שומר אחי אנוכי מאת אלירז שר / אספקטים של מדינת ישראל בשנות ה- 2000

יואב, אחד מגיבורי הספר 'שומר אחי אנוכי' מאת אלירז שר, מייצג מגזר אשר קולו לא נשמע: חולי הנפש, אשר לדעת המחבר, במקרים רבים לא זוכים ליחס נאות, ובמקרים אחרים להתעלמות מוחלטת. דמותו חושפת בפני הקורא עולם קודר, נגוע בטירוף ובכמיהה ליציבות, לאיזון ולהבנה מצד הסובבים אותו.

עלילת הספר: ישראל 2005. מציאות עגומה וקודרת: הפשיעה גואה, מערכת החינוך קורסת, המצב הביטחוני מעורער ושלל בעיות נוספות. על רקע מציאות זו מופיעה דמות חריגה ומותירה שביב של תקווה לשינוי המצב.

גיבור העלילה הוא ירון עמיעד – בלש במשטרה, קשוח, רגיש, אכפתי ובעל חזון. למעשה מסמל ירון את דמות הישראלי השפוי, הרציני, האנושי, החושב על "היום שאחרי". ירון עסוק בפתרון תעלומת רצח, אך זו רק מעין סיפור מסגרת לבעיות האחרות, שאִתן מנסה ירון להתמודד:  האובדן של חברתו בפיגוע טרור, ציד נאצים בגרמניה, חיפוש אהבה חדשה, ומעל הכול – אחיו יואב, ה"תאום" בנשמה, דמות מיוסרת, שסובל ממחלת נפש. ירון מתלבט כיצד להתמודד עם כל הסובב אותו; ולמרבה הפלא דווקא יואב המיוסר והסובל הוא המעניק לו כוחות ותעצומות נפש.

האח יואב מייצג מגזר אשר קולו לא נשמע: חולי הנפש, אשר במקרים רבים לא זוכים ליחס נאות, ובמקרים אחרים להתעלמות מוחלטת. דמותו חושפת בפני הקורא עולם קודר, נגוע בטירוף ובכמיהה ליציבות, לאיזון ולהבנה מצד הסובבים אותו. בסיומו של הספר מצליח ירון לפתור את תעלומת הרצח, שחשפה בפניו סוד נורא ומטלטל.

אלירז שר, תושב חיפה, מספר, כי "בשנת 1998 הוצאתי בהוצאה עצמית ב"מערכת" בקיבוץ דליה רומן היסטורי שעוסק בנפילת רפובליקת ויימאר, עליית הנאציזם והשואה. שנה קודם לכן, בשנת 1997 פרסמתי שני קטעים קצרים מכתב היד בירחון לספרות עיתון 77. על שני קטעים אלה זכיתי במענק ספרותי מקרן עמו"ס (מטעם נשיא המדינה) וקרן רבינוביץ לאמנויות בתל אביב. לאחר שהספר יצא, זכיתי בפרס מטעם עיריית חיפה ליוצרים צעירים תושבי העיר.  שלושת המענקים הללו גם יחד עזרו לי במידת מה לממן את הוצאת כתב היד.

בשנת 2006 הוצאתי את הספר "רצח, רצח תרדוף", רומן פסיכולוגי-פילוסופי (הוצ' תמוז, 2006), שעוסק בחיים בניו יורק ובארצות הברית בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. דרך אגב, את ההשראה לכתיבת ספר זה קיבלתי מ- 4 שנים של שהות בארצות הברית.

התחלתי לכתוב את הספר 'שומר אחי אנוכי' ממש בסוף שנת 2005, לאחר ההתנתקות מעזה ולפני ההתמוטטות של אריאל שרון. לאחר שהוצאתי שני ספרים על עניינים של שואה ואמריקה, עלתה לי המוזה לכתוב ספר על מדינת ישראל עצמה בשנות ה-2000. את ההשראה קיבלתי מכיוונים שונים, ביניהם קטע על ציד נאצים בגרמניה המסופר כסיפור מתח פסיכולוגי-פילוסופי וגם פרשת רצח מסתורית הקשורה להיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל. ביצעתי תחקירים, נעזרתי בעיתונים, בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה ותוכניות בערוצי ההיסטוריה והמדע. במשך שנים רבות עקבתי במסירות לאחר כל מה שקורה בארץ שלנו, וכמובן שנעזרתי בהרבה ידע כללי ובדמיון רב. את הקטעים על הדמות חולת הנפש ביססתי גם על נכות מסוימת שאני סובל ממנה כבר שנים רבות, מבלי לפרט יותר מדיי.

האמת היא שיש כמה וכמה מסרים מקבילים שאני רוצה להעביר בספר, ואין ממש מסר מרכזי אחד. בספר יש כמה וכמה עלילות והרבה נושאים והוא מאוד מגוון ועשיר. הספר דן בהרבה אספקטים של מדינת ישראל בשנות ה-2000, ומצייר בפירוט רב את  הכללי והפרטי, עם דגש על פסימיות ואולי תחושת הפסימיות היא המסר המרכזי בספר. המצב בארץ והמצוקות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות הרבות משתלבות ביחד עם הסיפור האישי המאוד טרגי ועצוב של האח חולה הנפש, וכאמור העצב והעגמומיות מלווים את הספר מתחילתו ועד סופו.

החוויות הרבות שעברתי בחיי המייגעים, עקב הנכות שאני סובל ממנה, שימשו השראה גדולה ומפורטת מאוד שמוזכרת בקטעים לא מעטים לאורך הספר. הקטעים על חולה הנפש בספר חשובים ומרגשים מאוד, אבל עליי להדגיש שרוב הספר עוסק בנושאים שלא נוגעים לחולה, למרות שיש למחלה וההתמודדות איתה מקום רב בספר והן עוברות בו כחוט השני.

ללא כל קשר, אני כותב גם שירים באנגלית ובעברית כבר כמעט 20 שנה, וזה ממלא את רוב עולמי".

 

פרק ראשון מתוך 'שומר אחי אנוכי'

 

תל אביב, דצמבר 2005.

 

"ירון!" נשמעה קריאה. ירון הפנה את ראשו וראה את רינה, האחראית על התיוק פוסעת לקראתו ובידיה תיק קרטון.

ירון הניד בראשו ואמר, "אני מקווה שזה לא בשבילי."

"מצטערת לאכזב," חייכה רינה, "אבל התיק הזה מיועד לך."

ירון נאנח אנחת השלמה ואמר, "טוב, סוף יום. אני מעריך שהעניין יוכל לסבול דיחוי למחר."

רינה חייכה ואמרה, "בערך. הבנתי שהמפכ"ל מפעיל לחץ, אבל זה באמת כבר סוף יום."

ירון הושיט את ידו, לקח את התיק מרינה ואמר, "מתי הוא לא מפעיל לחץ?"

הוא נופף בידו לפרידה מרינה, נכנס לחדרו, הניח את התיק על השולחן. לרגע התפתה לפתוח אותו, אבל העייפות והרעב גברו. הוא נעל את חדרו ויצא לאִטו מתחנת המשטרה.

בחוץ היה האוויר התל-אביבי רווי לחות, ומרחוק ראה ירון את ארובת רדינג פולטת ענני עשן. הוא הניד בראשו בעצב, ופסע לעבר מכוניתו. כעת החליט להשביע את רעבונו. לאחר הרהור קצר החליט כי מנת פלאפל תשביע אותו, אך לפני כן רצה לשבת על חוף הים האהוב עליו ולשאוב ממנו אנרגיות שהיה זקוק להן כל כך.

ירון נסע לעבר חוף הים, החנה את מכוניתו ופסע לאטו לעבר החוף. הוא התיישב על הספסל, הביט בגלים, נשם את האוויר המלוח ולפתע עלו לנגד עיניו תמונות מילדותו.

כאשר היה בן ארבע נסעו הוריו לשנת שבתון מטעם עבודתו של האב ולקחו את ירון ואחיו הגדול לחוף המערבי של ארצות הברית. הוא זכר כיצד נהנה מאוד וצבר חוויות אשר הטביעו את חותמן עליו גם כשהפך לגבר בשל ומנוסה. ירון ומשפחתו ביקרו בדיסנילנד בקליפורניה, ואף ב"תפוח הגדול", מנהטן, בירת העולם.

בגן הילדים שבמדינת אורגון במערב ארצות הברית, היו כל הפעוטות הנוצרים בלונדינים אמיתיים ורק ירון היה כהה השיער היחיד. ירון למד בגן, ואילו אחיו למד בבית ספר יסודי. הוא זכר את הלילות הקרים וסופות השלגים שבחוץ, בשעה שבתוך הבית הכול היה מואר וחמים. בייחוד זכר ירון את תקופת חג המולד, שאופיינה בססגוניות, בצבעוניות ובאווירה מיוחדת. ההורים נהגו לקנות מתנות לילדיהם וסיפרו להם שסנטה קלאוס, אותו קשיש צוהל זקן לבן, בבגדים אדומים-לבנים וחבוש מצנפת, יבוא על מגלשת הצבאים לביתם ובידיו שק עם הפתעות ומתנות לדרי הבית. בחג המולד הילדים שרו מזמורי חג מסביב לאשוח המעוטר פעמונים ליד האח הדולקת. המשפחה לא חגגה, כמובן, את החג הנוצרי, אבל עם זאת קנו ההורים לילדיהם מתנות ברוח בחג. בליל כל הקדושים ירון ואחיו התחפשו למפלצות ויצאו לקבץ ממתקים מבית לבית. הכול היה ירוק מסביב, והסביבה, שגרו בה אנשים אמידים, הייתה משופעת במפלים ובמקורות מים, ובסמוך יערות עם איילים.

אולם הזמן עבר במהירות, ובסוף אותה שנה מופלאה וקסומה מבחינת ירון, חזרה המשפחה ארצה.

ירון התעורר וחזר למציאות. הוא הביט בים הגדול.

הוא חש משוחרר וחופשי, כעת, כאשר הוא מטייל באוויר הפתוח ליד הים, ובריזה מגיעה ממערב ומביאה עמה אוויר לח ונקי. השמש שקעה במערב במגוון צבעי כתום, צהוב ואדום. ירון פסע לאטו מהורהר לאורך הטיילת. פה היה זה גבולה של העיר הצפופה, אזור פתוח וצח אוויר. לכאן נמלטו רבים, ולוּ לזמן קצר, מן הצפיפות והדחיסות של העיר ההומה, שבתיה, בעיקר בדרום העיר, מתפוררים עם השנים והטיח בקירות החיצוניים מתקלף ומצהיב. העיר מזדקנת ונמלאת חורים בטיח וקירות מפויחים, אך בניינים חדשים ומודרניים נבנים בה כל העת. האינתיפאדה פגעה בעיר מבחינה כלכלית כמו בכל הארץ, והביאה לסגירת עסקים. כעת יש רגיעה מסוימת בפיגועים וכולם מקווים שהיא תימשך.

ירון קנה מנת פלאפל ומשקה קל והתיישב על אחד הספסלים. בספסל סמוך ישבו שני אנשים מבוגרים ושיחקו שחמט. הם שוחחו ברוסית והיו לבושים בבגדים עבים שהתאימו לחורף האירופי. כמה קשישות טיילו בניחותא עם המטפלות הפיליפיניות שלהן, ובחורים צעירים החליקו על רולרבליידס או עשו ג'וגינג. ירון ראה מרחוק חבורת נערים שטיילו לאורך הטיילת והבחין שהם דנים בלהט בעניין מסוים, תוך שהם דוחפים זה את זה. מניסיונו האישי בעבודה היטיב ירון להכיר את האלימות הגואה שהפגינו בני-הנוער בישראל של שנות האלפיים. הוא ידע עד כמה קשה לרסן את בני הנוער בשל המצוקה התקציבית שממנה סבלה המשטרה. המציאות הקודרת, הרוויה במתחים על רקע ביטחוני וכלכלי, תרמה להגברת האלימות. בני-נוער וצעירים רבים הידרדרו לשימוש בסמים. בני-נוער רבים נכנסו לחרדה ונתקפו בפחדים וכתוצאה מכך התמכרו גם לאלכוהול, שלא לדבר על עישון סיגריות, שנראה כדבר מובן מאליו. כל סוף שבוע התמלאו המועדונים ברחבי הארץ בצעירים שהשתכרו בקלות, השתמשו בסמים ומיהרו לשלוף סכינים ואף נשק חם. האלימות בתוך המועדונים גאתה, אך גם מחוצה להם, והגיעה לשיאים חדשים שלא נודעו בעבר.

ירון היטיב לדעת מקרוב כיצד החברה הישראלית נהייתה אלימה ומסוכנת יותר ויותר. ארגוני הפשע המאורגן התחזקו, ובמסגרת מאבקיהם הפנימיים חיסלו בשוגג אזרחים תמימים או פצעו אותם תוך גילוי ציניות וחוסר אכפתיות. החברה הישראלית נמצאת בתהליך של קריסה והשלטון אינו מוצא מענה נאות למצב העגום. ילדים ובני-נוער רבים עוברים מסכת התעללויות מיניות, הזנחה קשה, מכות ושרויים בסיכון רב מצד בני משפחותיהם. פדופילים מתרבים ותוקפים ללא רחם ילדים ובני-נוער. המצב הביטחוני והכלכלי קשה ביותר וגורם לאנשים להיות עצבניים יותר ומתוחים יותר, וכך גם היד על ההדק, או על הסכין ושאר כלי הנשק שמציפים את השוק, קלה הרבה יותר. האלימות הזאת היא איום קיומי על המדינה ועל החברה הישראלית. מקצת הסיבות לאלימות נעוצות בתהליכי ההפרטה והגלובליזציה שעוברת המדינה בשנים האחרונות, היעדר אכפתיות וסולידריות חברתית, עוני נורא שמעיד עד כמה העמיקו הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים ולשכבות החלשות, אבטלה וכן אובדן הסמכות ההורית על הצעירים. יש צעירים רבים שעלו ארצה בעשור האחרון ונתקלו בקשיי קליטה רבים. הם חשים ניכור, נידוי, דחייה ואפליה, קושי להיטמע ולהשתלב בחברה, אי-שוויון ומצוקה כלכלית קשה.

ירון ידע מעבודתו, שבארץ כמות השוטרים נמוכה מאוד ביחס לתקן בעולם המערבי. השוטרים נטולי המשאבים אינם מסתובבים ברחובות, מפחדים להיכנס למקומות רבים וכבר אינם מטילים מורא על העבריינים ומפרי החוק. העונשים שמטילים בתי-המשפט על העבריינים קלים ביותר ומגוחכים, והמשפטים נגררים זמן רב ומסתיימים לרוב בעסקאות טיעון.

לאחר זמן מה חזר ירון למכוניתו ונסע לדירתו בגבעתיים. בדרך הוא חלף על פני התגודדויות של אנשים שקשורות לבחירות הקרבות. הוא ראה סטיקרים חדשים על המכוניות הנוסעות והצופרות כל הזמן, והאזין לחדשות ברדיו.

הוא הגיע לביתו בשעת ערב מוקדמת, נכנס למקלחת, ולאחר מכן הכין לעצמו ארוחה קלה. הוא לקח את הצלחת ובה הארוחה, והתיישב מול הטלוויזיה בסלון. כשסיים לאכול את ארוחתו, האכיל את חתול המחמד שלו, קוקי, עלעל בעיתון וצפה בטלוויזיה. הוא זיפזף בין הערוצים השונים והתמקד בשידורי האקטואליה והחדשות.

הימים היו ימי בחירות בישראל, והתוכניות השונות התמקדו בסקרים חדשים, ראיונות עם פוליטיקאים ופרשנים וכל דבר בעל חשיבות בזירה הפוליטית. היו גם דיווחים שגרתיים על המצב הביטחוני המסוכן, וכן דיון נרחב במצב העוני בישראל והגדלת הפערים בין עשירים לעניים.

ירון חתם את הערב עם חיים יבין ו"מבט", והלך לישון עם קוקי במיטה הזוגית.

ירון עמיעד הוא בן 29, יליד רמת-גן, בן להורים בעלי מקצועות חופשיים. למד בבית-ספר תיכון יוקרתי באזור המרכז וסיים בהצטיינות במגמה ריאלית. בנעוריו היה פעיל בתנועת הצופים, ובמשך שנתיים, בשנים 1994-1992, היה פעיל במפלגת העבודה, עד שהתאכזב מהסכם אוסלו ועזב את המפלגה.

עמיתיו לבית-הספר ולתנועה התרשמו שמדובר בבחור אינטליגנטי מאוד, אכפתי, שמוכן לעזור, טיפוס חזק ומנהיגותי, חרוץ, צנוע ושאפשר לסמוך עליו. ירון הוא בחור מופנם ודי ביישן, ציוני מאוד, ובעל ערכים ואידיאולוגיה. בצבא שירת ביחידה קרבית.

שורשיו של ירון מצויים בגרמניה. סביו וסבותיו עלו לארץ-ישראל בשנות העשרים והשלושים, בטרם החלה השואה, אך בני משפחה רבים אחרים לא זכו להינצל ונספו. בזכות היותו צאצא למשפחה יקית, דובר ירון גרמנית שוטפת. בתום שירותו הצבאי ערך ירון מסע שורשים לגרמניה שבמסגרתו למד על ההיסטוריה והמורשת של משפחתו.

לאחר הצבא למד קרימינולוגיה באוניברסיטה, ובתום הלימודים הצטרף לשורות המשטרה. בזכות יכולתו וכישוריו הגיע תוך פרק זמן קצר למדי לדרגת בלש. מבחינתו הוא הגשים חלום ילדות. עוד בילדותו השתוקק להיות בלש, ובמקרה שלו אמנם זכה להגשים את חלומו ולעסוק במקצוע שכה אהב, ואשר איתגר אותו כל כך מדי יום.

בזמנו הפנוי נתן דרור לכשרון הכתיבה שלו. הוא כתב מדי פעם שיר או סיפור קצר, אך כולם מצאו את דרכם למגירה ולא ראו אור.

ירון אמנם רווק, אך כמעט התחתן. הוא נושא עמו טראומה קשה – חברתו, מיכל, נהרגה בפיגוע במסעדה בתל אביב בשנת 2003. ירון ומיכל היו חברים בלב ובנפש במשך שנתיים וחצי ואהבה גדולה פרחה ביניהם. מיכל הייתה סטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בחורה יפה, חיננית, נמרצת, חייכנית, אינטליגנטית וכל עתידה היה לפניה. בהיעדר גדר הפרדה ביטחונית, שהייתה צריכה להיבנות עוד לפני שנים, חצה המחבל המתאבד בנקל את הקו הירוק ובאמצעות משתף פעולה ערבי ישראלי הגיע בערב לאזור המסעדה בלב תל אביב. הוא דקר את המאבטח לאחר שהפתיע אותו, נכנס למסעדה, צעק אללה ואכבר (אלוהים גדול) והתפוצץ. מיכל ישבה במסעדה עם חברותיה הטובות וסיפרה להן שחברה, ירון, עמד להציע לה נישואים. האמת המצמררת הייתה, שירון אכן עמד להציע לה נישואים ביום שלמחרת, אולם הפיגוע הרצחני מחה את כל התוכניות והחלומות שהיו לירון ולמיכל, וירון נותר במצב של הלם וטראומה אשר הותירו בו את חותמם גם שנתיים לאחר הפיגוע הרצחני.

ירון התאבל מדי יום על הירצחה של חברתו האהובה וסירב להאמין שהיא איננה. מיכל הייתה רודפת שלום והאמינה בלב ובנפש בהסכם שלום עם הפלסטינים, ולמרבה הצער שילמה מחיר כבד. ירון, לעומתה, היה ספקן, ומדי פעם גערה בו מיכל על הסתייגותו מהניסיונות להגיע להסכם שלום. כעת כבר לא היה מי שיגער בו. השלום לא הגיע, וגם מיכל אהובתו איננה.

ירון עבר טיפול פסיכולוגי זמן מה אחרי הפיגוע, והתקשה לתפקד בעבודתו. מות אהובתו גרם לו שבר נפשי ומאז הוא הפך לאדם מריר וכעוס ביותר, עצוב ומהורהר, אדם ששואל שאלות נוקבות ועמוקות ולא מוצא את התשובות להן. הוא נעשה ביקורתי מאוד כלפי המדינה וכל מה שקורה בה, ולא מצא לעצמו מנוח. לאחר כמה חודשים התאושש במידה ניכרת, אך עדיין תהה ותמה על הגורל האכזר, ומדוע רשע וטוב לו, וצדיק ורע לו.

הוא שקע בהרהורים פילוסופיים עמוקים, וכדי למצוא מזור לנפשו עיין בספרות מגוונת בתחום זה. הכאב שבאובדן המשיך ללוות אותו, אך הוא חזר למסלול חיים נורמלי. חבריו לעבודה ולחיים ניסו לעניין אותו בבחורות אחרות, והוא גם יצא לפגישות-היכרות אחדות, אך לא יצא מהן שום דבר שמעבר לידידות. זיכרונה של מיכל לא הרפה, וירון סירב בכל תוקף להיכנס למערכת יחסים רצינית חדשה. לאחר מותה של מיכל השקיע ירון את כל מאודו בעבודתו, והמשיך לבלות עם חבריו ועם משפחתו. מותה של מיכל לא היה האסון היחיד שפקד אותו בחיים. לרוע מזלו יש לו אח נוסף, (עד עכשיו לא הוזכר כשסופר על ארה"ב – האם זה אותו אח גדול או שיש שניים???) יואב בן ה-32, החולה במחלת נפש קשה, שחי עם הוריו ברמת-גן וסובל מסכיזופרניה ומדיכאון זה שנים רבות.

ירון חש מדי פעם תסכול לנוכח הדברים שעמם נאלץ להתמודד. הוא לא הבין מדוע אסונות פוקדים בני-אדם במהלך חייהם, ומדוע זה מגיע להם. הוא סבור שרוב בני האדם אומללים בחייהם וסובלים סבל רב.

כעת ירון ישן שינה עמוקה במיטתו וחולם חלום על מיכל.

בחלום הוא יושב על הדשא בלילה חשוך ומסתורי במיוחד לאור ירח מלא ורקיע זרוע כוכבים, אשר לא מצליחים לגרש את העלטה. הוא לבוש בבגדי מלח חדשים וקורא בספר ההרפתקאות הסאטירי, "מסעות גוליבר". סיפור אגדי וססגוני זה על ארצות שונות ומשונות אשר מאוכלסות בתושבים מוזרים בגדלים שונים, היווה סאטירה נוקבת של ג'ונתן סוויפט, שגינה רעיונות אוויליים ודרכי התנהגות מגונות של המין האנושי. במיוחד מתח המחבר ביקורת על ההתנהלות המבישה של האימפריה הבריטית, כפי שראה אותו, אשר גררה לשחיתות, לפערים חברתיים, לאי-צדק ולעוני.

ירון קורא עלילות סוריאליסטיות ודמיוניות, אשר הן מטפורה להתנהגות בני-האדם, וחושב על המצב החברתי-כלכלי בישראל של שנות האלפיים, בהשוואה למצב ששרר בתקופתו של סוויפט.

לפתע אוחזת יד לבנה בספרו, נוטלת אותו מידיו ומניחה אותו על הדשא הלח מעט.

ירון מרים את ראשו ורואה את מיכל בשמלה לבנה קלילה מעט שקופה, זרועותיה חשופות ופניה מכוסים במעין רעלה מסתורית. שערה אדמוני וארוך והיא צועדת יחפה על הדשא, חפה מכל איפור ונגלית לפניו כטהורה וזכה.

'מדוע אינך מעז לנשקני בשפתיי, אהובי?' היא שואלת בקול ערב, ומתחילה לחולל על הדשא מחול חושני של שלושה צעיפים בצבעים שונים.

'הנני מוכנה לתת לך כל אשר לי, ככל אשר תאווה נפשך, עד חצי המלכות, ירון, יקירי…',

היא מנסה לפתותו בלשון חֲלקות.

ירון חש בחום עצום הממלא את כל גופו. הוא יושב על גדות אגם קטן שמימיו חמימים ומתוקים במיוחד, כאילו מלאו בגרגירי סוכר אשר נמסו בהם.

מיכל מנסה כעת להמס את לבו של ירון. היא מתקרבת למים וטובלת אצבע אחת בהם ואז מורחת את המתיקות על שפתיו היבשות.

'אני יודעת על מה אתה חושב, מאהב יקר שלי', היא ממשיכה בדברי החנופה שלה, 'אל נא תשים פניך כחלמיש…'

טיפות המים המתוקות נספגות בשפתיו של ירון ועצביו שולחים מסר מענג אל המוח.

'ענוג הוא הלילה,' היא לוחשת באוזנו, 'קח את החלומות הללו כשקר בחוץ…'

'מדוע אתה כל-כך אדיש אליי?' היא שואלת אותו, 'האם תאהב אותי באמת? אולי הזמן לא מתאים, אולי המקום לא שייך? אולי אהבתנו האמיתית והטהורה תוכל להתממש הלכה למעשה רק בחלום ובפנטזיה ולא בעולם המציאות? האם אתה באמת חושק בי? האם עולה בך באמת היצר לאהוב אותי, או שמא אהבתנו המזוקקת תוכל להתקיים במציאות רק בעידן אחר ובגלגול אחר…?

'קח את ידי,' היא אומרת, מורידה את הרעלה וחושפת את שפתותיה האדומות והאסורות, 'ארוז את כל חפציך ואת כל רכושך ובוא אתי למסע האין-סופי שלנו…הביתה…'

קול אדיר נשמע, עוצמת אור מתפוצצת של כוכב גוסס שוטפת את האגם והמוזיקה הופכת לסימפוניה אדירה של קולות וצלילים.

הם נוחתים בלב מסיבת חשק לילית ראוותנית ביותר הנערכת בגן גדול בארמון ורסאי בצרפת. הארמון המפואר והענקי ניצב ליד. ירון ביקר לפני שנתיים בקיץ במקום, וכעת נזכר בו.

כל חוגג והולל לבוש בתלבושת צבעונית וססגונית ביותר עשויה יד אומן, ועוטה על פניו מסכה ונציאנית מקושטת להפליא השונה מאדם לאדם. זיקוקים מתפוצצים בשמים, המוזיקה סוחפת ואדירה, כולם שמחים, רוקדים, ושרים בהתלהבות, השמפניה זורמת כמו נחשול עצום של תשוקה והשולחנות עמוסים בכל המאכלים הטובים והיוקרתיים ביותר בעולם, בעיצובים משגעים ומקוריים להפליא.

'בוא עמי אל המחר!' צוחקת מיכל, בעודם מחוללים גופם צמוד זה לזה ללא מסכות בטבורה של מסיבת ההורמונים.

'נכבוש את העולם בסערה אדירה, רק אני ואתה! ראה את החיים כהומורסקה,' היא אומרת לו בעודם אוחזים זה בזרועות זה ונעים במעגל. 'קח את הכול בקלילות, בנחת וברוגע. אין טעם לדאוג, לפחד ולחשוש כל הזמן מאירועי החיים במציאות מחוץ למרחב של הגוף והנשמה שלך….אף אחד לא רודף אחריך…'

הם מחליפים כעת בחטף מקום וזמן ומגיעים לחדר הצצה אירוטי, שם גברים יושבים מאחורי מסך זכוכית שקוף שעולה ויורד לסירוגין בתאים אישיים וצופים בתאווה ברקדנית האירוטית, מיכל.

היא חנוטה בחליפה שחורה, ענודה עניבת פפיון לבנה, חבושה בכובע צילינדר שחור, מעשנת סיגריה ארוכה הנתונה בפומית ארוכה בסגנון שנות העשרים, ויושבת על כיסא במרכז החדר. מאחוריה ניצבת תזמורת קטנה הכוללת פסנתר, תופים, גיטרה אקוסטית, שני כינורות וסקסופון. מיכל מורידה את כל המסכים, והגברים נעלמים וצצים בחדר עצמו, תופסים את מקומותיהם ואת כלי הנגינה. כשזרקור מאיר אותה באור לבן בוהק בחדר החשוך, המוזיקה מתחילה להתנגן.

'לא יפה לנער בגילך לבוא למקום שכזה, אבל זה החלום שלך ואני לא יכולה לחלום לך אותו… מה אתה אומר, מותק, אני ואתה יחד?' והיא רוקדת באופן נועז ומלקקת את שפתיה.

'כשושנה בין החוחים, כן ירון שלי בין הבחורים… רומיאו, מדוע אתה יושב שם אדיש מאחורי הזכוכית האטומה ומתייחס אליי כמו אל אוויר? אתה בעצם לא אוהב אותי אלא רק את עצמך. האינטליגנציה שלך לא מספיקה לי, רומיאו, אתה שאפתן מדי, מרוכז רק בעצמך…לא הטיפוס שלי…'

אז התזמורת מגבירה את הווליום וכעת המוזיקה המנוגנת היא בסגנון שנות השמונים. מיכל קמה מהכיסא, אוחזת בו ומתחילה לרקוד בקצביות חושנית…

'רומיאו! אתה גורם לי לרגשות סותרים. אשיר לך את הסרנדה היפה, המספרת על אלים שהטילו קוביות בשמים שקבעו כי נועדנו זה לזה, או שמא לא… הכוכבים מנצנצים ממעל, אתה גורם לי להתפוצצות בראש, אך מתי כבר תגיע למסקנה הנחרצת שאהבתנו לא תתממש בגלגול הזה לעולם?'…

היא חוזרת לתנוחה הראשונית שלה על הכיסא. המוזיקה נחלשת מאוד ורק הגיטרה האקוסטית ממשיכה לנגן.

'אתה חושב שאתה מכיר את נפש האדם, אך אתה מכיר רק את נפשך ואת עולמך… בחורה כלשהי מנסה להיכנס לתוך העולם הזה פנימה, אך עדיין לא נתת לה את המפתח לכך… אתה מבוצר בבונקר אטום בביתך, חי בעולם עקר ללא אהבת אישה, זו שתחליף את מקומי…'

שאר כלי הנגינה מצטרפים, ומיכל שוב מתחילה לרקוד, אך הפעם בקצב אטי.

לבסוף היא מתיישבת בחזרה בכיסא והשיר תם ונשלם.

'עכשיו בוא נגביר קצת את הקצב, יקירי…', אומרת מיכל בחיוך מתגרה.

היא מורידה את הכובע, פושטת את החליפה והמכנסיים ואז נחשף לבושה התחתון האירוטי העשוי עור שחור. שתי כפפות שחורות מכסות את זרועותיה עד המרפק וגרבוני רשת שחורים על רגליה.

לפתע פתאום נקטע החלום האירוטי וירון ומיכל עוברים במנהרת הזמן לסוף המאה ה-18. מיכל שוכבת על מחצלת בחורשה שקטה, מוריקה וגדושת צמחייה. חיות בר קטנות מסתובבות בסמוך, ומיכל משחקת עם ארנב שאוכל גזר שקיבל ממנה. יש בסמוך גם כמה סלעים ופלג מים שבוקע ממעמקי האדמה ויוצר מעיין מים מתוקים וחמימים. מיכל לובשת שמלה בהירה ממשי, חובשת כובע, ועסוקה בקריאת ספר של וולטר.

באמנות של המאה ה-18 רווח סגנון הרוקוקו הצרפתי. ירון עומד לא רחוק ממיכל ומצייר אותה לפי סגנון זה; הרבה אור נראה בתמונה, החורשה יפהפייה ושלווה ביותר, כמה מאיבריה של מיכל חשופים ודשנים, בשרניים ובריאים וגונם ורוד-לבנבן. פניה חיוורים ומדושני עונג והיא נמצאת בטבע הרוגע בעולם חסר-דאגות של אצולה עשירה ומנוונת שעוסקת במסיבות, נשפים, חיי זוהר ונוחות, וחיה בעולם מנוון של נהנתנות פיזית ותענוגות לנצח. כמה קופידונים מרחפים מעליה וגם דיאנה, אלת-הציד הרומית, מתחבאת בינות לשיחים.

על הסדין הלבן מונחים מזון ומשקאות, וירון מצייר עצמו שוכב ליד אהובתו בעודו מדקלם לה שירים על אהבה ותשוקה.

'צייר אותי בצורה מודרנית!' אומרת מיכל, קמה על רגליה ומתחילה לרקוד בין העצים ולדבר בפאתוס תיאטרלי.

'אני רוצה קצת לברוח אתך בפנטזיות לשעה קלה מישראל המדברית, המאובקת, הענייה והפרובינציאלית. צייר אותי ואותך מטיילים בפריז על גדות נהר הסֵין, מבלים במסעדות, בתי-קפה וגלריות, משתעשעים בגני לוקסמבורג בין הערוגות ועושים אהבה חושנית בקרחת יער ביער בולון… נמאס לי להיות פסל יווני של התקופה הנאו-קלאסית, או להיעדר כליל מן התמונה בהתפלספות של הרומנטיקה המדכאת…צייר אותי, מאסטרו!'

מיכל מתפשטת מכל בגדיה ונשכבת עירומה על הסדין שעל הדשא.

'אני רוצה לזעזע את אנשי האקדמיה הזקנים עם העירום החדשני שלי. אני רוצה להיות 'אולימפיה' של המאה ה-21, אף-על-פי שאני לא פילגש של אף איש-ציבור בכיר! אני רוצה שתצייר את האנטומיה הנשית שלי פה בטבע, ולא באיזה סטודיו בעליית גג בפריז. צייר את שדיי, את רגליי, את שערי הארוך הנשפך על הדשא, את הקימורים, את הגזרה הנשית העדינה והמעוגלת, את המותניים הצרים…אווו, אני נחשבת כמין היפה, כוונוס המופלאה, ורוצה אותך פה לצדי!'

היא משנה תנוחות, וירון מצייר אותה בהתאם למקובל בסכמת הצבעים של אותה תקופה.

'אם אתה יכול, נסה לצרף לציוריך גם שירים שנכתבו בידי גדולי המשוררים הרומנטיים האנגלים בראשית המאה ה-19, כמו הלורד ביירון, קיטס ושלי. הם מתו צעירים, בהתאם לאידיאל הרומנטי…'

ירון מביט במיכל מלא תשוקה. 'אני קודח מלהט האהבה אלייך, לא מוצא את נפשי מרוב תשוקה לבשרך החם… מה אעשה? אני מתגעגע אלייך ולא מוצא אהבה באישה אחרת.'

מיכל מנידה בראשה בהבנה ואומרת, 'כמו רומנטיקן אמיתי עליך להביט פנימה עמוק בנפשך כדי למצוא את התשובה… אתה עצוב ומדוכא כמו האמנים הרומנטיקנים הגדולים, שכן רק אנשים כאלה יכולים להביט אל תוך עצמם. אדם מאושר ושמח אינו צריך להתבונן פנימה ולחטט בנפשו כדי למצוא תשובות ליגונו שאיננו. הכול אצלו תקין ונורמלי בנפשו ובחייו, ואין לו צורך להתעמק במרות שחורות. רק אנשים מדוכאים שנושאים עמם כאב נפשי עצום חשים הכרח לעשות זאת, כי אין להם מקום אחר לחפש בו תשובות ופתרונות לבעיותיהם הנפשיות… נסה לכתוב לי איזו סונטה לירית כדי שאדע את אשר בתוך נשמתך.'

ירון חש ברטט האוחז בו, והוא משיב למיכל, 'אני כל-כך אוהב אותך, מיכל… אני רוצה לרחוץ עמך במעיין הנעורים כשגופי צמוד לגופך ושנינו חלקים ולחים…אני רוצה שתרכבי עירומה על סוס כמו ליידי גודייבה מסיפורי ימי-הביניים, כשאני יושב מאחורייך ומחבק אותך כה חזק… אני רוצה אותך לצדי יפה, חזקה, חכמה וטובת-לב. אני חש שחיי תלויים לי מנגד, אני פוחד יומם ולילה ולא מאמין בחיי…'

מיכל עונה לו, 'עליך לפזם כל הזמן את פזמון התשוקה לחיים ולשאת בשרך בשיניך. החיים הם לפעמים כמו מגע של הבשר והנפש עם הסרפד, אותו צמח צורב אשר גורם לגירוי שורף ומעלה אבעבועות קטנות על העור של גופך ועל הנימים של נשמתך. כעת אני מנסה להשקות אותך בכוס תנחומים, שכן אתה חי בדד בדירתך החשוכה ולא מוצא את המפתח לדלת שתוביל אותך אל אהבה חדשה או אל הגאולה… אני יודעת שתמיד טובים השניים מן האחד, אף על פי שאתה יודע שאתה ואני לא נגור לעולם בכפיפה אחת…עברתי מן העולם בחטף, לא הספקתי להיפרד ממך. את חיי נטל בן בליעל מוכה טירוף דתי, אף כי מעולם לא פגעתי באיש והאמנתי בשלום. יש מציאות מדכדכת וסיזיפית של קיום והישרדות. אתה אדם חזק, אתה תשרוד. המשך שינה ערבה, ירון שלי, ומי ייתן ותמצא אהבה חדשה…'

החלום מסתיים וירון ישן בשלווה עד הבוקר.

ירון התעורר בבוקר במצב רוח די טוב לאחר החלום שחלם. אולם ההרגשה הטובה שהייתה מנת חלקו לא ארכה זמן רב. הוא שמע את מהדורת החדשות ושוב אחזה בו תוגה. הוא נזכר כי מצא סיפוק בכתיבת פרוזה העוסקת במציאות הקיימת, כאמצעי לפריקת התסכולים שהצטברו בו.

במגירה, שבארון ליד מיטתו, מונח סיפור קצר שהוא כתב לפני ההתנתקות מעזה, ואשר מבטא את הרגשתו לנוכח האירועים האחרונים שמתרחשים במדינת ישראל, ואת המרירות הרבה שהוא חש בחייו:

גיא בן הינום

שעת בוקר בעבודה, אני עוזב את המכתבה, הניירת והמחשב ויורד מקומת "שיפמן את רוזנטל ושות', משרד עורכי-דין" במרומי מגדל עזריאלי אל הרחוב הסואן של "מנהטן הקטנה" של תל-אביב. בנייד המתין לי אס.אם.אס מבחורה שפגשתי בבליינד-דייט באיזה בית-קפה בעיר לפני שבוע, ובו נאמר ש'זה לא יעבוד בינינו, ביי'.

זה ריטואל קבוע בעיר הגדולה שבה מתנהל מירוץ עכברים בסגנון אמריקאי, והחיים מתנהלים דרך צעצועים עתירי היי-טק קטנים ופופולריים. ממש מבאס אותי לשמוע זאת, בדיוק שבוע וחצי אחרי שחזרתי משירות מילואים מפרך, מטרטר ומסוכן בשמירה על מאחז לא חוקי של כמה מתנחלים תמהוניים שגרים בשני קרוואנים ופחונים, מדברים עם אלוהים שקיים אך ורק בדמיונם, מגדלים שתי עזים וחצי ותיש, וכל זאת בלב השומרון, מוקפים בכפרים פלסטיניים עוינים, ומבטיחים לי שהמשיח או-טו-טו מגיע….

אני מנסה לחשוב על הדייט הבא, למרות העובדה שבאינטרנט הופיעה לפני שיצאתי מהמשרד כותרת גדולה באדום על תאונה קשה, רבת-הרוגים ופצועים, שנגרמה כתוצאה מרשלנות פושעת של הנהג, כנראה שיכור או מסומם, וממצבם הגרוע של הכבישים המוזנחים זה שנים רבות.

עניינים שבלב נדחקים כל הזמן אצלי לפינת התודעה בשל קצב האירועים הרצחני שלא מאפשר הרבה שפיות במדינה הזו. דפי העיתונים מלאים בבשורות איוב למיניהן – פרשיות רצח, אונס, מעילה, שלא לדבר על פיגועים למיניהם. ממש תמונה "ורודה" המצהילה את הנפש.

אם לא די בכך, אני ועמיתיי עסוקים כעת במשרד בתיק רגיש של ניצולי-שואה שתובעים עוד נוכל שניסה להונות אותם ולגזול מהם את רכושם הדל. החברה הזו כבר איבדה כל בושה, אני אומר לעצמי שוב ושוב, ולראיה כל התיקים שמונחים במשרד ועוסקים בכל הנבלים והנוכלים העבריים שאזרחים-קורבנות תובעים אותם בבתי-המשפט הקורסים תחת העומס העצום, ולתפארת מדינת ישראל.

כדי לנקות את הראש, אני יורד במורד הרחוב לאכול בבית-קפה The New-Yorkers האהוב עליי. לאחר שנכנסתי והתיישבתי, אני רואה בחורה יפהפייה יושבת לה ברוגע ליד החלון ומביטה בשלווה סטואית ברחוב הישראלי המיוזע והעצבני, המלא בצעקות, דחיפות, קללות, נאצות וגסות-רוח. היא נראית לי כמו יצור מכוכב אחר, לבושה בסגנון אירופי מהודר ומיושן ובתספורת מוקפדת, איפור קל ושרשרת פנינים על צוואר הברבור שלה. היא נראית כמו בובת שעווה צפון-אירופית יפת-תואר עד כאב, ענוגה ותמימה כמו מלאך. תווי פניה העדינים והמושלמים גאומטרית, עיניה הכחולות החכמות ואפה הסולד משכיחים ממני את כל צרות היום-יום של העם הנבחר וממקדים את מבטי ואת מחשבותיי רק אליה. אני חושב לגשת אליה ולתהות על קנקנה, ואפילו להתחיל אתה בפגישה עיוורת מאולתרת, אך קודם אני מתעניין לגביה אצל המלצרית שמביאה לי את ארוחת-הבוקר. היא טוענת שהעלמה השקטה נכנסת למקום מדי פעם, מתיישבת באותו מושב, מזמינה אותה מנה ובוהה בחלון ובעולם הנשקף ממנו…

'אף-פעם לא ראיתי אותה לפני כן,' אמרתי למלצרית. המלצרית מפתיעה אותי באומרה שתמיד העלמה עוזבת את המקום מלווה בגבר סקרן שפגשה זה עתה בבית-הקפה…

אין לי הרבה זמן להרהר בדבר, שכן קרבה השעה לצפירת יום-הזיכרון לשואה ולגבורה.

הצפירה מעמידה אותי ואת כל הנוכחים על הרגליים למשך דקת דומייה, אך למרבה ההפתעה העלמה נותרת קפואה במקומה, לא שומעת, או לא רוצה לשמוע את קול הזיכרון…

אני כועס עליה, ובתום הצפירה מפנה את מבטי ממנה. לפתע רואה אני כי הבחורה המסתורית נעלמה כלא הייתה… אני ניגש למושבה הריק ומוצא שם טלאי-צהוב, שם וכתובת…

בתום הארוחה אני ממהר לצאת ולמצוא את הכתובת הזו. אני מגיע לבית-קברות שקט ומוריק, ומגלה שם קבר שיש אפור ומצבה שעליה חקוק שם של בחורה שנפטרה ב-1948. זר פרחים מונח על הקבר ופתק קטן קשור אליו, ובו ברכה מאישה כלשהי ששמה ומקום מגוריה מצוינים עליו.

עם הטלאי הצהוב ושני השמות של שתי הנשים, זו המתה וזו החיה, אני ממהר למשרד ובעזרת המחשב מאתר את האישה שהניחה את הזר על קברה של הבחורה מתש"ח.

בתום יום העבודה אני מטלפן למספר של האישה, ולהפתעתי הרבה הקול שמאחורי הקו אינו מביע פליאה על כך שזר גמור התקשר אליה זה עתה, אלא מיד היא מזמינה אותי לבקר אצלה.

אני נוסע לבית-אבות בגבעתיים, ושם מפנים אותי לחדרה של אחת הקשישות הגרות במקום. היא מקבלת אותי בשמחה, ואז מגוללת לפניי את סיפורה: הבחורה שראיתי בבית-הקפה היא בת-דודתה, ניצולת אושוויץ, שעלתה לישראל חסרת כול, התגייסה למלחמת העצמאות כאחות ונהרגה באחד הקרבות על השליטה בפרוזדור ירושלים, כאשר ניסתה להציל חיי לוחמים שנפצעו.

הקשישה הזו, שהיא במקרה אחת מניצולות השואה שנפגעה מן הנוכל בתיק שאני עוסק בו במשרד עורכי הדין, מראה לי מכתב שקרובתה כתבה טרם מותה. במכתב היא חוזה את סופה המר המתקרב, אך טוענת בתוקף, שלאחר כל הזוועות שחוותה באירופה היא תעשה הכול כדי לראות את הקמת מדינת היהודים בארץ המובטחת, ולעזור להקים חברה דמוקרטית מוסרית, צודקת, ערכית, המתבססת על ידע, מדע, קדמה ותרבות.

גברים רבים הביאה רוח-הרפאים הזו מן העבר אל הקשישה הנחמדה מבית האבות כדי להעביר את המסר שלה, וכאשר תמות הקשישה יסתיים תפקידה…

בלילה אני מנסה לישון במיטתי החצי ריקה, בדירתי הנאה בבניין הבאוהאוס היוקרתי, שהיה פעם לבן, וכעת הוא עובר שיפוצים. עוד כואב לי הראש וכואבת לי הנשמה אחרי שצפיתי במהדורת החדשות, שבה שוב דיווחו, כמו בכל יום, על שחיתויות פוליטיות אינסופיות, פשע ואלימות, פיגועים וסמים, זנות ועוני מחפיר.

בחלום הלילה מופיעה הבחורה מבית-הקפה ונשכבת לצדי על המיטה.

'בימי-קדם העלו עובדי-האלילים, וגם בני-ישראל החוטאים, את ילדיהם קורבנות למולך על מזבחות בוערים בגיא בן הינום בירושלים', היא אומרת לי בלחש ומלטפת את שערי. 'חברת-מופת לא צמחה פה, ובת-דודתי שתחיה ושאר ניצולי השואה חיים את שנותיהם האחרונות בשקט עצור, בעוד המדינה שבנו ושלמענה מַתִּי הולכת ומידרדרת מכל הבחינות אל עברי פי-פחת…אין חמלה, אין אכפתיות, אין צדק, אין עומק וחזון, אין תרבות ואין אנושיות…במקום אור לגויים, הפכתם לחושך לעצמכם…'

היא נעלמת מחלומי ואני ממשיך לישון עד אור הבוקר. בבוקר אני פותח את הטלוויזיה ושומע על עוד פיגוע, יום אחרי יום השואה. עוד שחיתות, עוד בזבוזים ותאוות בצע, עוד מחדלים, עוד בלגאן, שביתות חוזרות ונשנות ומדינה שלמה משותקת, עוד סחיטות כספים בכנסת, עוד ממשלה קמה ונופלת, עוד אלימות, התעללות ואכזריות לשמה, ועוד הזנחה, בורות, שטחיות תרבותית וההרגשה שזה לא ייגמר לעולם…

האם גיא בן הנום הוא הגיהינום???.

 

שומר אחי אנוכי מאת אלירז שר, הוצאת אוריון, שנת 2013, 207 עמ'