השיר הארוך מאת אנדריאה לוי / מסע מרתק לתקופה בהיסטוריה

השיר הארוך מאת אנדריאה לוי

'השיר הארוך', ספרה של אנדריאה לוי, הוא רומן היסטורי המתרחש בג'מייקה של ראשית המאה ה-19 על רקע המלחמה לביטול העבדות, חלק מחפיר בהיסטוריה הבריטית, ביסס את מעמדה של לוי כאחת הסופרות המבטיחות והמעניינות ביותר באנגליה. 

השיר הארוך מסופר על ידי יולי, שנולדה וגדלה כשפחה במטעי קני הסוכר בג'מייקה, במטע סוכר בשם אמיטי, וסיפור חייה הוא שעומד במרכזו של ספר זה.היא הייתה שם כשהשתוללה המלחמה הבפטיסטית בשנת 1831 והיא הייתה שם בעת הכרזת ביטול העבדות. הסיפור מספר גם על אמה של יולי, קיטי, על הכושים שעבדו בשדות המסע, חייה של יולי משתנים לפי הגחמה של קרוליין מורטימר, אחותו של בעל המטע, שהמראה של הילדה השחורה שבה את לבה והיא דרשה לקבל את יולי במתנה. יולי עוברת מצריפי העבדים המצחינים לבית הגדול המפואר, שבו היא הופכת לשפחת בית מיוחסת. סיפורה ממשיך לימי הגסיסה של העבדות, דרך ביטולם ועד החופש המזויף של תקופת החניכות והשחרור המוקדם, אז נרקמת מערכת יחסים עדינה בינה ובין שותף בלתי צפוי.

 

על המחברת

כבר בשנת 1999 התפרסמה רשימה בעיתון "גרדיאן" ובה השאלה: "אנדריאה לוי היא הסופרת השחורה הפורייה ביותר בבריטניה. ספריה זכו בביקורות נלהבות והיא הושוותה לרודי דויל האירי. מדוע אפוא אין היא מוכרת?".

לקח זמן לאנדריאה לוי לשבות את לב הקוראים. כחלוצה שביקשה לפרסם את הרומן הראשון שלה "כל אורות הבית דולקים", היא נדחתה על ידי המו"לים, ש"היו מודאגים פן יקראו אותה רק שחורים, ובאנגליה הרי יש פחות ממיליון שחורים והם ממילא לא קוראים". השינוי הגיע עם צאת ספרה אי קטן, זכה בפרס אורנג' לסיפורת, בפרס ווייטברד, בתואר ספר השנה של ווייטברד ובפרס סופרי חבר העמים הבריטי ועובד לסדרת דרמה ב-BBC.

בצעירותה לא קראה לוי ספרים. היא צפתה בטלוויזיה ועבדה בעבודות מזדמנות. בבית הספר אמרו לה שיש לה שגיאות כתיב, מה שהרחיק אותה מעולם הספרים. אבל כשמלאו לה 26 השתנה הכול. היא עבדה בהתנדבות בארגון שקרא למודעות לבעיות גזע, והיא הבינה שיש רק דרך אחת ללכת בה. היא הביטה סביבה ונוכחה לדעת שכל חבריה לבנים. כך גם חברותיה הפמיניסטיות. אז התחילה לקרוא: את מאיה אנגלו, את טוני מוריסון, את אודרי לורד, את אליס ווקר, את בוצ'י אמצ'טה אבל… הספרים שקראה לא עוררו בה הזדהות משום שהם לא הלמו את מצבה. היא נולדה בבריטניה להורים שהגיעו מג'מייקה ורצתה לקרוא על אנשים כמוה (מעניין לציין כי לוי מציינת בכל הזדמנות את מוצאה, כי עורה הבהיר ושמה גורמים לאנשים לחשוב שהיא יהודייה).

לוי החלה את דרכה הספרותית בסדנאות כתיבה ותוך כדי כך חקרה והעמיקה את הידע שלה על ההיסטוריה של ג'מייקה בתקופות שבהן הייתה תחת שלטון בריטי.

מתוך 'השיר הארוך'

הקדמה

הספר שאתם מחזיקים בידיכם נולד מתוך השתוקקות. לאימא שלי היה סיפור – סיפור שמילא את חזהּ ותפח עד שהרגישה שכוח חזק ממנה דוחק בה לספר את הסיפור הזה לי, בנהּ. היא רצתה שאשמע את הסיפור ואחר כך אעביר אותו הלאה לבנותיי, וכך הוא יעבור מדור לדור. הסיפור לעולם לא יאבד, ואולי אף יתווסף לו הדר והוא יתחרה באגדות שמספרים בכל בית מפואר וגדול באי ג'מייקה בשעה שמצביעים על הדיוקנאות המוצגים בו.

זו הייתה שאיפה ראויה של אישה זקנה אצילית שרוב שנותיה חייתה בתנאים קשים. המשאלה הזאת דרשה התייחסות מכובדת.

לרוע מזלה של אמי, היא סיפרה לי את תולדותיה דווקא כשהייתי עסוק במיוחד. האישה המתוקה הזאת חיפשה אותי בכל מקום ולא עייפה מעולם: בשעת בוקר מוקדמת, בחום הלוהט של צהרי היום או מאוחר מאוד בערב; היא עקבה אחריי בבית בשעה שהתלבשתי או התרחצתי; כשחיכיתי לארוחה שתוגש; כשלעסתי; כשהדפתי מלפניי את הצלחת; כששקעתי בשיחה עם אשתי; אפילו במקום העבודה שלי, בעוד כמה מעובדיי חיכו בסבלנות להוראותיי. התברר לי, לבושתי, שברוב המקרים אין לי די זמן להקדיש לה תשומת לב. העמדתי פנים שאני מקשיב לסיפוריה, אך בעצם אף מילה אחת מהם לא הגיעה לאוזניי או לבשה צורה בעיני רוחי. הו, כמה פעמים הנהנתי לעומתה כשנדרש טלטול נמרץ של הראש מצד לצד? לא אפרט כאן לאילו צרות גרם הדבר בביתי, אבל עליכם לדעת שהיו רבות כאלה. לא, עדיף שנעבור בשמחה לפתרון שנמצא בסופו של דבר.

ספר קטן – חוברת, ובה סיפוריה של אמי מודפסים על נייר, בדיו כהה כדי להקל על הקריאה. ספר שעל עטיפתו יופיע תחריט עץ של סוס, של עגלה או של אלומת קני סוכר (כי אני מכיר מישהו שעושה תחריטים כאלה במיומנות רבה עד שנדמה לך שאתה מתבונן בדבר האמיתי).

הסברתי לאמי היקרה שמילותיה היקרות אובדות ברגע שבו הן נאמרות, כי איש מלבדי אינו שומע אותן. לעומת זאת, אם היא תכתוב אותן בספר קטן, אוכל לקרוא את סיפורה בזמני החופשי ואף מילה לא תאבד כשמחשבותיי תנדודנה למקום אחר. יתר על כן, את שאר העותקים שיֵצאו מן הדפוס יהיה אפשר למכור, לשלוח למקומות אחרים באי כדי שגם אחרים, רחוקים וזרים, יוכלו ליהנות מסיפוריה.

אלא שאמי החלה את חייה כשפחה, וכתיבת אותיות האל"ף-בי"ת הזכירה לה את השוט. הרעיון שסיפורה יועבר למילים, יודפס וייקרא על-ידי אחרים זעזע בהתחלה את נשמתה המסכנה. היא דאגה ועקבה אחרַי בבית ובחוץ כדי לשוחח איתי על חרדתה מפני כתיבת הדברים על נייר. היא חששה שמא לא יהיה לה הכישרון הדרוש להבהיר את עצמה בין דפי הספר; ומה יקרה אם תטעה בסיפור? במקרה כזה תישאר טעותה שם לנצח, וכולם יוכלו ללעוג למפלתה!

אני מדפיס במקצועי. ואף-על-פי שבדרך כלל איני מתפאר בהישגיי, עליי להסביר שאני נחשב בעיני רבים – שחורים, לבנים ואחרים – כאחד המדפיסים הטובים באי הזה. המיומנות המיוחדת שלי מתבטאת ביכולת למצוא משמעות גם בטקסטים הקשים ביותר לקריאה. תנו לי דף שנראה כאילו זחלו עליו כמה חרקים ברגליים מלוכלכות, ואני אדפיס את תוכנו בבהירות ובדיוק. הראו לי כתמי דיו, ואני אגלה בהם צורה. תנו לגבעולי העשב לנוע ברוח, ואני אמצא בתנועתם מילים כתובות.

לכן הבטחתי לאמי היקרה שאהיה לה לעורך מצפוני מאין כמוהו. שאפיח רוח חיים גם במבולבלים שבסיפוריה, עד כי יזרמו ככתביהם של טובי הסופרים בשפה האנגלית. הסברתי לה שאין בושה בקבלת עזרה מסוג זה וכי בבתי ההוצאה לאור הטובים בבריטניה – הרשו לי להזכיר כדוגמה את 'תומס נלסון ובנו' או את 'הוֹדר וסטאוּטון' – עזרה ועידוד כאלה הם דבר שבשגרה.

היא הסכימה והודתה לי. אחר כך נטשה את התענוג שבבישול דייסת התירס והדגים, את קליית פֵּרות עץ הלחם או את תיקוני בגדינו ותפירתם וכן את שאר המטלות, שלמען האמת היו מועילות למדי בביתנו ההומה, והקדישה את כל מאמציה למשימה האצילית הזאת, להעברת המורשת אל הכתב.

הסיפור המסופר כאן כולו של אמי. אף שבתחילה הייתה נבוכה מן המשימה, כעבור כמה חודשים היא התמלאה מרץ וביטחון עד כי עצותיי נפלו לעתים קרובות על אוזניים ערלות. היו כמה קטעים שיעצתי לה ברצינות שלא לכתוב כפי שבחרה, אבל כמו התלמיד המחונן העולה על מורו, היא נהייתה די עקשנית והעדיפה לכתוב את הדברים בדרכה. ולהסכים עם אישה נחרצת זה תמיד קל יותר.

עוד מילה אחת של הסבר נדרשת מצדי; אף שהסיפור הזה נועד מלכתחילה למלא חוברת או ספרון קטן, במשך הזמן הוא גדל ותפח. הרשו לי אפוא לסיים את דברי התיווך שלי כדי שסיפורה של אמי יישמע סוף סוף.

 

תומס קינסמן

מו"ל-עורך

ג'מייקה 1898

פרק 2

יולי נולדה בשדה של קני סוכר.

אמה התכופפה והניפה גרזן על גבעול עבה של קנה סוכר, אבל הוא לא נפל במכה אחת. היא הזדקפה בעייפות כדי לאפשר לגשם הזלעפות להרטיב קצת את פניה ואת צווארה, היא מצמצה בעיניה בגלל הטיפות וניגבה את המצח בכף ידה. כשהקצוות החדים של העלים התיזו את מיצם הצורב לתוך עיניה, היא הטתה את ראשה אחורה ואִפשרה לגשם לשטוף אותן ולהרגיען. אחר כך התכופפה למשוך את בסיס הקנה עוד פעם לפני שהנחיתה עליו עוד מכה.

היא ריכזה את כל מאמציה והפשיטה את הקנה הכפוף מן העלים – גם בגשם השוטף שטיפותיו הגדולות ירדו סביבה כמו ציצית של דרדר – עד כי לא שמה לב שתינוקת יצאה מתוכה. יולי נולדה בדיוק שם, החליקה החוצה ונפלה, רועדת ומכוסה דם, על שכבה דוקרת של קש.

כשיולי המסכנה שכבה על האדמה היא ראתה סביבה את הקנים, גבוהים, כהים ומשוננים, וחשה את שוליה הלחים הכבדים של חצאית הצמר הגסה נגררים על פני גופה העירום. או אז, בבת אחת, ראתה את האישה השחורה החזקה שהייתה אמה נאבקת בקנה גבוה וחד, מניפה אותו באוויר, חותכת אותו לאורך וזורקת את המוט החשוף הצידה. זרועותיה של אמה, שנהיו גמישות מהעבודה הקשה הזאת, היו חזקות כמו רגליו של סוס דוהר. צווארה העבה נראה כאילו גולף בעץ ביד אמונה. חזה החשוף, שנרטב מגשם ומזיעה, נצץ כאילו ציפו אותו בלַכָּה.

האישה הגדולה הזאת המשיכה לעבוד בנחישות, בלי להרגיש שנשר ממנה משהו. כשיולי צווחה כה חזק עד שהרעידה את הקנים והפחידה את הציפורים, נעמדה אמה, הגרזן מורם בידה, וחיפשה את מקור הצעקה הנואשת הזאת ואז ראתה בראשונה את בתה שוכבת על הארץ. אמה של יולי ניקתה את להב הגרזן שבידה והכניסה אותו לחגורת הבד שהקיפה את מותניה. ביד אחת היא פרשה את הצעיף שעטף את ראשה, ובכף היד השנייה חפנה את הבת שנולדה לה. תוך רגע עטף הצעיף את יולי, והיא הייתה בטוחה וחמה על גבה החזק של אמה – ואילו אמה הוציאה שוב את הגרזן מחגורתה והמשיכה בעבודתה.

כך נגמר סיפור לידתה של יולי – סיפור שהיה מרגש יותר מכל דבר שאַנָנְסִי, העכביש השובב, יכול להמציא. בכמה גרסאות של הסיפור לא ירד גשם על גופה הרך של יולי התינוקת, אלא השמש חיממה אותה וחומה העז ייבש את דם הלידה והפך אותו לקרום מחוספס על גופה העירום. בגרסאות אחרות הרוח נשבה בעוז עד כי אמה של יולי נאלצה לתפוס אותה ברגל אחת, כדי שהתינוקת לא תעוף מן השדה, מעל הבית הגדול ואל תוך העננים. בגרסה אחרת בא טיגריס בעל חרטום חד ושש רגליים, רחרח את התינוקת יולי ורצה לטרוף אותה. בלי קשר לשיאים הזוהרים שאליהם הגיע סיפורה, יולי תמיד נשבעה שנולדה בשדה של קני סוכר.

אבל אני, קוראים יקרים, לא מוכנה שלסיפור שלי תשתרבב המצאה ראוותנית שכזאת, כי ייתכן שבאחד העמודים הבאים תרצו להאשים אותי בהונאה אף שבעצם אספר עובדות, משום שהתוכן עלול להיראות מגוחך באותה מידה. גם אם תחשבו שמספרת הסיפורים שלכם משעממת כשתקראו את הדברים שלהלן, הרי הם האמת לאמיתה על בואה של יולי לעולם הזה, בלי שום חשש לבדיה – מילה שלי.

–—קיטי, אימא של יולי, ילדה אותה בצריף שלה. שמונה שעות ארוכות התהלכה קיטי בצריף הזה – חמישה צעדים לכיוון אחד, חמישה צעדים בחזרה. וכל אותו זמן היא לחצה את כפות ידיה אל גבה התחתון, כי היא פחדה שהבטן הבולטת עלולה להפיל אותה ארצה. חולצת הפשתן הגסה שלבשה הייתה ספוגת זיעה ונראתה כמעט שקופה. היא נדבקה אליה כמו תחבושת. מפעם לפעם היא עצרה מהליכתה הקדחתנית כדי להשעין את ידיה גבוה על הקיר, להעביר את כובד משקלה על זרועותיה ולהתנשף בזעם ככלב משוגע.

הזיעה של קיטי הפכה את האדמה תחת רגליה לשכבה חלקה של בוץ. רוז, המיילדת שטיפלה בה, ביקשה שקיטי תתכופף קצת, כדי שתוכל לנגב את פניה ואת צווארה בסמרטוטים – כי גובהה של קיטי היה כמעט מטר שמונים ושל רוז לא יותר ממטר עשרים. רוז ילדה שני ילדים בצעירותה – אחד נולד קשה כמו לחם יבש והשני נמכר לפני שהספיקה לגמול אותו כמו שצריך – אבל היא הייתה המיילדת המועדפת במטע, וילדים שנולדו בעזרתה גדלו בריאים וחזקים כמו ילדיה של אישה לבנה. אלא שקיטי לא התכופפה כדי לאפשר לרוז לנגב אותה. כדי לקנח את מצחה של קיטי נאלצה רוז לקפץ כמו שפחת בית חלשה שהטילו עליה לנקות אבק ממדף גבוה.

קיטי גם לא הסכימה להריח את צרור המקלות שרוז פיזרה סביבה. "תריחי, זה מרגיע", התעקשה רוז. בסופו של דבר, כשהצליחה רוז לקרב את הצרור המצחין אל אפה של קיטי, החלה קיטי להיחנק מהריח העז. היא שלפה את המקלות מידה של רוז והשליכה אותם על הרצפה. כשראתה את רצועת עור העזים שבעזרתה רצתה רוז לשפשף את בטנה הבולטת צעקה: "אל תנגעי בי, אל תנגעי בי!" למרבה המזל, רגע לפני שידה של קיטי נשלחה לחבוט בה התכופפה רוז במקרה. היד נשלחה בעוצמה כזאת שרוז הקטנטנה הייתה ללא ספק מוצאת את עצמה שקועה בסבכה של הקיר.

אחר כך התחננה רוז שקיטי תאכל לפחות קצת מפרי עץ הלחם[1] שנשמר למענה. קיטי סירבה, ורוז אכלה את הפרי בעצמה בעודה חוזרת ומבקשת, בטונים שעברו מפקודה לתחינה, שקיטי תשתופף אל המזרן כדי להקל את כאב הלידה. במשך יותר משעה התחננה רוז, עד שקיטי צעקה בקול חזק יותר מקריאתו של תרנגול צעיר לפני עלות השחר: "שקט, מיס רוז – אנ'לא יכולה לסבול ת'קשקושים שלך".

אלא שבאותו רגע נפלה קיטי על ברכיה, וכשבטנה הכבדה השתפשפה ברצפה המלוכלכת היא זחלה אל המזרן. בתוך זמן קצר הקש שמילא את המזרן שלה נרטב מן הזיעה – זיעתה של קיטי שהצטברה תחתיה כשהתפתלה מכאבים וחיפשה תנוחה שתקל עליה. סוף סוף הצליחה רוז להגיע אל כל חלקי גופה של קיטי שאליהם הייתה אמורה להגיע כדי להצדיק את שמה הטוב. רוז קראה מפֶּתח הצריף לכמה ילדים ושלחה אותם למלא דלי מים מן הנהר. אחר כך קיללה לנוכח כמות המים המעטה שהבטלנים האלה הביאו לה וגירשה אותם משם. היא טבלה סמרטוט במים והניחה אותו על שפתיה היבשות והסדוקות של קיטי.

רק שעתיים אחר כך החלה קיטי ליילל. היא כרעה על המזרן, הניחה את הידיים על הקיר וצעקה שהכאב הזה לא דומה לשום כאב שהכירה. הצלפות שוט, צריבת ברזל מלובן – קיטי הייתה בטוחה ששום בן אנוש כבר לא יוכל להכאיב לה. הכאב הזה היה שטני; ציפורניו התחפרו עמוק בתוכה כדי שהילדה הזאת תיוולד.

"אני למות, מיס רוז", שאגה קיטי. "אני למות!"

"התינוק תכף לצאת, תכף לצאת", לחשה רוז ברוך.

"התינוק לא לצאת. אני למות פה", ייבבה קיטי.

באותו רגע נכנס אל הצריף המשגיח תם דיואר וצעק: "למה יש כאן רעש כזה? שתקו כבר, לכל הרוחות. הראש כואב לי מכל זה!"

הצעקות שהגיעו לאוזניו הקימו אותו משולחן ארוחת הערב שלו והוא התנשף בכבדות כאדם שנמלא חמה. אבל כשצחנת ביתה של קיטי הגיעה אל אפו החלו פניו, שהיו מקומטות מזעם, להתכרכם בהעוויה של בחילה – כאילו טעם בשר רקוב. הוא הניח את העששית שלו על הרצפה, הצמיד ממחטה אל פיו ואפו וצעק דרך הבד: "מה קורה פה?"

רוז, קדה בנימוס לעבר המשגיח ואמרה: "היא מולידה, אדון – תכף", ואילו קיטי מיהרה לשכב על המזרן ולהתכסות ככל האפשר בבד הרטוב של חולצתה. היא אילצה את עצמה לשכב בשקט והסתכלה בפניו המעוותות של תם דיואר. לאור הפנס הפה שלו נראה מעוקם יותר מתמיד וראשו הקירח דמה לקליפה של ביצה יותר מתמיד. קיטי לא יכלה להישאר שקטה זמן רב, כי תינוקת גדולה כמו ירח נדחפה החוצה מתוכה. היא השמיעה זעקה חזקה שהפילה את תם דיואר על ברכיו ואילצה אותו להתכווץ כאילו הוא התייסר בכאבים.

"שקט, שקט אני אומר לך!" הוא צווח והורה לרוז: "סתמי לה את הפה!"

רוז הסתכלה באיש במבוכה. "סתמי לה את הפה בסמרטוטים, מהר, מהר", הוא התעקש. רוז לקחה סמרטוט, טבלה אותו במים מן הדלי והניחה אותו על שפתיה של קיטי. אבל תם דיואר, נושף מכעס, פקד: "לא ככה!" הוא תפס את הסמרטוט שרוז החזיקה ותחב אותו בכוח לפיה של קיטי. "ככה, טיפשה, ככה".

רוז מחתה: "אבל אדון, היא מולידה, היא מולידה!" כשקיטי כמעט נחנקה מגוש הבד בפיה. אגרופו של האיש הלבן הזה חסם את גרונה וקיטי נשכה את אצבעו בחוזקה.

"לעזאזל איתך", הוא יילל. הוא משך את האצבע והניף את ידו אחורה כדי להכות את קיטי בראשה.

רוז מיהרה לעמוד בין קיטי לאיש הלבן הזה ואמרה: "היא מולידה, אדון. היא מולידה, אדון…" היא הבינה שהאיש הזה שוב מתכונן להכות את קיטי. "רחמים, אדון, רחמים, לא להרביץ לה, היא מולידה, אדון", התחננה רוז.

תם דיואר השליך את רוז הקטנטנה הצידה והתכונן להכות את קיטי שוב בגלל החוצפה שעדיין הכאיבה לו בקצות אצבעותיו. קיטי, שנרתעה מפני המכה הצפויה, הקיפה ביד אחת את בטנה הגדולה ואת ידה השנייה שלחה קדימה כדי להרחיק את האיש הזה ממנה. באותו הרגע תם דיואר נרגע. לרגע הביט בה, ואחר כך הפיל את ידו המורמת. הוא כרע ברך ליד קיטי בכפות מורמות ואמר: "ששש, ששש…" כדי להרגיע אותה ודיבר אליה בשקט. "אחותי שלחה לי ריבת תות מסקוטלנד. טובה מאוד. נהדרת. בדיוק טעמתי אותה כשעשית את הרעש הזה… אני לא סובל רעש. תביני, זה עושה לי כאב ראש שאני לא יכול להיפטר ממנו. אז את חייבת לשכב בשקט". הוא הרים את המנורה שלו כדי שקיטי תוכל לראות את פניו הרציניות. היא ראתה טיפה של ריבת תות על לחיו והריחה את הריח המתוק מפיו. הוא הסתובב לצאת, אבל אז התכופף שוב ואמר: "שקט, קיטי, או שאני ארביץ לך, שאלוהים יעזור לי. אני ארביץ לך, כי אני לא יכול לסבול את הרעש".

קיטי לא ענתה לאיש הזה וכדי לא להשמיע שום קול שישנה את מצב רוחו היא רק נשכה בכוח את הבד שעדיין היה תחוב בפיה. במשך ארבע שנים הצליחה קיטי להימלט מהצלפות השוט שלו אבל האיש הלבן הזה היה אביה של הילדה שהיא עמדה ללדת, והיא חשבה שאם לא יסתלק במהירות היא תקום מן המזרן, תתפוס את המכוער הזה ברגל, תניף אותו מעל ראשה ותעיף אותו כמו קנה סוכר רחוק-רחוק עד שינחת על הראש בערמת אשפה על איזה אי אחר. אלא שהיא רק נשכה בכוח את הסמרטוט והוא הצמיד שוב את הממחטה אל אפו וקם כעומד ללכת. הוא צעד שני צעדים ונזכר בדבר מה. או אז הפנה את אצבעו אל כל אחת משפחותיו ואמר: "ותיזהרו עם התינוק הקטן הזה – הוא יהיה שווה הרבה כסף".

כשהתינוקת השתחררה לבסוף מגופה של קיטי, היא צעקה חזק כל-כך, שהעצים התכופפו כאילו עבר שם הוריקן. תם דיואר, שנבהל מן הצעקה הנוראה הזאת, הלם באגרוף חזק על שולחן האוכל שלו וריבת התות היקרה נפלה ונשפכה על הרצפה.

השיר הארוך מאת אנדריאה לוי, מאנגלית: נורית לוינסון, הוצאת אופוס, שנת 2013, 285 עמ'