחשבותיי אלה, אני מתחיל לזחול משם בעצלתיים. מיד נשמעת צעקת "טיפש שכמוך" בקולו של אדוני, שמביע תערובת של זעם ואכזבה. יש לו מנהג קבוע לומר "טיפש שכמוך" בגדפו מישהו. הוא אינו יכול שלא לומר זאת כי אינו יודע מילות גידוף אחרות. אבל חשבתי שדי חצוף מצדו, ולכן לא צודק, לכנותני "טיפש". אחרי ככלות הכול, הייתי סבלני מאוד עד לשלב זה. כמובן, מכיוון שנוהג הוא להפגין הנאה מועטה כל אימת שאני מזנק על גבו, אסבול בהכנעה את קללותיו; אבל זה קצת מטומטם להיקרא "טיפש" רק משום שאני קם ללכת להשתין על–ידי מישהו, שמעולם לא עשה עמי מעשה חסד מתוך רצון טוב ונועם הליכות. העובדה העיקרית היא שכל בני האדם נפוחים מרוב שביעות רצון מוגזמת בשל כוחם האכזר. כל עוד לא יגיע לארץ יצור מסוים חזק יותר מאנשים ויציק להם, אי אפשר לדעת לאילו ממדים נוראים תגיע שחצנותם בסופו של דבר.

אפשר להסתגל לדרגה זו של אנוכיות, אבל שמעתי פעם דיווח בקשר לחיסרון זה של בני האדם, שעשוי הוא גם להיות מכוער וגרוע פי כמה וכמה.

בצד האחורי של ביתי יש מטע תה, אולי ארבעה מטרים מרובעים, ואף שאינו גדול, הרי הוא מקום מסודר בצורה נעימה ושטוף שמש. אני נוהג ללכת לשם בכל פעם שמצב רוחי טעון חיזוק; למשל, כשהילדות מקימות רעש כה רב עד כי איני יכול לנמנם בשלווה או כשהשעמום משבש את תהליך העיכול שלי. יום אחד, יום קיץ שצץ בין ימי החורף, בשעה שתיים אחר הצהריים לערך, הקצתי מתנומה נעימה של אחרי ארוחת צהריים ופסעתי לי אל מטע התה למען תרגול גופני. מרחרח את שורשי שיחי התה, זה אחר זה, הגעתי לגדר הברושים בקצה המערבי, ושם ראיתי חתול ענק ישן שינה עמוקה על ערוגת חרציות, ומשקלו מועך את הפרחים ומשטחם. דומה שלא שם לב אליי בהתקרבי. ייתכן ששם לב אך נוכחותי לא העסיקה אותו. מכל מקום, שם הוא שכב, שרוע לכל אורכו, נוחר בקול רם. נדהמתי מהאומץ ומההעזה שאִפשרו לו, למסיג הגבול, לישון בשוויון נפש כזה בגינתו של מישהו אחר. הוא היה חתול שחור לחלוטין. השמש של שעת אחר הצהריים המוקדמת שפכה עליו את קרניה הזוהרות ביותר, ונדמה היה שלהבות בלתי נראות מתלקחות מפרוותו המבריקה. היה לו גוף נפלא; אפשר היה להגדיר אותו כגוף של קיסר ממלכת החתולים. ללא ספק, היה כפול ממני בגודלו. מלא הערצה וסקרנות שכחתי את עצמי לגמרי. עמדתי מולו בלי לזוז, כמו בול עץ, מהופנט, תוקע בו עיניים פקוחות לרווחה. הרוחות המערביות הקלות של יום הקיץ הבלתי צפוי נשבו בעדינות, מנידות זרוע של שמשייה שנראתה מעל לגדר הברושים, וכמה עלים נשרו על ערוגת החרציות המחוצות. הקיסר פקח בפתאומיות את עיניו העגולות הענקיות. הרגע ההוא זכור לי עד היום הזה. עיניו נצצו בחן רב בהרבה מאותו ענבר עמום שבני אדם כל–כך מוקירים. הוא נשאר לשכב ללא נוע. במקדו במצחי הקטנטן את האור החודר שקרן מהחלק הפנימי של עיניו, שאל, "ומי אתה, לעזאזל?"

חשבתי שפנייתו במילים אלה משווה נופך לא אלגנטי לדמותו כקיסר, אבל משום שקולו היה כה עמוק ומלא כוח עד כי יוכל להרתיע כלב בולדוג, נשארתי מוכה אלם ומלא ייראת כבוד. ועם זאת, בהרהרי בכך שאולי אסתבך בצרה אם לא אשכיל להחליף עמו דברי נימוסים, עניתי בצינה, בטון דיבור מלאכותי, צונן ככל שהצלחתי, "אני, אדוני, חתול. ועדיין אין לי שם." ברגע ההוא הלם לבי במהירות רבה פי כמה מהרגיל.

בנימה של נזיפה חריפה ציין הקיסר, "אתה… חתול? טוב, שהשד יקח אותי. מכל מקום, איפה אתה מסתובב, לכל הרוחות?" חשבתי שחתול זה מדבר בגסות מוגזמת.

"אני גר כאן. בבית המורה."

"הא, זה מה שחשבתי. אתה נורא רזה." כקיסר אמיתי, דיבר בהתלהבות גדולה. אם לשפוט לפי אופן הדיבור שלו, הרי שלא ייתכן שהוא עצמו חתול בעל רקע מכובד. לעומת זאת, ניכר בו שהוא אוכל לשובע, והוא נראה בהחלט מפוטם, כמעט שמן, בברק השמנוני שלו. הייתי חייב לשאול אותו, "ואתה, מי אתה בכלל?"

"אני? אני ריקשה–בלקי." הוא נתן את תשובתו בעוז ובגאווה מסוימת; שהרי ריקשה–בלקי היה ידוע היטב בשכונה כטיפוס קשוח באמת. כפי שאפשר לצפות ממי שגדל במוסך ריקשות, הוא קשוח אך בהחלט לא מחונך. לכן, מעטים בלבד מאתנו מתרועעים אתו, ומדיניותנו השגורה היא "לשמור מרחק הגון ממנו." כתוצאה מכך, כששמעתי את שמו, חשתי עצבנות ואי נוחות מסוימת, אך בו בזמן בזתי לו. בהתאם לכך, ומתוך כוונה להדגיש עד כמה הוא בור, המשכתי את השיחה בדרך של חקירה.

"מי לדעתך נעלה ממי, בעל ריקשה או מורה?"

"בחיי, כמובן, בעל ריקשה. הוא חזק יותר. תסתכל באדון שלך, איך הוא רזה, כמעט עור ועצמות."

"אתה, כחתול של בעל ריקשה, נראה מאוד קשוח. אני רואה שאוכלים טוב אצלכם."

"אה, טוב, בכל מה שקשור אליי, אף פעם לא חסר לי משהו הגון לאכול, בכל מקום שאני נמצא. וגם אתה, למה שלא תבוא אתי במקום לזחול פה במטע תה? בתוך חודש תשמין כל–כך שאף אחד לא יכיר אותך."

"בזמן המתאים אולי אבוא ואבקש להצטרף אליך, אבל נראה לי שבית המורה גדול מזה של הבוס שלך."

"אתה מטומטם! בית, כמה שיהיה גדול לא יעזור למלא בטן ריקה." הוא התנשף בלהט. מרעיד בפראות את אוזניו, אוזניים חדות כגבעולי במבוק איתן חתוכים בזווית, ועזב את המקום ברוגז.

כך הכרתי לראשונה את ריקשה–בלקי, ומאז אותו היום נתקלתי בו פעמים רבות. בכל פעם שאנחנו נפגשים, הוא מדבר אליי בחשיבות, כפי שצפוי מחתול של בעל ריקשה; אבל אותה תקרית מצערת שהזכרתי מוקדם יותר באה לידיעתי מסיפור שסיפר לי.

יום אחד בלקי ואני שכבנו כרגיל להשתזף בשמש בגינת התה. פטפטנו על הא ודא כאשר, לאחר שהשמיע את התפארויותיו הרגילות כאילו לכולן קשר לעניינים חדשים לגמרי, שאל אותי, "כמה עכברים תפסת עד עכשיו?"

אמנם אני מחמיא לעצמי על שהידע הכללי שלי נרחב ועמוק מזה של בלקי, אך אני מוכן להודות שכוחי הגופני ואומץ לבי נופלים בהרבה משלו. למרות זאת, באופן טבעי, שאלתו המתגרה השאירה אותי נבוך קמעה. אף–על–פי–כן, עובדה היא עובדה, ויש להתייצב מול האמת. לכן עניתי, "למען האמת, למרות שאני תמיד מתכנן לתפוס עכבר, אף פעם לא הצלחתי בכך."

בלקי צחק בצורה מוגזמת, מרטיט את שערות שפמו הארוכות שבלטו נוקשות סביב חרטומו. בלקי, כמו כל הרברבנים האמיתיים, קצת רפה שכל. כל עוד אתה מקשיב לו ונוהם בהנאה, ומעמיד פנים שאתה מתרשם מעלילות הגבורה שלו, הוא חתול צייתן פחות או יותר. זמן קצר אחרי שהכרתיו, למדתי דרך זו כדי להסתדר אתו. כתוצאה מכך, בהזדמנות זו שבה מדובר, חשבתי גם שלא יהיה זה מן התבונה להחליש את עמדתי בניסיון להגן על עצמי, וכי אנהג בפיקחות אם אחמוק מהנושא בכך שאדרבן אותו להתפאר בהצלחותיו שלו. וכך, בלי לעורר מהומה, בחרתי להובילו באומרי, "אתה, בהתחשב בגילך, ודאי תפסת מספר ראוי לציון של עכברים, הא?" אין ספק, הוא בלע את הפתיון בחשק רב. "טוב, לא יותר מדיי, אבל בטח תפסתי שלושים או ארבעים," נשמעה תשובת המחץ שלו. "אני יכול להתגבר על מאה או מאתיים עכברים, בכל רגע, בעצמי בלי עזרה," המשיך, "אבל לא על סמור. סמור אני פשוט לא מסוגל לנצח. פעם עברתי גיהינום עם סמור."

"באמת?" שאלתי בתמימות. בלקי מצמץ בעיניו העגולות, אך לא חדל מלדבר.

"זה היה בשנה שעברה, ביום הניקיון הכללי בבית. כשהאדון שלי זחל מתחת ללוחות הרצפה עם שק סיד, הופיע פתאום סמור גדול מלוכלך והשמיע קול רחש."

"באמת?" עשיתי את עצמי מתרשם.

"אמרתי לעצמי, 'אפשר לחשוב, מה זה סמור? רק קצת יותר גדול מעכבר.' אז רדפתי אחריו; הייתי נרגש מאוד, ובסוף דחקתי אותו עם הגב לתעלה."

"יפה מאוד," היללתי אותו.

"בכלל לא. כמפלט אחרון הוא הניף את הזנב שלו ותקע נאד מגעיל. אוף! איזה ריח היה שם! מאז, כל פעם שאני רואה סמור, אני מרגיש עלוב בצורה בלתי רגילה." בשלב זה הוא הרים כפה קדמית וליטף את חרטומו כמה פעמים כאילו הוא עדיין סובל מהצחנה של השנה שעברה.

די ריחמתי עליו, ובמאמץ לעודדו, אמרתי, "אבל כשמדובר בעכברים, אני מתאר לעצמי שאתה משתק אותם במבט מהפנט אחד. ואני מניח שאתה שמן להפליא וגון הפרווה שלך כל–כך יפה, משום שאתה לוכד עכברים כל–כך נפלא; נראה שאתה חתול שניזון מעכברים רבים." הגם שדברים אלה אמורים היו להחמיא לבלקי, הרי שבאופן מוזר למדיי הם גרמו לו לתגובה הפוכה מהצפוי. הוא נראה ממש שפוף והגיב באנחה כבדה.

"זה מדכא," אמר, "כשחושבים על זה. כמה שעובדים בפרך כדי לתפוס עכברים… בכל העולם הגדול אין יצורים חצופים יותר מבני אנוש. כל עכבר שאני תופס, הם מחרימים, ושמים בתא המשטרה הקרוב¹. בגלל שהשוטר לא יכול לקבוע מי תפס את העכברים, הוא פשוט משלם פני לזנב לכל מי שמביא אותם. לדוגמה, האדון שלי כבר הרוויח חצי כתר תודות למאמצים שלי, אבל הוא אף פעם לא נתן לי ארוחה הגונה בתמורה. העובדה הברורה היא שבני האדם, כולם כאחד, גנבים בדם, וזה הכול."

הגם שבלקי רחוק מלהיות מבריק, אי אפשר להתווכח אתו על מסקנתו זו. הוא מתחיל להיראות כעוס עד מאוד והפרווה על גבו סומרת. מוטרד משהו מסיפורו של בלקי ומתגובותיו, המצאתי תירוץ מעורפל והלכתי הביתה. אבל מאז אותה שיחה אני נחוש בדעתי שלא לתפוס עכבר לעולם. עם זאת, לא קיבלתי את הזמנתו של בלקי להפוך לשותפו ולשחר עמו לטרף אחר מעדנים אחרים פרט למכרסמים. אני מבכר את החיים הנוחים, וללא ספק, קל יותר לישון מאשר לצוד מנות גדולות. כשחיים בביתו של מורה, דומה שגם חתול מאמץ אופי של מורים. עליי להשגיח היטב על עצמי שמא באחד הימים אתחיל גם אני לסבול מקשיים בעיכול.

הדיבור על מורים מזכיר לי שדומה שהאדון שלי הבין לאחרונה את חוסר הכשרון שלו כצייר בצבעי מים; שכן תחת התאריך האחד בדצמבר כתב ביומן שלו את הקטע הבא:

באספה היום פגשתי לראשונה מישהו שאת שמו לא אזכיר. אומרים שניהל חיי תענוגות. ואכן, הוא נראה כאיש העולם הגדול. מאחר שנשים אוהבות טיפוסים כמותו, יהיה זה אולי מתאים יותר לומר שלא סתם ניהל חיים כאלה, אלא נאלץ לנהל חיים של רודף תענוגות. אני שומע שאשתו הייתה בתחילה גיישה. אפשר רק לקנא בו. על פי רוב, אלה שמטילים דופי באנשים כאלה אינם מסוגלים בעצמם לנהל חיי הוללות. יתר על כן, רבים מאלה שמחשיבים את עצמם למופקרים אינם מסוגלים אף הם לחיי הוללות. אנשים כאלה אינם מחויבים לחיות חיי תענוגות, אלא נוהגים כך מבחירתם שלהם. כך אני בעניין צבעי המים. איש מאתנו לעולם לא יצליח. ולמרות זאת, אדם הולל כזה סמוך ובטוח שהוא באמת איש העולם. אם נקבל את העובדה, שאדם נהיה איש העולם בכך שהוא שותה סאקי במסעדות או פוקד בתי פגישות אהבים, הרי שבה במידה אוכל אני לקנות לי שם של צייר צבעי מים. הרעיון שייטב לציורי צבעי המים שלי אם לא אצייר אותם כלל מוביל אותי למסקנה, שלמעשה, איש כפר מגושם וחסר תרבות עולה בהרבה על אנשי העולם הטיפשים הללו.

אני מתרשם שאבחנותיו בקשר לאנשי העולם אינן משכנעות משום מה. וידוי הקנאה שלו בנוגע לאותה אישה שעבדה כגיישה בהחלט מטומטם ולא ראוי למורה. אף–על–פי–כן, הערכתו באשר לציור צבעי המים שלו צודקת בהחלט. אכן, אדוני שופט טוב מאוד של אופיו שלו, אבל בכל זאת מצליח להמשיך להתרברב. שלושה ימים לאחר זאת, בארבעה בדצמבר, הוא כתב ביומנו:

בליל אמש חלמתי שמישהו הרים את אחד מציורי צבעי המים שלי שזרקתי במחשבה שהוא חסר ערך. האדם בחלומי הכניס את הציור למסגרת נפלאה ותלה אותו על מסמר. בהביטי בחלומי בעבודתי הממוסגרת, תפסתי שלפתע הפכתי לאמן אמיתי. הרגשתי שבע רצון עד מאוד. כל הימים רק הסתכלתי ביצירתי מאושר, והשתכנעתי שהתמונה היא יצירת מופת. השחר האיר והתעוררתי; ובאור הבוקר נהיה ברור שהתמונה היא עדיין אובייקט מעורר רחמים כפי שהייתה כשציירתי אותה.

האדון, אפילו בחלומותיו, נראה כורע תחת נטל חרטות וצער בקשר לצבעי המים שלו. ואנשים שמקבלים על עצמם את נטל החרטה, בקשר לצבעי מים או לכל דבר אחר, לא קורצו מהחומר שאנשי העולם הגדול קורצו ממנו.

יום אחרי שחלם אדוני על תמונתו, הגיע לביקור האסתטיקן בעל המשקפיים המוזהבים. הוא לא הגיע לביקור זה זמן רב. ברגע שהתיישב שאל, "ואיך מתקדם הציור?"

אדוני נכנס לאווירת שאננות וענה, "ובכן, שמעתי בעצתך, וכעת אני מעסיק את עצמי ברישום. ואני מוכרח לומר שכשרושמים תופסים את צורות הדברים, את השינויים הדקים בגוונים, אשר עד כה נעלמו מהעין. אני מוכן להסתכן ולומר שהרישום התפתח במערב עד לרמתו הנוכחית הראויה לציון, אך ורק כתוצאה מהדגש שתמיד הושם שם על הנחיצות בו. בדיוק כמו שאנדרי דל סארטו ציין פעם." בלי לרמוז אפילו לקטע ביומנו, הוא מדבר באהדה על אנדרי דל סארטו.

האסתטיקן גירד את פדחתו, והעיר בצחוק, "תראה, האמת, שהמצאתי את מה שציטטתי כביכול מפיו של דל סארטו."

"מה?" אדוני עדיין לא מצליח לקלוט שאורחו הערים עליו וגרם לו להתנהג כטיפש.

"נו, כל הדברים האלה על אנדרי דל סארטו שאתה מעריץ במיוחד הם המצאה שלי. לא חשבתי שתתייחס לכך ברצינות." והוא צחק וצחק, מתלהב מהמצב.

שמעתי את שיחתם ממקומי במרפסת, ולא יכולתי שלא לתהות מה יירשם היום ביומן. האסתטיקן הזה הוא ממין האנשים שהנאתם היחידה היא להוליך אנשים שולל בדבריהם המבוססים על מרמה בלבד. דומה שהוא לא חשב על ההשלכה שתהיה לפטפוטיו אודות אנדרי דל סארטו על רגשות אדוני, שכן הוא המשיך לקשקש בגאווה, "לפעמים אני רוקח שטויות ואנשים לוקחים אותן ברצינות. ואז נוצרת תחושה אסתטית של קומיות קיצונית, שבעיניי היא מעניינת. לפני כמה ימים אמרתי לסטודנט אחד, שניקולאס ניקלבי הציע לגיבון להפסיק להשתמש בשפה הצרפתית לכתיבת יצירת המופת שלו 'ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית', ואמנם הצליח לשכנע את גיבון לפרסם אותה באנגלית. והנה, התברר שלסטודנט הזה זיכרון מושלם, והיה משעשע מאוד לשמוע אותו חוזר על מה שאמרתי לו מילה במילה, ברצינות תהומית, בפני מושב הדיון של אגודת הספרות היפנית. ואתה יודע, היו שם אולי מאה מאזינים, וכולם ישבו והקשיבו לשטויות שלו בהתלהבות עצומה!

"למען האמת, יש לי סיפור נוסף, אפילו טוב יותר. לאחרונה, כשהייתי בחברת כמה אנשי ספרות, אחד מהם הזכיר במקרה את 'תיאופנו', הרומן ההיסטורי של איינסוורת' על מסעות הצלב. ניצלתי את ההזדמנות להעיר שזוהי מונוגרפיה רומנטית מדהימה והוספתי הערה, שתיאור מות הגיבורה הוא תמצית העלילה כולה. האיש שישב מולי, אחד שמעולם לא הגה את צירוף המילים 'אני לא יודע', הגיב מיד ואמר שקטעים מסוימים אלה אמנם כתובים באופן יוצא מהכלל. מאבחנה זו שלו הסקתי, שגם הוא כמוני לא קרא מעודו את הספר."

פעור עיניים שאל אותו אדוני המסכן הסובל מבעיות עיכול, "בסדר גמור, אבל מה היית עושה אם היה מתברר שהנוכחים האחרים כן קראו את הספר?" נראה שאדוני לא מוטרד מחוסר ההגינות שבמרמה מעין זו, אלא רק מהמבוכה הצפויה לאורחו אם ייתפס בשקר. השאלה אינה מבהילה את האסתטיקן כלל ועיקר.

"ובכן, אם זה יקרה, אגיד שהתבלבלתי בשם של ספר דומה." ושוב, לא מוטרד בעליל, פרץ בצחוק.

הגם שהוא מתהדר במשקפיים נאים זהובי מסגרת, אופיו דומה במידה בלתי רגילה לזה של ריקשה–בלקי. אדוני לא אמר דבר, אך פלט טבעות עשן, כמודה בכך שהוא עצמו נעדר העזה חצופה כזאת. האסתטיקן (ברק עיניו כמו השיב באלם 'אין פלא; אתה הרי לא הצלחת להתמודד אפילו עם צבעי מים') המשיך בקול רם:

"אבל אם נשאיר את הבדיחות בצד, הרי אין להכחיש שציור תמונה הוא עניין מסובך. אומרים שליאונרדו דה וינצ'י אמר פעם לתלמידיו לצייר רישומים של כתם על קיר הקתדראלה. מילים של מורה גדול. בשירותים, למשל, אם מישהו יבחן בתשומת לב את דוגמת דליפות הגשם על הקיר, יבחין בעיצוב המהמם, ביצירה הטבעית, המופיעה כל פעם מחדש. אתה צריך לפקוח את העיניים ולנסות לצייר מהטבע. אני בטוח שתוכל ליצור משהו מעניין."

"זאת שוב אחת מהתחבולות שלך?"

"לא; אני מבטיח לך שהפעם אני מתכוון ברצינות. לדעתי, התמונה שנוצרת על קיר השירותים באמת די מתוחכמת, אתה לא חושב? בדיוק ממין הדברים שדה וינצ'י דיבר עליהם."

"כן, בהחלט מתוחכמת," הודה אדוני בהסתייגות מסוימת. אבל איני חושב שעד כה רשם משהו בשירותים.

ריקשה–בלקי נראה לאחרונה קצת צולע. הפרווה המבריקה שלו נהייתה דלילה, ובהדרגה הולך ומתעמעם זוהרה. עיניו, שפעם ציינתי כי יפות הן מענבר, עכורות עכשיו מדוק לחות. ומה שמשך את תשומת לבי יותר מכול הוא אובדן כל החיוניות והנחישות הגופנית המוחלטות שאפיינו אותו. כשראיתיו בפעם האחרונה בגינת התה ושאלתיו לשלומו, התשובה הייתה מדויקת עד דיכאון, "נמאס לי מזה שסמורים מפליצים עליי ושמוכרי דגים מצליפים בי במוט ופוגעים בי."

עלי הסתיו, מסודרים בשניים–שלושה מדרגים ארגמניים בינות לעצי האורן, נשרו כחלומות עתיקי יומין. השיחים האדומים והלבנים ליד כיור הגינה המעוטר, השירו את עלי הכותרת שלהם — עלה לבן, עלה אדום — נשארו בסופו של דבר עירומים. כל יום יורדת ונעלמת שמש החורף מוקדם יותר מביום האתמול מהמרפסת הפונה דרומה, שאורכה שלושה מטרים. לעתים רחוקות עובר לו יום שבו לא נושבת רוח קרה. וכך למרבה הצער, תנומותיי בחוץ מתמעטות והולכות.

האדון הולך מדי יום לבית ספר ומיד עם שובו, מסתגר בחדר העבודה שלו. הוא אומר לכל מבקריו כי עייף מלהיות מורה. לעתים רחוקות בלבד הוא מצייר. הוא הפסיק לשתות את תסס הטאקה שלו באומרו כי זה אינו מועיל לו. הילדות, יצורים יקרים קטנים, מדשדשות כעת מדי יום ביומו לגן הילדים, אולם בשובן הם שרות שירים, מקפיצות כדורים, ולעתים, מחזיקות אותי תלוי בזנבי.

מאחר שאיני מקבל מאכל מזין כלשהו, איני משמין במיוחד; עם זאת, אני נאבק יום אחר יום לשמור על כושר טוב, ועד כה לא הוטל בי מום. איני לוכד עכברים. אני עדיין מתעב את או–סאן. אף אחד עוד לא מצא לנכון לכנותני בשם, אך מכיוון שאין זה מועיל ליילל מול הירח, גמרתי אומר להישאר כל חיי חתול חסר שם בביתו של מורה זה.

 

אני חתול מאת נטסומה סוסקי, תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, שנת 2013, 540 עמ'