ביקור בית עם הסופרת אדיבה גפן: נעדרת / רומן מתח רומנטי

הסופרת אדיבה גפן מספרת, כי היא מבלה את רוב זמנה מול המחשב בכתיבה, או שוקעת במחשבות, מחפשת ונוברת בערימת רעיונות שצצים וחולפים וחלקם נשארים והם היסוד לספר הבא או לפרק החדש. לאחרונה הוציאה גפן את הספר "נעדרת", ספרה ה- 16 והמותחן העשירי שלה. כמו קודמיו הוא נשי מאד, שנון בזכות שתי הגיבורות המשעשעות, בונה עולם ססגוני ותוסס שדמויות כובשות מככבות בו והוא פותח צוהר למחוזות חדשים.

 

 

 

 

 

 

אדיבה גפן מרצה בנושא כתיבה וספרות, מלמדת כתיבה, מדריכה ומלווה סופרים בתהליכי כתיבה, חברת הנהלת תיאטרון דימונה, חברת האקדמיה לפרס התיאטרון. הקימה וניהלה בית ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים. שימשה כדוברת תיאטרון באר שבע ואחר כך בתיאטרון הלאומי הבימה, הקימה עם חבריה בעולם התיאטרון את פרס התיאטרון וניהלה את האקדמיה של הפרס שנים רבות.

"החלום האמיתי היה לכתוב. מרגע שלמדתי לקרוא בכתה א' ידעתי שזה מה שאעשה בחיי אלא שחלפו כמה תחנות משמעותיות עד שהגעתי להשלים את החלום.  "אישה צריכה מקצוע", הרביצה בי אימי את תורתה, וכך עשיתי. ראשית הוכשרתי כמורה במכללת גורדון בחיפה, אחר סיימתי הכשרה לחינוך מיוחד באוניברסיטה ובמשך למעלה מעשרים שנה השקעתי את עצמי בחינוך, ובניהול בית ספר ובטיפוח באוכלוסיות חלשות וזקוקות. 

אחרי נישואי עברתי עם בעלי הראשון שהיה מדען בכור האטומי לבאר שבע ושם גם נולדו שלושת בני אסף, יואב יונתן. התחנה הבאה הייתה תיאטרון. עוד אהבה גדולה שלי. כשגרי בילו הקים בבאר שבע את התיאטרון, הקמתי את אגודת הידידים ותמכתי בתיאטרון. הכתיבה הספרותית עוד המתינה. במקום זאת שלחתי יד בכתיבה עיתונאית. עם גירושי, וכשעזבתי את באר שבע, הפכתי את התיאטרון למרכז עולמי ובמשך למעלה מעשור שימשתי כדוברת תיאטרון הבימה. רק עם הפרישה מהתחנה הזאת, לקחתי את הבלוק הצהוב והתחלתי לכתוב. ומה שהיה חלום גדול התגשם. ומאז חיי מרוכזים סביב הכתיבה", מספרת אדיבה גפן.

 

שם: אדיבה גפן

סטטוס: נשואה ואם לשלושה בנים וסבתא לתשעה נכדים

מגורים: תל אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר נעדרת, בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012.

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך?  "רוב הזמן אני  או כותבת או חושבת על הכתיבה, המחשב הוא אולם השמחות שלי, שדה המרעה שלי, המרחב בו אני מתגוררת. ומאחר ואני כותבת או חושבת רק על ספרים, אני סופרת.

ההשראה שלי היא המעסיק שלי. היא דיקטאטור רב עוצמה. כשאני מול המחשב, אני מרגישה אותה יושבת על כתף ימין שלי, רגליה תקועות בין עיני דוחקת בי לכתוב. לכתוב. רק לעיתים היא מבקרת אותי,  יוצקת רעיון חדש, אלו הרגעים הגדולים של הכתיבה. למדתי כי האזנה למוסיקה היא מלכודת טובה להשראה, כנראה שהיא אז נינוחה ונדיבה והרעיונות מציפים אותי. גם טיול על שפת ימה של תל אביב היא מתרככת ומיטיבה אתי ומעניקה לי מחסדה.  הרגע בו ניצת זיק של רעיון, בו היצירה מבעבעת הוא הרגע המכונן שלי. פתאום מתוך האין נוצר היש. פתאום אני מגלה דמות והיא מספרת לי משהו שלא ידעתי קודם. לאט לאט אני חושפת את עולמה ואת עלילותיה.

האם זאת השראה? האם זהו דמיון שפורץ? כישרון להקשיב? יכולת לראות מעבר? האם זהו דמיון? או האם ניתן לכנות את זה כמו שמגדיה זאת מרגרט אטווד הסופרת הגדולה,"לכתוב זה לדבר עם המתים" אני מאמינה כמובן בכישרון כתיבה, במיומנויות נרכשות, ובעבודה קשה.

לכתוב זוהי עבודה יומיומית. את הדמויות מרגע שנולדו בדמיוני, על לעבוד, לטפל בהן, להוליך אותן בדרך קשה ומליאת סכנות  אל הסוף הטוב ואל הגאולה. שהרי ספר מתח הוא על גאולה. על ביעור הרע מהעולם, על סיכול מעשיו של הרשע ועד שלא נבער את הרע מהעולם, לא נמצא שלווה. כל הספרים שלי נולדים בדמיוני, אבל גיליתי שתמיד יש בהם משהו מעצמי, מהאירועים והמקומות בהם הייתי, מניסיון חיים, וכמובן מאלפי שעות קריאה וחיבור לעולמה של ספרות".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "את הספר נעדרת כתבתי במשך כשלוש שנים. בשל הנושא המורכב והאקטואלי, שהוא כתות, והרקע עליו מתרחשת העלילה, היה עלי לגשת לכתיבת הספר רק אחרי תחקיר מעמיק, אחרי שנפגשתי  עם מומחים מהתחום, וייזכר לטוב דר' גבי זוהר שתרם כל כך הרבה לספרי וסייע לי להבין ולחדור לעולם המרכב של נפגעי כתות. כמו כן נפגשתי וראיינתי משפחות של נפגעי כתות, עם אנשי מקצוע פסיכולוגים ועובדים סוציאליים וכמו כן לסייר ולמצוא את המקומות בהן ממרחשת העלילה. יקנעם נבחרה ולא במקרה. המיקום של העיר, ההיסטוריה, האווירה רווית המיסטיקה והדמויות שפעלו סביבה היו לי מקור להשראה. וכמובן עמק יזרעאל והר מגידו, ארמגדון, בו תתקיים המלחמה האחרונה סקרנו אותי והציתו את דמיוני. נעזרתי בכתיבה בגבי זוהר, עובד סוציאלי ומטפל במשפחות נפגעות כתות".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "קראתי את הספרים נופל מחוץ לזמן של דוד גרוסמן. חוויה אדירה ומטלטלת מתקשר מיד עם "אישה בורחת מבשורה" המדהים;  קיצור תולדות האנשות- נוח הררי; הביקור- הילה בלום. ומרגש ביותר; אשת הטיגריס- טאה אוברכט ספר מדהים, יפה להפליא ומלא אהבה, הכרות עם סופרת צעירה שעוד נשמע עליה רבות; מסיבת יום הולדת" מחזה מאת פינטר. כותב מדהים; ימי מנזר- מאת סארמאגו קריאה מחודשת בספר הענק הזה, חזרתי אליו אחרי הביקור בפורטוגל ובמנזר עליו הוא כתב; והיום אינו כלה- זהו ספר שאני מקפידה לקרוא אחת לכמה שנים. יצירה מופלאה, חד פעמית, אפילו נסעתי לאוזבקיסטן לחוש את האווירה של המדבר הגדול  שבשוליו חיים גיבורי הספר הבלתי נשכח; בין חברים- עמוס עוז. תמונת עולם מליאת חיות של החיים בקיבוץ. מאד יפה".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופרות אמילי ברונטה, אגטה כריסטי ודפנה דה מורייה מאד השפיעו עלי, את החוויה של "אנקת גבהים" המצמררת אני עדיין נושאת בי. בצעירותי. הייתי בולעת ספרי מתח  בקצב. אני מרגישה שספרי מושפעים מאד מספריה של מורייה, בעיקר ספרה רבקה שבעיני הוא אבטיפוס לספרי. בבסיס יצירתי – כמו ב"רבקה" עומדת אישה צעירה חסרת ביטחון שמגלה שסוד נורא מאיים על עולמה והיא יוצאת לפתור את התעלומה שפתרונה יהיה גם הגאולה שלה.

את הפרק הראשון של ספרי הראשון "רצח בקריאה ראשונה" כתבתי בחדר מקסים שנשקף על חורשות אורנים במלון פארק על ההרים בקפריסין. בעל המלון, קפריסאי חם ומארח נפלא, גילה לנו כי באתו חדר בדיוק הייתה מתאכסנת דפנה דה מורייה וכותבת. אולי זאת ההשראה?

כמובן גדול כותבי הספרות הבלשית- ריימונד צ'יננדלר.

בצניעות גדולה אני מבקשת למנות גם את סראמגו שיצירתו תמיד הפעימה אותי, את זיידי סמית המרניה, פצצת כשרון, מרגרט אטווד – חכמה ומרתקת".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כנראה שהייתי ילדה רומנטית שכן בגיל עשר בערך התאהבתי בשלושת המוסקטרים של אלכסנדר דיומא. את הספר מצאתי בארון הספרים של הורי שלא העלו על דעתם בודאי איזה קסם הוא הלך עלי. קראתי את הספר עשרות פעמים, אולי יותר. הייתי מסיימת ומיד מתחילה מהתחלה. בתוך לבי הייתי מאוהבת במוסקטר הרביעי- ז'ארטיניאן. כשמיצינו, עברתי ליילל מבכי בקריאה רצופה וחוזרת ונשנית של "מחניים" מאת פרנץ מולנר ולא הפסקתי למרר בבכי כשנמצ'ק, הגיבור הקטן, חייל ממושמע בצבא שחקני המחניים מביא את הניצחון אך משלם עליו בחייו. השד מכיתה ז מאת קורנל מיקושינסקי היה המותחן הראשון שקראתי ואהבתי. האם זהו רמז לבאות ששמו של הבלש הראשון שלי היה אדם?

עוד גיבורי תרבות שלי היו כמובן ירון זהבי, תמיר עוזי השמן וכל חבורת חסמב"ה".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "קודם כל אני מניחה בתיקי את התנ"ך. הספר שיש בו הכל, עלילות מתח, סיפורים רומנטיים, סיפורי מוסר, שירה נפלאה, משלים, חוק ומשפט ומה לא. לא במקרה הוא מכונה – ספר הספרים. כשבעלי יצא לגמלאות הוא קיבל ספר תנך שכריכתו כסף ועליו ריקועים מקסימים. זהו העותק שאני שומרת קרוב ללב. כמה ספרי שירה מנחמים של המשוררת הפולניה שהלכה לעולמה לא מכבר ויסלבה שימברוסקה – ביניהם- "נקודתיים", "בשלהי המאה", "בשבח החלומות". כולם בתרגומו המשובח של רפי וייכרט בהוצאת קשב לשירה. גם אסופת שיריו של יהודה עמיחי תשמח אותי באי שלי. אוהבת את הפשטות הכובשת שלו. קיצור תולדות האנושות מאת נוח הררי בהחלט ספר נפלא לכל מצלב ולאי בודד במיוחד. נוח, חוקר חכם ומקורי לא רק דן בסוגיות מרתקות בתולדותינו אלא מביא רעיונות מקוריים והרבה חומר למחשבה. האחים קרמזוב- נדמה לי שאי בודד הוא המקום המתאים להתעמק בו  עוד ועוד. ואם כבר אי בודד, הייתי לוקחת אתי את "מה אכפת לציפור" של חנוך לווין.  ידיד וכותב חד פעמי שראוי לחזור ולקרוא בכתביו עוד ועוד".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "נעדרת הוא ספרי ה- 16, מלבד סיפורים שראו אור באנתולוגיות שונות. ספרי הראשון ראה אור לפני 21 שנה, רצח בקריאה ראשונה. מעד ראשון בעולמה של הכתיבה. ממבט לאחור נראה לי כל כך אמיץ ונועז לנסות להיכנס ואפילו להתקבל.

מאז כתבתי תשעה מותחנים ביניהם – עוקף שיקגו, פיקדילי דרום, אבק יהלומים, צל של מלאך ועוד. כמו כן כתבתי את הטרילוגיה העוסקת בפניה של המשפחה בישראל מול התמורות והשינויים במבנה היום שבו מתה האהבה, אהבה בסיבוב שני, וטרזן ג'יין ומדיח הכלים. שלושת הספרים הם סיפורים אישיים ובנויים על עדויות של אנשים שחילקו אתי את ניסיונם וחוויותיהם בנושאים השונים.

לאחרונה יצא לאור ספר ילדים הסיפור המופלא על הזברה גאולה שיתוף פעולה עם המאיירת הכבירה בעיני דנה אלון זיתוני. לשמחתי הוא מתאבן נפלא לעוד ספרי ילדים שמתרוצצים בי ומבקשים לראות אור".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר נעדרת הוא רומן מתח רומנטי, וכמו ספרי מתח גם הפכפך ורב חידות. לטעמי גם מרתק ובו מככבות דקלה וסמי, צמד הבלשיות  המקסימות שפועלות בשני ספרי האחרונים ( תחנה סופית ערד, צל של מלאך) ושהתחבבו כמה טוב עלי ועל הקוראים ואפילו זכו לשבחי הביקורת:  דקלה יפיפייה חסרת המנוח וסמי המצטיינת בלב זהב ומוח חריף. הפעם הן מתבקשות למצוא את דריה, נערה צעירה שנעלמה מבית הוריה. לכאורה משימה פשוטה אלא שמה שמתחיל כמלאכת בילוש שגרתית הופך למסלול תוסס ומפתיע מלא תהפוכות בו רב הנסתר על הגלוי שמוביל את דקלה למחוזות חדשים ולגילויים מסעירים.

הפעם היא עומדת מול כוח אפל שמסכן אותה ואת יקיריה. דקלה, שאינה עוצרת באדום, גם לא באדום כהה מאד, חייבת להבין מה הדבר שגרם לדריה לזנק מגג הבית, דקלה אינה מוכנה לקבל את קביעת  המשטרה שמדובר רק בהתאבדות ויוצאת למסע  לגילוי האמת מאחורי מה שארע בלי מותה של דקריה.  מקווה כי תלכו בהנאה בעקבות שתי הבלשיות שלי, ויחד אתן תגלו את האמת שמאחורי התעלומה.

"נעדרת" הוא ספרי ה 16 והמותחן העשירי שלי. כמו קודמיו הוא נשי מאד, שנון בזכות שתי הגיבורות המשעשעות, בונה עולם ססגוני ותוסס שדמויות כובשות מככבות בו והוא פותח צוהר למחוזות חדשים, ומלא הומור והוא  נע בין יקנעם, לכרמל  לתל אביב. נראה לי כי כל שותפי, עורכים ומעצבים עשו הכל שהתחבבו על הקוראים היוצאות באומץ ותושייה רבה.

אגב, לבקשת קוראים רבים החזרתי ל"נעדרת" את קופר, שכבש את לבה של דקלה בספר "תחנה סופית ערד" ונעלם למשך ספר אחד בהודו.

נעדרת מתרחש על רקע שמעסיק אותי. כתות. המחשבה שניתן להשפיע על נפשות מבולבלות, לנצל ולהשאיר אותן חסרות כוח מקומם אותי. משם הייתה ההתחלה. זאת הייתה המחשבה תחילה. אחר כך התחלתי לחפש את הדמויות שמסתבכות ונופלות ברשת הזדונית המתוחכמת. יש בספר מעט מניסיון שלי . בשכונה בה התגוררת בבאר שבע פעלה כת מסוימת. היה לחץ גדול סביבי להצטרף  וככל שעמדתי מול הקבוצה וחבריה כך גם גבר הלחץ עד כדי פגיה של ממש בשלמות משפחתי. לא נפלתי חלילה לכת, לא נשברתי. ראיתי אנשים  שנשבו בכבלי הכת ההיא וחשבתי שסיפור על צעירה שנופלת לכת ומנסה להימלט משם הוא רקע טוב למותחן ובכך גם רציתי להשפיע על אנשים ולדבר בשם הנפגעים והוריהם".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובדת על ספר ילדים חדש וחושבת. מחפשת תחת עינו הפקוחה של מר השראה, אני מגלגלת רעיונות, מנסה לפגוש בדמויות חדשות שיביאו לפתחן של סמי ודקלה את החידה הבאה. וכן, לאט לאט מתחילה להתבשל עלילה נוספת, עוד תעלומה שעל סמי השמנה ודקלה הנפלאה בעיני יהיה לפתור".

טיפים לסופר מתחיל: "ראשית כתיבה- קריאה.

קרא קרא קרא, קרא הכל, זבל, ספרות מופת, קלאסיקה. טוב ורע. הכל. כמו האורג שעובד כשוליה בתוך סדנה של האמן אל תפסיק לקרוא. קרא! אתה תקלוט הכל ואז תכתוב בעצמך. את הטוב תשמור ואת הרע זרוק מבעד לחלון. אם אתה רוצה לכתוב- כתוב. אל תחכה להשראה, עבוד אותה. היא מגיעה למי שנראה לה ראוי. טיפ ראשון- כתוב, כתוב הרבה, תכשל ואז תדע להיכשל טוב יותר ושוב תכתוב.  לא לוותר.  אם באמת בוערת בך הכתיבה- הילחם על שלך.

"אני כותב דבר שמתעקש" זוהי ההגדרה אולי הכי כוללת לעניין,לדעת שכתיבה היא עובדה, לא ניזונה רק מהשראה או ניצוץ. זאת עבודה קשה. מפרכת ובעיקר בודדה. אהוב את הדמויות שלך- גם את ה"רעות" שבהן.  למד להכירן כאילו היו חבריך ושכניך. בנה עולם מיוחד שטוב לך להלך בו. יש לך רעיון – אל תספר-שב ו כתוב. שמור את האנרגיה של הסיפור. שיפור או שיכתב או שיסופר.

וכלל גדול בכתיבה – הראה את ואל תספר על. צא לדרך מצויד בידע, בתחקיר שערכת. אתה רשאי להמציא הכל, עיר, ארץ, מלך וצייר- אבל אם אתה מדבר מקום קיים, היי מדויק. הכר היטב את העולם עליו אתה כותב. היה הוגן וכנה עם קוראיך. אמת היא דבר כל כך נדיר שזה נפלא לספר אותה."

ספרים הם על בני אדם, לא על תמות גדולות. בנה דמויות אמינות וחד פעמיות. תן להם חיים משלהם הכר אותן ואהוב אותן על חולשותיהן.

"וטיפ למי שספרי מתח עניינו- הנה מה שאמר אנטון צ'כוב:

לא מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מפסיד אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש. מעניין אותי אם איוואן איוואניץ' מרוויח אלף רובל ברולטה, והולך ויורה לעצמו כדור בראש".

משפט מסכם:  "מלאכת החיים: מלאכת הכתיבה היא עולמי וטוב לי בכך. אני מרגישה שזכיתי. אם או בלי ההשראה התברכתי. אני מביטה לאחור, מנסה לראות את ההתחלה למסע הגדול בעולמה של ספרות. כתה א' שם אני מגלה את סוד האותיות שמתחברות זו לזו והופכות מילים, וממילים למשפטים ולסיפורים. שם, עם לימוד החיריק והשורוק, נולדה המחשבה שלכתוב נועדתי, שזאת המטרה הגדולה של חיי  אלא שחלפו שנים רבות בהן עסקתי בתחומים אחרים וחשובים, תחומים שהעשירו את עולמי אבל הרחיקו אותי מהמטרה המרכזית, עד שמצאתי את הרגע והגעתי אל הכתיבה. נדמה לי שכל מה שצברתי- ניסיון, ידע, שמחות ועיצבונות, יכולת לראות דברים, עולמות ומקומות הבשילו והם עומדים לרשותי.

לא במקרה ספרי הראשון, "רצח בקריאה ראשונה" מתרחש על רקע תיאטרון באר שבע, התיאטרון שליוויתי מרגע לידתו. הכתיבה עבורי היא דרך חיים. המחשב הוא עולמי, שם נמצאות הדמויות שהבאתי לעולם, עמן אני מבלה את רוב שעותיי. דנה אתן על מהלכי הסיפור, מנסה לגלות מה מוביל אותן, מה מסתתר מאחורי הדברים ומקשיבה. עבורי הכתיבה היא רוח חיים, מקום עבודה, מרכז תעסוקה, ומעיין ממנו בשעת חסד לוגמת וטוב לי בכך. לאחרונה כתבתי ספר ילדים בשם, "הסיפור המופלא על הזברה גאולה", חלום שלי שהתממש. סיפור שהיה שמור עמי שנים רבות עד שמצא מוצא ויצא לאור וכמה נעים- הוא משמח ילדים והורים".

 

אדיבה גפן – ספרים

 

רצח בקריאה ראשונה, הוצאת זמורה ביתן, 1996

עוקף שיקאגו, הוצאת זמורה ביתן, 1997,

עד שהמוות ירקוד בינינו, הוצאת זמורה ביתן, 1998

היום שבו מתה האהבה: סיפורי גירושים, הוצאת זמורה ביתן, 1999

נשים שקופות, הוצאת זמורה ביתן, 2000

פיקדילי דרום, הוצאת זמורה ביתן, 2002

אהבה בסיבוב שני, הוצאת זמורה ביתן, 2003 בשיתוף איילת רדין

פנמה ג'ק, הוצאת אריה ניר, 2005

העולם על פי אימא, הוצאת אריה ניר, 2005

טרזן, ג'יין ומדיח הכלים, הוצאת אריה ניר, 2005

אבק יהלומים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007

תחנה סופית ערד, הוצאת זמורה ביתן, 2009

צל של מלאך, הוצאת זמורה ביתן, 2010

הסיפור המופלא על הזברה גאולה, ספר ילדים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011

נעדרת, הוצאת זמורה ביתן, 2012

 

 

פרקים ראשונים

 

 

1.

 

בום. ב ו ו ו ו ם!!! 

ואז דממה.

היה או לא היה? אולי רק איזה חלום שהכה בי?

אני במיטתי.

מסרבת לפקוח את עיני. מפחדת לדעת. בדיוק  כמו הילדה שהייתי. מבוהלת מכל רשרוש. נשארת בחשכה ועוצמת חזק את עיניה. מכסה את ראשה בשמיכה ומחכה שהאימה תחלוף. מנסה לנשום. משהו כבד מוטל עלי. זה רק חלום, אני מנחמת את עצמי, חלום שכדרכם של חלומות חמק ממני ולא השאיר עקבות.

בכל זאת אני פוקחת עיניים, לוחצת על מתג המנורה. אור קלוש מאיר את השידה. הטלפון הנייד שלי איננו, כרגיל. חוזרת ומכבה את האור. מגששת את דרכי בחזרה אל החלום. חדר ירקרק. מישהו צועק, ליקוי חמה, ליקוי חמה, על השולחן מונחת פיצה ענקית. תאכלי אותי, מזמין הפתק. אני נוגסת והופכת לזעירה כמו גרגיר חיטה. ציפור אדירה לוכדת אותי במקורה ונושאת אותי למעלה, אחר כך מנערת ומשליכה אותי.

ושוב עולה בי זכר הבום הזה.

משהו היה שם, והוא  רבץ מתחתי, מאחורי, מכל צדדי. גוש גדול, דביק וחלקלק שאפילו אם נחבא, או לא נראה, קיומו היה ודאי.

אני קמה בעייפות, מדדה לחדר האורחים. לדריה, שנמסרה לי למשמרת, ללילה אחד. דריה, הפרויקט האחרון שלי. היא בוודאי ישנה, אוגרת כוח לקראת המפגש הצפוי לה. בעוד חמש שעות תתייצב מול הוריה, והם בוודאי ייפלו על צווארה, יאספו אל חיקם את השיה האובדת ויפנקו אותה. והיא? האם הוקל לה שהנה בא הקץ לנדודיה? קץ הבריחה?

אני נכנסת לחדר האורחים. ספרות השעון הדיגיטלי זורחות בחושך. חמש וחצי בבוקר. אני מגששת את דרכי אל הספה כשקול סירנה רחוקה חותך את השקט, הולך ומתקרב אלי. ואז קול גבוה של אישה, וקולות אחרים נמוכים יותר – מתחת לחלון שלי.

אני נוגעת בספה, בגבעת השמיכות הרכה שמתחתיה אמורה לשכב דריה.

"הי, שמעת משהו?" אני שואלת ונוגעת ברכות בשמיכה.

הבד מתמוטט. איש לא שוכב על הספה. הרחוב מתחתי מתעורר. צעקות. חריקות בלמים.

"דריה?"

באור הקלוש שחודר לחדר מפנס הרחוב אני רואה על הסדין המקומט פיסות נייר צהובות מקומטות. אני מיישרת אחת מהן, אולי שם יימצא רמז. אולי כמה מילים. אין מילים. רק שמש שחורה. 

אני לובשת את הסווטשרט שזרוק על הכיסא בכניסה, הכובען המטורף של אליס שולח ממנו חיוך בלהות. מתעלמת ודוהרת החוצה, מדלגת על פני שבעים וארבע המדרגות, ופורצת. ליד הכניסה הם עומדים. פנים נפולות. משוחחים בקול נמוך. מכונית משטרה מפזרת אור כחלחל. שני שוטרים נועצים את עיניהם בגג הבניין, רושמים משהו, מצלמים, ונבלעים בתוך חדר המדרגות. אמבולנס מייבב. שני אחים דוחפים את האלונקה לתוך המכונית, פניהם כבדות. 

זאת היא. אני נהדפת.

מה עשית,  דריה?

אני נאחזת במכונית או אולי רק מנסה לאחוז בה, נגררת אחרי המכונית, ואולי עומדת קפואה. הכול מעורפל מדי. כמו דרך משקפיים ששכחו לנגב את עדשותיהם.

יד נשלחת אלי. מישהו מחזיק בי. מוליך אותי. לא, תנו לי, אני חייבת להיות איתה, אם לא ארפה אולי תתחיל לנשום, עיניה ייפקחו ולבה יחזור לפעום… אבל ידיים חזקות מושכות אותי ממנה.

שוטר במדים מתקרב אלי. על פניו רובצות כל השאלות שבעולם, אבל לי אין אף תשובה. שני שוטרים נוספים עומדים לצדי. הם כבר לא אוחזים בי, הם מדברים ביניהם ועיניהם נעוצות בי. אני לא מצליחה להבין מה הם אומרים. לגבוה יש טבעת זהב, הוא מנופף אותה מולי. מה הוא אומר. אחד השוטרים מתרחק. השני שואל אם אני גרה בקומה השלישית. שָכן בחלוק בית כהה אומר שכּן. נדמה לי שקוראים לו שדמה. לא, מנחם.

"אתה מכיר אותה?" כלב אפור מלחך את רגלי.

"כן," עונה החלוק. "זאת דקלה שושקוביץ."

"דקלה?" צל מרפרף על פני, "את מכירה את הבחורה ש…"

"דריה, זאת דריה, היא היתה אצלי…" אני לא יכולה לנשום. משהו כבד מונח על לבי. לוחץ על צלעותי. אוויר. קצת אוויר בבקשה.

"חברה שלך?"

"לא, כן, היא לא אבל היא…לא, לא בדיוק חברה שלי, רק…" מה היא שלי?

"את מבינה מה אני שואל אותך?" הקול של הדובר מנסה להתקרב.

"אתה שואל אותי מה?"

אני יודעת שאני נשמעת מטורפת. הוא מנענע בראשו, מזייף הבנה. מה אתה מבין?

"מה היא עשתה בדירה שלך?" הקול מתרכך, מפייס.

"היא ישנה שם… בחדר… סידרתי לה את הספה, היא היתה… שקטה כזאת…למה לקפוץ?"

"אני לא יודע, אולי את מבינה למה?" הוא שואל. הקול שלו רך ומתוק. אני מרימה אליו את עיני. שפם. עיניים ירוקות. עוד שוטר.

"למה?" אני שואלת אותו. הוא נע לאחור. כמו מוותר.

"מה עובר עליה?" הוא שואל. לא אותי. 

"תעזוב," נשמע קול אחר, "אתה לא רואה? תנו לה להתאושש."

"אני חייב לחקור את האירוע," הוא נשמע מתנצל, "תשאל אותה אם הגג היה נעול."

הוא מנענע אותי קלות. אני לא יודעת. אני רק יודעת שלדבר שזוחל לי מתחת לכליות קוראים פחד.

"הגג," הוא חוזר, "איך היא הגיעה לגג?"

"צריך להיות מפתח," מתערב מישהו אחר, "אבל אתה יודע איך זה, תמיד שוכחים ומאבדים את המפתח."

"תדברו עם הוועד," מציע מישהו.

"הגג תמיד נעול," אומר האיש בחלוק.

"דקלה," השוטר שוב פונה אלי,"איך אמרת שקראו לה?"

"קראו לה דריה," אני שומעת את עצמי עונה.

"מי זאת היתה?"

"זאת דריה, דריה, היא היתה מבולבלת."

סביבי התעורר רחש, היא מבולבלת? ומה איתך?

"לדריה הזאת יש שם משפחה? הורים? משהו שיעזור לנו לדעת במי מדובר?"

"אמא שלה… אמא שלה היא חווה, שפעם היתה שוש. אבא שלה זה ברק, דוקטור ברק, ויש לה דודה… סמי יודעת, תדברו איתה."

"בקול רם בבקשה."

"דריה מגידאל, מצאתי אותה… חמישה ימים עד שמצאתי אותה… תדברו עם סמי בבקשה, איפה בנדר? הוא מכיר אותי."

"פקד בנדר בחופשה." העיניים הירוקות התעמקו בתוך נשמתי," את יכולה להגיד לנו  מה דריה עשתה בדירה שלך?"

גם אני לא מבינה מה בדיוק היא עשתה אצלי. זה לא היה צריך להיות ככה. סמי ביקשה שאלין אותה עד הבוקר. בבוקר היינו אמורות ללוות אותה לפגוש את ההורים שלה. חווה, למה השארת את הילדה שלך לבד? אני נזכרת בפנים השלוות שלה, העצובות. גואה בי כעס עצום כלפיה. למה היא עשתה לי את זה. למה מהבניין שלי. אני מנסה ללכד את המילים, אבל הן לא נשמעות לי. צריכה לשתוק. לא לדבר. אני נושכת את שפתי ומתבוננת בשוטר.

"היא בהלם," אומר מישהו לידי. קולו רך. ידו  חובקת בעדינות את כתפי.

השוטר מנענע בראשו ורושם. מה אתה רושם? אני לא בהלם, אדוני השוטר. אני איבדתי

אותה. היא נשמטה  ממני. התעופפה. איננה.

"סיפור עצוב," הקול  הרך מרחף מעלי ומסביבי. אני מכירה אותו. זה השכן החדש. ראיתי אותו נכנס לדירה של רונית. אני מנסה להיחלץ מאחיזתו.

"קוראים לי יבין," הוא אומר, "אל תפחדי, הכול יהיה בסדר, את לא אשמה בכלום, קולטת מה אני אומר?"

"למה? למה היא קפצה?" אני ממלמלת.

"מזל ביש בשבילך," אומר מישהו. בקבוק מים נדחף לידי. מישהו מניח בפי סוכרייה.

"איפה השוטרים שנכנסו לבניין?" אני שואלת בדאגה. האם מישהו עלה לדירתי בזמן שאני לא שם?

"הם על הגג, אולי ימצאו שם סימנים."

"סימנים של מה?"

הוא לא עונה, רק אומר לי שהכול יהיה בסדר ונעלם.

אני מתיישבת על שפת המדרכה. הרחוב הוא עיסה אפורה מטושטשת. אני שומעת את נשימותי, הן סדוקות ממש כמו המוח שלי. אולי איבדתי את חוש הראייה, מחשבה איומה מפלחת את ראשי. אני בוחנת את בהונותי. את אצבעותי. הכול נראה לעין אבל רועד. מישהו מניח עלי מעיל כבד שמריח כמו בושם שהחמיץ. אנשים מדברים ביניהם, מתבוננים בי. מרימים את עיניהם למעלה, לעבר הגג, ומתפזרים בכבדות, בצער, על עצמם ועל הדבר שהתקרבו אליו. אולי קרוב מדי.

למה, דריה? מה היה שם שלא ראיתי?

 

 

2.

 

"תפסיקי לבכות, את משגעת אותי."

"אני מנסה סמי."

"תנסי יותר טוב, מותק."

אני מנסה יותר טוב, ובכל זאת הגרון שלי מתמרד מדי פעם וממשיך להשמיע קולות נפץ ויללות חנוקות.

סמי ג. נראית מרוצה יותר.

"עכשיו תתרכזי, בשקט, בלי היסטריה, תנשמי עמוק, וספרי לי הכול." היא  שרועה במלוא רוחבה, עובייה וזעמה על הספה בחדר האורחים שלי. אני יודעת שהיא נעה בין רחמים לכעס, ולמרות שהיא מתאמצת להרגיע אותי, היא גם מתאפקת לא לנעוץ בי את המספריים שמונחים על השידה שלידה. פניה נראות כעומדות להתבקע. היא כועסת. לא, היא לא כועסת, היא רותחת. אני מסלקת את המספריים במהירות ומציעה לה וודקה.

"דברי." היא מרוקנת את הכוסית ומעסה בצער את ברך ימין שמציקה לה כבר שבועיים. ריח של מרבצי גופרית ועשבי תבלין עולה ממנה.

"מה?"

"למה לא התקשרת אלי?"

"אמרתי לך, הנייד שלי נעלם יחד איתה."

"מה זה, התאבדות המונית? בשביל מה היא היתה צריכה נייד?"

"להתקשר למלאכים, סמי, מה אני יודעת, אני לא מבינה כלום."

"לאף אחד מהשכנים לא היה טלפון?"

"התקשרתי אל בנדר," אני אומרת," הוא לא ענה."

"למה? סמי מתה? היית צריכה להתקשר אלי, בנדר הוא כבר היסטוריה, שושקוביץ." היא משנה תנוחה ומחניקה זעקת כאב, "אח, הברך הזאת הורגת אותי, התלבש עליה  מניסקוס אלים," היא מפשילה את המכנסיים ומורחת על הברך משחה בצבע ירוק מטריד וחובשת אותה בתחבושת בצבע בז' לוחמני. אני עוטה הבעה של ישו לפני מעשה נס חדש ומניחה כרית מתחתיה, ברכות שתוציא ממנה קצת חמלה. איך באמת הצלחתי לאבד אותה?

"דקלה, תסבירי לי איך לעזאזל הצלחת לאבד לי את הילדה," היא לואטת, כאילו נכנסה לראש שלי, ושיחררה סוף-סוף את מה שרבץ לה על הלב.

אני מושכת באפי במקום להגיד לה: סמי, כפרונה שלי, רחמים. תראי כמה אני סובלת. קצת חמלה, סמי. אבל היא קולטת הכול גם בלי מילים. "תפסיקי, זה לא עובד עלי שושקוביץ," סמי קושרת את התחבושת ונאנקת מכאב.

באמת איך איבדתי אותה. איך נתתי לה להישמט, ליפול  מהדירה שלי. האם לא יכלה לזנק לכביש מבניין אל-על למשל? למה לסבך אותי?

כל מה שהיה עלינו לעשות זה למצוא את דריה ולהשיבה לחיק הוריה המודאגים. משימה שאתמול נראה היה שבאה אל סופה. 

כמעט שבוע רדפתי אחרי צלה של דריה, חפרתי בכל פינה אפשרית, ישבתי בתצפיות ביוקנעם עילית וליקטתי את הפיסות הזעירות עד שהצלחתי להשלים  תמונה – ואז עלינו עליה. נדמה היה שהמשימה הוכתרה בהצלחה. איתרנו את הנעדרת וסמי כבר הכינה בוודאי חשבונית שמנה. קראה לזה הוצאות. עבודה לתפארת. חצוצרות, תופים ומחיאות כפיים סוערות לחוקרת הדגולה דקלה שושקוביץ.

כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשמור עליה למשך לילה אחד. עד שההורים שלה יבואו לקחת אותה. שמרתי עליה כמיטב יכולתי. באמת. היא נגעה ללבי. היא היתה נערה שבירה משהו, כבויה, מפוחדת.

איך לעזאזל איבדתי אותה. מה היה שם שלא ראיתי?

סמי התמתחה על הספה שעליה בילתה דריה המסכנה את לילה האחרון. הסדין המנוקד שאותו פרשתי אמש כבר הוסר, כווץ לכדור כותנה זעיר והושלך אל תוף מכונת הכביסה. צרור הבגדים העלוב שהשאירה אחריה צרור בשקית ניילון שעליה מתנוסס איזה דוד אחד חייכן מהוֹם סנטר. אני לא מעיזה לפתוח את השקית. חזקה עלי מצוותה של סמי, להניח הכול לשוטרים.

"נו, תתחילי לדבר, את מעצבנת אותי," היא ניסתה להתרומם מהספה ואולי לחבוט בי קצת כדי להכניס בי משמעת, אלא שמאה וחמישים הקילוגרמים שלה הכריעו אותה והיא קרסה תחתיה. הספה השמיעה יללת מחאה.

"לא יודעת, קשה לי לשים את האצבע, הכול נראה בסדר…"

"תתחילי מהרגע שבו את והיא…" היא הביטה בי ופרצה בצעקות. "אם את שוב עושה לי פרצוף של מוכת ירח צולעת בפנסיה אני מבצעת עלייך טלטול מספר שבעים ואחת. שומעת?  קדימה, שושקוביץ, כחולי המדים יגיעו בקרוב, צריך להתכונן, והפעם זה לא יהיה הפקד שלך, בנדר. ואני רוצה להזכיר לך שגם  ברק וחווה, ההורים של דריה, כבר בדרך מהסדנה שגמרו להנחות בצפון, והם אולי עוד לא יודעים מה בדיוק התרחש כאן אבל הם ידעו, וכשהם ידעו הם ידרשו תשובות ויהיו הרבה פחות נחמדים ממני…"                   

אני עוצמת את עיני ומנסה למצוא קצה של חוט, סימן שעשוי היה לעורר בי חשד שמשהו כזה יקרה, מילה שנאמרה, משפט שלא שמתי לב אליו ועכשיו מקבל משמעות אחרת, אבל לשווא.

"עשיתי בדיוק מה שאמרת לי," אמרתי לסמי. "נכנסתי איתה אפילו למקלחת. רק קקי היא עשתה לבד. "

"ואיפה ביליתן?"

"מרגע שהגענו לדירה לא יצאנו לשום מקום, רק עלינו ביחד לגג."

"למה לגג? היא ניגנה בכינור או משהו?"

"היא ביקשה, אבל הייתי איתה שם, כמובן. היא עשתה שם איזה טקס פרטי משלה, פיטפטה עם הכוכבים, שרה לירח או משהו כזה, ומיד ירדנו."
"לא טוב, דקלה, לא טוב שהראית לה את הגג, את קולטת מה יגידו?"

"די, סמי, את חושבת שקל לי? נראה לך שלא חשבתי על זה בעצמי?"

"תמשיכי. מה היה אחר כך?"

"רציתי  להכין לה משהו לאכול. היא לא רצתה כלום, וזה פחות או יותר מה שהיה לי במקרר. חשבתי לרדת לבוגרשוב לקושש משהו ואז הגיע השליח. שליח שהביא איזה פיצה דפוקה שאמא שלה שלחה. זה נשמע לך חשוב כל הקשקוש הזה?"

"מה לימדתי אותך, שושקוביץ? בחקירה – כל דבר, כל פרט, מטורף או בנאלי ככל שיהיה, עשוי להיות המפתח לתעלומה. תמשיכי."

"היא בקושי נגעה בפיצה, רק ישבה בקצה הספה ומילמלה את השטויות שלה. מהתחלה היא היתה ככה, בגלל זה קיוויתי שהערק הלבנוני שלי יפיח בבחורה הכבויה הזאת קצת חיים…"
"השתגעת לגמרי? שתית איתה?"

"לא בדיוק. בדרך הביתה עצרנו בבר, היא התעקשה לשתות מים כי אסור לה אלכוהול, היא אמרה שהוא סוגר זרימה או משהו, לא יודעת למה, ואני…"

"ערק?"

"כוסית אחת, סמי, זה הכול, אולי שתיים."

"זאת אומרת חמש על בטן ריקה, ובטח עוד שלוש בבית, זאת אומרת שכבר היית לא מפוקסת, זאת אומרת שהראש שלך היה בענני הערק זחלאווי, זאת אומרת שאפילו לא יכולת לדעת מה היא מתכננת, או מתי היא יוצאת מהדירה, וככה עלית לגג? אז פלא שהנייד שלך התאבד?"

"הייתי בסדר, סמי, מה זה שלוש כוסות? הצחקת אותי, אפילו לא מדגדג לי את ההכרה."

"הלאה, מה קרה אחר כך."

"אמרתי לך, השליח הגיע. שליח עם פיצה בסגנון בריאות, עם כל האיכס והמיכס וסלט נבול."

"ואמר לך שחווה הזמינה לכן פיצה?"

"לא הזכיר את חווה, אבל אמר שמישהו הזמין בשבילנו פיצה. בהתחלה חשבתי שהוא טעה בכתובת אבל בהזמנה היה כתוב בפירוש להגיע לדירה שלי. מי אמר לחווה איפה אני גרה?"

"אולי אני," התאדמה סמי, "היא ביקשה, אמרה שאם יגיעו מוקדם לתל אביב היא תעלה אלייך."

"ובמקום זאת שלחה פיצה, ממש אם השנה."

"די עם הציניות, היא ניסתה לעשות משהו טוב, מחווה של אהבה. את זוכרת איך נראה השליח?"

"ממתי אפשר לזהות שליחים של פיצה? הם מגיעים עם הביפר הצעקני שלהם, חבושים בקסדה של אסטרונאוטים מהסיקסטיז. האמת שהוא היה קצת משונה."

" איך משונה?" העיניים של סמי הצטמצמו וניצוץ חדש עלה בהן.

"טיפוס הזוי כזה שלא הפסיק לנאום לנו שמחר יהיה ליקוי חמה ושאולי זה רמז שסוף העולם מתקרב, זיין מוח."

"אולי השליח והפטפוטים שלו הבהילו אותה והיא חשבה ש…"

"אולי, הכול אפשרי, לא ידעתי שמי שמכרסם כמה פירורי פיצה דפוקה עם טופו ופטריות יפניות משונות מזנק אחרי כמה שעות מהגג."

"פיצה עם טופו? איכס. תגידי, היא נראתה איך? מאושרת לקראת המפגש? חוששת ממשהו?"

 "למען האמת נראה לי שהיא פחדה לחזור לשם, פחדה אבל רצתה, סוג של בלבולת. סמי, היה לי קשה לקלוט את הבחורה הזאת, כאילו התרוצצו בה שתי נשמות."

"מה את אומרת, ככה נראה לך? חבל שלא התאמצת וקלטת שהיא עומדת לקפוץ,"  סמי עצמה עין אחת, ואת השנייה הוסיפה לתקוע בי. אחר כך אמרה ברוך אמהי, "שושקוביץ, אני לא מאשימה, אני רק רוצה להבין, לנסות להבין מה קרה פה בזמן שהמוח שלך הידלדל מרוב ערק."

"זוכרת רק שהיא בילבלה לי את המוח עם קשקושים על מהות החיים, על סתימות ואושר ועל הגשמת הפוטנציאל."

"מה בדיוק היא אמרה?"

 "היא הזכירה  את  דודה דבורה, שהיא קראה לה אמא גדולה, ואם את באמת רוצה לדעת, ההורים שלה, שהם כנראה הדפוקים הראשיים…"

"דקלה, די, הורים זה הורים."

"אחרת מה גורם לבחורה נחמדה בהחלט עם לב זהב, אחת שמטפלת בקשישים, לעזוב הכול, בית בסגנון ארמון, שני ג'יפים עם צמיגים בציפוי מגנזיום ומיזוג אוויר מרכזי?"

"למה את אומרת שהם הדפוקים הראשיים?"

"יש לי הרגשה שמשהו שם היה רקוב, ככה מרגיש לי שאולי הם בכלל חטפו אותה."

"עוד פעם את על ערק?"

"עוד במשרד שלך כשהיא דיברה איתם בטלפון, ראיתי שהיא חוששת מהם. לא שמת לב? כשהיא דיברה איתם היא… כאילו כבתה, איבדה את עצמה בתוך המכשיר, חזרה כמו תוכי אחרי המשפטים המטופשים…"

סמי הינהנה. "היא אמרה לך עוד משהו?"

"קישקשה על איזה אור ומאור, ואז שוב הסתגרה. בגדול, הבחורה היתה שפופה כמו שפיפון וחרדה כמו חרדון. אולי מהמפגש המתקרב עם 'ההורים המודאגים'."

"מספיק," סמי הניחה אצבע על שפתי. "מהרגע הראשון את לא חיבבת את שוש, אז בבקשה להפסיק עם זה. תגידי, היא נתנה לך סיבה לחשוד שהיא תעשה משהו קיצוני כזה?"

הנדתי בראשי.  "לא, להפך, היא נראתה מאוד פסיבית. מרגע שמצאנו אותה היא כאילו…  כאילו… לא יודעת, סמי.  אחרי שהשליח עזב הם התקשרו, ההורים שלה, וזה היה קצת מוזר. היא בכתה… ביקשה את סליחתם, אמרה שטעתה בדרך, שהאור חזר אליה… את קולטת, פתאום היא מדברת על אור, ועוד אצלי בדירה שחצי מהמנורות שרופות."

"שושקוביץ, מה עובר לך בראש?"

"אמרתי לך, היא פחדה מהם. היא אמרה משהו על החדר הכחול. ביקשה שלא יכניסו אותה לשם… זה לא נשמע לך מוזר?"

"הכול נשמע לי מוזר. ואם כבר מדברים על מוזר, מה קרה לחתולה המפגרת שלך?"

"תתנצלי מיד. צ'צ'ניה היא חתולה בעלת רמת משכל גבוהה מהממוצע. מה קרה לה?"

"גם כשהגשתי לה נתח נקניק פולני היא לא זזה. עם זאת, היא לא מתה, בדקתי. איך את מסבירה את זה?"

 צ'צ'ניה, חתולת האשפתות בעלת ייחוס של מרקיזה היתה שרועה על השטיח בחדרי, גופה רפוי, עיניה עצומות ורק רגליה נעות, מרחפות באוויר.

"אם את שואלת אותי," המשיכה סמי, "יש מצב ש…"

"את לא מבינה נפש חתול, ככה חתולים ישנים.

"ואולי…"

"אין מצב, סמי. יכול מאוד להיות שהבחורה החליטה מה שהחליטה כי המפגש עם חוושוֹש שלך נראה בעיניה גרוע מהמפגש עם הקדוש ברוך הוא."

מצד שני, אני שוקעת בהרהורים, אולי כל המחשבות האלה הן אמנם תוצאה של יותר מדי ערק?

 

 

3.

 

את השם דריה שמעתי בפעם הראשונה בחיי לפני עשרה ימים בלבד.

על משפחת  מגידאל, ועל רשת גני הילדים שלה שמעתי ולמדתי כשהתכוננתי למשימה חדשה שהוטלה עלי במשרד החקירות הזעיר של סמי ושלי, כלומר שלה. גם ביוקנעם המושבה וביוקנעם עילית, עיר ואם בישראל, שם התרחשו חלק מהאירועים המפתיעים, לא ביקרתי עד לתחילת המשימה. מקסימום חטפתי פעם דיאט קולה בצומת המשולט היטב כשעברתי שם בדרכי לעכו. 

על תיק המשימה שפתחתי כתבתי "ע12/34 G". זה היה תיק מהסוג שמשרדי חקירות מקבלים על עצמם בשעות משבר, כלומר, כשמספר הלקוחות תואם את יתרת חשבון הבנק והפקידה קומצת את שפתיה בסרבנות בנקאית כשבעל המשרד, במקרה זה סמי, מבקש בחיוך של מלכת הכוכבים עוד הלוואה.

התבקשנו לאתר את דריה, או כדברי חווה מגידאל, "את השיה שלנו שהלכה לאיבוד."

לגברת מגידאל, ליתר דיוק, שוש-חווה מגידאל ולסמי היה עבר משותף, בימים שבהם סמי שקלה שבעים קילו פחות. זה עזר לסמי ללקט מעט גאווה מקצועית ולהציג את המקרה כטובה לחברה ותיקה, למרות שלפי המבט שתקעה בה גברת מגידאל נראה היה שהידידות ביניהן היתה דומה לזו שבין צפע לקרסול עסיסי.

הפגישה  הראשונה, בניגוד מוחלט למדיניות המשרד, התקיימה  בביתה של סמי. אירוע יוצא דופן בעליל שכן סמי מתעקשת תמיד להיפגש עם הלקוחות במשרד. שם היא מקפידה להושיב את הלקוח בכיסא נמוך משלה, שידע מי כאן הבר סמכא. אותי היא נוהגת להציג כשותפה בכירה ומספרת ש"הצוות" נמצא במשימות סודיות.

אבל חווה מגידאל דרשה שהפגישה תתקיים בבית וסמי נכנעה.

"חברים זה תמיד בניגוד לנהלים," הסבירה כשהודיעה לי על המפגש. "ותנסי, בניגוד למנהגייך בעת הזאת, להגיע בזמן ובדרך לקושש כמה קרואסונים, בעיקר כאלה עם שוקולד."

הבטחתי.

 

נעדרת מאת אדיבה גפן, הוצאת זמורה ביתן, שנת 2012, 303 עמודים.