גבירת הנהרות מאת פיליפה גרגורי / סיפור סוחף ורב עוצמה, עשיר בתשוקה ובאגדה

הספר 'גבירת הנהרות' מאת פיליפה גרגורי, מגולל בפנינו את סיפורה המופלא של ז'אקטה, הדוכסית מבדפורד, שהלכה בשביל המתעתע בין הצדדים הלוחמים במלחמות הוורדים בבריטניה. זהו סיפור סוחף ורב עוצמה, עשיר בתשוקה ובאגדה, תוצאה של מחקר רב שנים, מספר את סיפור חייה האמיתיים של אמה של המלכה הלבנה.

השנה 1430,ז'אקטה, צאצאיתה של מלוסינה אלת המים, התברכה בראיית הנולד. כילדה ביקרה את דודה ופגשה באסירתו, ז'אן ד'ארק. ז'אקטה ראתה את כוחה שלה משתקף באישה הצעירה שהואשמה בכישוף. הן חולקות את המסתורין של קלף הטארוט המייצג את גלגל המזל, לפני שז'אן נלקחת אל מותה האיום מידי שליטי צרפת האנגליים.

ז'אקטה מבינה את הסכנה העומדת בפני אישה המעזה לחלום. היא נישאת לדוכס מבֶּדפוֹרד, המושל האנגלי של צרפת, והוא פותח לה צוהר לעולם מסתורי של למידה ואלכימיה. חברה היחידי במשק הבית הגדול הוא נושא כליו של הדוכס, ריצ'רד ווּדוויל, שנמצא לצדה כאשר הדוכס מת והיא הופכת לאלמנה צעירה ועשירה. השניים הופכים לאהובים ונישאים בחשאי. הם שבים לאנגליה כדי לשרת בחצרו של המלך הצעיר הנרי ה-VI, שם נעשית ז'אקטה לחברתה הקרובה והנאמנה של המלכה החדשה.

עד מהרה כובשים בני הזוג ווּדוויל מקום בלב לבה של חצר המלכות לנקסטר, אף שז'אקטה יכולה לחוש באיום הגובר מצד העם האנגלי ובסכנה מצד יריבים מקרב בני המלוכה. אפילו אומץ לבם ונאמנותם אינם יכולים להשאיר את בית לנקסטר על כס המלוכה. המלך הנרי שוקע בשינה מסתורית; המלכה מרגרט פונה לעזרתם של מקורבים בוגדניים וריצ'רד, הדוכס מיורק, מאיים למוטט את הממלכה כולה לטובת שושלתו היריבה.

ז'אקטה נלחמת עבור המלך שלה, עבור המלכה שלה ועבור בתה אליזבת שעל פי נבואותיה נכון לה עתיד יוצא דופן ובלתי צפוי שייקחו בו חלק תהפוכות גורל, כתר אנגליה והוורד הלבן של יורק.

"…במשך כל חיי אני עוסקת בהיסטוריה של נשים וחוקרת את מקומן בחברה ואת מאבקן לכוח. ככל שאני קוראת יותר על ז'אקטה, כך אני חשה שהיא מסוג הדמויות האהובות עליי במיוחד: כזאת שההיסטוריה המסורתית התעלמה ממנה או הכחישה את קיומה, אבל ניתן לגלותה על ידי חיבור פיסות ההוכחות המתעדות חיים יוצאי דופן, שלא תועדו בצורה קוהרנטית…", מספרת פיליפה גרגורי

פיליפה גרגורי היא המחברת של כמה רבי מכר, ביניהם בת בולין האחרת, ונחשבת לבת-סמכא מוכרת בתחום ההיסטוריה של הנשים. היא למדה היסטוריה באוניברסיטת סָאסֶקס ואת הדוקטורט שלה קיבלה מאוניברסיטת אדינבורו.

 

פרק ראשון

טירת בּוּרווּאָר, ליד אָרַאס, צרפת, קיץ-חורף 1430

היא יושבת, שלל המלחמה המשונה הזה, זקופה כמו ילדה צייתנית, על שרפרף קטן בפינת התא שלה. לרגליה שאריות ארוחת הערב שלה, על מגש פיוטר שמונח על הקש. שמתי לב שדודי שלח נתחי בשר משובח, ואפילו לחם לבן משולחנו שלו; אבל היא אכלה מעט. אני מגלה שאני נועצת בה את עיניי – מעבירה את מבטי ממגפי הרכיבה הנעריים שלה ועד למצנפת הגברית המכסה את שערה החום הקצר, כאילו הייתה חיה אקזוטית שנלכדה להנאתנו, כאילו מישהו שלח גור אריות כל הדרך מאתיופיה כדי לשעשע את משפחת לוקסמבורג הנעלה, ולצרף אותו לאוסף שלה. גבירה שהייתה מאחוריי הצטלבה ולחשה: "האם זו מכשפה?"

אינני יודעת. איך אפשר לדעת בכלל?

"זה מגוחך", אומרת באומץ הדודה רבתא שלי. "מי הורה לכבול בשלשלאות את הילדה האומללה? פתחו את הדלת מיד".

מיד נשמע מלמול מבולבל של גברים המנסים להעביר את האחריות מהם והלאה ואחר כך מסובב מישהו את המפתח הגדול שבדלת התא ודודה רבתא שלי צועדת פנימה. הנערה – שנראית כבת שבע עשרה או שמונה עשרה, מבוגרת ממני בשנים אחדות בלבד – מרימה את מבטה מבעד לפוני העקום שלה, בעת שדודה רבתא שלי מתייצבת מולה, ואז היא נעמדת לאט על רגליה, מסירה את כובעה וקדה קידה קטנה וגמלונית.

"אני ליידי ז'יאן, הגבירה מלוקסמבורג", אומרת דודה רבתא שלי. "וזו טירתו של הלורד ג'ון מלוקסמבורג". היא מחווה בידה לעבר דודתי: "זוהי אשתו, גבירת הטירה, ז'יאן מבֶּת'וּן, וזוהי אחייניתי מהדרגה השנייה, ז'אקטה".

הנערה מביטה בכולנו במבט יציב ומנידה בראשה לעבר כל אחד מאיתנו. כשהיא מביטה בי, אני מרגישה שהיא מושכת את תשומת לבי, הרגשה מוחשית כמו רפרוף קצות אצבעות בעורפי, כמו לחישת קסם. אני תוהה אם מאחוריה אכן נמצאים, כפי שהיא טוענת, שני מלאכים מלווים, ואם את נוכחותם אני חשה.

"את יכולה לדבר, נערה?" שואלת דודה רבתא שלי את הנערה שאינה פוצה את פיה.

"הו כן, גברתי", משיבה הנערה במבטא הכבד של חבל שמפאניה. הבנתי שנכון מה שמספרים עליה – היא אומנם עמדה בראש צבא והכתירה מלך, אך היא לא יותר מאשר בת איכרים. "האם תבטיחי לי שלא תברחי אם אורה להסיר את השלשלאות מעל רגלייך?"

היא היססה, כאילו זכות הבחירה בידה. "לא, אני לא יכולה".

דודה רבתא שלי מחייכת. "את מבינה מהי הצעת חנינה? אני יכולה לשחרר אותך, ותוכלי לגור איתנו כאן, בטירה של אחייני, אבל את חייבת להבטיח שלא תברחי".

הנערה מסבה את ראשה ומקמטת את מצחה. נדמה כאילו היא מקשיבה לעצה ממישהו. אחר כך היא מנענעת בראשה. "אני יודעת מהי חנינה כזאת. זה כשאביר אחד מבטיח משהו לאביר שני. יש להם חוקים כאילו היו במשחק דו-קרב ברכיבה. אני לא כזאת. דבריי הם אמת, לא שורות בשיר של טְרוּבָּדוּר. וזה אינו משחק בשבילי".

"נערה, חנינה איננה משחק!" מתערבת דודה ז'יאן.

הנערה מביטה בה. "ודאי שהיא משחק, גברתי. בני האצולה אינם מתייחסים ברצינות לעניינים האלה. הם אינם רציניים כמוני. הם משחקים במלחמות וממציאים כללים. הם יוצאים על סוסיהם וזורעים הרס בכפרים של אנשים טובים וצוחקים בזמן שגגות הקש בוערים. מלבד זאת, אני לא יכולה להבטיח הבטחות. כבר נתתי את הבטחתי".

"לזה שקורא לעצמו שלא בצדק מלך צרפת?"

"למלך השמים".

דודה רבתא שלי מהרהרת לרגע. "אומר להם להסיר מעליך את השלשלאות ולשמור עליך כדי שלא תברחי, ואז תוכלי לבוא ולשבת איתנו במגוריי. אני חושבת שעשית מעשה גדול מאוד למען ארצך ונסיכך, ז'אן, גם אם שגוי. ואני לא מוכנה לראותך כאן, תחת קורת גגי, כבולה בשלשלאות".

"תאמרי לאחיינך לשחרר אותי לחופשי?"

דודה רבתא שלי מהססת. "אינני יכולה לצוות עליו, אבל אעשה כמיטב יכולתי לשלוח אותך בחזרה לביתך. מכל מקום, לא אתן לו להסגיר אותך לידי האנגלים".

הנערה נרעדת למשמע המילה אנגלים, ומסמנת את סימן הצלב, כשהיא טופחת על ראשה ועל חזה באורח מגוחך ביותר, כמו שאיכר מצטלב בשם השטן. אני מחניקה צחוק. פעולה זו מושכת אליי את מבטה הקודר של הנערה.

"הם רק אנשים בשר ודם", אני מסבירה לה. "לאנגלים אין שום כוח מלבד זה שיש לכל בני התמותה. אינך צריכה לפחד מהם כל-כך. אינך צריכה להצטלב כשמזכירים אותם".

"אינני מפחדת מהם. אינני טיפשה עד כדי כך שאחשוש מהכוחות שלהם. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שהם יודעים שילי יש כוחות. בגלל זה הם מסוכנים כל-כך. הפחד מפניי מטריף אותם. הם כל-כך פוחדים ממני, עד שיהרגו אותי ברגע שאפול לידיהם. אני זו שמדירה שינה מעיניהם".

"כל עוד אני חיה, לא תפלי בידיהם", מרגיעה אותה דודה רבתא שלי; ומיד, ללא היסוס, ז'אן מביטה ישירות אליי במבט אפל וקשוח, מבט שנועד לוודא שגם אני שמעתי בהכרזה הכנה הזאת את צלילה של הבטחה ריקה מתוכן.

דודה רבתא שלי מאמינה שאם תוכל לגרום לז'אן לשהות בחברתנו, לשוחח איתה, להרגיע את הקנאות הדתית שלה, ואולי גם לחנך אותה, יהיה ניתן במשך הזמן להפוך אותה לנערה רגילה. וכך, הנערה הלוחמנית שנגררה מעל גב הסוס הלבן בקוֹמפיין תעבור מהפך, כיין חזק ההופך למים, ותהיה לאישה צעירה שתוכל להשתלב בין בנות הלוויה, אישה שתציית לפקודות ולא לצלצול פעמוני הכנסייה. כך אולי יעלימו ממנה עין האנגלים, שדורשים כי נסגיר לידיהם את המכשפה הרצחנית, הדו-מינית. אם לא יהיה לנו דבר להציע להם מלבד בת לוויה צייתנית אכולת חרטה, אולי יתרצו וימשיכו הלאה בדרכם רוויית הדמים.

ז'אן עצמה מותשת מהתבוסות האחרונות ומהתחושה הלא נוחה שהמלך שאותו הכתירה אינו ראוי לשֶמֶן הקדוש, שהאויב שאותו הניסה רודף עתה אחריה, ושהמשימה שניתנה לה על-ידי האל עצמו חומקת מבין ידיה. כל מה שהפך אותה לעלמה מאוֹרליאָן בעיני פלוגות החיילים המעריצים, החל להיות מוטל בספק. טוב הלב שמרעיפה עליה דודה רבתא שלי הופך אותה שוב לנערת כפר גמלונית חסרת ייחוד.

מובן שכל בנות הלוויה של דודה רבתא שלי סקרניות לדעת על ההרפתקה המסתיימת בחלחול אטי של תבוסה. לאחר פרק זמן שבו מבלה עמנו ז'אן את ימיה ולומדת כיצד להיות נערה ולא עלמה קדושה, הן מגייסות את האומץ לשאול אותה.

"איך ייתכן שהיית אמיצה כל-כך?" תובעת אחת מהן לדעת. "כיצד למדת להיות כה אמיצה? בקרב, אני מתכוונת?"

ז'אן מחייכת למשמע השאלה. ארבע מאיתנו יושבות על הדשא שעל גדת תעלת המגן של הטירה, חסרות מעש כילדות. השמש של חודש יולי קופחת מלמעלה וכרי המרעה סביב הטירה מנצנצים באובך החמים. אפילו הדבורים עצלות. הן מזמזמות ואחר כך נופלות בשקט כאילו השתכרו מהפרחים. בחרנו לשבת תחת הצל העמוק של המגדל הגבוה ביותר. מאחורינו, במי תעלת המגן הנראים כזכוכית, אנחנו יכולות לשמוע אחת לזמן מה קול בעבוע של דג קרפיון העולה אל פני השטח.

ז'אן שרועה כמו נער, ידה האחת טובלת במים והכובע מכסה את עיניה. בסל שלצדי מונחות חולצות תפורות למחצה שאנו אמורות לתפור להן מכפלות. הן מיועדות לילדים עניים מקָמברַיי הסמוכה. אבל העלמות מתחמקות מכל סוג של עבודה, לז'אן אין כל כישרון ובידיי נמצאת חבילת קלפי המשחק הגדולה והיקרה של דודה רבתא שלי. אני מערבבת את הקלפים, פותחת אותם ומביטה בעצלתיים בתמונות.

"ידעתי שהאל קורא לי", אמרה ז'אן בפשטות. "ושהוא יגן עליי, כך שלא היה בי פחד. אפילו לא בקרב הקשה ביותר. הוא הזהיר אותי שאפצע, אך אמר שלא אחוש כל כאב, ולכן ידעתי שאני יכולה להמשיך להילחם. אפילו הזהרתי את אנשיי ואמרתי להם שאפצע באותו יום. ידעתי זאת לפני שנכנסנו לקרב. פשוט ידעתי".

"את באמת שומעת קולות?" אני שואלת.

"ואת?"

השאלה מעוררת הלם רב. הנערות מסתובבות אליי בתנועה חדה ונועצות בי מבטים, ואני מגלה שאני מסמיקה תחת מבטן המשותף כאילו עשיתי משהו מביש. "לא! לא!"

"אז מה?"

"למה את מתכוונת?"

"מה את שומעת?" היא שואלת בטון הגיוני, כאילו כל אדם שומע משהו.

"ובכן, לא בדיוק קולות", אני אומרת.

"אז מה את שומעת?"

אני מעיפה מבט מאחוריי כאילו הדגים עצמם עלולים להרים ראש כדי לצותת לשיחה.

"כשמישהו מבני משפחתי עומד למות, אני שומעת צליל", אני אומרת. "צליל מיוחד".

"איזה מין צליל?" שואלת הנערה אליזבת. "לא ידעתי על כך. האם אני יכולה לשמוע אותו?"

"אינך שייכת למשפחתי", אני אומרת בעצבנות. "מובן שלא היית יכולה לשמוע אותו. את צריכה להיות צאצאית של… ומכל מקום, אסור לך לדבר על זה לעולם. אסור לך להקשיב לזה למעשה. לא הייתי צריכה לספר לך".

"איזה מין צליל?" חוזרת ז'אן ושואלת.

"כמו שירה", אני אומרת ורואה שהיא מהנהנת בראשה, כאילו גם היא שמעה שירה.

"אומרים שזהו קולה של מֶלוּסינה, הגברת הראשונה של בית לוקסמבורג", אני לוחשת. "אומרים שהיא הייתה אלת מים שיצאה מן המים כדי להינשא לדוכס הראשון, אבל היא לא יכלה להיות בת תמותה. היא חוזרת כדי לבכות את מות ילדיה".

"ומתי שמעת אותה?"

"בלילה שבו מתה אחותי התינוקת. שמעתי משהו. וידעתי מיד שזוהי מלוסינה".

"אבל איך ידעת שזאת היא?" לוחשת הנערה הנוספת, שחוששת לא להיות חלק מהשיחה.

אני מושכת בכתפיי וז'אן מחייכת כמי שמכירה בקיומה של אמת שלא ניתן להסבירה. "פשוט ידעתי", אני אומרת. "זה היה כאילו זיהיתי את קולה. כאילו תמיד הכרתי אותו".

"זה נכון. פשוט יודעים", הנהנה ז'אן. "אבל כיצד אפשר לדעת שזה מגיע מהאל ולא מהשטן?"

אני מהססת. כל שאלה בעניין רוחני יש להפנות לכומר המוודה שלי, או לפחות לאמי או לדודה רבתא שלי. אבל הזמרה של מלוסינה, הרעד בעמוד השדרה שלי והיכולת שלי לראות מדי פעם את הנסתר – משהו חצי עלום, שנמוג לעתים מעבר לפינה, שצבעו אפור בהיר יותר בדמדומים אפרוריים, חלום נהיר מכדי לשכוח אותו, הצצה חטופה אל עתיד, אבל לעולם לא משהו שאותו יכולתי לתאר – הדברים האלה קלושים מכדי להעלותם על דל השפתיים. כיצד אוכל לשאול עליהם, כשאינני יכולה אפילו לתרגמם למילים? כיצד אוכל לשמוע מישהו מדבר עליהם בחוסר עידון או גרוע מכך, מנסה להסביר אותם? יהיה זה כאילו אנסה להחזיק את המים הירקרקים של תעלת המגן בין כפות ידיי הקעורות.

"מעולם לא שאלתי", אני אומרת. "מפני שזה כמעט בלתי מורגש. זה כמו שנכנסים לחדר והוא שקט – אבל פשוט יודעים, אפשר להרגיש שמישהו נמצא שם. אי אפשר לשמוע או לראות אותו, אבל פשוט יודעים. זה קצת יותר מזה. מעולם לא חשבתי על זה כעל מתנה שמגיעה מאלוהים או מהשטן. אין בכך כלום".

"הקולות שלי מגיעים מאלוהים", אומרת ז'אן בביטחון. "אני יודעת זאת. אם זה לא היה כך, הייתי כבר אבודה לחלוטין".

"אז את יכולה לנבא את העתיד?" שואלת אותי אליזבת בטון ילדותי.

אצבעותיי נסגרות על הקלפים שלי. "לא", אני אומרת. "ואלה לא מנבאים את העתיד, הם נועדו למשחק בלבד. אלה רק קלפי משחק. אני לא מגלה עתידות. דודה רבתא שלי לא הייתה מרשה לי לעשות זאת, גם אילו יכולתי".

"בבקשה, גלי את עתידי!"

"אלו קלפי משחק בלבד", אני מתעקשת. "אני לא מגדת עתידות".

"אנא, הוציאי קלף בשבילי וגלי לי", אומרת אליזבת. "וגם לז'אן. מה עומד לקרות לה? את ודאי רוצה לדעת מה יקרה לז'אן, לא?"

"אין לזה משמעות", אני אומרת לז'אן. "הבאתי אותם רק כדי שנוכל לשחק".

"הם יפים מאוד", היא אומרת. "בארמון לימדו אותי לשחק בקלפים כאלו. כמה הם מבהיקים".

אני מושיטה לה אותם. "שמרי עליהם, הם יקרים מאוד", אני אומרת בקנאה בעת שהיא פורשת אותם על כפות ידיה המיובלות. "הגבירה הראתה לי אותם כשהייתי ילדה קטנה ואמרה לי את שמות התמונות. היא מרשה לי לשאול אותם מפני שאני אוהבת לשחק. אבל הבטחתי לה שאשמור עליהם".

ז'אן מחזירה לי את החפיסה, ואף שהיא זהירה וידיי מוכנות לתפוס בקלפים, אחד מהקלפים העבים נופל בינינו כשפניו כלפי מטה, על הדשא.

"הו! סליחה", קוראת ז'אן וממהרת להרימו.

אני חשה מעין לחישה הנעה במורד עמוד השדרה שלי כמו נשימה קרירה. האחו שמולי והפרות המנפנפות בזנבותיהן בצל העץ נראים לי רחוקים מאוד, כאילו שתינו מוקפות בזכוכית, כמו פרפרים בקערה, נמצאות בעולם אחר. "כדאי שתביטי בו עכשיו", אני שומעת את עצמי אומרת לה.

ז'אן מביטה בתמונה המצוירת בצבעים זוהרים, עיניה נפערות מעט והיא מראה לי אותה. "מה פירוש הדבר?"

זהו ציור של גבר לבוש במדים כחולים, תלוי במהופך על רגל ישרה אחת, כשרגלו השנייה כפופה קלות, בהונו מתוחה קדימה ומונחת כנגד רגלו הישרה, כאילו הוא רוקד בעודו הפוך באוויר. ידיו שלובות מאחורי גבו כאילו הוא משתחווה ושתינו רואות את שערו הכחול הנופל בעליזות בעת שהוא תלוי במהופך ומחייך.

"ילה-פֶּנדוּ, התלוי", קוראת אליזבת. "כמה נורא. מה פירוש הדבר? הו, לבטח זה לא אומר ש…" היא עוצרת באמצע המשפט.

"זה לא אומר שעומדים לתלות אותך", אני אומרת לז'אן במהירות. "אז אל תחשבי כך. זהו רק קלף משחק; לא יכול להיות כאן שום פירוש שכזה".

"אז מה בכל זאת זה אומר?" דורשת לדעת הנערה השנייה, ואילו ז'אן שותקת, כאילו לא מדובר בקלף שלה ואין זה גורלה שאותו אני מסרבת לומר.

"גרדומו עשוי משני עצים צומחים", אני אומרת. אני מנסה למשוך זמן תחת מבט עיניה החומות והרציניות של ז'אן. "פירוש הדבר הוא אביב והתחדשות – ולא מוות. ויש שני עצים. האיש
תלוי בצורה מאוזנת ביניהם. הוא נמצא בדיוק במרכז תחיית המתים".

ז'אן מהנהנת.

"הם מתכופפים לעברו בקידה; הוא שמח. וראי; הוא לא תלוי מצווארו מתוך מטרה להרגו, אלא מכף רגלו", אני אומרת. "אילו רצה בכך, היה באפשרותו לעלות מעלה ולהתיר את עצמו. הוא יכול לשחרר את עצמו, אם הוא רוצה בכך".

"אבל הוא לא משחרר את עצמו", ציינה הנערה. "הוא כמו לוליין, כמו אקרובט. מה פירוש הדבר?"

"המשמעות היא שהוא נמצא שם מרצונו, שהוא ממתין מרצונו, מרשה לעצמו להיות קשור בכף רגלו, להיות תלוי באוויר".

"להיות קורבן חי?" אומרת ז'אן לאט, במילים הלקוחות מהמיסה.

"הוא לא צלוב", אני מציינת במהירות. אני חשה כאילו כל מילה שאני אומרת מובילה אותנו לצורה אחרת של מוות. "זה לא אומר כלום".

"לא", היא אומרת. "אלו רק קלפי משחק, ואנחנו רק משחקות איתם משחק. זהו קלף יפה, האיש התלוי. הוא נראה שמח. נראה כאילו הוא שמח להיות תלוי במהופך בתקופת האביב. את רוצה שאלמד אותך משחק אחר שלמדנו בשמפאניה?"

"כן", אני אומרת. אני מושיטה יד כדי לקחת את הקלף שלה והיא מביטה בו לרגע לפני שהיא משיבה אותו לידיי.

"באמת, זה לא אומר שום דבר", אני אומרת לה שוב.

היא מחייכת לעומתי את חיוכה הבהיר והכן. "אני יודעת היטב מה משמעות הדבר", היא אומרת.

"שנשחק?" אני מתחילה לערבב את הקלפים ואחד מהם מתהפך בכף ידי.

"הנה, זה קלף טוב", מעירה ז'אן. "גלגל המזל".

אני מושיטה לה אותו כדי שתראה. "זהו גלגל המזל שיכול לזרוק אותך מעלה, למקום גבוה מאוד, או להוריד אותך למקום נמוך מאוד. המסר שלו הוא שיש להיות אדישים לניצחון ולתבוסה, מאחר ששניהם מגיעים מסיבוב של גלגל המזל".

"בארצי יש לחקלאים סימן המסמל את גלגל המזל", מעירה ז'אן. "הם מציירים עיגול באוויר בעזרת האצבע המורה שלהם כשקורה משהו טוב מאוד או רע מאוד. הם עושים זאת כשמישהו יורש כסף או כשמישהו מאבד פרה יקרת ערך", היא מרימה את אצבעה באוויר ומציירת עיגול. "והם אומרים משהו".

"לחש?"

"לא ממש לחש". היא מחייכת בשובבות.

"אז מה?"

היא מגחכת. "הם אומרים 'לעזאזל'".

אני כה המומה, עד שאני מיטלטלת לאחור מרוב צחוק.

"מה? מה?" מבקשת הנערה הצעירה יותר לדעת.

"שום דבר, שום דבר", אני אומרת. ז'אן עדיין מצחקקת. "אנשי הכפר של ז'אן אומרים, ובצדק, כי הכול הופך לאבק, וכל מה שהאדם יכול לעשות בנוגע לכך הוא ללמוד להיות אדיש".

עתידה של ז'אן מונח על כף המאזניים; היא מתנודדת כמו האיש התלוי. כל בני משפחתי, אבי פייר, הרוזן מסנט פול, דודי לואי מלוקסמבורג והדוד האהוב עליי, ג'ון מלוקסמבורג, הם בני ברית של האנגלים. אבי כותב מביתנו בטירה שבסנט פול לאחיו ג'ון ומצווה, מתוקף היותו ראש משפחתנו, להסגיר את ז'אן לידי האנגלים. אבל דודה רבתא שלי, הגבירה, מתעקשת על כך שנשמור על שלומה ואילו דודי ג'ון מהסס.

האנגלים תובעים לקבל את האסירה שלהם. מאחר שהאנגלים שולטים כמעט בכל צרפת ובן בריתם הדוכס מבּוּרגונדי שולט על רוב השטח הנותר, פקודותיהם מתמלאות בדרך כלל. החיילים הפשוטים שלהם ירדו על ברכיהם בשדה הקרב כדי להביע הודיה ובכו מרוב אושר כשהעלמה נתפסה. אין בלבם ספק שבלעדיה הצבא הצרפתי, האויב שלהם, יקרוס ויהפוך לאספסוף מבוהל, כפי שהיה לפני שהגיעה אליו.

הדוכס מבֶּדפוֹרד, המושל האנגלי ששולט באדמות האנגליות בצרפת, כמעט בכל צפון המדינה, שולח מדי יום מכתבים לדודי שבהם הוא קורא לו להיות נאמן לשלטון האנגלי ולחברותם ארוכת השנים ומבטיח לו כסף. אני אוהבת לצפות בשליחים האנגליים המגיעים בבגדי השרד של בית הדוכס המלכותי, על גבי סוסים יפהפיים. כולם אומרים שהדוכס הוא איש דגול ואהוב ביותר, האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר בצרפת, איש שלא כדאי להמרות את פיו; אבל עד כה, דודי מציית לדודתו, הגבירה, ואינו מוסר לידיו את האסירה שלנו.

דודי ציפה שבית המלוכה הצרפתי יציע מחיר עבורה – אחרי הכול, הם חייבים לה את עצם קיומם – אבל הם שקטים באורח מוזר, אפילו לאחר שהוא כותב להם ומספר להם שהעלמה בידיו ושהיא מוכנה לחזור לארמון המלך שלה ולשרת שוב את צבאו. אם היא תהיה בראשם, הם יוכלו לצאת שוב לקרב נגד האנגלים ולנצח. הם לא אמורים אפוא לשלוח הון כדי לקבל אותה בחזרה?

"הם לא רוצים אותה", טוענת באוזניו דודה רבתא שלי. הם יושבים ליד שולחן האוכל הפרטי שלהם; באולם נערכת סעודה גדולה לכל משק הבית, ושניהם יושבים מול אנשיו של דודי, טועמים מהמאכלים ושולחים אותם סביב החדר כמתנה לאנשים המועדפים עליהם. כעת הם יושבים בנוחיות ליד שולחן קטן מול האח בחדריה הפרטיים של דודה רבתא שלי, בעת שמשרתיה עומדים הכן למלא כל בקשה. אני אמורה לעמוד עם בת לוויה נוספת במהלך הגשת ארוחת הערב. תפקידי הוא להתבונן במשרתים, לזמן אותם על-פי הצורך, לשלב את ידיי בצניעות מלפנים ולא לשמוע דבר. מובן שהקשבתי כל הזמן.

"ז'אן הפכה את הנסיך-ילד שארל לגבר – הוא היה חסר ערך לפני שהיא באה אליו עם חזונה – ואחר כך היא הפכה את הגבר הזה למלך. היא לימדה אותו כיצד לתבוע את ירושתו. היא יצרה צבא ממחנה תומכיו והפכה אותו לצבא מנצח. אילו היו שומעים לעצותיה כפי שהיא הלכה אחר הקולות ששמעה, הם היו מסלקים את האנגלים מהאדמות האלה ומחזירים אותם לאיי הערפל שלהם והיינו נפטרים מהם לנצח".

דודי מחייך. "הו גברתי דודתי! זו מלחמה שמתנהלת כבר כמעט מאה שנה. את באמת חושבת שהיא תסתיים משום שנערה אחת, שרק האל יודע מהיכן הגיעה, שומעת קולות? היא לעולם לא הייתה מצליחה לסלק את האנגלים. הם לעולם לא היו מסתלקים. הם לעולם לא ילכו. אלו הן אדמותיהם על-פי זכות, על-פי זכות צודקת של ירושה, וגם על-ידי כיבוש. כל מה שעליהם לעשות הוא לגייס את האומץ והכוח להחזיק בהן, וג'ון, הדוכס מבֶּדפוֹרד, ידאג לכך". הוא מעיף מבט בכוסית היין שלו, ואני נוקשת באצבעותיי למשרת הראשי כדי שימזוג לו עוד מעט יין. אחר כך אני פוסעת קדימה כדי להחזיק בכוס בעוד האיש מוזג ואז אני מניחה אותה בזהירות על השולחן. הם משתמשים בכוסות משובחות; דודי עשיר ודודה רבתא שלי משתמשת תמיד בחפצים הטובים ביותר. "המלך האנגלי הוא אולי כמעט ילד, אבל אין זה משנה לביטחון הממלכה שלו, משום שדודו בֶּדפוֹרד נאמן לו כאן, ודודו הדוכס מגלוֹסטר נאמן לו באנגליה. לבֶּדפוֹרד יש את האומץ ואת בני הברית הדרושים כדי לשמור על האדמות האנגליות כאן, ואני חושב שהם ידחקו את הדופין, יורש העצר הצרפתי, יותר ויותר דרומה. הם ידחקו אותו אל הים. העלמה התאימה לתקופתה וזה היה משהו בלתי רגיל; אבל בסופו של דבר האנגלים ינצחו במלחמה ויחזיקו באדמות השייכות להם בזכות, וכל הלורדים שלנו שנשבעו היום להילחם נגדם, יכרעו על ברכיהם וישרתו אותם".

"אני לא חושבת כך", אומרת דודה רבתא שלי בנימת ביטחון. "האנגלים חרדים מפניה. הם אומרים שהיא בלתי מנוצחת".

"כבר לא", מציין דודי. "ראי, היא אסירה, ודלתות הכלא אינן נפרצות מעצמן. כעת הם יודעים שהיא בת תמותה. הם ראו אותה כשחץ תקוע בירכה מחוץ לחומות פריז, והצבא שלה צעד משם ועזב אותה. הצרפתים עצמם לימדו את האנגלים שניתן להביס אותה ולזנוח אותה".

"אבל אתה לא תמסור אותה לידי האנגלים", מכריזה דודה רבתא שלי. "דבר זה יטיל עלינו קלון לנצח, בעיני האל והעולם".

דודי רוכן קדימה כדי לדבר בפרטיות. "את לוקחת את הדברים ברצינות שכזאת? את באמת חושבת שהיא יותר משרלטנית? את באמת חושבת שהיא יותר מאשר בת איכרים שפולטת שטויות? את יודעת שאני יכול למצוא חצי תריסר כמותה?"

"אתה תמצא חצי תריסר שיאמרו שהן כמותה", היא אומרת. "אבל אף לא אחת כמותה. אני חושבת שהיא נערה מיוחדת. אני באמת חושבת כך, אחייני. יש לי תחושה חזקה מאוד לגבי זה".

הוא עוצר לרגע, כאילו יש להתחשב בתחושותיה, אף שהיא רק אישה. "היה לך חיזיון לגבי הצלחתה? ניבוי?"

היא מהססת לרגע ואחר כך מנענעת במהירות בראשה. "לא משהו ברור כל-כך. אבל יחד עם זאת, אני חייבת להתעקש שנגן עליה".

הוא שותק לרגע. הוא לא רוצה לסתור את דבריה. היא הגבירה של לוקסמבורג, ראש המשפחה. אבי יירש את התואר לאחר שתמות, אבל יש בבעלותה גם שטחי אדמה גדולים השייכים לה בלבד והיא יכולה להורישם למי שתבחר. דודי ג'ון הוא האחיין האהוב עליה; יש לו תקוות לזכות בירושה, והוא אינו רוצה להעליב אותה.

"הצרפתים יצטרכו לשלם עבורה מחיר טוב", הוא אומר. "אני לא מתכוון להפסיד עליה כסף. היא שווה כופר עצום. הם יודעים זאת".

דודה רבתא שלי מהנהנת. "אכתוב לדופין שארל והוא ישלם את הכופר עבורה", היא אומרת לו. "אין זה משנה מה אומרים יועציו, הוא עדיין יקשיב לי. הוא אומנם מושפע מאוד מרצונותיהם של האנשים המועדפים עליו, אבל אני סבתו. זהו עניין של כבוד. הוא חייב לעלמה הזאת את כל מה שהוא".

"בסדר גמור. אבל עשי זאת מיד. האנגלים לוחצים מאוד ואינני רוצה להעליב את הדוכס מבֶּדפוֹרד. הוא איש רב עוצמה ואדם הוגן. הוא שליט צרפת הטוב ביותר שניתן היה לקוות לו. אילו היה צרפתי, כולם היו אוהבים אותו".

דודה רבתא שלי צוחקת. "כן, אבל הוא לא! הוא שליט אנגלי, והוא צריך לחזור לאי הטחוב שלו ולאחיין הקטן שלו, המלך המסכן, לעשות כמיטב יכולתו עבור הממלכה שלהם ולהניח לנו לשלוט בצרפת".

"לנו?" חוקר דודי, כאילו כדי לשאול אותה אם היא חושבת שמשפחתנו, שכבר שולטת בחצי תריסר רוזנויות ומתגאה בקשר משפחתי עם הקיסרים הרומיים הקדושים, צריכה למלוך גם בצרפת.

היא מחייכת. "לנו", היא אומרת בשוויון נפש.

ביום המחרת אני צועדת עם ז'אן לעבר בית התפילה הקטן שבטירה וכורעת לצדה על מדרגות בימת המזבח. היא מתפללת באדיקות ובראש מורכן במשך שעה ואז מגיע הכומר ומנהל את המיסה וז'אן מכניסה אל פיה את הלחם והיין הקדושים. אני ממתינה לה בירכתי הכנסייה. ז'אן היא היחידה שאני מכירה שמכניסה אל פיה מדי יום את הלחם והיין, כאילו היו ארוחת הבוקר שלה. אפילו אימא שלי, שנחשבת לדתייה יותר מרוב האנשים, אוכלת את לחם הקודש רק פעם בחודש. אנו הולכות יחד בחזרה למגוריה של דודה רבתא שלי והצמחים המיובשים שעל הרצפה מרשרשים תחת רגלינו. ז'אן צוחקת עליי כשאני מרכינה את ראשי כדי שכיסוי הראש המוגבה שלי בצורת החרוט ייכנס בפתח הדלת הצר.

"הוא יפה מאוד", היא אומרת. "אבל אני לא הייתי רוצה לחבוש דבר שכזה".

אני עוצרת ומסתובבת מולה באור השמש הבהיר החודר מחרך הירי. צבעי שמלתי זוהרים. החצאית העליונה בגוון כחול כהה והחצאית התחתונה בגוון טורקיז עז יותר. החצאיות נשפכות מטה מתוך חגורה גבוהה הקשורה בחוזקה סביב הצלעות שלי. כיסוי הראש המוגבה יושב כמו חרוט על ראשי ולקצהו קשור צעיף בגוון כחול בהיר הגולש על גבי, מסתיר ומדגיש את שערי הבהיר. אני פורשת את זרועותיי כדי להראות את השרוולים הגדולים המשולשים, המסתיימים ברקמה יפה ביותר של חוט זהב, ואני מרימה את שולי השמלה כדי להראות לה את נעליי הארגמניות שהאצבעות בהן פונות כלפי מעלה.

"אבל אינך יכולה לעבוד או לרכוב על סוס, או אפילו לרוץ בשמלה כזאת", היא אומרת.

"היא לא נועדה לרכיבה, לעבודה או לריצה", אני עונה בהיגיון. "היא נועדה להתרברבות. להראות לעולם שאני צעירה ויפה ומוכנה לנישואים. היא נועדה להראות שאבי עשיר עד כדי כך שאני יכולה ללבוש בגד רקום בחוט זהב ולחבוש כיסוי ראש עשוי ממשי. היא נועדה להראות שמוצאי אציל במידה כזאת שאני יכולה ללבוש קטיפה ומשי, ולא צמר כמו נערה ענייה".

"לא הייתי מוכנה שיציגו אותי כך לראווה בלבוש כזה".

"גם לא היו מרשים לך", אני מציינת בנימה לא נעימה. "עלייך להתלבש בהתאם למעמד שלך בחיים. תצטרכי לציית לחוק וללבוש גווני חום ואפור. האם באמת חשבת שאת חשובה מספיק כדי ללבוש פרוות סמור? או שמא את רוצה שוב את מעילך העליון המוזהב? אומרים שלחמת בקרב כמו אביר. התלבשת אז כאיש אציל. אמרו שאהבת את הדגל היפה שלך ואת שריונך המצוחצח, ומעל לכל את מעיל הזהב המשובח. אמרו שחטאת בחטא
היוהרה".

היא מסמיקה. "זה היה כדי שיראו אותי היטב", אמרה בנימה מתגוננת. "בחזית הצבא שלי".

"זהב?"

"היה עליי לכבד את האל".

"מכל מקום, אם תלבשי בגדי נשים לא תקבלי כיסוי ראש כמו זה", אני אומרת. "את תלבשי משהו צנוע יותר, כמו בנות הלוויה, לא משהו כה גבוה או גמלוני, רק ברדס מסודר שיכסה את שערך. תוכלי גם לנעול את מגפייך מתחת לשמלה; ועדיין תוכלי להתהלך בקלות. את לא רוצה לנסות ללבוש שמלה, ז'אן? כך לא יוכלו להאשים אותך שאת לובשת בגדי גבר. אישה שמתלבשת כמו גבר נחשדת בכפירה. מדוע שלא תלבשי שמלה, ואז לא יהיה להם דבר נגדך? משהו פשוט?"

היא מנענעת בראשה לשלילה. "יש לי ייעוד", היא אומרת בפשטות. "אני מיועדת לאל. וכשהמלך יקרא לי, עליי להיות מוכנה לרכוב שוב לקרב. אני חייל הממתין לפקודה ולא בת לוויה. אתלבש כמו חייל. אין לי ספק שהמלך יקרא לי, זה יכול לקרות בכל יום".

העפתי מבט מאחורינו. נער משרת נושא כד מים חמים
נמצא בטווח שמיעה. אני ממתינה שירכין ראשו בקידה ויחלוף על פנינו. "ששש…" אני אומרת בשקט. "אסור לך אפילו לקרוא לו מלך".

היא צוחקת, כאילו אינה חוששת מדבר. "לקחתי אותו אל ההכתרה שלו, עמדתי מתחת לדגל שלי בקתדרלת רֵיימס כשהוא נמשח בשמו של המלך קלוֹביס. ראיתי כיצד הוא מוצג בפני בני עמו כשהכתר שלו על ראשו. מובן שהוא מלך צרפת. הוא הוכתר ונמשח בשמן".

"האנגלים חותכים את לשונו של כל אדם שאומר זאת", הזכרתי לה. "וזה לאחר העבירה הראשונה. בפעם השנייה שמישהו עושה זאת, הם מטביעים על מצחו סימן בברזל מלובן, כך שיהיה מצולק לכל החיים. המלך האנגלי, הנרי השישי, הוא מלך צרפת. את זה שאת קוראת לו מלך צרפת יש לכנות רק הדופין, ולא אחרת".

היא צוחקת וניכר שהשעשוע שלה אמיתי. "אסור אפילו לקרוא לו צרפתי", היא קוראת. "הדוכס הגדול שלך מבֶּדפוֹרד אומר שצריך לכנות אותו אָרמַניאקי. אבל הדוכס הגדול מבֶּדפוֹרד רעד מפחד והתרוצץ ברוּאֵן כדי לגייס חיילים כשאני הגעתי לחומות פריז עם הצבא הצרפתי – כן, אני אגיד זאת! – עם הצבא הצרפתי כדי לתבוע את העיר שלנו עבור מלכנו, מלך צרפתי. וכמעט כבשנו אותה".

אני מניחה את כפות ידיי על אוזניי. "אני לא מוכנה להקשיב לך ואסור לך לדבר כך. אני עלולה להיענש בהצלפה אם אקשיב לך".

היא מורידה מיד את כפות ידיי מאוזניי; היא אחוזת חרטה. "אה, ז'אקטה, לא אסבך אותך בצרות. לא אומר דבר. אבל את חייבת להבין שעשיתי דברים גרועים הרבה יותר מאשר להשתמש במילים כנגד האנגלים. השתמשתי בחצים, בירי תותחים, באילי ברזל לניגוח וברובים נגדם! האנגלים לא ממש יוטרדו מהמילים שאמרתי ומהמכנסיים שאני לובשת. הבסתי אותם והראיתי לכולם שאין להם כל זכות על צרפת. הובלתי נגדם צבא והבסתי אותם שוב ושוב".

"אני מקווה שלעולם לא תפלי בידיהם ושהם לעולם לא יחקרו אותך. לא על מילים, לא על חצים ולא על תותחים".

היא מחווירה מעט כשהמחשבה על כך עולה בראשה. "הלוואי, אלוהים. גם אני מקווה כך. אלוהי החסד, גם אני מקווה כך".

"דודה רבתא שלי כותבת לדופין", אמרתי בקול נמוך מאוד. "הם שוחחו על כך אמש בארוחת הערב. היא תכתוב לדופין ותבקש
ממנו לשלם עבורך כופר. ודודי ישחרר אותך לידי הצרפ… לידי האָרמניאקים".

היא מרכינה את ראשה ושפתיה נעות בתפילה. "מלכי יזמן אותי אליו", היא אומרת בטון בוטח. "אין לי ספק שהוא יבקש שאבוא אליו ונתחיל שוב בקרבות שלנו".

 

גבירת הנהרות מאת פיליפה גרגורי, תרגום: בתיה זיסו, הוצאת אופוס, שנת 2013, 542 עמ'