ביקור בית עם הסופרת אורה אחימאיר: כלה / סיפור אהבה טראגי גדול מן החיים

"לא שיערתי שיום אחד אצא לחטט כאחוזת דיבוק בשורשיה ובעברה של אמי. ככלות הכול היא נעלמה מחיי כשהייתי בת עשר. יחלפו שישה עשורים עד שתתגלה פיסת קרטון צהובה אשר תטלטל את חיי ותשיק מסע של גילויים שיחשוף את הסודות הגדולים של חייה", מספרת הסופרת אורה אחימאיר. ב'כלה', ספרה האישי הנוגע ללב, היא חושפת סיפור אהבה טראגי גדול מן החיים ותיאורי חיים בצפת של שנות השלושים בצל המאורעות.

אורה אחימאיר היא ממקימי "מכון ירושלים לחקר ישראל" שאותו ניהלה במשך 31 שנים וזוכת אות "יקיר ירושלים" לשנת 2011 על תרומתה לעיר. יום אחד נטשה הכול והתמכרה לרדיפה אחר רסיסי היזכרות לפני שזיכרונם של הזוכרים יימוג והמסמכים ידהו.

"הפתעות רבות חיכו לאורך הדרך ויד המקרה התערבה פעם אחר פעם כאשר החיפוש העמיק והתפרש מירושלים לצפת ומצפת להונגריה ולפולין. החידות הסתבכו ובסוף הדרך לא ניתן היה לפרום את כל התעלומות, אבל יריעה רחבה של אירועים היסטוריים – חלקם עלומים נחשפה והעשירה את הספר", אומרת אחימאיר.

שם: אורה אחימאיר

גיל: 71

סטטוס: נשואה ליעקב, אם לאבישי וענת, סבתא לתומר, נמרוד, שירה, אמיר, אדם ויואב

מגורים: ירושלים

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר 'כלה', הוצאת עם עובד, 2012

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "זיכרונות, ראיונות, שיטוטים, ספרי היסטוריה והרבה  מן הדמיון.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "חמש שנים".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "הספרים 'מחול העקרבים' של שפרה הורן, 'בעיית שפינוזה' של ארווין יאלום, 'סוף הגוף' של אייל מגד".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "לא סופר אחד כמה. ביניהם אייריס מרדוך, עמוס עוז, חיים באר".

אילו ספרים קראת בילדותך? "מכל הבא ליד".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "ספר תנ"ך, 'על אהבה וחושך' של עמוס עוז, שירים של יהודה עמיחי, לא החלטתי איזה כרך".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "הוצאתי כעשרה ספרי עיון שערכתי, רובם על ירושלים, זה רומן ראשון שכתבתי".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר הוא מסע לחשיפת סודות שהסתירה אמי אשר נפטרה בדמי ימיה. במהלכו אני מנהלת מסע לצפת ולגליל בשנות השלושים, מסע לתולדותיה העלומים של משפחתי וגם מסע פנימה אל הנפש ואל שנות ילדותי בקצה הנידח של ירושלים המנדטורית. יש בו הרבה אהבה ואמפתיה לאנשים שחיו כאן לפני מבלי להסתיר את טעויותיהם ואת קוצר ידם".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "עוד לא החלטתי".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אני עצמי כותבת מתחילה (עוד לא הסתגלתי לתואר "סופרת") זו יומרה גדולה מדי לתת טיפים לצעירים ממני".

משפט מסכם: "כתיבת 'כלה' הייתה חוויה מטלטלת, במשך חמש שנים חוויתי את העולם דרך עיניהם של גיבורי הספר, צעירים מאוהבים מצפת המנדטורית. הייתי ממשיכה את המחקר והכתיבה לאין סוף אך אירוע בריאותי הבהיר לי שבגילי יש סוף והסוף יכול להיות קרוב. הנחתי את העט ושילחתי את כתב היד".

כלה מאת אורה אחימאיר

בשנה השבעים לחייה יוצאת אישה שחייה סדורים ושלווים למסע מטלטל בעקבות אמה היפה והמסתורית שמתה בדמי ימיה. פיסת קרטון צהובה שהתגלתה במקרה בצפת מוליכה אותה לשרשרת של גילויים מפתיעים. היא מתוודעת לסודות משפחה עלומים ולסיפור אהבה קורע לב ולימי ילדותה בירושלים שאותם שכחה והשכיחה. היא מבקשת לדייק, חוקרת עדים, יוצאת לנסיעות ארוכות וחופרת בארכיונים ובעיתונים ישנים אבל יד המקרה מתערבת פעם ועוד פעם וכשקצרה ידה היא מטליאה קרעי ידע ומחברת ביניהם מן הלב ומן הדמיון.

בלב הסיפור יש כמה רגעים של חסד שדי בהם כדי להזין חיים שלמים. רגעים כאלה מניעים את מאמציהם הבלתי נלאים של הגיבורים וגם של הכותבת להתקרב למושא אהבתם, להתאחד אתו או להתפייס עם זכרו.

גיבורי הספר הם: האם היפהפייה שמרדה, שילמה מחיר כבר על המרי ויד הגורל רדפה אותה עד מותה. אהובה האומלל שראה אתה רק ארבעה ימים מאושרים לפני שנרצח. אביה שגילה תעצומות נפש והכיל את כל תהפוכות החיים והרגש, אך שב וטעה פעם אחר פעם.  ברקע נמצאת צפת החסידית בימי פורענות ושלוה וערב סחף שיעקור מתוכה משפחה עד אחרון בניה.

פרק ראשון

אמא מתה בין שישי לשבת בערב סחוף רוחות ואנחנו לא ידענו. לא הבחנו שאלה ימיה האחרונים.  כמו בכול שנות חולייה היינו שרויים בהונאת עצמנו ובתקוות שווא. שבוע לפני כן כפי שקורה לעיתים, חוותה מן  התאוששות ותאווה מחודשת לחיים. פתאום ביקשה שספרית תבוא לחפוף את ראשה ותספר את מה שנותר מרעמת השיער הגלי הזוהר. ביקשה את הצעיף החגיגי לעטוף את כתפיה וביקשה שאקרא באוזניה מן העיתון. פניה היפים התנפחו בתקופת המחלה, בצקות לא סימטריות פשו בהם ועיגולים שחורים עמוקים הקיפו את העיניים ועור הזית המתוח שלה האפיר והתרפט. עכשיו בימים האחרונים, התעדנו שוב פניה, העיניים הצטללו ואפילו האירו אבל הייתה חלשה ובקושי הניעה את ידיה. המילים שירתו אותה פחות ופחות, קולה הלך ונחלש ובמבט מרוכז שנבע ממקומות עמוקים בתוכה ניסתה להביע את אהבתה, תודתה וייאושה.

לא שיערתי שיום אחד אצא לחטט כאחוזת דיבוק בשורשיה ובעברה של אמא בניסיון עיקש לחשוף את  סודותיה ואת מקור אי ההבנות בינינו. ככלות הכול היא נעלמה מחיי כשהייתי בת עשר והסתלקה לגמרי מן העולם לפני חמישים ושבע שנים ובכל זאת תמיד הייתה שם. חידתית, רבת סתירות, יפה ולעולם לא מרוצה ממני ומן החיים. למעט שישה חודשים זוהרים של אושר  לאחר הולדת אחי, היו חייה קצרים ומרים.

סיפורה כפה את עצמו עלי ונעשה לעניין שאי אפשר להימלט ממנו. בגללו נסעתי לקצווי ארץ, תעיתי בדרכים לא מוכרות, סרקתי מסמכים דהויים, רדפתי אחרי קשישים  ונברתי באלבומים מתפוררים כדי לדלות עוד בדל זיכרון. הסיפור השתלט עלי ונעשה לנושא השיח שלי עם כל בני האדם – קרובים ורחוקים, הוא כפוי עלי ואני כופה אותו עליהם. עכשיו אני מכורה, זו איתקה שלי, המסע שמרגע שיצאתי אליו הייתי חייבת לעשות את כולו. להרים אבן ועוד אבן, להיעצר הלומה מול עדויות סותרות וגם להריע לעצמי חרישית על כל פיסת אבן שבאה להעשיר את מתווה הפסיפס השלם.

כדרך מכורים גם אני בטוחה שהכול בשליטה ואם רק ארצה אוכל לעצור אבל אני יודעת שאין סוף. את הסיפור על אמי ואבי אספר כנראה מחדש שוב ושוב ובכל פעם ילבש ויפשוט צורה וגם הם כמו שאר המתים יזעקו להישמע ולתקן כל גרסה. כדי למצוא מנוח במסע, הבאתי לכאן אבני דרך: עדויות ותמונות, ספרי היסטוריה וספרי מספרים והרבה השלמות מדמיוני הקודח.

בימיה האחרונים חזר אבא לחפש בעיניה של אמא את המבט ההוא מבית הקפה שלאורו ביקש את ידה שלוש עשרה שנים קודם לכן, בכל כוחו רצה להצית אותו בדיבורים ובמבטים משדלים כדי לדעת אחת ולתמיד אם אהבה אותו ואם בלכתה לבה יוצא אליו כמו שלבו יוצא אליה, או אולי היא שמחה שיבוא סוף לסבל והיא תוכל להתאחד עם בעלה הראשון  ולחיות את החיים שהיו יכולים להיות להם.  בעיניה הבהב רק אור חיוור ועמום והילה שלא הייתה שם קודם בקעה מעבר לטבעת המקיפה את האישון. 

ביום חמישי אמרו לאבא שמצב הדעיכה  של אמא  שממנו אין חזרה עלול להימשך שעות אולי ימים והוא חזר הביתה שותק ומכונס ושקע בהכנות לקראת שבת, הוא לא שב לראותה והניח לה לנשום את נשימותיה האחרונות והמיוסרות לבדה. מאמצי העידוד שלו כשלו ותפקידו תם, נגמרו גם המילים.  לפני כניסת השבת טלפנה אליו האחות הראשית והודיעה – בא הסוף.

אכלנו ארוחת שבת שקטה ואבא לא סיפר לנו דבר. לימים יאמר לי שהמחשבה איך ומתי לספר הפכה את קרביו ובכל פעם שהתחיל לדבר, עצר וחיכה לרגע מתאים והרגע לא הגיע. הוא פחד וגם קיווה  שנשאל משהו לפי תומנו ואז יאמר. לא היה לו מושג מה אומרים לילד שאמו לא תחזור לעולם ואיך מקלים על צער שלא ירפה לעולם, לכן העדיף לשתוק ולמשוך עוד קצת עד שתתגלה האמת. הוא חס עלינו ועל עצמו, חיפש מילים שלא נמצאו לו  וגם ידע שכשיאיר הבוקר כבר לא יהיה מנוס. טלפונים יצלצלו ומבקרים יגיעו, תתקיים לוויה ויתחילו חיים חדשים שבהם האובדן יהיה הדבר היציב והקבוע וכל היתר שברירי וחולף.  לילה ירד, הוא ישב ועישן, אולי חשב על אשתו של התנא רבי מאיר שהסתירה מפני בעלה את בניהם המתים עד צאת השבת כדי לדחות את הקץ ולהצדיק את הדין, אולי חשב על ימי גסיסתה של אמא, הימים שבהם קרסו מערכות הגוף  ורק הלב עוד פעם חלושות. בימים האחרונים אסר עלינו אבא ללכת לבית החולים ואמר שאמא נחלשה וצריך לתת לה לנוח. באופן מופרך דווקא בימים האלה קראו לו  במשרד לפתור משבר  עם רב חשוב, הוא נשלח לפייס ולתקן את התקלה. אבא  הסתער על המטלה בכל כוחו כאילו אשתו אינה גוססת, כאילו חייו אינם עומדים להתהפך. באופן מוזר גם שאב סיפוק מן היכולת לנוע בזריזות, לתמרן, להפעיל אנשים ולרצות את שולחיו. כשהשר שיבח אותו על פתרון הבעיה, ראיתי על פניו  שהיה מאושר. עכשיו ישב לבדו מכורבל במעיל על המרפסת אדיש לרוח ולקור ועישן בחשיכה. אני ושני אחי הקטנים  הלכנו לישון ולמחרת  בבוקר אסף את שלושתנו ואמר בשקט – אמא מתה.

דסי אחותי ואני פרצנו בבכי, דסי הייתה מבוהלת – מה יקרה עכשיו? מדוע ההחלמה שהבטיחו לא באה? מי יטפל בנו? אני לא רציתי להאמין, זו לא אמת, אני לא מאמינה ולא אאמין. שנים רבות הוספתי לחלום על שובה של אמא לחיינו והיא מלאת פליאה – מדוע בכינו על לכתה, מדוע השכחנו אותה הרי היא כאן ומעולם לא הלכה, עד היום היא מופיעה כך בחלומותיי. ובינתיים מה נעשה בריק הזה שנפער לרגלינו? איך נחייה בלעדיה?

הידיעה על מותה נפוצה כאילו מאליה והבית התמלא בני משפחה ומכרים. אבא ישב  בפינה וראשו שמוט באפס כוח, אחי בן השלוש על ברכיו. בבת אחת יצאה הרוח מכל מפרשיו של אבא, והוא הניח לאחרים לעשות כרצונם ולשחרר אותו מאחריות לאינספור המטלות של השנים האחרונות. לבו היה כבד וראשו ריק ממחשבות. שיעשו אחרים ויחליטו כרצונם.

כשיצאה שבת נערכה לוויה. בצדו הפנימי של  שער צדדי בחומת בית החולים שערי צדק ברחוב יפו נאספו בני המשפחה, בחוץ חיכו חברים ומכרים ובהם שלושה חברים שלי מן הצופים. בקושי הבחנתי בהם. רוח קרה שרקה, גשם הצליף, אני בכיתי בהתחלה בלי קול אך ליד הפתח גבר קול הבכי שלי  על שריקת הרוח ושאון טיפות הגשם. את דסי השאירו על דעת אחיה של אמא בבית ולימים יצטער על כך אבא כמו על הרבה עצות שקיבל משום שסופיות הפרידה נותרה לה עמומה. אמא נטמנה בבית קברות די חדש בגבעת שאול בין עצי אורן בסוף שורת מצבות קצרה סמוך לכניסה, לימים יגדל ויהפוך לעיר של קברים.

הגשם לא פסק ואנשי החברה קדישא נראו כמי שממהרים להימלט מפניו. אבא היה קפוא ומאובן מובל כרובוט עד שמישהו ניער אותו, דחף סידור לידיו, האיר בפנס ודחק בו – "קדיש עזריאל, צריך קדיש". רק כאשר הגה בקושי את המילים הראשונות "יתגדל ויתקדש שמי רבא" יד נעלמת טלטלה אותו טלטלה גדולה, משהו התפוצץ בתוכו ברעש נורא ואת המילים הבאות "שמי דקודשא  בריך הוא" כבר צעק בבכי. הקדיש שלו היה  הדבר הרחוק ביותר ממה שהתפילה  אמורה להיות.  במקום השלמה עם הגזרה השמימית, שבח לבורא עולם וצידוק הדין צעק אבא במחאה והתרסה אל ההרים, אל הגשם ואל הרוח, צעק  על העוול הנורא שנעשה לה,  על חייה ויופייה  שאבדו, על העוול שנעשה לו  ועל אהבת חייו שנלקחה, על הילדים שנותרו יתומים, על חוסר התקווה וחוסר הרחמים. את כל מילות הקדיש בכה וצעק לתדהמתם ומבוכתם של המלווים. האיש המאופק וטוב המזג הפך לחיה פצועה השואגת את כאבה, קדיש כזה לא שמעו.

באותו לילה ראיתי את אבא בוכה בפעם הראשונה והאחרונה בחיי.  גם אני  גם הוא היינו  שרויים בסערת נפש בלתי נשלטת, מנהמת לבנו יצאו קולות זעקה להרעיד את השמים, אבל השמים לא נעו. שנינו חווינו שם התרסקות. אבל ממחרת שבנו להיות שתוקים וחרישיים קוברים את הכאב עמוק בלב ומקימים עליו תל של ענייניות מעשית.

ארבעה מעשרת אחיה ואחיותיה של אמא הגיעו לכל ימי השבעה על מותה, נחמה מחיפה, ציפורה מראש פינה והאחים הירושלמים מלכה ויחזקאל. האחרים השתמטו בתואנות שונות. אמרו שהדרכים קשות והפרנסה דחוקה או הצטרפו רק לימים אחדים. מן הדרגשים הנמוכים והמזרנים שנפרסו על הרצפה עלו גם קולות של צחוק, וזיכרונות אך בעיקר ריב והתחשבנויות על עוולות שהתרחשו בימי ילדותם בביתם החסידי בצפת. אמא לא הייתה שם. לא דיברו עליה ולא עסקו בה. מי שהלך הלך וכבר אין בו עניין. הנשים ישבו ברגלים יחפות שהשנים ניכרו בהן. קרסוליים נפוחים, ורידים בולטים וציפורניים לא עשויות, גופן הרפוי שידר עייפות. בפינת החדר ישב אבא ידיו מכסות את פניו ושערו הדליל נופל על אצבעותיו. "הוא אהב אותה כל כך" התלחשו האחיות ובלי משים זקפו את גוון, אספו את רגליהן והישירו מבט משדר חמלה וגם הזמנה לתשומת לב. אני השתדלתי לחמוק פנימה בלי למשוך אלי את כל המבטים. יכולתי לשמוע את מחשבותיהם "היא לא דומה לה, חבל שלא ירשה את היופי הזה" וגם "למרות הארשת המבוגרת היא עדיין ילדה, כמה מסכנה".

חברים מבית הספר ומן הצופים באו לבקר. הם היו עצורים ומפוחדים, לראשונה בחייהם פגשו מוות של אדם שהכירו או עמדו ליד ילדה יתומה, כמה ילדות בכו ונמלטו מיד. מחנכי הכיתות שלי ושל אחותי הגיעו עם תעודה של הקרן הקיימת, ילדי בית החינוך לילדי עובדים נטעו ל"ד עצים על שם אמא ביער האם לציון שנות חייה. מעניין אם הוא עדיין קיים ואם העצים שרדו את דליקות היער המתחדשות מדי קיץ.

הבית התמלא מבקרים ורוב הזמן דנו בו בסיפורי צפת עירה של אמא. אבא  תמיד הזהיר אותנו מפני בית המדון שאמא יצאה ממנו ואזהרותיו לבשו צורה לנגד עינינו, שחו בעלבונות עוני שאינם מרפים ובחשדנות על עושק אמיתי ומדומה ובהתמקחויות לא מובנות. כך מדברים אנשים ששנאה איומה ואהבה איומה מלכדת אותם. אבא נשאר מחוץ לתמונה. בחלק מן הזמן דנו בו ובעתידנו והדעה הרווחת הייתה שיש לפזר את הילדים בין אחיה של אמא כדי שיגדלו בבתים שיש בהם אב, אם וחיי משפחה. בימים שאבא היה מותש, נטה להסכים. שמעתי שדברו על תורנות לפיה יעברו הילדים מבית לבית. אבא היה מרושש ועייף ופחדתי שייכנע וישלח אותנו מן הבית, אפילו קיבוץ היה עדיף בעיני על פיזור בבתי דודים ודודות שלא אהבתי וכמעט לא הכרתי.

ראיתי איך אבא מתבונן בנו ובמיוחד בשמוליק, אחי הקטן וידעתי שאינו מסוגל להיפרד ממנו. את  הילד הזה אהב ועליו ריחם כמו שחמל יעקב אבינו על בנו שאימו מתה עליו בלידתה והוא לא יזכור אותה. בסופו של דבר הסכים רק לנסיעה זמנית של דסי לבית אחת הדודות. את השפעותיה של החלטתו לא יכול היה לשער.

חיכיתי שהשבעה תסתיים וכולם יצאו סוף סוף מן הבית שאותו הפקיעו לעצמם וייעלמו שוב מחיינו. שאונם ולהגם הבריחו משם את רוחה של אמא ואני לא יכולתי להשתחרר מתחושות חרטה ואשם על האכזבות שהנחלתי לה. הרגשתי שגם אם ניתק חוט הטבור שקשר אותי אליה, לא חדלה ההתייסרות  על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי. יכולתי לנסות לכפר על המריבות בינינו, יכולתי להתאמץ יותר להיות מועילה ונאה יותר, יכולתי להיות זריזה יותר וחכמת ידיים, להאיר פנים לעולם כמו שרצתה שאהיה תמיד. התקשיתי לדמות לעצמי חיים ללא ביקור יומי בשערי צדק, התקשיתי לדמות את הימים שלי ושל  אבא בלעדיה.

כלה מאת אורה אחימאיר, הוצאת עם עובד, שנת 2012, 000 עמודים.