תוך שימוש באלמנטים מן הספר הקלאסי 'מסעות גוליבר', יצר קרטר קרוקר ספר סוחף, מופלא ומותח המתאים לילדים של היום בשפתו השנונה ובאהבת הקסם שבו.

יום הולדתו השנים-עשר של מייקל פיין מתחיל רע מאוד. הוא מסתבך בצרות, נעצר ואפילו נשפט. אבל אז הוא מגלה שאם רק טורחים להסתכל, אפשר לגלות מסביבנו עולמות מופלאים מעבר לכל דמיון. מייקל מציץ לחצרו של שכן מסתורי ומסקרן ומגלה לתדהמתו כפר שלם של ליליפוטים, אנשים קטנטנים בגובה חמישה-עשר סנטימטרים בלבד.

השכן, למואל גוליבר, מופקד על ביטחונם של האנשים הקטנים המאוימים מכל כיוון: סמורים תוקפניים, גשמים ושיטפונות ושריפות. מייקל נרתם לעזרת גוליבר וידידיו הקטנים, אבל הצרות ממשיכות להגיע ומייקל נדרש להוכיח בגרות, אומץ לב ותושייה רבה כדי לחלץ את חבריו החדשים מגורל אכזר.

קרטר קרוקר יצר ספר סוחף, מופלא ומותח, תוך שימוש באלמנטים רבים מן הספר הקלאסי "מסעות גוליבר". הקסם של הספר טמון בהתאמתו לקהל הילדים של ימינו באמצעות שפתו השנונה והמודרנית וההיכרות העמוקה של הסופר עם הקהל הצעיר.

קרטר קרוֹקֶר כתב במשך שנים תסריטים לסרטי דיסני המחודשים, בהם "פו הדוב", "ספר הג'ונגל 2" ועוד. כמו כן הוא כתב לתוכניות טלוויזיה לילדים וקיבל שני פרסי אֵמִי ופרס הוּמָנִיטַאס על עבודתו. כיום הוא מתגורר באוֹהיי, קליפורניה, עם אשתו ובנותיו.

הגוליבר האחרון / פרק ראשון

כפר השקרים והפלאות

שנה קודם לכן –

כשהיה קטן, לא האמין מייקל בקסמים או ברוחות רפאים או בחלומות. הוא לא האמין שגזע של אנשים קטנים משוטט בשדות התלתן. הוא לא האמין בשום דבר, בעצם. הוא לא היה סקרן או הרפתקן, פזיז או חסר סבלנות, כמו שילדים אמורים להיות.

בדיוק היום מלאו למייקל פַּיין שתים-עשרה, והוא היה קטן לגילו. היו לו פנים רחבים וגלויים של כפריים, עיניים כחולות חשדניות ושיער בלתי ניתן לסירוק. הוא התגורר בדירה קטנה יחד עם דודו פְרֶדי, שצעק עליו: "אוף, איזה עצבים. רק חסר לך שתאחר שוב!"

"לא ידעתי שכל כך אכפת לך מההשכלה שלי," השיב הנער במלמול.

"אכפת לי אם הבית ספר שולח מישהו להציק לי. קדימה, לך כבר!"

מייקל לקח את ספריו ויצא. הוא הלך לאורך הרחוב שטוף הרוחות וחצה את הגשר מעל נהר סטוֹן היבש. הוא עבר את כיכר השוק ואת כנסיית סנט אדוארד'ס, כשהעיירה כמעט נסתרת מעיניו בגשם הקר ופנסי הרחוב נראים רק כסומק בערפל. מולו התנשא בניין בית הספר שלו על ראש גבעה, וממש עכשיו הפעמון צלצל.

***

הם למדו באותו היום על דרורי הבית, וכשהגשם פסק לקחה אותם המורה לחצר בית הספר כדי לחפש ציפורים קטנות. "טוב, מי יכול – ג'ימי, אל תכניס את זה לפה – מי יכול לספר לי משהו על דרורים?" שאלה בֶּטי בֶּלְנַאפּ, כשהיא גוברת בקולה על הרוח הצווחנית.

מייקל הסתתר מאחורי חבר לכיתה כדי שלא תראה אותו. זאת היתה מיומנות שסיגל לעצמו כל חייו, להיעלם כך.

"גברת בֶּלְנַאפּ, גברת בֶּלְנַאפּ," אמרה פֶּנֶלוֹפִּי רִיס ג'ונס,  תמיד פֶּנֶלוֹפִּי רִיס.

"כן, יקירתי?"

"דרורי הבית הם יצורים קטנטנים ועדינים," אמרה פֶּנֶלוֹפִּי.

"יופי, עוד משהו?"

"יש להם משפחות קטנות," שוב פֶּנֶלוֹפִּי רִיס, שהיתה מוכרחה לענות על כל שאלה, ושבֵּיתהּ הכיל עדר של דודים, דודות, בני דודים ואחרים.

"נקבות בדרך כלל מטילות שלוש עד שש ביצים," אמרה הֶטִי בֶּלְנַאפּ. "מה עם טורפים?"

"סמוּרים ונִצים מנסים להרוג אותם ולאכול אותם," אמרה פֶּנֶלוֹפִּי רִיס לכיתה.

"וגם ברווזים," אמר צ'ארלי פורד, בנו של השוטר. "אני בטוח שברווז גדול יכול להרוג אחד כזה בקלות." לצ'ארלי תמיד היו תשובות שאף פעם לא היו נכונות, ואף שלא הפסיק לדלוף.

"ובכן, אולי, צ'ארלי, אבל ברווזים נוטים לחפש מזון בקרבת מים."

"ינשופים ובני אדם יכולים לפגוע בהם," הסבירה פֶּנֶלוֹפִּי רִיס.

"זה נכון, פֶּנֶלוֹפִּי. דרורי הבית פגיעים מאוד."

"התכוונתי להגיד את זה, גברת בֶּלְנַאפּ," קראה פֶּנֶלוֹפִּי. "הם קטנטנים ועדינים ופגיעים מאוד."

"אבל יצורים פגיעים מצליחים לשרוד, נכון?" המשיכה המורה. "יש להם כל מיני דרכים להצליח אף על פי שכל הסיכויים הם נגדם." היא שלחה את הילדים לחפש ציפורים קטנות בחצר, ומייקל שוטט לו אל הגדר האחורית.

"כאן, טמבל." אלה היו רוֹבּי ופּיטר ושאר בני חבורת "הבנים", שקראו לו מהצד האחר.

"בוא נלך, צוציק," אמר פּיטר. "ניק מחכה."

"לא 'כול," אמר להם מייקל. "אני לא יכול להבריז שוב. אני אחטוף ריתוק, נראה לי, או אפילו השעיה."

"תחטוף משהו עוד יותר גרוע אם לא תבוא כבר," ענה לו רוֹבּי.

"בוא נזוז, מייק," את זה אמר גוֹרדי, "אנחנו לא רוצים שניק יהיה מצוברח."

מייקל ראה את גברת בֶּלְנַאפּ בחברת להקה קולנית של תלמידים: פֶּנֶלוֹפִּי רִיס מצאה קן של דרורים מתחת לשולי הגג. צ'ארלי עמד במרחק כמה מטרים, על יד עץ, והתבונן במייקל. צ'ארלי תמיד היה במקום כלשהו, בסביבה. הוא התקשה לרכוש חברים ולהחזיק בחברים, והאף הדולף ממש לא עזר.

"אתה לא ראית אותי הולך, צ'ארלי. אתה לא אומר מילה לאף אחד, ברור, או ששנינו נסתבך בצרות. מבין?"

"אוף, אני לא  כזה טיפש."

"אם אתה אומר," אמר מייקל. "אז עכשיו 'סתלק. תחזור אל כולם." מייקל קפץ מעל הגדר והלך בעקבות הבנים אל מרכז הכפר.

***

הכפר מוֹס-אוֹן-סטוֹן כבר עמד כאן כשבאו הרומאים, אז, כשעוד זָרם נהר בעמק. התושבים למדו לייצר צמר, והצמר העשיר אותם. בעזרת האבנים שנצבעו בשמש, שהיו פזורות בכל מקום, הם בנו עיירה זהובה וקראו לה  מוֹס-אוֹן-סטוֹן, שבה הרוח נושבת בגאון.

ואכן תמיד נשבה שם רוח. בקיץ היא היתה חמה מדי; בחורף קרה מדי; יום ולילה, אף פעם היא לא חדלה. פעם היה זה מקום שוקק חיים, מלא ירידים ופסטיבלים. ביום השוק הובילו רועי הצאן את העדרים שלהם דרך רחוב הכבשים – סמטה שנבנתה כדי לתעל את הצאן: הרחוב התחיל ברוחב רגיל והצטמצם לרוחב שבעים וחמישה סנטימטרים, כדי שאפשר יהיה לספור את הכבשים שנדחקו דרכו.

בימים עבָרו היתה כאן מוזיקה, מכל הסוגים והמינים. היא נשמעה מתזמורות רחוב, מחלונות בתי מרזח, מבנקאים זקנים ומאיכרים עייפים. כל תושבי הכפר יצרו מוזיקה, ואנשים באו ממרחק קילומטרים כדי להאזין לה.

באותה התקופה היה העולם מלא קסמים ומסתורין. היה זה עידן של אמונות תפלות והאנשים הללו חרצו סימנים על האח כדי להבריח מכשפות, היה להם שיקוי לכל מחלה והם מצאו אותות בכל פינה. הם האמינו שקן של חסידות על הגג הוא סימן למזל, והם ידעו בוודאות שגזע אבוד של אנשים קטנים משוטט בשדות התלתן.

אבל זה היה לפני זמן רב. עכשיו מייצרים את הצמר במקומות אחרים, לא נערכים ירידים, והחסידות נעלמו.  ורק המשוגעים רואים אנשים קטנים בשדות התלתן.

והקשיבו היטב. האם אתם שומעים? בימים אלה אין מוזיקה. רק רוח, תמיד רוח. בימים אלה יגידו לכם שכל ההרפתקאות הנפלאות כבר התרחשו, ושאין עוד מסעות גדולים לצאת אליהם.

אבל מובן שהם טועים.

***

"הגיע זמנך, מייקל," אמר ניק. "היום הוא היום הראשון של שארית חייך. היום הוא היום שבו אתה זוכה להיות אחד מאיתנו." ניק בּוֹטוֹמְס היה בן שש-עשרה, מנהיג הכנופיה, נער יפה תואר עם אמא יפה ואבא נאה, וכולם שקרנים חסרי תקנה.

"יום גדול, צוציק." "מייקי גדל לנו." גוֹרדי ופּיטר ופִיל ורוֹבּי היו שאר חברי כנופיית "הבנים של ניק", והם התאספו בסמטה שיצאה מרחוב גְרַאבּ.

אילו הייתם שואלים אותו, מייקל לא היה יכול להגיד לכם למה הצטרף לכנופיה הזאת. אולי הם היו בשבילו כמו בני משפחה, דודים, אחיינים, בני דודים, אותה משפחה גדולה ורועשת שלא היתה לו מעולם. או אולי הם פשוט העניקו קצת כיוון לחייו שנסחפו עם הזרם.

ממש מעבר לדלת חנות האלקטרוניקה של ריינג'רס נערמו צעצועי היי-טק בתצוגה מתנשאת, ובראש הערֵמה עמדה מכונת המשחקים המפוארת האחרונה בעיר, אולי בעולם כולו. "לך על זה," אמר לו ניק.

"לאאא, ניק," אמר מייקל בלחש. "אני עוד לא מוכן."

"בן כמה אתה, כמעט עשר? אתה צריך להתחיל איפשהו."

"תן למישהו אחר לעשות את זה," אמר מייקל. "ואני בן שתים-עשרה."

"כמו שאמרתי. הגיע זמנך." כפי שראה ניק את הדברים זה היה פולחן, טקס מַעבר, צומת שכל אחד צריך להגיע אליו. "זה כלום אחרי שמתרגלים לזה," והוא דחף את הנער קדימה.

מייקל חצה את הכביש בצעד כושל ומעד על פני חנות הספרים שניהלו שתי הגברות דניאלס, אסתר וסטֶלָה.

"מה אתה עושה פה, מייקל. נכון שיש לימודים," אמרה אסתר.

"ופְרֶדי," הוסיפה סטֶלָה. "האם הוא מצא כבר עבודה."

אלה לא היו שאלות, אבל הנער ענה: "אין לימודים, אין עבודה."

הוא המשיך ללכת על פני חנות היד-שנייה שנקראה  גַאדְבֶּרִי, כי תמיד היתה שייכת לבני משפחת גַאדְבֶּרִי. גרוטאות מהחנות זרמו החוצה מפתח הדלת וגלשו אל המדרכה: שעון קיר ישן, מחרשה, כיסאות, אופניים אדומים, כתבי עת, צעצועי ההיי-טק של אתמול, כל השאר.

וקבור למחצה בחלון הראווה היה דגם של ספינה, שעמד שם זמן רב מכפי שמישהו זכר. הספינה היתה בגודל של ספה, והיו לה שלושה תרנים גבוהים עם מפרשים מקופלים וחבלים עדינים כקורי עכביש. דגל קטנטן ומרופט השתלשל ממוט התורן, ומתחתיו פסלון החרטום: בתולת-ים קטנה ומלאת חיים בעלת נחשולי שיער אדום-צהבהב ועיניים ירוקות מקובעות בתקיפות בעתיד. הדגם לא היה במצב טוב, אחד התרנים היה שבור ומודבק בסרט הדבקה וכולו היה מכוסה באבק.  אָדְוֶנְצֶ'ר, "הרפתקה", זה היה שמה.

"זוז כבר, טמבל!" נשמעה צעקה מהסמטה מצדו האחר של הרחוב."לפני חג המולד, טוב?"

"זה לא מה שיביא את הסחורה!"

וקולו של ניק: "תזכור – זה הזמן שלך."

אולי הוא צדק. מייקל הגיע לצומת דרכים והיה עליו לקבל החלטה. הנער נשך את שפתיו, נכנס בריצה לחנות וחטף את מכונת המשחקים הגבוהה והמהוללת, וכל הערֵמה התמוטטה ברעם התרסקות אינסופי. הוא נסוג דרך פתח הדלת אל הכביש, ממש מול מכונית גדולה וכהה. בלמים צווחו וצמיגי גומי נחרכו והמכונית החליקה על המדרכה הבוהקת והתנגשה היישר במייקל. הוא נפל על הכביש בקול חבטה כבד וחלול.

הבנים של ניק לא זזו, רק קפאו במקומם.

"שאני ימות," אמר לבסוף אחד מהם. "הוא מה-זה חטף."

"איזה צוציק דפוק."

"הוא מת?"

אפילו מייקל לא היה בטוח בתשובה לשאלה הזאת.

הוא הריח את הגומי החרוך וחש בחום המכונית ושמע את הדם זורם בתוך ראשו. הוא עדיין היה בחיים, שוכב שרוע ברחוב, מחזיק את מכונת המשחקים בטוחה ושלמה. "אמרתי לו שאני עוד לא מוכן," רטן לעצמו מייקל.

ואז נשמעו צעקות מכל עבר. ריינג'רס יצא בריצה מחנותו בקללות ובצרחות. פרנסיס פִּיץ, האישה הקטנה והרגשנית מחנות חיות המחמד שבהמשך הרחוב, קיפצה כמו כלב קטן שנכלא בכלוב. גַאדְבֶּרִי מיהר לצאת מחנות גַאדְבֶּרִי, מעד על האופניים האדומים ונפל על ברכיו באנקה. אסתר וסטֶלָה הציצו החוצה מחנות הספרים הקטנה שלהן.כשקם מייקל על רגליו הוא ראה נערה צעירה במושב האחורי של המכונית. היא היתה בערך בת גילו, כך נראה לו, בעלת שיער בלונדיני-אדמדם, עיניים ירוקות וקומץ של נמשים על אפה.

"אוי, זה בטח כאב," היא אמרה.

"אני בסדר, נראה לי," אמר לה מייקל.

הוא ראה את המעיל הקצר שלה, האדום כדם, מדי בית הספר סנט בְּרֶנְדָן. הוא ראה איך היא מתבוננת בו, בהבעת פליאה גלויה.

"יַאהוּ משוגע!" צעק הנהג.

"שפל. זול. גנב. פרחח!" זה היה מר ריינג'רס בקולו ההרוס מסיגריות.

"תפוס אותו תפוס אותו תפוס אותו!" צייצה וצווחה פרנסיס פִּיץ, קטנטונת ונרגשת כמו אוגר בגלגל ריצה.

ומתוך הסמטה, הקול האחרון, קולו של ניק: "טיפש מטופש שכמותך!"

שוטר גדול דהר לעברו והנערה ירוקת העיניים רכנה החוצה מהמכונית ושאלה, "נו? מה קורה עכשיו?"

 

הגוליבר האחרון מאת קרטר קרוקר, מאנגלית: יעל ענבר, ידיעות ספרים – ספרי חמד, סד' פרוזה עשרה, שנת 2013, 239 עמ'