ביקור בית עם הסופר רועי בית לוי: הרים אני רואה / סיפור של אכזבה שיש בה גם חמלה והבנה

הרים אני רואה מאת רועי בית לוי

עלילת 'הרים אני רואה' מאת רועי בית לוי, מתרחשת בישראל ענייה וחמה מן הרגיל – מדינה שהביסו אותה הבצורת ו'המצב', ושגם המשוגעים הגדולים ביותר כבר התייאשו ממנה. ביקור בתל אביב מול הדשא הצהוב והמיובש לחלוטין של כיכר המדינה, היה הרקע המושלם, מבחינתו, שעליו יכול היה לפרוש את העלילה שכבר הלכה והתגבשה בו לכתיבת הספר. ובכל זאת אין זה ספר קודר ובית לוי מוליך את שני גיבוריו, אב ובנו, ביד אמונה בספר בכורה מרשים.

רועי בית לוי הוא יועץ בתחום התקשורת הבינלאומית. בעבר עבד כעיתונאי, כמתרגם, כתסריטאי וכקופירייטר. הספר הרים אני רואה זיכה אותו בפרס טובה ויצחק וינר לעידוד יצירה ספרותית מקורית.

שם: רועי בית לוי

גיל: 38

סטטוס: נשוי+1

מגורים: תל אביב

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר הרים אני רואה, הוצאת עם עובד, 2014

רועי בית לוי (צילום מוטי קיקיון)

מאין שאבת את ההשראה לכתיבתך (לספר הזה)? "רציתי לספר סיפור שיש בו כישלון לא מביש. סיפור של אכזבה שיש בה גם חמלה והבנה. תליתי את כל אלה בסיפור אינטימי בין אבא לבן, שמתרחש על רקע קיצוני ודרמטי ובמקומות שכדי להגיע עליהם צריך לעצום את העיניים ולהיזכר".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כתבתי את הספר במשך שנתיים ולאחר הפסקה לא-קצרה להתאוששות חזרתי לסבב שני של כתיבה ושל עריכה, שנמשך כשנה".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספרי הראשון".

כיצד התחלת לכתוב? מה היה הטריגר? "הסיפור שניצב בלב הספר – מערכת היחסים בין האב לבנו – ליווה אותי במשך זמן רב וידעתי שאכתוב עליו, אבל רק כאשר מצאתי את עצמי יום קיצי אחד מול הדשא הצהוב והמיובש לחלוטין של כיכר המדינה, הבנתי שזה הרקע המושלם שעליו אוכל לפרוש את העלילה שכבר הלכה והתגבשה בי. באותו יום חזרתי הביתה וכתבתי את השורות הראשונות בספר, שאחר כך נמחקו ונכתבו מחדש פעמים רבות מספור, כמובן".

"מיעטתי לצאת מן הדירה, מאותו כלוב פתוח שכלאתי את עצמי בו. רוב הזמן שכבתי על גבי במיטה הזוגית, שנראתה לי קטנה כשהיתה שלנו ועכשיו התרחבה לאין קץ. כבר הכרתי כל סדק בתקרה ובבטון וכמו מגלה יבשות נחוש וחסר מורא הפלגתי על מפות הטחב שהותוו סביב למנורה, שאת נורתה השרופה התעצלתי להחליף. כמו אבות אבותי חציתי בבוקר את האוקיינוס האטלנטי ממזרח למערב. שטתי מדרום לאיים הקנריים שמעל לחלון ואל חופי דרום אמריקה שמעל לארון הבגדים. עגנתי באיים הקריביים שבקיר, ואחר כך גם בנהר לה פלטה שמעל לשידה, כדי להצטייד במים מתוקים ובעצים להסקה. לפנות ערב הפניתי את חרטום ספינתי מזרחה, כפי שעשו הורי לפני יותר משלושה עשורים, ושבתי בנתיב שהתוויתי בבוקר, לפני שנות דור. הפינטו, הניניה והסנטה מריה של שעותי המתות גילו עולמות חדשים עשויים מסיד ומלבנים, ושלושתן חזרו לנמל הבית ועל סיפוניהן תבלינים חריפים, בדים צבעוניים, זהב נוצץ ופולי קפה כהים. לעתים נאלצתי לצאת לקרבות מגננה ימיים נגד אויבים שאיימו לגדוע את נתיבי המסחר שלי בלב ים. איגפתי את הארמדה הספרדית ליד כתם רטיבות גדול במרכז התקרה ופקדתי על שר הימייה של הזיותי למתוח את מפרשי הצי ולהטיל למערכה את כל תותחי הממלכה. זה היה קרב מפואר, עקוב מדם ומקצף גלים, ובסופו התנוסס רק דגל אחד – הדגל שלי. עכשיו, כשאני מנסה לדמיין לעצמי את מראה פני בשעת הניצחונות האלה שבדיתי לעצמי בשעות שנמתחו בין שינה לשיעמום, אינני יכול שלא לגחך בבוז עמוק. איזה חיוך אווילי של שביעות רצון היה שפוך על פני, מתחת לשתי עיניים מעורפלות שנתלו בתקרה. זה לא היה אושר, ודאי שלא, אבל באותם ימים לא היה בכוחי להביא את עצמי קרוב יותר אליו". (מתוך הספר)

"אני אוהב את הקטע הזה, שהיה בין הראשונים שכתבתי לספר. אני חושב שהוא מצליח לתאר היטב איזו בדידות נלעגת וכלל לא רומנטית, שמאפיינת מאוד את המספר".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך? "זיכרונותי, הסיפורים המשפחתיים שגדלתי עליהם וחלק מהביוגרפיה שלי ושל אבי שימשו לי כנקודת הפתיחה ממנה יצאו גיבורי הספר לדרכם העצמאית, שלעתים הפתיעה גם אותי".

"חצי שעה אחר כך, כשכבר היינו במכונית — הפעם שאלתי סוזוקי סוויפט אדומה מאספן קשיש שהיה שולח אותי פעם בחודש להשיג לו כתרי תורה, חנוכיות, הגדות מאוירות ועוד עבודות יודאיקה מצפת – הבנתי סופית ששנינו מובסים ומחוסלים לגמרי, אף אם כל אחד מאתנו עוד טיפח, אם בקול רם ואם בסתר הלב, חלומות מעורפלים על הצלחה. החלומות שלו עדיין כללו את העסקה הפתלתלה והבלתי אפשרית שביקש לקדם במונטווידאו, ושלי טוו מחוטים דקיקים וכמעט בלתי נראים חיים שקטים עם איילת. רציתי הזדמנות שנייה, שחזור משופר של מה שהיה לנו קודם. גם הוא וגם אני ידענו שמדובר בפנטזיה, שלא לומר שקר בוטה. מכוח ההרגל המשכנו לטפח כל אחד את הזייתו הפרטית, אבל שלא כמוהו, לי לא היו עוד שאיפות של ממש להיות מה שאינני, ואילו הוא – כל מה שהוא רצה זה להיות אדם אחר"  (מתוך הספר)

"כאן מתחילה להתעורר אצל הבן ההזדהות והחמלה כלפי האב, גם אם הוא עדיין מעמיד פנים שהוא מסתייג מהן והאב עצמו".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הרים אני רואה עוסק בבן שמחפש את אביו, שלא הגיע בטיסה שהיה אמור להיות בה. תחילה הוא מחפש אותו ברחובות עירם, ואחר כך הלאה משם, בכל הכתובות שאביו התגורר בהן בגלגולי חייו וגם במחוזות הדמיון, השקר והאגדות המשפחתיות. המסע הביוגרפי הזה מתחיל במונטווידאו המנומנמת של שנות ה־40 של המאה שעברה, עובר באיי מאלווינאס הנידחים שענני מלחמה מתחשרים מעליהם, ומסתיים בנקודה מחוקה במדבר הישראלי. הספר מתרחש בישראל ענייה וחמה מן הרגיל – מדינה שהביסו אותה הבצורת ו'המצב', ושגם המשוגעים הגדולים ביותר כבר התייאשו ממנה, ובכל זאת אין זה ספר קודר: בכל התלאות שמזַמן המסע הזה נשמר חוש ההומור, ולא רק כעס יש בבן כלפי אביו שנעלם; אמנם שיקר לו ובזבז את כספו וברח, אבל מי שמתעקש להיאחז כמוהו בחלומותיו גם כשהכול סביבו קורס ואף מצליח בכך, קשה לבוז לו, ורגש אחר מתפתח כלפיו".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש מסרים שאתה רוצה להעביר בספר (באמצעות הסיפור)? "לצד ההנאה שבקריאה, ודאי שישנם מסרים שהספר טומן בחובו, אבל אני משתדל שלא להצהיר עליהם בצורה ישירה (הן בספר עצמו והן כשאני מדבר או כותב עליו), משום שהייתי מעדיף שהם יגיעו אל הקורא בכוחות עצמם, בלי תיווך או הסברים".

"קצתי בכל אותם מתגעגעים מקצועיים, שכמיהותיהם צפויות כל כך, עייפתי מלחצוב את דרכי במעמקי מכרה הזיכרון ומאסתי בסיפורים על ימים רחוקים שהיו ואינם עוד, דווקא משום שאני חי עליהם, או יותר נכון בזכותם. הלקוחות שלי הרי לא קונים ממני רק את החפצים הישנים שאני מציע למכירה, אלא בעיקר את הסיפורים העתיקים שדבקו בהם במרוצת הזמן – אותם סיפורים שאני עצמי מטפח ומנפח כדי שיגדילו את חלקי בכל תקליט, בגד או יצירת אמנות שהתגלגלו לידי. בסופו של דבר אינני אלא רוכל שנותן פתחון פה לזיכרונות החיים שהיו ואינם עוד. אני עורב לקחן שמוכר את החיים האלה בפיסות קטנות, בנתחים זעירים, לכל המרבה במחיר. זו הסיבה היחידה שבגללה הדברים אינם משתכחים ממני.. רק לשם כך אני טורח לזכור אותם. לולי כן הייתי שמח שדבר מכל מה שקורה לי עכשיו לא ייהפך לזיכרון" (מתוך הספר)

"כאן המספר מגלה כנות לגבי משלח ידו (סחר בחפצים משומשים), אך משקר לגבי המשיכה העזה שלו אל העבר ואל הזיכרון, שאינה רק עניין כלכלי, כפי שהוא מעמיד פנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים 'הפרש הפולני' מאת אנטוניו מוניוס מולינה, 'תחושה של סוף' מאת ג'וליאן בארנס, 'עשרה בדצמבר' מאת ג'ורג' סונדרס, 'כלאדם' מאת פיליפ רות', 'זרע הפורענות' מאת גיל קדרון".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "יש כמה סופרים שאני יכול לציין במיוחד: אוסוואלדו סוריאנו, פיליפ רות', אלזה מורנטה, איאן מקיואן, אורהאן פאמוק, גבריאל גארסיה מארקס. אני בטוח שמכל אחד נטלתי משהו והנחתי בספר שלי, גם אם מבלי דעת".

אילו ספרים קראת בילדותך? "קראתי כל מה שהתגלגל לידי –  את מכסת הספרים שהותרה לי לשאול מהספרייה העירונית, את הספרים שקניתי בדמי כיס בחנות הספרים "שייקספיר" ליד בית ילדותי ואת הספרים שקראו אחי הבוגרים והורי, שבדרך כלל לא התאימו לגילי. גם היום כמעט אין ספר שלא אתפתה להתחיל לקרוא בו (ולרוב גם אצלח את כולו עד לעמוד האחרון, בלי קשר למידת העניין שהוא גורם לי), אבל לבי נתון בראש ובראשונה לספרות הלטינו-אמריקאית, שפורטת אצלי על מיתר עדין שכולו געגוע אל מה שלעולם לא היה שלי".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "רובינזון קרוזו, אי הילדים ואי המטמון. יש הכנה טובה מהקריאה בהם לשהות ממושכת בלב הים?"

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני נמצא בשלבים הראשונים בהחלט של כתיבת הספר השני. אני מתחיל להכיר את הדמויות שיופיעו בו, לחבב אותן, לסלוד מהן, להזדהות עמן וגם לרצות לדחוק אותן אל הקצה".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "לבחור לעצמך קורא אחד – מוכר או זר, חי או מת – ולכתוב בשבילו. לא לחשוב על 'קהל קוראים' חסר פנים ושם ובטח שלא על מגמות ספרותיות עכשוויות או על מצבו של שוק הספרים".

משפט מסכם: "הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות להקדיש כמה מלים לאדם שתרומתו לתהליך העבודה על הספר בדרך כלל נשכחת, במקרה או בכוונה, כאשר מנתחים ומבקרים ספר חדש: העורך. במקרה של 'הרים אני רואה', קשה להפריז בחשיבות העבודה עם יובל שמעוני מ"עם עובד" על הספר. יובל קיבל לידיו את כתב היד הגולמי וליווה אותו בסבלנות, רוגע ועדינות נחושה עד לספר המוגמר. בתווך הוא לימד אותי שיעורים רבים וחשובים, ולא רק על מלאכת הכתיבה".

פרק ראשון מתוך 'הרים אני רואה':

שוב חלמתי על מים. גשם, ים, מפלים, נהרות, אגמים, שלוליות, טיפה אחת קטנה שנקווית בקצה ברז חלוד בחצר. זה זמן רב שנתי מתעקשת להשיב לי בכוח דמיונה המנומנם ובכזביה הרדומים את המוכר והשגור – את כל מה שהיה שלי ולעולם לא יהיה עוד ברשותי. אני זוכר שהמים זרמו במורד חלומי בשני מעיינות רחבים מקבילים, שני חתכים כחולים ורטובים בבשרה החיוור של האדמה היבשה. גדותיהם הצמיחו זרועות ענפים ארוכות ועטורות עלווה סמיכה כדי להצל עליהם, ועלים שנשרו בסחרור אטי התוו סביבם במים מעגלי אדוות קטנות עדינות להפליא. טבלתי את רגלַי בזרם והרגשתי איך המים אוחזים בי ברכות בכפם הצוננת. ישבתי תחת גשם דקיק ורענן, ומן האדמה הלחה נישא ריחו של עשב ירוק, ורוח קלה ליטפה את מצחי בעדינות חומלת. בחלומי הייתי מאושר, אך ברגע שפקחתי את עיני לכדי חרך צר, הצליפה בי השמש הישראלית העזה בשוט צורב חסר רחמים. האוויר היה חם וכבד. מיד עצמתי את עיני מאחורי משקפי השמש הכהים כדי להימלט אל הקרירות שעוד אצורה בראשי, אך ניצוצות זריזים של אור המשיכו לרצד על בטנת עפעפי, משאירים אחריהם סימנים זרחניים זעירים כחרירים שנעשו בסיכה ודרכם חודר האור הגס פנימה.

רק כעבור רגע ארוך הצלחתי להסתגל לבוהק הרוחש סביבי ולהבחין בקווי המתאר של הטרמפיאדה הצה"לית הנטושה, שעצרתי בה לפני זמן קצר כדי לנוח בצל הקלוש שגג הבטון האפור שלה סחט מעצמו. כעת חשתי גם את הצמא הנורא האוחז בגרוני כמו בצבת ואת הדממה המוחלטת המכתרת אותי, בוטה ואיומה כל כך עד שבלמתי בגרוני כחכוח קטן ומחוספס, כדי שלא אפריע לה.

הפניתי את ראשי באטיות לעבר הכביש הפרוש למרגלותי וראיתי בעברו האחר קמטוטי אדמה צהבהבים וגבעות נמוכות מנוקדות בסלעים לבנים, צרים וישרים כמו מצבות. לכאורה, הכול היה שם ברור ומואר ונוכח ומוחלט, והיה עלי להבין שאני רחוק מאוד מביתי ומחיי הרגילים, אבל באותו רגע עדיין היה זיכרון החלום כה מוחשי, עד שלא ידעתי אם אני ער ובאמת נמצא כאן או שמתוך תעתועי שנתי אני מדמיין את כל המרחק שעברתי ואת דרגש הבטון שאני שוכב עליו ואת החמה שיוצקת עלי את להטה ואת הרוח היוקדת שמסחררת באוויר אניצי צמחים כמושים ושקיות ניילון קרועות ומחככת גרגירי חול קטנים אלה באלה כדי להוציא מהם צלילי צרימה.

הבנתי, המים היו רק חלום. לא יותר ממחשבה תועה שנאחזה בקצות ציפורניה בצוק התלול של הכרתי. זה הכול. החלומות האלה שזורמים בהם מים בלי חשבון – חלומות של אינסטלטור – פקדו אותי לעתים תכופות ומילאו אותי אכזבה מרה בכל פעם שהקצתי וגיליתי שהחום והשמש לא נעלמו. לעתים תפסו את מקומם סיוטים על מישורים צחיחים ולבנים מעוצמת השרב ובהם מהלכים ילדים שפניהם שרופות. מאלה הייתי מקיץ בבעתה, ועד מהרה היתה מתחלפת בהקלה ובה נימה דקיקה של נחמה אווילית: המציאות, נוראה ככל שהיתה, טובה מן החלום.

זבובונים עצלים ריחפו ליד ראשי ונדבקו לחולצתי הבהירה. בפי עמד טעם תפל של עפר ושל לחם מעופש, ומגופי עלה ריח כבד של זיעה זרה. בתוך השקט המוחלט שמעתי כיצד הדם הולם ברקותי בקצב קבוע. התקשיתי להסביר לעצמי היכן בדיוק אני נמצא. הייתי בדרום הארץ, ללא ספק, אבל באותו רגע לא ידעתי הרבה יותר מכך. חיפשתי סביבי סימן היכר כלשהו, נקודת ציון בנוף הרחב, אבל לא מצאתי דבר. בשנים האחרונות העלימו גנבי המתכות החרוצים לא רק את אנדרטאות הברזל החלודות ואת לוחות הזיכרון, שהזמן מחה מעליהם את שמות המלחמות וההרוגים שנחקקו עליהם, אלא גם את השלטים הירוקים של מע"צ, שמציינים באותיות מחזירות אור את שמות היישובים הסמוכים ואת מספרי הכבישים המובילים אליהם. האותיות והספרות, השמות והמספרים, כולם הותכו ליציקות חלקות ואילמות ונמכרו לפי משקל לקבלנים שמבריחים את הסחורה לסין, למפרץ הפרסי או למזרח אירופה. לכל מקום אחר שבונים בו ומקימים, ולא רק מפרקים והורסים. מי שנוסע כעת בכבישים שהופשטו משלטיהם לא יכול לדעת אם הוא מתקרב ליעדו או מתרחק ממנו או אולי מקיף את יעדו שוב ושוב במעגלים אינסופיים.

איבדתי את דרכי.

אילצתי את עצמי לזוז קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לדחוק את גבי אל קיר הבטון של הטרמפיאדה ולהניף את גופי למצב של חצי ישיבה. לגמתי לגימה מדודה מבקבוק הפלסטיק, שחובר בתפס ברזל אל חגורת מכנסי, והקילוח החמים הזורם במורד גרוני החיה בי את הזיכרון, כמו נחל שמי הגשמים הממלאים אותו שוטפים מעל סלעיו את הבוץ ואת האבק שכיסו אותם בשכבה עבה של שכחה. "אם איבדת את הדרך, תחזור לנקודת ההתחלה", נשמע בתוכי קול מוכר. כך נזכרתי בסיבה להימצאותי במקום הזה. הגעתי כדי למצוא את אבא שלי. הוא שתמיד אמר לי לחזור להתחלה. לא חוכמת חיים מרשימה במיוחד – הרבה פעמים שאלתי אותו איך יודעים למצוא את נקודת ההתחלה הנכונה, הרי אנחנו מתחילים מחדש כל כך הרבה פעמים – אבל הנה, למרות הכול, אני פה. במקום שמשהו התחיל בו.

בימים האחרונים היתה לי תחושה שהוא עוקב אחרי. כמעט הבחנתי בו בכל צל חמקמק שארב לי בפינת הרחוב, בצליל נקישה מסתורי ששמעתי במהלך שיחת טלפון או בצללית כהה שבצבצה בשולי מראת הקטנוע בשעת לילה מאוחרת. לא ראיתי את פניו, אבל ידעתי שהוא מחכה לי שם כמו צייד מנוסה שמתחקה אחר עקבותי על הכביש, נובר בפח האשפה שלי כדי לקרוא את מכתבי הקרועים, מציץ בחלוני באמצע הלילה כדי לפענח בסבלנות את קוד הסתרים של תנועות עיני העצומות. רק כאשר האטתי בכוונה את צעדי כדי שישיג אותי – התעכבתי ליד חלון ראווה של חנות ריקה, כדי ללכוד את השתקפותו מעבר לכתפי, או סובבתי את ראשי לאחור בתנועה מהירה, כדי ללכוד סוף־סוף את מבטו – רק אז גיליתי שהוא אינו שם ונזכרתי שלמעשה אני הוא שמחפש אותו ולא להפך.

הוא נעלם. מישהו סיפר לי שהוא במדבר, מגשים לעצמו חלום ישן שחשבתי שנשכח ממנו מזמן. אינני יודע אם להאמין לסיפור הזה, אף אם הוא במקרה נכון לגמרי, אבל אני יודע שעלי למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר.

מחיתי את הזיעה מעל מצחי וקמתי על רגלי במאמץ גדול ובאנחה קולנית, שהפרה את השקט סביבי. המילים שמהן עשויות המחשבות קרקשו בתוך ראשי כמו מטבע בקופסת פח. הבטתי בשמים המלובנים שנתלו מעלי וראיתי אותם פתוחים ואינסופיים. שמים ישראליים לכל אורכם ורוחבם. סוככתי על עיני מפני כדור האש הבוער במרכזם כמו פצע פעור וחיפשתי לשווא עננים. זו תנועה שנהפכה בי זה כבר לטבע שני. העיניים מחפשות כמו מאליהן, היד מסוככת כמו מעצמה, והשמים נשארים אדישים כשהיו, חלקים ואטומים – מגש גדול של זכוכית חלבית שאינו מציע כל נחמה מְצלה.

שפתי מלמלו תפילת חולין שאמורה לבקוע את שערי הרקיע ולחלץ מהם מים. על האמונה ויתרתי, ולמעשה לא החזקתי בה מעולם. נשארה לי רק תקווה, קלושה ורזה ככל שתהיה, שהגשם יבוא סוף־סוף וישטוף אותי, ישטוף מעלי את הלכלוך ואת הכיעור שדבקו בי, יצנן את עורי הצרוב, יטביל אותי בשם אחר, ישיק אותי לחיים חדשים. סביר להניח שזה לא יקרה. אני הרי נוסע דרומה – רחוק ככל שיישא אותי הקטנוע המוטלא שלי בחמישים הסמ"ק החלשלושים שלו – והסיכויים שירד גשם, דווקא כאן ודווקא עכשיו, מעטים מאוד. אפסיים. כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם – שמונה, תשע, אולי אפילו יותר – ולא נראה שיחזור כעת.

מתי בכלל מתחילים לספור את היום הראשון של הבצורת? הרי הקיץ הבלתי פוסק הזה לא נחת עלינו ביום אחד. תחילה היה שם כי זה היה זמנו, ואחר כך מיאן להיפרד לשלום. הוא פשוט לא עזב. אולי אפשר להתחיל ביום האחרון של הגשם האחרון, אף אם עדיין לא ידענו אז שהוא יהיה האחרון. אז היה הגשם רק גשם – אדים שהתעבו לכדי טיפות שיורדות מהשמים בטבעיות מחזורית שאינה מודעת כלל לגודל המאורע.

אני מנסה לספר לעצמי מה עשיתי באותו יום ולא מצליח. כל כך הרבה קרה מאז, וכנראה גם על זיכרונותי אינני יכול לסמוך עוד. מן הסתם קמתי, התלבשתי, רטנתי על החשבונות, קיטרתי על תלאות השגרה, נרטבתי, התפשטתי, התייבשתי, אכלתי משהו שלא היה מתובל מספיק או שהיה מתובל יתר על המידה. קיוויתי שתהיה איזו תוכנית מעניינת בטלוויזיה והתבדיתי. את כל זה עשיתי בלי לדעת שלא יהיה עוד גשם, בלי לדעת דבר על שבע או שמונה או תשע השנים הרזות, הרעות והחמות שמחכות לי מעבר למפתן היום, מאז ועד עכשיו.

החזאים וההיסטוריונים יכולים מן הסתם לקבוע בדיוק מתי התרגשה עלינו עונת היובש הארוכה. אם יבקש זאת מהם מישהו, ויוסיף איזה שטר מקומט בתמורה לזמנם, הם יקומו מהכיסאות המשרדיים הנוחים, יטרחו ויבדקו ברישומים ובארכיונים ובהקלטות הישנות של מהדורות החדשות, עד שתתגלה להם התשובה. אבל אינני מאמין להם עוד, ופחות מכול לחזאים. אבא שלי נהג לומר שהם מפחיתים בכל פעם כמה מעלות מן התחזית בהוראה מגבוה, כדי שלא לדכדך את ההמונים, כדי לטעת בהם תקווה שמחר יהיה קריר ונעים, ולו במעט. הוא טען זאת באמונה ובלהט, כמו שעשה בכל פעם שדיבר על "הפוליטיקאים" ועל "ההמונים" ועל "המדינה", ואני שיתפתי אתו פעולה בכל פעם והסכמתי אתו, כי ניחם אותו לגלות שהוא לא לבד, ולי אין זה מעלה או מוריד אם הוא צדק או טעה שוב.

דבר אחד ידוע לי בוודאות: כבר זמן רב מאוד לא ירד כאן גשם, והכול השתנה. אינני יודע אלא שהאספלט שאני דורך עליו בדרכי דרומה מתבקע תחת רגלי, ושהנוף סביבי צבוע בגוונים מדכדכים של חום ושל צהוב שסיבתם היובש המתמשך ובקווים בלתי נמחים של שחור פחמי שהותירו השרפות המשתוללות באזורי הספר, בלי שיימצא מישהו שישים להן קץ.

המקום הזה, על נופיו וכבישיו, פניו שונו בידי אסונות ואכזבות, וכיום הוא עזוב, רחוק עוד יותר מן המסלול הנכון. ובכלל, מהו המסלול הנכון? האם זה אותו נתיב חיים שאך לפני שנים אחדות, רחוקות כל כך, חשבתי שאני מתקדם בו אל יעדי? אינני יודע. בהיעדר עקב נעל שידחק בצלעותי, שוט שיצליף בי וגרון שיגער בי, פניתי כמה פניות שגויות בדרך עד שהגעתי לכאן, לטרמפיאדה המאובקת הזאת. לנקודת האמצע במסע, שסופו לא נראה באופק המדברי.

לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול. מתי בדיוק מתחילים למדוד את משכו של משבר כלכלי? כנראה מיום שכלכלן מהיר תפישה מתראיין לעיתון יומי ומגדיר זאת כך, לפני שחכמולוגים אחרים, זריזים פחות, מגרדים נמרצות בראשיהם וכותבים במחברת הרעיונות הדקיקה שלהם כינויים מתחכמים חדשים ומדגישים אותם בשני קווים כחולים או אפילו בכוכבית מקושקשת: "צונאמי כלכלי", "טייפון פיננסי", "מפולת בשוק", "יום הדין של המשק", "השפל הגדול החדש", "המצב".

כל עסקי האינטרנט וההיי־טק והננו־טכנולוגיה והמיקרו־ביולוגיה והנדל"ן הספקולטיבי והאנרגייה הסולרית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵּרות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. מכל המספרים הגדולים שעליהם נשענה הכלכלה המזנקת קדימה לא נשאר כמעט דבר. החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן.

מפלצת שחורה ואטומה שלה תריסר ראשים, כזו היא הדלות, ולכל אחד מראשיה תריסר ראשים משל עצמו – נסה לקצוץ אחד בגרזן או לנסר אותו בלהב משונן, ומיד יצמחו במקומו שניים חדשים. נסה להפנות אליה את גבך ומיד היא תשלח את ידיה אל כיסיך לקחת ממך את כספך ואת ביתך, ואחר כך גם את חלומותיך ואת צרור זיכרונותיך שאגרת לימים הקשים שיגיעו. והנה הגיעו, הימים האלה, ועוד איך הגיעו. אין ימים קשים מאלה.

מה קדם למה? הבצורת או המפולת? אין לדעת. חיי כאן עדיין לא נתנו בי בינה מספקת לקבוע איך התחיל הכול ומי בדיוק אחראי למה. המעט שהצלחתי ללמוד עד כה פילס את דרכו לראשי במהלומות אגרוף ובדחיקות מרפקים, ובדרך הזאת לא הבנתי אלא ששתי אלה – התאומות הסיאמיות, בצורת ומפולת – הגיעו כרוכות יחד, זו מדגישה את זו. כל אחת בנפרד אולי היתה נסבלת, אבל יחד הן בלתי אפשריות.

אמנם במקום הזה מקובל להאדיר את העבר ולחשוב שהיה טוב ונדיב כלפינו, אבל הפעם נראה שכך באמת היה. נראה שגרוע מזה לא ייתכן: החנויות מעולם לא היו ריקות יותר, הרחובות מעולם לא היו עזובים יותר, התקווה מעולם לא היתה דלה כל כך והאתמולים מעולם לא נראו זהובים כל כך. הו ארצי, מולדתי השנייה, השאולה, ארץ נוי אביונה. אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדולים ממך נתלשים ומתקלפים, בועיות חום פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים והמתנבאים והמקווים לטוב. ברגים ומסמרים חלודים מתגוללים כעת ברחובותייך, מצטברים בפתחי הביוב שיבש. את הולכת ומתמלאת בסחי חוצות, בהמולה ממארת. לו היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי.

לעתים הייתי רואה את העקבות הקלושים שהותירו הדרורים והעורבנים באבק שהצטבר על אדן חלוני, אבל לא שמעתי עוד ציפורי שיר שורקות מענפי העצים. חשבתי שזה סימן רע, אך מה בעצם אני יודע על ציפורים, אם עורבים, אם דרורים ואם קיכלים מצויצים. למעשה, אינני יודע דבר על הטבע. כל חיי הייתי מוקף קירות וכבישים וסניפים של רשתות מזון מהיר ותחנות דלק. קצרים ומתוכננים היו ביקורי באיזה חוף מגודר ומוסדר חנייה או בהר שסומנו בו שבילים כבושים ובטוחים בידי פקח של החברה להגנת הטבע.

גם ילדים משחקים קשה לראות כאן, וזמן רב לא שמעתי את צחוקם. לא נשארו מהם אלא עטיפות דביקות של ארטיקים וגושישי מסטיק שעוד נדבקים לסוליות בזמן שאני צועד ברחובות המטונפים לכל אורכם ורוחבם וגובהם – מן האספלט ועד לסיד הגגות. מדי פעם הרגשתי בחסרונם, אך בעצם מה אני יודע על ילדים?

מעט מאוד שרד. כל מה שהיה ישן ורעוע התבלה עוד יותר, וכל מה שנבנה או הורכב בשנים האחרונות מחומרים זולים והודבק בידי בעלי מלאכה קצרי רוח תלוי על בלימה. אפילו התשוקות הגדולות איבדו את להטן.

עליתי על הקטנוע שלי, במאמץ רב התנעתי אותו והתרחקתי מהר ככל שיכולתי. קווי המתח הגבוה תפרו במהירות את הנוף הצחיח בחוט שחור כמו במכפלת מכנסיים. סחטתי את ידית הגז עד הסוף, עד שנחרצו בכף ידי הימנית קווים אדומים. הקטנוע הצייתן השתנק מרוב מאמץ להניע את שנינו קדימה, אבל אני התקשיתי להניח את עברי מאחור. חשתי אותו נושף בעורפי, אוחז במותני כדי שהרוח החמה לא תפיל אותו בסיבובים החדים. הוא נהג המשנה שלי, שלוחש באוזני מתי לפנות ימינה או שמאלה ומתי להמשיך ישר. הוא ששלח אותי לקצה הרחוק של המדינה הקטנה והקמלה הזאת.

האם אני נוסע בכיוון הנכון? לא ידעתי. אינני יודע אלא שאני נוסע רחוק ככל שיידרש כדי לחפש את אבא שלי. הוא אבד לי ולכן עלי לחזור לנקודת ההתחלה. אני שומע באוזני רוחי את הרי"ש הלטינית המתגלגלת שלו קוראת לי ומפצירה בי לבוא בעקבותיו. זו רי"ש רכה, רוחשת, רותחת, רוקדת, רוטנת, רועמת, רועדת, רכה, רעבה, רפה, רודנית, רחוקה. אני מרגיש שכוח גדול הודף אותי לקראתו, ודמעות מלוחות וצורבות של חמלה ושל געגוע ממלאות את עיני כשאני חושב עליו, ואולי נבעו רק ממגע הרוח היבשה שמצליפה בי כעת בשארית כוחותיה גשם יבש של אבק.

 הרים אני רואה מאת רועי בית לוי, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, שנת 2014, 489 עמ'