קינת הטל, שירים, מאת טל איפרגן / הנביא שהלך לאיבוד

המשוררת, הסופרת והיוצרת טל איפרגן מקדישה את "קינת הטל", ספר שיריה הרביעי, לנביא שהלך לאיבוד. הספר, כשמו כן הוא, ספר קינות – קינת המקום, קינת התן וקינת המחברת. אולם, מעבר לשירי אבל והספד, החובקים שירי זיקה לאמונה המתגלה כמתנגשת עם תכתיבי הדת, מביאה זו הקינה שירי כמיהה לשינוי מקום ומזל, כמו גם שירי אהבה כנים.

 

רציתי שתדע

לַשָּׁוְא פָּחַדְתָּ מֵהַלֹּא נוֹדָע.

תֵּדַע,

לוֹ הָיִיתָ רָץ אַחֲרַי בַּנַּחֲלָה

שֶׁל בִּנְיָמִין, הָיִיתִי עוֹצֶרֶת וּמְחַכָּה.

 

 

שם: טל איפרגן

גיל: 31

מגורים: חיפה

 

יריית פתיחה:  הוציאה לאחרונה את ספר השירים קינת הטל, הוצאת עיתון 77, 2015

כשניגשים לספר שיריה הרביעי של המשוררת, היוצרת והסופרת טל איפרגן, העיניים נפערות. הרי שקינה מיד מעוררת רגשות כבדים, ונשאלת השאלה: למי מאיתנו הרצון לקרוא כעת שירי אבל פרטיים? אך מדובר ברושם ראשוני מוטעה בלבד. אמנם מכיל הספר קינות, על סך חוצציו (קינת המקום, קינת התן, קינתי – קינת המחברת). אולם מעבר לשירי הספד, ניתן לזהות אופטימיות חבויה, כמיהה לשינוי מקום ומזל, סליחה כבירה לאב שעזב, ואמונה שאינה קשורה לדת. כמו גם, כאופייני לכתיבתה של המשוררת, ניתן להתענג על שירי אהבה רכים וכנים.

הספר נפתח במכתב קצר. "היי אבא," כותבת איפרגן, ותוהה האם אביה ער מספיק בכדי לשמוע את רחשי לבה: "לך תמצא אהבה, שכמו מאש היא לא תברח ממך, שכמו המים היא תבקש להישאר. אבא, אתה ער?" הספר נפתח, והמשוררת מתחילה לקלף שכבות, לגלות את ציורי אביה המוחבאים, מקירות דירה שכורה ישנה, שהפכה צפופה עבור המחברת. מצב כלכלי לא פשוט מתואר במילים הדוקות ומדויקות: "אמא ישנה על הספה בסלון./אורחים לא מגיעים." ובהמשך: "החשמל קופץ בזמן שאני/עומדת במקום."

ירושלים הבירה זוכה ליחס אמביוולנטי מצדה של המשוררת: יש בעיר הקדושה אהבה גדולה, אך אסור להתנשק בה מול האלוהים. "לבך על כותל חזי." כותבת המשוררת, אך בינה לבין הכותל ניצבת חומה. חומה שאט אט מתפוררת, ביום שבו שבה המשוררת להרגיש: "לא רציתי למהר את הרגע הזה./אחר כך הגיעו רגעים גנובים,/ ולחישות שרק שנינו ידענו,//והיו תותים שצבעו/את החושך של חיפה באדום."

החוצץ האמצעי 'קינת התן', מתאר לא מעט פחד. התן, הינו סימבולי ומציאותי כאחד. הוא מופיע בחלומות של המשוררת, מטלטל את נפשה ולא מעניק לה תשובות. "מה קרה שם במאה שערים?" היא מבקשת לדעת, אך התשובות אינן עונות. החיפוש אחר אב שנעדר, הוא פיזי ורוחני. ההשתוקקות לחיבוקו אינה מרפה: "מוכרחה להפסיק לחשוב עליו/עם כל טיפת גשם מוצקה.//הקול שלה סודק את התקרה./מים מזוקקים חודרים מלמעלה."

בחוצץ האחרון 'קינתי', חושפת המחברת: "איש לא הביא אגרטל כבר שנים." לדבריה, היא לא מצליחה לענוד שמלה לבנה על גופה האילם ולקדש. בשיר 'פוקר רע' היא אף מתארת ניתוח כושל בכפות הרגליים, ובשיר 'על קו התפר' היא מודה בנשיכת שפתיים: "כששטפתי את כליך – נשברתי.//חלמתי/שאתה גבר אחר." עם זאת, ניכר כי המחברת עוברת תהליך תוך כדי השירים. תהליך שבו היא סוחפת עמה את הקורא, מה שהופך את קינתה להיות קינת הכלל. כל אחד ואחת יכולים להזדהות: "כל מה ומי שהייתי הוצב למכירה.//איש/לא/הקיש/את ספרות המודעה.//רק רוכל אחד/קנה."

הספר מוקדש לנביא שהלך לאיבוד. נביא שכעת נמצא בתוך נשמת המשוררת, שמבטיחה שאי אפשר ללכת לאיבוד שם. תמונה נושרת, ובה: "ידי אבי יפה-התואר/מאחורי גבו.//כמו רוצה לחבק/ואינו יודע איך." מול שלכת הזיכרונות, המשוררת שאינה מצליחה לבכות, סולחת לעבר. היא מתקשה אמנם להתגבר על המראות שראתה, על הבשורות שחוותה, והחורף כה קשה עליה, אך היא אינה מוותרת. היא אינה יודעת כיצד לוותר: "עד מבינה שהגעגוע אינו/מספיק." היא אוספת אומץ, ומוכנה לצלול ללא מצוף אל זרועות האהבה. אף להיות הנהר של אהובה היא מוכנה: "רציתי להיות הבכי שלך/כי מעולם לא הייתי נהר." אבל האהוב אינו בוכה את המשוררת. האכזבה מרה אמנם, אך אינה מונעת ממנה לשוב ולצייר. המשוררת סוגרת מעגל במכחול אביה, מציירת וצובעת את צבעי הלילה והיין.

השיר החותם 'קינתי', מקביל לאהבת דוד ויהונתן. כמה גדול הוא כאב האובדן שנפער במשוררת. אם לאחר מות יהונתן בשדה הקרב, נושא דוד את קינתו, ובה אומר: "צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאוד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים." הרי שהמחברת לוקחת את זו הקינה צעד אליה, ואומרת: "צַר לִי עָלֶיךָ, אֵלִיָּהוּ, אָבִי. נָעַמְתָּ לִי מְעַט. רָצִיתִי לְהַכִּיר בְּךָ.//סִפְּרוּ כִּי נִפְלָאָה אַהֲבָתְךָ./וְלֹא אֵיךְ נָפְלוּ נְבִיאִים." לאחר השיר, מופיע קטע מסיים קצר, שמסביר מדוע החורף כה קר עבור המשוררת, שבשאר עונות כהרגלן, מוצאת עבורה קרן שמש ובה להיאחז: "מורחת על עורי שמן קוקוס אגדי/מדמיינת את האי."

כאמור, לא מעט הספדים ליריים ניתן למצוא בספר קינת הטל המתארים צער עמוק, שעמו, כאמור, ניתן להזדהות. מוזיקליות עצובה אך מענגת מלווה את הספר לאורכו, ומסתוריות שאופיינית לשאר קינות. זהו ספר אמיץ, שלאחר קריאה מאפשר לנשום לרווחה, ולהניח, ולו לפרק זמן, את משקל האבל על אחד ממדפי הספרים.

קינת הטל הוא ספרה החמישי של טל איפרגן אחרי 3 ספרי שירה ורומן מצליח.

הספר מוקדש לנביא שהלך לאיבוד. מהו נביא בשבילך? האם אביך היה כמעין נביא בשבילך? "הספר אכן מוקדש לנביא שהלך לאיבוד. הנביא הזה הוא אבא שלי, אבל הוא יכול להיות כל אחד אחר, שעזב מבלי להסביר מדוע, ובלי לחבק לפני. נביא עבורי, ועבור רבים, הוא אדם שנשלח בידי האלוהים כדי 'להביא את דבריו'. אבא שלי אהב מאוד את אלוהים. רק היום, לאחר כתיבת הספר, הסיוטים שלי הפכו לחלומות טובים. התנים ישנים בחלומות הטובים, ואבא מגיע אליהם ו'מביא דברים', למשל, ענווה, חסד וחוכמה. בתקופה שבה אבא נעדר, האמנתי שבערב פסח הוא ידפוק בדלת הפתוחה. הייתי חוסכת כסף כדי לקנות בקבוק יין אדום, יקר וטוב, ומשאירה לו גביע מלא. כמעט שלוש שנים ככה, מחכה לאליהו, והוא לא בא. גם אם רצה בכך מאוד."

"אבי היה אדם יפה תואר. מתולתל למחצה, כמוני. קיבלתי את העיניים שלו, את הצבע של הגוף. הוא אהב לתופף ולצייר. הוא צייר יפה כל כך. היה מעטר אלבומים, מצייר על מפיות, על דפים מקומטים. אפילו על הקיר שלי הוא צייר, אבל צבענו את זה. כדי לא להתגעגע."

כמה זמן ארכה הכתיבה? "כתיבת השירים ערכה כחודשיים לערך, והעריכה גם. אני לא יודעת איזה שלב היה קשה יותר: הכתיבה עצמה, כלומר, לגעת ברגשות שלי ממש מקרוב; או העריכה, כשהבנתי שאני לא באמת נוגעת, שיש עוד שכבות קיר לקלף. מי שעזר לי כל כך היה המשורר והעורך אלי אליהו. עברנו תהליך מלמד מבחינתי, ואני חבה לו תודה גדולה. הוא עזר לי לדבר. חבר נוסף שסייע לי הוא המשורר צביקה שטרנפלד. אדם מרתק וחכם שניתן לדבר עמו שעות. הוא הטיב עם השירה שלי." 

מה המסר המרכזי שאת מעוניינת להעביר לקורא? "כשמישהו משמעותי לנו עוזב את עולמנו, בן אם היה קרוב או רחוק, אנחנו מתרסקים. ליום, ליומיים, לשנתיים. מתרסקים. כל אחד וזמן ההחלמה שלו. אבל חייבים לדעת שחייבים להחלים. חייבים לזכור שבקרוב יעלה האור, וכבר לא נאמין לעצמנו שמדובר בחושך. אז זה המסר שלי, אני חושבת, שמותר להתרסק. ושלא חייבים לטאטא, שכדאי לאסוף את הזכוכיות. לזכור שמה שנשבר זה לא הלב, זו מעטפת הזכוכית שמגנה עליו. ושגם למעטפות מותר להישבר."

האם יש גם מסרים שמחים או אופטימיים בתוך הספר? "ודאי. יש כמיהה. לאורך כל הספר יש כמיהה. וכמיהה מובילה לאופטימיות, לתקווה, לאמונה, לרצון, לנשימה, לעשייה, לקבלה, לאהבה. אגב, אני לא חושבת שאכתוב אי פעם ספר ללא מסר אופטימי, לפחות אחד."

האם הקינה הסתיימה או שאת עדיין בתוכה? "הקינה לא הסתיימה היא קיימת ונשארת, ולדאבוני לעד תישאר. כי היא היתה חלק ממני, ממה שעושה אותי שלמה. ואפילו תיעדתי אותה בספר. עם זאת, ארזתי בין דפי הספר את הקינה שלי. את הכאב היומיומי, זה שהשתלט לי על הלב, זה שמרגישים בעצמות. הטמנתי בין הדפים את חמת הפספוס, את עצבות היתמות מאב. אני כבר לא סוחבת את התיק הזה על הגב. הוא שלי, והוא בצד. ולעתים, אפתח אותו כדי לזכור ולהנציח. וזהו. אסגור, ואמשיך להיות הווה ולא עבר."

 

 

מספריה של טל איפרגן:

נגיעות, שירים, הוצאת גוונים, שנת 2009.

הגדה – אם תרצו, שירים, הוצאה עצמית, שנת 2010.

הפוך בלי קצף, שירים, הוצאת פיוטית, שנת 2010.

לקרוא עיתון מול הרוח, הוצאת עמדה, 2013 – http://readbooks.co.il/reading-a-newspaper-against-the-wind/

קינת הטל, הוצ' עיתון 77, 2015

 

 

מתוך "קינת טל" מאת טל איפרגן

מתחת לפני האדמה

 

אַתָּה נָח עַל מִשְׁכָּבְךָ בְּשָׁלוֹם

בְּעוֹד אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לְהָעִיר אוֹתְךָ.

מְבַקֶּשֶׁת שֶׁתְּסַפֵּר לִי לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלֹּא קָרָאתָ לִי.

אוּלַי רַק כָּךְ אֵרָדֵם.

*

שבת בבוקר

 

מִדֵּי שַׁבָּת אֲנִי שָׁבָה

אֵלַי. מַעֲנִיקָה לִי פְּרָחִים נוֹבְלִים.

אִישׁ לֹא הֵבִיא אֲגַרְטָל

כְּבָר שָׁנִים.

*

חזרתי לצייר

 

צוֹבַעַת אֶת צִבְעֵי הַלַּיְלָה הַזֶּה,

אֶת צִבְעֵי הַיַּיִן הַזֶּה,

הַרְבֵּה אָדֹם, מְעַט כָּחֹל,

צְבָעִים שֶׁל חֹשֶׁךְ צָלוּל וּסְגַלְגַּל.

 

הַנָּחָשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת שָׁקוּף וּמְפַתֶּה.

אֲנִי מִסְתַּלְסֶלֶת. מִשְׁתּוֹקֶקֶת

לִכְרֹך עַצְמִי סְבִיבְךָ.

*

נסתרות האל

 

חֲרֵדִים בּוֹהִים בָּנוּ.

אַתָּה וַאֲנִי אוֹחֲזִים כַּפּוֹת

שֶׁל יָדַיִם.

יְרוּשָׁלַיִם.

נִסְתְּרוֹת הָאֵל שֶׁלָּהּ

מוֹבִילוֹת לַשּׁוּק

הַצִּבְעוֹנִי.

 

לִבְּךָ עַל כֹּתֶל חָזִי.

 

הַחֲרֵדִים בּוֹהִים. קוֹבְעִים

שֶׁאָסוּר לְהִתְנַשֵּׁק

מוּל הָאֱלֹהִים.

 *

 רציתי שתדע

 

לַשָּׁוְא פָּחַדְתָּ מֵהַלֹּא נוֹדָע.

תֵּדַע,

לוּ הָיִיתָ רָץ אַחֲרַי בַּנַּחֲלָה

שֶׁל בִּנְיָמִין, הָיִיתִי עוֹצֶרֶת וּמְחַכָּה.

  *

 על קו התפר

 הָיִיתִי מֻכְרָחָה לְנַסּוֹת. אָז נִסִּיתִי.

הִגַּעְתִּי אֶל סַף דַּלְתְּךָ.

זוֹ נִפְתְּחָה

כְּסֵפֶר שֶׁלֹּא הֻשְׁמַט מִמֶּנּוּ דָּבָר.

בַּמִּטְבָּח הִמְתִּין הַסִּינָר.

הֵכַנְתִּי סִיר עָשִׁיר בַּעֲדָשִׁים שֶׁהֶעֱצִימוּ

אֶת הָעֹנִי שֶׁל הַלֵּב.

כְּשֶׁשָּׁטַפְתִּי אֶת כֵּלֶיךָ – נִשְׁבַּרְתִּי.

חָלַמְתִּי

שֶׁאַתָּה גֶּבֶר אַחֵר.

 

 

קינת הטל, שירים, מאת טל איפרגן. הוצ' עיתון 77, שנת 2015, 80 עמ'.