לירי מאת אמנון שמוש / ישראל דרך בת קיבוץ יחידה במינה

לירי מאת אמנון שמוש

הרומן "לירי" מאת אמנון שמוש, מחבר הרומן הנפלא "מישל עזרא ספרא ובניו", מציף נושאים ישראליים ומהותיים כאחד והקריאה בו מזמנת לקורא חוויה מעוררת מחשבה. העלילה הנפתלת מאירה הן מהלכי רוח היסטוריים והן מגמות עכשוויות, רוויה בתשוקות, הרהורים ודרמה עזת צבע. דרכו הקשה של אמן יוצר בקיבוץ ובפריפריה, מתוארת מתוך ידע אישי ומבט היסטורי על מיטב הסופרים והמשוררים שנשאבו למרכז. התלבטויות נפשיות על מין ללא אהבה (מתנדבים ומתנדבות) ועל אהבה ללא מין, על קנאה לבת-הזוג ועל קנאה בבת-הזוג, עטופים במטאפורות, ההומור ובמשחקי המילים המאפיינים את המחבר. הרומן מתחיל בהווי בתי הילדים בקיבוץ ומסתיים בהווי הפרוע של אולפני הטלוויזיה. אוסלו ובעיקר פריז משחקות תפקיד חשוב בחיי הגיבורה לירי. גם משפחתה הרחבה מגיעה לעיר האורות, כאשר היא מוזמנת לשחק תפקיד ראשי בסרט צרפתי, לקנאתם של חברי הקיבוץ, הנחשפים באנושיותם ובחולשותיהם לאורך כל הרומן.

אמנון שמוש (1929) ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך בו הוא מתגורר. בקיבוץ עסק ברעיית צאן, היה מזכיר הקיבוץ והדריך קבוצות נוער עולה. הוא יצא לשליחויות לאומיות רבות ומגוונות, החל משליחות אונסק"ו לכל ארצות אפריקה הדוברות צרפתית, וכלה בהכשרות בצרפת ובמרוקו. מאוחר יותר, היה גם scholar in residence בהרבה אוניברסיטאות בארה"ב. בהמשך, עבר לעסוק בחינוך, לאחר שהשתלם בבית ברל ובאוניברסיטה העברית, ואף היה מנהל בית הספר התיכון האזורי. אב לשלושה, סב לשישה נכדים וארבעה נינים. בזקנתו הידרדרה מאוד ראייתו, עד מצב של עיוורון. חרף זאת – הוא מוסיף לעסוק בכתיבה ספרותית. לאחרונה נפטרה אשתו חנה, עליה כתב את ספרו בוקר טוב אלץ היימר. ספר זה מספר את נפתולי המסע שנכפה עליו ועל אשתו מיום שאובחנה לפני כשתיים עשרה שנים כחולה במחלת האלצהיימר. הספר עוסק באתגר שבטיפול היומי בבת זוג חולה ומצביע לא רק על הקושי, אלא גם על רגעים של שמחה ושל אושר.

אמנון שמוש זכה שלוש פעמים בפרס ראש הממשלה לסופרים עברים, בשנים 2000, 1997, 1979; בפרס ירושלים ע"ש עגנון (1979); בפרס שלום עליכם (1986); בפרס ויצו-צרפת (1986); בפרס נוצת הזהב על מפעל חיים בספרות מטעם אקו"ם  (1999); בפרס נשיא המדינה לספרות (2001) ובפרס משרד התרבות על שם אריק איינשטיין (2014).

הספר צמח מתוך סיפור קצר

אמנון שמוש מספר: "הרומן 'לירי' צמח מתוך סיפור קצר, שנשלח למוסף הספרותי של 'הארץ', והכה גלים שהגיעו עד הגליל העליון. הדמות הראשית של בת קיבוץ נידח, משוררת יפהפייה, הקסימה גם את מי שיצר אותה. ובעקבות פלובר שאמר: "מאדאם בובארי זה אני", אני הולך אחריו בראש מורכן ומודה: "לירי זה אני". מכמה וכמה בחינות.  זהו רומן ראשון שלי שכל-כולו קיבוץ, החל מן הקיבוץ הישן והטוב והתובעני, וכלה בקיבוץ המופרט והמבולבל. בת קיבוץ מתחתנת עם בן קיבוץ שכן, מתוך רומנטיקה של בציר ענבים משני צידי שורת הגפנים, ולאחר סערה אירוטית עם מתנדב נורדי. סערה מינית, המשבשת את שיריה ומחשבותיה, לאורך כל החיים, בעקבות אסון שקרה לבעלה והותיר אותו בכסא גלגלים לאורך כל חייו. חיי הקיבוץ, ובלשון הרומן אי של נחת או של אי-נחת, מתוארים לעומק, מתוך אמפתיה והיכרות מבפנים. וחשוב מכל – מה שקורה בחברה הישראלית בשני הדורות האחרונים, בעיניהם ובמוחם של הזוג הצעיר ובני משפחתם בארץ ובעולם. מן העסקונה של מפא"י ועד רצח רבין ועד התבהמות הצמרות בפוליטיקה ובתקשורת של ישראל, הזונחת את ערכיה ואת ענייה".

"הרומן נכתב במקביל ליומן 'בוקר טוב אלץ היימר'. בעצם, לאחר שהתייאשתי מיכולתו של עיוור לכתוב רומן, ללא טעויות בשמות, בזמנים ובשאר פרטים. אבל לאחר שהתפרסם הסיפור שממנו צמח הרומן, הפצירה בי יעל, מזכירתי הוותיקה, והבטיחה לי שהיא תשמש לזיכרון ולעיניים. בעצם, הופתעתי למצוא את עצמי כותב עוד רומן, מבלי יכולת ל ר א ו ת כל יום מה שכתבתי אתמול ושלשום. כפי הנראה, זהו הרומן האחרון שלי, אחרי "מישל עזרא ספרא ובניו", ו"דרך ארץ המשי" ואחרים".

כותב בדיוק חמישים שנה

"התחלתי לפרסם בדיוק לפני חמישים שנה. הגעתי בחיל ורעדה אל ברכה פלאי המופלאה בהוצאת "מסדה". קיבלתי ממנה חיבוק ספרותי שלא ציפיתי לו, ושנטע בי את הביטחון שיהיה לספר הילדים "קרחונים ופעמונים" המשך. לכתוב התחלתי מנעוריי כתלמיד במגמה הספרותית בגימנסיה הרצליה. שם גם קיבלתי את הפרס הספרותי הראשון. "כל כתבי שלום עליכם". שלום עליכם היה אחד המשפיעים, ביודעין, על כתיבתי הספרותית, וכך היו גם עגנון ותור הזהב בספרד. רק את הראשון למדנו בגימנסיה בשיעוריו של דוד שמעונוביץ', מחנך הכתה שלי. מעניין שבשנות ה- 40 של המאה הקודמת, עגנון, שהיה בשיאו, לא נכלל בתוכנית המגמה הספרותית בגימנסיה. משירת ספרד היתה טעימה בלבד.

"גם לאחר פרסום הספר הראשון שלי לילדים, לא הייתי בטוח שאצליח לחדור לעולם הספרות וההוצאה לאור, שהיה רובו ככולו אשכנזי למהדרין. אחרי שמונה שנים של רעיית צאן ושנים אחדות בהדרכת חברות נוער בקיבוץ, התחלתי ללמד בתיכון האזורי. היו שם ילידי המזרח וחיפשתי, כמורה לספרות, יצירות על יהדות המזרח, שיאזנו את היצירות הנפלאות של שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י.ל. פרץ, ברדיצ'בסקי ואחרים. חיפשתי ולא מצאתי. הסתפקתי ב'עלילות עקביא' של יהודה בורלא. המחסור בספרות שתשביע את נפשם של תלמידיי, ילידי המזרח, הרעבון לספרות שכזאת, השתלב עם רצון הכתיבה, המורעב גם הוא. התחלתי לכתוב סיפורים.

"לאחר שהבנתי שמהוצאת 'מסדה' אי אפשר להתפרנס, ניסיתי להתקבל עם סיפוריי הבאים לשלוש ההוצאות שבהן הרגשתי (בטעות!) שאני בן בית. כקיבוצניק. עם עובד, הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים דחו את סיפוריי בפנים חתומות וביד גסה. הם לא נעזרו בפסיכולוג שיסביר להם מה זה עושה לסופר צעיר בראשית דרכו. חזרתי להוצאת 'מסדה' והם הוציאו לי ברציפות, שלושה ספרים ששינו את פני הספרות הישראלית. סליחה אם זה נשמע יהיר.

"בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, יצאו לאור 'אחותי כלה', ו'מישל עזרא ספרא ובניו' שכל אחד מהם נמכר בלמעלה ממאה אלף עותקים, ומשרד החינוך הזמין שלושים אלף מן הראשון. 'קנה וקינמון' פתח את מהדורת החדשות בטלוויזיה בערב והשלים את גל ההתלהבות, שהביא את הטלוויזיה הישראלית, עם הערוץ הראשון היחיד,  להחלטה נועזת, לעבד את הרומן לסדרה בת שבעה פרקים, שחתמה את הגל הראשון ביצירתי הספרותית".

כתר ארם צובא

"הגל השני הוציא אותי מן הספרות היפה אל מחקר, שערך כארבע שנים, על כתר ארם-צובא. כתב היד הראשון של תנ"ך שלם ומושלם. זה בא בעקבות פנייה והפצרה ממכון בן-צבי, שבראשו עמד תלמידי למרעה הצאן – פרופסור נחמיה לב-ציון. הוא שכנע אותי להירתם למשימה החשובה וההיסטורית. אקדים את המאוחר ואומר שזה ניתק אותי מעולם הספרות, בשיא הצלחתי, ולא היה קל לשוב אליו, אחרי הגל השני שהציף את העתונות בעקבות פרסום 'הכתר – סיפורו של כתר ארם-צובא'. השתכנעתי בעיקר משום שהייתי קשור בעומקי נשמתי לכתר ארם-צובא, שאחי יצחק ז"ל סיכן את נפשו פעמיים , בימי מלחמת העולם השנייה, בניסיון להצילו ולהביאו מחלבּ לירושלים. הייתי אז נער בן 14 וליוויתי את הספיקות והפחדים והאכזבות, שליוו את התהליך. השתכנעתי גם מהגדרתו של  פרופסור לב-ציון שאם המחקר ייכתב ע"י איש אקדמיה, יקראו אותו כמה מאות של אקדמאים בלבד. ואם הוא ייכתב ע"י סופר, יקראו אותו רבבות. ואכן הוא צדק.

"בין הגל השני לשלישי עברו כמה עשורים, ובהם פרסמתי כמה עשרות ספרים. פרוזה ושירה וכתבים בחמישה כרכים, שכללו רומנים מוקדמים ורומנים מאוחרים, סיפורים מוקדמים וסיפורים מאוחרים, וכרך שירים וגלויות. בסוף השנים הללו פרסמתי רומן מוצלח, אבל לא מצליח 'דרך ארץ המשי'. הסתבר שהעדה הבוכרית, על דרך המשי, לא מרבה לקרוא ספרות עברית.

לפני שנתיים בערך הגיע הגל השלישי. תוך שנה אחת התפרסמו, שוב בהוצאת 'מסדה', שלושה ספרים: קובץ סיפורים 'סיפורי המחצית השלישית',  היומן 'בוקר טוב אלץ היימר' והרומן 'לירי'. הספר הראשון, מזה זמן רב, שעוסק כל כולו בקיבוץ. התחרות הלא-מודעת, בין חלבּ והמזרח, לבין הקיבוץ והחברה הישראלית, תחרות שליוותה חמישים שנות כתיבה, נסתיימה בספר שהגיבורה שלו היא משוררת יפהפיה בת קיבוץ, על משפחתה ומעלליה, על רקע כל מה שקרה לנו בשני הדורות האחרונים".

כתיבת שירים

"כתבתי ופרסמתי שלושה ספרי שירה וכרך חמישי בכתבים, שעיקרו שירה. רבים מקוראיי אינם יודעים שאני עוסק ועסוק גם בכתיבת שירים. ואכן,  לשירים יש מקום מיוחד ושונה מן הזרימה המובנת מאליה, של כתיבת פרוזה למיניה. התחלתי לכתוב שירים, עשר שנים אחרי פרסום הספר הראשון בפרוזה. ניסיתי 'לגאול' ולחדש את הסגנון ואת המבנה של שירת תור הזהב בספרד. זה התאים לנטיותיי הלשוניות המובהקות. אני אוהב את השירים הללו שהתפרסמו תחילה ב'דיוואן ספרדי', אבל קהל הקוראים לא התלהב ולא התנפל על הספר ועל הבאים בעקבותיו. חמור מזה, קהל המשוררים לא נענה להצעתי המפורשת לכתוב שירים, גם לפי כלליה המדויקים והשונים של שירת ספרד. מאז העיוורון שירד עליי כמהלומה, קשה לי יותר לכתוב שירה. שיר אחד מיוחד זכה לתהילה. הוא תורגם ל 19 לשונות והתפרסם בשלושים ושתיים מדינות, בכתבי עת חשובים. הלא הוא 'אנה ואני'. על אנה פרנק.

יצירות רבות של שמוש נלמדות בבתי הספר בארץ ונכללות בבחינות הבגרות, הן בחינוך הממלכתי והן בממלכתי-דתי. ואפילו בערבי. "מה שהפתיע אותי", מסכם אמנון שמוש, "זה מספר האוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה, שבהן סיפוריי ושיריי נכללים במבחר של ארבעה סופרים מייצגים, במסגרת 'ספרות עברית'. ברבים מהם אני בחברה טובה, עם שלום עליכם, עגנון ולאה גולדברג. הם קוראים לזה 'מבחר מייצג'."

לירי מאת אמנון שמוש. הוצאת מסדה, שנת 2016, 253 עמודים