ביקור בית עם המשוררת לאה גת כהן: מגרות הטוב

לאה גת כהן כותבת שירה וסיפורת. שירתה בוראת עולמות ייחודיים שהמיתי והראלי מעורבים בהם זה בזה. במילותיה היא מבקשת לגעת בהתרחשויות ברגישות, ולהעביר בשירים נופך מן היופי, מן האהבה לאדמה ולנופיה, ואת אהבתה למילה הכתובה.

 

לאה היא אם לארבעה ילדים וסבתא לשישה נכדים ומתגוררת כיום בזיכרון יעקב. במקצועה עבדה כמזכירה רפואית בבית החולים כרמל בחיפה, עד שיצאה לגמלאות. מרגע פרישתה החלה לאה לאגד את השירים שכתבה לאורך השנים.

 

 

 

 

שם: לֵאָה גַּת כֹּהֵן

סטטוס: אם ל-4

מגורים: זיכרון יעקב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את ספר השירים מְגֵרוֹת הַטּוּב, בהוצאת גוונים, 2012.

מהיכן את שואבת את השראתך בכתיבתך? שירה נכתבת כשהיא מבקשת להיכתב, כשהכותב עם עצמו. זו התכנסות אל תוך המחשבה, אל הרגשות. זו שירת הנפש למעשה, תחושת ההתערטלות חזקה, ותחושת הנתינה עוד יותר, כמו לתת שי. בדרך כלל, התוצאה היא קשר שנוצר עם הקורא כאח לרגשות. כל השירים שכתבתי הם ילדי, ומבטאים אותי כפי שאני. משורר הנשאל על מה הוא כותב ומנין באה ההשראה, תשובתו היא אחת: מן הזיכרונות, מן הרגש היוצר תמונה, ועל הדחף להפיח חיים בעבר שלא יישכח, ומאידך גיסא על הדברים שאולי מוטב היה לשכוח.

 

מאיזה גיל את כותבת שירה? מגיל צעיר,  מהגיל שכל נער ונערה אוחזים בעט כנשקו של הלב.

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? אכן  לאורך השנים, רבים מתוכם נכתבו בשעות הערב המאוחרות, כמו לסכם יום ברגשות.

אילו ספרים קראת לאחרונה? בדרך כלל אני קוראת סימולטנית שניים שלושה ספרים. כעת אני קוראת את "פרש הברונזה" של פאולינה סיימונס מתוך הטרילוגיה: "טטיאנה ואלכסנדר", ו"גן הקיץ". ובמקביל, סיימתי את הספר "מלח וזעפרן" של קמילה שמזי, רומן קסום בהגדרתו וכשמו כן הוא.

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? כותב, או משורר אם תרצו, כותב מתחושותיו, מבפנים, ובהתאם לאותו רגע, הוא בעצם היד המבצעת המונחית מן הרגש, הדמיון, והרעב ליופי. כך שבעצם אין הוא מושפע, או ממשיך הדרך. קראתי פה ושם, אך אני משתדלת להימנע מכך כל עוד אני עצמי כותבת. יתכן שאהנה מכך טוב יותר ובהעמקה, בשנים שתבאנה.

איזה ספרים קראת בילדותך? את כל הספרות שנכתבה בתקופת המהפכה הצרפתית, כמו כן, ספרים מתקופת המהפכה הרוסית, ספרות אמריקנית בחלקה, אנגלית, וכדומה, קשה לפרט.

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? בדרך כלל זה מותאם למצב הרוח באותה שעה, אני יכולה לקחת ספר טוב, להתחיל לקרוא, להניח ולעבור לאחר, מסיבות שונות. מן הסיבה שהאחר תואם את מצב רוחי לאותה שעה. בכללי, אני בטוחה שאקח את "אהבת ציון" של מאפו, את "אשמת שומרון" וכל ספר מספריו של גארסיה מרקס – "אהבה בימי כולרה" "מאה שנים של בדידות" ואת הטרילוגיה: "הדיפלומט" של ג'יימס אולדרידג', ובתוספת – את "משלי קרילוב".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? זהו ספר השירים השני שלי.

ספרי קצת על הספר שכתבת: כל שאוכל לומר שאני אוהבת כל שיר בו. כנאמר – יצירה היא כיילוד הרך, ואין זו מליצה. 

הספר מגרות הטוב מגיש לקוראים אסופת שירים בלשון עשירה וטקסית, אך בה במידה, מודרנית ועכשווית מתקופות שונות בחייה של לאה, וסוחף את הקורא למסע מרתק בעולמות הגבוהים של השיר, נוהה אחר היופי, הגעגוע, והכאב שאינו נסתר, ולא ייפול ממנו דבר.

 

מספריה של לאה גת כהן:

 "זו השואלת", ספר שירים, הוצאת אופיר,  2008

"מגרות הטוב", ספר שירים, הוצאת גוונים, 2012

 

ספר השירים הראשון שלה, זו השואלת גולל את סיפור חייה, ואיגד בתוכו עשרות שירים העוסקים בין השאר באהבה ובארוטיקה.

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? יש לי די הרבה שירים נוספים שטרם ראו אור, כך שאין לבטל זאת, זה אפשרי. לעתיד הפתרונים. אני נמצאת עתה בתהליך כתיבתו של ספר בשם "שכנים" שיגולל בן דפיו עלילה, חציה מציאות, חציה דמיון, מתחילת שנות החמישים בארץ, שזורה בחוויות אישיות. בתקווה להתמיד בעשיה זו עד מימושה לכלל ספר שייכלל בים הספרות הישראלית. 

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל?  לכתוב, לכתוב, לכתוב, זה מחדד את היכולות של העט להיות משויפת למידה הרצויה. אני מאמינה שמשורר אינו יכול להיות צעיר מדי, אדם חייב להיות בעל ניסיון חיים וילקוט של זיכרונות או אם תרצו, מיוסר דיו כדי שהעומק ביצירותיו יהא בעל משקל. 

משפט סיכום: תקווה לעולם שפוי יותר, שלא יהיה סוער וגבה גלי. ונוכל להקדיש את מעיינינו לספרות, שירה ולאמנויות כולן.

 

מספר שירים מתוך הספר "מגרות טוב"

 

מְגֵרוֹת הַטּוּב

 

 

כְּשֶׁבָּאתָ

תָּוֵי הַצְּחוֹק שָׁכְחוּ לָשׁוּב

מְפַשְׁפְּשִׁים בַּנִּיָרוֹת, בַּדַּפִּים הַמְּפֻזָּרִים מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

בִּמְגֵרוֹת הַטּוּב בְּעוֹדָן חֲבוּיוֹת עָמֹק בְּחֲלִיפוֹת יוֹדְעֵי אָבְדָן,

 

וְאַתָּה מָצָאתָ רַק אִי שֶׁקֶט שֶׁהָיָה שֶׁלְּךָ בִּרְשִׁימוֹתֶיךָ הַקְּטוּעוֹת,

וְלֹא מַטָּרוֹת נַעֲלוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁל נִצְחִיּוּת הָאָמָּנוּת

 

בֵּין עֶרֶב חַג לִשְׁנוֹת פְּרֵידָה, שָׁם הָיִיתִי

נִתַּן לִבְדֹּק דּוֹפֵק עַל פִּי פְּעִימוֹת הָעוֹרֵק הַחִישוּרִי, כָּךְ נֶאֱמַר לִי 

שָׁם חָשִׁים אֶת מֵרוֹץ הַדָּם בַּגּוּף מְשַׁחֵר אֶל שֶׁבַע הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת

כְּמוֹ בַּסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי,

 

הֱיֵה אִתִּי בַּשֶּׁבַע הָרָעוֹת, וְשׁוּב לֵךְ

שֶׁהֲרֵי מִן הַמְּפֻרְסָמוֹת שֶׁלִּפְעָמִים חוֹרְשִׁים בְּאוֹתָהּ הָאֲדָמָה

עִם כַּוָּנוֹת נֶאֱצָלוֹת 

וְעַל שׁוּם מַה, תָּמִיד עִם הַחֻלְצוֹת הַמְּגֹהָצוֹת בְּקֶמֶט שֶׁאֵין לוֹ חֹק,

עַתָּה חָפְשִׁי הָיָה לִנְדֹּד

 

וַאֲנִי, כֻּלִּי

רַק אֹפֶל פָּתוּחַ חֲלוּצַת בְּהוֹנוֹת, בְּמַסְלוּל שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.

 

הַלְוַאי שֶׁיֵּרֵד מְעַט גֶּשֶׁם

שֶׁיַּחְתֹּךְ בַּשָּׁרָב פַּסִּים שֶׁל רְוָחָה 

 

 

קוֹרֶה שֶׁאָדָם נוֹלַד לְאֶרֶץ זָרָה

 

 

הִתְעוֹרַרְנוּ

יַּתּוּשִׁים זִמְזְמוּ בִּקְנֵי הַסּוּף עַל שְׂפַת הַבִּצָּה

לֹא עוֹבֵר זְמַן רָב וְהָאוֹר מַתְחִיל לַעֲלוֹת

 

אַחַר כָּךְ נִזְכַּרְתָּ

אֵיךְ גִּלְגַּלְתָּ עַל אֶצְבְּעוֹת תַּלְתַּלִּים עַד הַקְּצָווֹת

כְּמוֹ מַמָּשׁ יֵשׁ חַיִּים בַּנְּחָשִׁים

וּכְאִלּוּ הַחַלּוֹן גּוֹזֵר מֵהֶם מִלִּים

נוֹפְלוֹת אֶל הֶחָלָל, מִבְּלִי לְחַשֵּׁב אֶת הַפְּעָמִים

וּמִיָּד יִתְאַזֵּן כְּלוּלְיָן עַל חֲבָלִים

 

בַּחוּץ שָׁקְטוּ הַמַּיִם

רַק הָאֵדִים הָעֲכוּרִים שֶׁל הַבִּצָּה עָלוּ לְהַשְׁתִּין אֶת הַלַּיְלָה

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה כְּשֶׁאֲנִי לְחוּצָה

 

הָיָה זֶה בֹּקֶר כְּכָל הַבְּקָרִים

כְּשֶׁקָּמִים, וְהַדַּף חָלָק

Tabula rasa

וְאֵין עָלָיו מִלִּים

רַק אֶתְמוֹלִים מְלֵאֵי רְמָזִים

 

מִצַּד שֵּׁנִי אֵלֵךְ יְחֵפָה

וְאַחְנִיק אוֹתָם אֶל בֵּין בְּהוֹנוֹת,

אֲפִלּוּ הִרְשֵׁתִּי לְעַצְמִי לְדַמְיֵן שֶׁשָּׂמַחְתִּי

חָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ מַקְשִׁיב לַקּוֹלוֹת

 

קוֹרֶה שֶׁאָדָם נוֹלַד לְאֶרֶץ זָרָה, וּמַתְחִיל מַסָּעוֹ חֲזָרָה

לַמְרוֹת שֶׁבְּמֶּרְחָק זְרוֹעַ שׁוֹכֶבֶת אִשָּׁה

כְּפוּיָה אֶל נְשׁוֹרוֹת מַמְאִירוֹת,

 

בַּחוּץ בַּבִּצָּה צְפַרְדֵּעִים מְקַרְקְרוֹת

 

אָז אֲנִי שׁוֹכַחַת לְדַקָּה דַּקָּה

שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ

 

רָצִיתִי רַק לוֹמַר לְךָ

 

 

לְעוֹלָם דָּגֵשׁ

 

לְעִתִּים נוֹפֵל כּוֹכָב

וְאִם גַּם הַלַּיְלָה דְּלִילָה תִּשְׁלֹף חִינָה

כְּשֶׁשָּׁעָה הוֹפֶכֶת מַטָּרָה לְקֶלַע

עִגּוּל לְמַצָּע

נְקֻדָּה לִפְלִשְׁתִּית אֲדֻמָּה

 

וְהִיא פּוֹרֶטֶת בֶּגֶ"ד לְכֶּפֶ" ת

אַחֲרֵי שְׁוָא נָע, וְנָחָה

מְכַבָּה מְנוֹעִים בְּרֹאשׁ מִלָּה

וְלֹא עִצּוּר בָּהּ, הַזּוֹנָה מִן הַנַּחַל

וְאַתָּה גִּבּוֹר הָאוֹן בִּשְׂעָרְךָ

 

אוּלַי בְּאִמּוֹת הַקְּרִיאָה אַהוֹ"י

לֹא יָדַעְתָּ לְדַקְדֵּק תְּחִלִּיּוּת אֵיתָ"ן

חֵלֶף הַבֶּגֶ"ד הַפְּלִשְׁתִּי שֶׁלְּגוּפְךָ

 

תְּקַפֵּל עַמּוּדִים לְמַחְלָפוֹת

 

 

עוֹד בְּטֶרֶם יָדְעָה סוּפָה 

 

 

מְחַפֵּשׂ אֲנִי דְּבָרִים לוֹמַר לָךְ  

תְּלוּיִים עַל חֶבֶל דַּק

כְּלוּלְיָן מִזְדַּקֵּן מְחַזֵּק אֲחִיזָה בַּבָּרָק  

 

מוֹתַחַת אַתְּ מָסָךְ נְחוּשׁ הַתְרָסָה

 

רוֹאֶה אֲנִי בָּךְ אָבָק שֶׁכִּסָּה אֶת עֶרְוַת אֵימָתֵךְ

מְכֻתָּף נֶשֶׁק חַם לַהֲגָנָה, צְרוֹרוֹת בְּתַרְמִילוֹ

וְאֶצְבָּעֵךְ הַמְּלֻחְלַחַת  

פּוֹנָה אֶל כִּוּוּן הָרוּחַ וְיוֹרָה

 

עוֹד בְּטֶרֶם יָדְעָה סוּפָה

  

 

 

שְׁנֵי צְעָדִים וַעֲרָפֶל

 

 

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנַי

אַתָּה הַסִּבָּה לִהְיוֹתִי, לַעֲבָרִי

 

שְׁנֵי צְעָדִים וַעֲרָפֶל לָקַחְתִּי, בְּשִׂמְלָה לְבָנָה מוּל הַיָּם

רֶכֶס חָוַּרְיָן.

 

יֵשׁ וְאִשָּׁה תְּנַסֶּה הַר עִוֵּר בְּנֶצַח זְמַנִּי

וְהִיא רָוָת צְלִילִים,

אִם שָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בֵּין שַׁדַּי כְּשֶׁעָלְתָה חֲרָטָה בְּלִבִּי,

וְאָמַרְתָּ

אִם תִּרְצִי

 

שֶׁאָמַרְתָּ

וּפִיךָ שָׁמַע

 

אֲנִי, שֶׁקָּטַפְתִּי פְּרָחִים בָּהָר

חָשַׁבְתִּי שֶׁהָרִים אֵינָם רֵיקִים מְרַחֲמִים

יִמְשְׁכוּ נְחָלִים אֶל גֵּוִי,

וְשֵׁמוֹת עַתִּיקִים נִלְחָשִׁים עַל עוֹרִי 

כְּשֶׁהָאֵשׁ תִּרְחַשׁ כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַצּוֹרֶבֶת

 

וּלְאָן הַלֵּב לְקָחַנִי?

יִבְעַר כַּנָּחָשׁ עַד גַּחֶלֶת עוֹלָה

שׁוֹקֶד לְלַקֵּט עֵנָב – כָּאָדֹם הַזֶּה

סְמָדַר עַד בֹּסֶר, וְאִלָּמוֹן חוֹצֵף בִּלְעָדָיו וּבִי

 

מְעֹרָב בְּחַיַּי

קְצָת אֲנִי

 

כְּמוֹ הִתְגַּלּוּת קָשָׁה הָיְתָה לְקִיּוּמִי

 

 

צֵיד חַוָּה

 

 

בְּאוֹתוֹ קַיִץ

צִיְּרוּ שְׂפָתֶיךָ מַעֲלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת

בֵּית הַמְּגֵרוֹת נִשְׁלַף בְּכָל קוֹמָה

וְהַשַּׁחַר נִשְׁפַּךְ

 

בְּאוֹתוֹ לַיְלָה חָלַמְתִּי עָלֶיךָ בּוֹנֶה לִי אַרְמוֹנוֹת

  

גַּלְגִּלִּיּוֹתֶיךָ בָּלְעוּ אֶת מַרְצָפוֹת הַפְּלָאזָ'ה עַל הַחוֹף

וְהַשֶּׁמֶשׁ לִחֲכָה כָּתֵף נֶהֶנְתָנִית

כְּמוֹ לֹא נוֹתַר דָּבָר לִצְרֹב כְּשֶׁנְּעָרוֹת שְּׁזוּפוֹת קוֹרְצוֹת צְחוֹקָן

אֶל עֵינֶיךָ הַיָּפוֹת

אֲחוּזוֹת בּוּלְמוּס, כַּנְּמֵרוֹת לִפְנֵי הַסְּעוּדָה

 

אָמַרְתָּ לִי

בְּעוֹלָמֵךְ אֲנִי אָסִיר הֲנָאָה

בְּעוֹלָמִי אֲנִי חָפְשִׁי

 

וּכְמוֹ תָּמִיד שִׁיטַת הַצַּיִד הַנָּשִׁית מוֹצֵאת לָהּ טֶרֶף

מְגַלְגֶּלֶת עַל גּוּפִי אֶת חַכַּת הַ- Roller Skates

בִּצְנִיחָה חָפְשִׁית

 

 

 

פְּנֵי צַלֶּקֶת

      

 

שָׁם לָאֹרֶךְ הָרְחוֹבוֹת בְּסַן רַפָאֵל נִתְלוּ דְּמֻיּוֹת כְּמוֹדֶלִים עַל כַּנִּים

שֶׁל צַיָּרִים  

קִילוֹמֶטְרַזִ'ים מִתְנַשְּׁפִים עַל מוֹנֶה שָׁדַיִךְ,

וּפַעֲמוֹנִים דָּהֲרוּ עַל מַעֲרֻמַּיִךְ, עַד שֶׁלְּשׁוֹנָם קָפְאָה מִתַּחַת לַפָּנָס  

וּמְחִיר הָאֶתְנָן נָגַס בַּמִּכְחוֹל שֶׁצִּיֵּר שִׂמְלַת פְּלָדָה, וְדָחַס גְּוָנִים

לִקְלִפּוֹת גַּעְגּוּעִים

 

פַּעַם הָיִיתִי לָךְ עֵינַיִם שֶׁל נָסִיךְ 

וּפַעַם, כִּרְכָּרָה שֶׁדָּהֲרָה אֶל הָאַרְמוֹן עַל הַגִּבְעָה 

שָׁם הָיִיתִי שׁוּב בֵּן אַרְבַּע שֶׁיָּנַק מִשָּׁדַיִךְ וְחָשַׁב שֶׁחַם לוֹ

וְהָיָה בָּטוּחַ שֶׁחַיָּיו נִפְלָאִים

 

מִישֶׁהוּ סִפֵּר שֶׁרָאָה כֶּתֶר בְּעֵינַיִךְ לִפְנֵי הַדִּמְעָה, 

לִפְנֵי שֶׁהָאֶתְמוֹל סָגַר חֶשְׁבּוֹן עַל עַפְעַפַּיִךְ מִבּוּשָׁה

כְּשֶׁהָיִית כַּלָּה

וְאֶצְבָּעוֹת תַּאֲוָה מְלַעְלְעוֹת שָׁלְחוּ כָּרִיּוֹת תְּמָנוּן לַמַּטְבְּעוֹת בְּכִיסֵי

הָעוֹבְרִים

בִּישִׁימוֹן  הָאַסְפַלְט, 

בַּגֶּשֶׁם הַנִּתַּךְ כִּיְרִיּוֹת

 

כְּמוֹ נִשְׁלַף אֶקְדָּח מִלֹּעַ הַלַּיְלָה 

וְחִסֵּל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לִפְנֵי שֶׁתִּזְרַח

 

 

 

 

מגירות הטוב, שירים, מאת לאה גת כהן, הוצאת גוונים, שנת 2012, 105 עמודים