בעירום מלא, יומן דוקומנטרי-שירי מאת ליהי חנוך

בעירום מלא מאת ליהי חנוך הוא יומן דוקומנטרי-שירי המסופר כמסע בזמן. סיפור על אהבה גדולה המגיעה אל המערכה האחרונה, ואל הפרידה הכפויה בסוף הדרך. סיפור על גלגולי הפנים והיפוכי התפקידים בדרכי החיים. מילדים להורים. מהורים לסבים. ושוב לילדים של ילדינו.

 

"אני חושבת על האב שמסר את בתו לחופה ועל הבת מוסרת את אביה למוות." בקול שירי ייחודי ויפהפה, מספרת ליהי חנוך את הסיפור הנצחי, הגדול והעצוב, של משפחה אחת ישראלית מאוד. "מתפוררת כמו לחם ישן. כמו חלום".

 

ליהי חנוך, תסריטאית- במאית ומשוררת. ספריה הקודמים: סעיף צ'לו (2005) סדרת פרוזה, ידיעות ספרים, מתוך התנאים (1999) הוצאת הקיבוץ המאוחד, בגובה החיטה (1991) הוצאת כתר.

 

קטעים מתוך בעירום מלא/ ליהי חנוך

 

23 בינואר (עמוד 122 עד אמצע 125)

הזהב נושר משערותיי.

אני שולחת יד ארוכה (כמו בציורים של אופק)

אל הילדים.

הם עפים על הסקייטבורד בשבילי הגן

חולפים על פני כמו רוח.

אני במורד ההר.

ישבתי לנוח, הריאות חלשות.

מה שניזוק לא ניתן לתיקון – אמר ד"ר שוורץ

כשישבנו פנים מול פנים.

 

חייכתי אליו.

אספתי בזהירות את שאריות הרוח שלי

מהשולחן

והלכתי הביתה.

 

כרגע אבא צלצל.

אני רוצה ללכת לאמא, בקול חנוק מבכי

וטירוף,

תבואו הנה…

 

אבא, אני מוכרחה להחזיק חזק,

אתה רוח טורפת, פראית,

סוחפת את האדמה על שורשיה

 

אני לא זוכר כלום! איך אמא מתה?!!

אתה קורע את הבוקר שלי

בזעקות של חיה

מטיח אותי אל הרצפה בלי רחמים

 

אני מכסה את הבוקר שלי במלים

להגנה.

מרחק 8 ק"מ מכאן

אבי נלחם עם המלאך.

את הורגת אותי, ליהי …

 

ברדיו ידווחו על רעידת אדמה

באזור המרכז –

לב האדמה רועד, הקצב קרוע, הכול מקרטע,

 

 

אני רותחת.

המדחום מראה שלושים וחמש מעלות.

בצהריים תהיה רעידה נוספת, יותר חזקה,

הוא עדיין בוער.

 

אמא מביטה בי, מונחת מצדו השמאלי

של המחשב –

אני רוקדת איתו, אמא, אני רוקדת,

כל הלילה רקדתי עם הגבר שלך

כוחותיי לא עומדים לי.

 

קחי אותו אלייך, אמא,

כבר הבור נפער פעמיים.

קחי אותו את,

ברכות, בתנועה של מלאכים.

גם הרופא אמר, הוא חייב לנוח.

 

מהחדר השני עולים ריחות

קציצות קבב, ויסקי וסיגר.

הוא קורא לי, הגבר שלי.

 

* * * * *

9 בפברואר (עמוד 140-142)

 

שבת. שש בבוקר.

אני קמה לתוך החושך בעיניים חצי סגורות והולכת לארון למצוא

פנים ללבוש. פני העירומות מעכירות את אור הבית ואת האור

בחדר המדרגות. יש תינוקות חדשים בבית המשותף, ארבעה,

ושלושה סייחים בתולים ושלוש נשים זקנות עם רגליים רטובות

ממי אפסיים. דור הביניים נושא את הבניין על כתפיו.

רק לפני שבועיים סיימו לחזק במלט וברזל את עמודי הבית למקרה

של רעידת אדמה –

את צריכה להיות אדמה חזקה, כולם אמרו לי.

אתמול נפגשתי איתו בעיניים

כחולות, בהירות עד כאב. ישבתי לידו זקופה, על הכורסא של אמא,

עם פנים של סוסה בכורה.

תגיד לי מה לעשות, אבא.

והוא אמר:

זאת המערכה האחרונה. צריך לפתוח את הדלתות, עוד רגע יעלה

הסוף, תפתחי אותן לגמרי, לימין ולשמאל, היום היה הרבה קהל,

וצריך להוריד את גלגלי הפילם מהמקרנה, להשכיב אותם בזהירות

בתוך קופסות הפח בצבע כסף, תחזיקי חזק, הגלגלים גדולים,

סרט ארוך זה היה,

המערכה האחרונה התארכה ללא צורך (הוא נאנח בכבדות,

כבר אחרי חצות –

ככה, עם אצבעות פרושות, שלא יתפוררו לך בין הידיים, זה

פילם ישן, משומש לעייפה, ואחרי שאטמת את הקופסה לגמרי

בלי רסיס אחד של אור,

תבדקי את השם על המדבקות. היו ארבע מערכות, כמו סתיו אביב

וקיץ…

הוא חייך כמו פעם,

החורף קר בעצמות. מחר תלכי לדואר ותשלחי את זה בחזרה למפיץ

המרכזי בתוך השק מהברזנט הלבן.

אין מה לעשות, ליהי. הגיע הזמן.

 

             Fin

 

שחור על מסך ריק

 

אין אפשרות אחרת

 

אין ברירה

 

הרי ידעת מהתחלה. הרי ראית אותנו

עירומים.

 

פעם כתבת – הפראות שבכניעה.

פעם כתבת – זה כואב. חיים עם זה.

כתבת שאת פוסעת על האדמה כמו מנהג הגבר (לא ידעתי

שקראת, ששמת לב)

דברת בקול גדול, מול כולי עלמא

כרתת ברית

לא לסרב לשעת ערבית –

 

אתמול, בדרך הביתה, אחי אמר לי, למה את מתבוססת שמה.

בדיוק עברנו בכביש הראשי של בני ברק וגלגלתי בידיים

את השם הקדוש.

מה היה בחורף שעבר, אלהים, אני לא זוכרת –

זמן אחד, זמן אחד לכול.

תראה את האנשים הולכים ברחוב, לבושי שבת

ותפילה ומותם הולך לצידם. כביש ראשי בלי רמזור, אור צהוב

מיושן מהבהב חושך אור חושך אור

 

11 בפברואר

 

אחת בלילה. היא מתרחקת.

עוד רגע תיעצר ליד בת השלוש עשרה ותעמוד שם ותהיה

פחות ופחות נראית לעין –

מה שהייתי לפני שהתפוררת לעפר.

 

* * * * * 

23 בפברואר (עמוד 145 עד אמצע 146)

 

כשאהובי חזר אתמול הביתה והתיישב לשולחן, הגוף החזק

נאנח על הכיסא. אמא שלו נאנקה על פניו בלי קול.

אני חזרתי מאבא שלי עם כתם דם כחול, ענק, על היד החרוכה,

המגוידת. מה זה, אבא?

דם קפוא. הוא ענה בשוויון נפש ונגס בשיניים שנותרו

בסנדוויץ' (בשר עגל קר) ולעס שעה ארוכה. כל הגוף שלו לעס.

אחר כך הוריד את העיניים למורד החולצה לראות מה התלכלך.

העגבניות האדומות שכבו, יפהפיות, בצלחת הוורודה של אמא.

אני הולך למות –

הוא המשיך באותו טון של הדם הקפוא ולא היה מקום בכל הבית

הגדול ההוא להסתתר.

 

הילדים ראו הכול מבעד לזכוכית המטבח, הכול הם ראו.

ושלחו ידיים זוהרות, חמות כמו השמש, ושפכו מים חיים ונהרו

לתוך החדר לכסות על הדם.

כך ידעו על הדם לפני שידעו ולא היה מקום בכל הבית הגדול ההוא

להסתתר.

 

היום פתיחת התערוכה של עפרה בניו יורק, ב Freight+Volume

.west 24^th st, ליד שוק הבשר הישן, חיים סוטין מעשן בפינת הרחוב.

עשן עוטף את רגלי הלקוחות, מפשפשים באיברי החיה, מריחים

את קרביה.

כתמי דם קפוא, שמי חורף עבים ורוח קרה מההדסון.

נערה מחיפה, עירומה עד לשד עצמותיה, תלויה על קיר,

 למכירה.

 

* * * * * 

24 בפברואר ( עמוד 61 עד אמצע 62)

 

קראתי ב"הארץ" את בנימין לאו על פרשת "תרומה".

על חודו של סכין היינו שוכבים.

התלמוד אומר (מסכת סנהדרין):

כשאהבתנו הייתה עזה על חודו של סכין היינו שוכבים.

 

self portrai  של וינסנט ואן גוך על השולחן שלי.

פסטיבל הקולנוע ברוטרדם 1995. קר ורטוב באירופה, אבל פגשתי

את תיאו. מתחת נהרות של אלכוהול וסנסמיה התפשטנו לגמרי

בלובי של הילטון.

עירום מלא באור מלא, שטיח מקיר לקיר.

קודם ישבנו על במה מול עשרות קולנוענים בשולחן מורם

מעם. צחקנו הרבה, שיחקנו הרבה, שתינו ושתינו.

קודם הגיעו אלי לחדר משלחות אזהרה שלא להתראיין אצל הבמאי

והעיתונאי האקסצנטרי, הפרובוקאטור, האנטישמי, משלחות

שונות ומשונות, שגרירים ועיתונאים

וקולגות למקצוע.

קודם אני צחקתי ואמרתי שאלך בכל מקרה ונראה מה יהיה.

בבוקר חזרו חברים מבילוי הלילה ועמדו סביבנו בעיגול כמו עמודי

אפריון למיטה. מאז לא ראיתי אותו.

לפני כמה חודשים רצחו את תיאו ואן-גוך, חברי במעמקי הנפש,

כשרכב על אופניים ברחובות אמסטרדם, כמו ברחובות רוטרדם,

שיער החמנית ריצד למרחוק. מוסלמי עם סכין ארוכה רצח את

הנין של אחיך, וינסנט, שראה

ואמר והשתולל ושילם בחייו. שבת שלום.

 

* * * * * 

8-7 במרץ (עמוד 151-152 )

 

הכול קרה מתחת לאדמה, מתחת למים, מתחת למילים,

הזקנה על הספסל בגן דובנוב לחשה במהירות.

(היא כבר הייתה מונחת על ענני נוצה, רחוצה וטהורה)

הייתי, הייתי, הייתי, הייתי, הייתי, הייתי, הייתי,

הייתי….

אחר כך לקחו אותה מהגן על אלונקה צחורה כשלג

וחבל קרוע, כמו צמה פרועה, נשרך מאחור,

יום יום בתורו, כל ימיה נפרמו, מהסוף להתחלה,

עוד רגע תיוולד לאמה

בצעקה אחת, גדולה ואיומה: הנני!!!

עצי הגן הרכינו ראש.

 

אני יושבת בארגז המשחקים בגן. החול על ירכי

חם ומוכר. אני קוברת יד עמוק באדמה ומכסה אותה לגמרי

להרגיש מה זה.

העננים התהפכו על צידם השני, שופכים עלי אור תכלת

שקוף

לראות מעל ומעבר

להררי החושך.

 

אותו לילה עברתי בחטף בעיר. הלכתי מבר לבר,

מערות של אור בתוך העלטה, ולא מצאתי מקום לנוח.

הברים שהיו שלי הלכו אל הים, ושככו.

כל הלילות המחוקים עם הטעם הפראי צחקו אלי משם,

כבויים. אני כל כך עייפה.

 

באותה שעה, בפאתי ירושלים, נשחטו שמונה בחורים

על תורתם. דם צעיר, אדום מבעבע, ניתז אל הקירות.

מרחוק אפשר היה לחשוב על שדה כלניות, אחוזי-שרעפים,

עוד רגע יקומו לפרוח.

 

(מה יהיה בתפילות יום שישי? ההר הקדוש לא יאמין לעיניו.

אין צו אחד שלא הופר. חיות אדם מתגלגלות בשער, עיי חורבות מבקשים

נקם ותקומה, תינוקות מתגוללים משני עברי השער, חפים.

אני דוחפת את הכאב הפרטי שלי עמוק בתוך הכיס

ונעמדת בתור. אני מבקשת כרטיס, במחלקה רגילה, לא, אני לא

מתכוונת לישון הלילה, זה ליל שימורים כבר לילות רבים.

לאיזה כיוון?

לשדות שבעמק, לראות את הפריחה,

עצומה ונוראית

מאי פעם.

 

 

 

בעירום מלא מאת ליהי חנוך,  סדרת ליריקה הוצאת ידיעות ספרים, שנת 2012, 172 עמודים

ליהי חנוך צילום איתן ליפשיץ