האיש שהתנדף כעשן – מותחן מאת פר ואלו ומאי שובאל / מבט על עבודת מחלק הרצח בשוודיה

'האיש שהתנדף כעשן' הוא אחד הרומנים המשובחים בסדרת המתח הסקנדינבית הקלאסית, סדרת מרטין בק, ששני יוצריה, מאי שוֹבאל ופֶּר ואלוֹ, נחשבים לסנדקי המותחן הסקנדינבי.

עלילת הספר: מפקח המשטרה מרטין בֶּק, קצין במחלק הרצח של משטרת שטוקהולם, נקרא במהלך חופשת הקיץ לשוב לעבודה בדחיפות ומקבל על עצמו חקירה רגישה במיוחד; בעיצומה של המלחמה הקרה נעלם עיתונאי שוודי מאחורי מסך הברזל. מרטין בק יוצא להונגריה כדי לחפש את העיתונאי ונקלע לסכנה מיידית: המשטרה המקומית עוקבת אחריו ומישהו מנסה לרצוח אותו. האם יצליח בק לאתר את העיתונאי שאיש בבודפשט לא ראה ולשוב לשטוקהולם בשלום?

"העיתונאי השוודי אלף מטסון הגיע לבודפשט ב- 22 ביולי. העובדים בביקורת הדרכונים ראו אותו. הוא נסע במונית לבית מלון ובילה שם את הלילה. מישהו בדלפק הקבלה טיפל בו, מן הסתם. למחרת בבוקר הוא עבר למלון אחר ושהה שם חצי שעה. בסביבות השעה עשר לפני הצהריים הלך לדרכו. העובדים בקבלה ראו אותו. לאחר מכן, ככל הידוע, איש לא ראה ולא דיבר איתו יותר. הוא השאיר אחריו רק קצה חוט אחד: מפתח החדר שלו במלון, שנמצא על מדרגות תחנת המשטרה".

הסופרים מאי שוֹבאל ופֶּר ואלוֹ כתבו בנפרד רומנים אחדים. הם נפגשו ב-1962 ושלוש שנים לאחר מכן פרסמו את 'רוזאנה', הראשון בסדרה של עשרה ספרים שישרטטו את מאפייני הפשיעה בשוודיה ואת עבודת מחלק הרצח במשטרת שטוקהולם. בניגוד לרוב הרומנים הבלשיים שנכתבו עד אז, שבמרכזם חידה בלשית ושעשוע אינטלקטואלי המצוי בפתרונה, ביקשו ואלו ושובאל לשרטט תמונה מקיפה של החברה השוודית, על מעמדותיה, הזרמים הפוליטיים והאידיאולוגיים בה ומנגנוני אכיפת החוק.

האיש שהתנדף כעשן – פרק ראשון

החדר היה קטן ועלוב. לא היה וילון על החלון, ומחוצה לו נשקף חלקו העליון של קיר אפור, חסין אש, עם כמה מוטות ברזל מזוין ופרסומת דהויה למרגרינה. השמשה האמצעית בחצי השמאלי של החלון הייתה חסרה, והיא הוחלפה בפיסת קרטון חתוכה באופן גס. הטפטים בחדר היו פרחוניים אבל דהויים מפיח וכתמי טחב עד כדי כך שרק בקושי היה אפשר להבחין בדוגמה שעליהם. פה ושם התנתק הטפט מהטיח המתפורר, והיו מקומות שבהם מישהו ניסה להדביקו בעזרת פיסות נייר דבק וניירות עטיפה.

בחדר היו קמין, שישה פריטי ריהוט ותמונה על הקיר. לפני הקמין ניצבה קופסת קרטון עם אפר וקומקום אלומיניום חבוט לקפה. מרגלות המיטה פנו אל הקמין. המיטה הייתה מוצעת בשכבה של עשרה סנטימטרים של עיתונים יומיים ישנים, שמיכת פוך קרועה וכרית מצופה בד פסים. מן התמונה נשקפה אישה בלונדינית צעירה העומדת ליד מעקה שיש, והתמונה הייתה תלויה מימין לקמין, כך שמי ששוכב במיטה יכול לראות אותה לפני שהוא נרדם ומיד כשהוא מקיץ משנתו. היה נדמה שמישהו הגדיל את פטמותיה ואיבר מינה של האישה בעיפרון.

בחלק השני של החדר, הקרוב ביותר לחלון, ניצב שולחן עגול עם שני כיסאות עץ, באחד מהם היה חסר משען הגב. על השולחן עמדו, בין היתר, שלושה בקבוקי וֶרמוּט ריקים, בקבוק משקה קל ושני ספלי קפה. מישהו הפך את המאפרה על פיה ובין בדלי סיגריות, פקקים של בקבוקי יין וגפרורים שרופים, נחו להן כמה קוביות סוכר מלוכלכות, אולר קטן עם להב שלוף ופיסת נקניק. ספל קפה שלישי נפל על הרצפה ונשבר לרסיסים. על משטח הלינוליאום המרופט, בין השולחן למיטה, שכב, פניו אל הרצפה, אדם מת.

סביר להניח שזהו אותו האדם ששיפץ את התמונה וניסה לתקן את הטפט בעזרת נייר דבק וניירות עטיפה. הגבר שכב ברגליים צמודות בחוזקה, מרפקיו לחוצים אל צלעותיו וכפות ידיו משוכות אל ראשו, כמי שמנסה להתגונן. האיש לבש גופיית טריקו ומכנסיים בלויים. כפות רגליו היו נתונות בגרבי צמר קרועים. מישהו הפך עליו שידת מזנון גדולה, וזו הסתירה את הראש ואת כל פלג גופו העליון. כיסא העץ השלישי היה מושלך ליד הגופה. מושב הכיסא היה מגואל בדם ועל מסגרת משען הגב נראו טביעות ברורות של ידיים. הרצפה הייתה עמוסה לעייפה רסיסי זכוכית. חלקם מקורם בדלתות השידה, אחרים בבקבוק יין מנופץ שהושלך לתוך ערמת תחתונים מלוכלכים ליד הקיר. החלק שנותר מהבקבוק היה מכוסה קרוּם של דם קרוש. מישהו צייר עיגול לבן סביבו.

התמונה הייתה כמעט מושלמת מסוגה, היא צולמה בעדשה רחבת זווית הטובה ביותר שהייתה בידי המשטרה, ובאור מלאכותי ששיווה חדות ברורה לכל פרט ופרט.

מַרטין בֶּק הניח מידיו את הצילום ואת הזכוכית המגדלת, קם על רגליו וניגש לחלון. בחוץ היה קיץ שוודי. זאת ועוד: היה חם. על הדשא בפארק קריסטינֶבֶּרג השתזפו להן שתי בנות בביקיני. הן שכבו פרקדן, ברגליים פשוקות וידיים מתוחות לצדדים. הן היו צעירות ורזות – הביטוי המקובל הוא כמדומה דקות גזרה – ועשו זאת בחן מסוים. כשחידד את המבט, הוא אפילו הצליח לזהותן, שתי כתבניות מהמחלקה שלו. השעה אפוא כבר אחרי שתים עשרה. בבוקר הן לובשות בגד ים, שמלת קיץ וסנדלים ויוצאות לעבודה. כשמגיע זמן הפסקת הצהריים הן פושטות מעליהן את השמלה ויוצאות לשכב בפארק. מעשי מאוד.

בלב כבד חשב שעוד מעט יהיה עליו לעזוב את כל זה ולעבור לתחנת המשטרה הדרומית שבאזורים הלא שקטים סביב שדרות וֶסטבֶּרגָה.

הוא שמע מאחוריו מישהו פותח את הדלת ונכנס לחדר. הוא לא היה צריך להסתובב כדי לדעת במי מדובר. סטֶנסטרוֹם. סטֶנסטרוֹם היה עדיין הכי צעיר בצוות המחלקה, ואחריו יגיע מן הסתם דור שלם של קציני משטרה צעירים שאינם דופקים כלל על הדלת, חשב לעצמו מרטין בֶּק.

"איך הולך?" שאל.

"לא משהו," אמר סטֶנסטרוֹם. "כשהייתי שם לפני רבע שעה הוא עדיין הכחיש בתוקף."

מרטין בֶּק הסתובב, חזר לשולחן שלו והתבונן שוב בתצלום מזירת הפשע. בתקרה מעל המיטה עם העיתונים, שמיכת הפוך והכרית המצופה בד פסים, ניכרו קווי המתאר של כתם ישן של טחב. הוא נראה כמו סוסון ים. או, עם מעט רצון טוב, כמו בתולת ים. הוא תהה אם האיש שעל הרצפה ניחן בדמיון מספיק כדי לראות זאת.

"זה לא משנה," אמר סטֶנסטרוֹם בנימה חד-משמעית. "הוא ממילא ייתפס על סמך הראיות הטכניות."

מרטין בֶּק לא הגיב על דבריו אלה. תחת זאת הצביע על צרור הדוחות שסטֶנסטרוֹם הניח על שולחנו ושאל:

"מה זה?"

"פרוטוקול החקירה מסוּנדבּיבֶּרג."

"תיקח את זה מפה. ממחר אני בחופשה. תעביר אותו לקוֹלבֶּרג. או למי שלא יהיה."

מרטין בֶּק לקח לידיו את התצלום ועלה לקומה שמעליו, פתח דלת ומצא את עצמו אצל קוֹלבֶּרג ומֶלַנדֶר.

חדרם היה חם לאין ערוך מחדרו שלו, ככל הנראה משום שהחלונות והווילונות היו סגורים. קוֹלבֶּרג והחשוד ישבו בדממה גמורה זה מול זה סביב השולחן. מֶלַנדֶר הגבוה עמד ליד החלון, מקטרת בפיו וידיו שלובות על חזהו. הוא התבונן בחשוד בלי להתיק ממנו את עיניו. על כיסא ליד הדלת ישב שוטר במכנסי מדים וחולצה תכולה. הוא הניח את הכומתה על ברך רגלו הימנית. איש לא אמר מילה, והדבר היחיד שזז בחדר היה סליל הרשמקול. מרטין בֶּק נעמד מאחורי קוֹלבֶּרג באלכסון והצטרף לשתיקה הכללית. אפשר היה לשמוע צרעה נחבטת בשמשת החלון מאחורי הווילונות. קוֹלבֶּרג כבר פשט מעליו את המקטורן ופתח את צווארון חולצתו, ולמרות זאת הייתה החולצה ספוגה זיעה בין שכמותיו השמנות. הכתם הרטוב שינה בהדרגה צורה והתפשט אנכית במורד עמוד השדרה.

הגבר מולו היה נמוך והקריח קלוֹת. הוא היה לבוש ברישול, והאצבעות שלפתו את מסעדי הכיסא היו מוזנחות, ציפורניהן כסוסות ומלוכלכות. פניו היו רזים וחולניים, מסביב לפה הבעה חמקמקה משהו. הסנטר שלו רעד מעט, ועיניו נראו עכורות ומלאות נוזלים. האיש התייפח ושתי דמעות זלגו במורד לחייו.

"ובכן," אמר קוֹלבֶּרג בקול קודר. "אתה כאמור הכית אותו בראש באמצעות הבקבוק, עד שהבקבוק נשבר."

האיש הנהן.

"לאחר מכן המשכת להכות אותו בעזרת הכיסא, כשהוא כבר היה שכוב על הרצפה. כמה מכות?"

"לא יודע. לא הרבה במיוחד. אבל די הרבה."

"זה מה שגם אני חושב. ואחרי זה הפכת עליו את השידה והלכת משם. מה עשה החבר השלישי שלכם באותו זמן? הרַגנַר לַרסוֹן הזה? הוא לא ניסה להתערב, כלומר, לעצור בעדך?"

"לא, הוא לא עשה כלום. הוא פשוט נתן לדברים לקרות."

"אל תתחיל שוב לשקר לי."

"הוא ישן. הוא היה שתוי לגמרי."

"נסה לדבר בקול רם יותר, טוב?"

"הוא שכב על המיטה וישן. הוא לא הבחין בכלום."

"לא, עד שהוא התעורר ואז הוא הלך למשטרה. אוקיי, עד כאן הכול ברור. אבל דבר אחד אני עדיין לא מצליח להבין עד הסוף. למה כל זה קרה? הרי מעולם לא ראיתם זה את זה עד הפגישה במסבאת הבירה הזאת."

"הוא קרא לי נאצי מסריח."

"כל שוטר זוכה שיקראו לו נאצי פעמים רבות בשבוע. מאות אנשים קראו לי נאצי ונער גסטאפו ודברים גרועים מאלה, אבל מעולם לא הרגתי מישהו במכות בשל כך."

"הוא ישב ואמר את זה פעם ועוד פעם, נאצי מסריח, נאצי מסריח, נץ-נץ מסריח… זה כל מה שהוא אמר. והוא שר."

"שר?"

"כן, כדי לענות אותי. להציק לי. שירים על היטלר."

"אני מבין. נתת לו איזו סיבה לדבר אליך ככה?"

"סיפרתי שאמא שלי גרמנייה. זה היה לפני כן."

"לפני שהתחלתם לשתות?"

"כן. בשלב הזה הוא רק אמר שלדעתו לא משנה איזה מין אמא יש לך."

"וכשהוא עמד לצאת למטבח אתה לקחת את הבקבוק והיכית אותו מאחור, כן?"

"כן."

"הוא נפל?"

"הוא מעד ונפל על הברכיים. והתחיל לדמם. ואז הוא אמר: חתיכת נץ-נץ מסריח, אתה כבר תחטוף ממני."

"ואתה המשכת להכות, כן?"

"אני… נבהלתי. הוא היה גדול יותר ממני ו… אתה מכיר את ההרגשה… הכול מסתובב ונהיה אדום… אני כאילו לא ידעתי מה אני עושה."

כתפיו של האיש רעדו בחוזקה.

"מספיק," אמר קוֹלבֶּרג וכיבה את הרשמקול. "תנו לו לאכול ותבקשו מהרופא שירשום לו כדור שינה."

השוטר שליד הדלת קם, חבש את הכומתה והוביל את הרוצח החוצה, תוך אחיזה רפויה בזרועו.

"שלום בינתיים, נתראה מחר," אמר קוֹלבֶּרג בפיזור הדעת.

בתוך כך רשם אוטומטית על גיליון הנייר שלפניו: ההודאה נמסרה אגב בכי.

"טיפוס," אמר.

"הוא כבר הורשע חמש פעמים על תקיפה," אמר מֶלַנדֶר. "למרות שכל פעם הוא הכחיש. אני זוכר אותו היטב."

"אומר מסד הנתונים המהלך," אמר קוֹלבֶּרג.

הוא קם בכבדות ונעץ מבט במרטין בֶּק.

"מה אתה עושה פה?" אמר. "תצא לחופשה שלך ותן לנו לטפל בפשיעה של המעמדות הנמוכים. לאן אתה יוצא? לאִיים?"

מרטין בֶּק הנהן.

"אתה עושה בחוכמה," אמר קוֹלבֶּרג. "אני נסעתי למאמַיָה ברומניה ונצליתי בשמש. אחר כך חזרתי הביתה וכאן אני מתבשל. ממש נהדר. ואין לך שם טלפון?"

"אין."

"מצוין. אני בכל אופן הולך עכשיו להתקלח. זהו. תלך כבר."

מרטין בֶּק חשב רגע. היו לה יתרונות, להצעה. בין היתר, יוכל לצאת יום לפני המתוכנן. הוא משך בכתפיים.

"אוקיי, אני הולך. ביי, חברֶ'ה. נתראה בעוד חודש."

האיש שהתנדף כעשן מאת פר ואלו ומאי שובאל, משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר, שנת 2012, 215 עמ'