ספר הדיאטה הכי מצחיק שתקראו. אז אם עוד לא ניסיתם: אבות המזון – שני שמנים יצאו לדרך מאת גיא מרוז ודניאל לפין

בהרבה הומור, גם עצמי, ועם ניסיון רב שנים בתחום, משרטטים החברים הטובים דניאל לפין וגיא מרוז בספר 'אבות המזון' את המכשולים בדרך למטרה המוכרת לרבים כל כך מאיתנו – דיאטה.  

תאכל כמה שאתה רוצה, רק לא אחרי שמונה בערב! חברים, זה אחד הטיפים הכי מקסימים בתולדות היישוב העברי בכלל והאזרח מרוז בפרט. לאכול כמה שאתה רוצה עד שמונה בערב… אני מניח שאתם מבינים מה קרה עד השעה הזו. לא נשאר גדי אחד שלא נטבח בשעות הדמדומים, אין קופסת טחינה אחת שלא נשחטה אחר הצהריים כדי שנחזיק מעמד בלילה, אין עוגייה שלא נבדקה אל מול השמש המלטפת בבוקר. ומשמונה – כלום. צום תשעה באב! פירור לא נכנס לפה. האמת, למי יש כוח להתעסק בפירור אחרי חגיגה גסטרונומית משמחת כל כך. דווקא לא השמנתי הרבה בתקופה הזו, 3 קילו מקסימום, והדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא היקיצה המוקדמת בארבע בבוקר, לחזור ולטבוח במזון. כי הרי כבר לא לילה, ומותר. יופי של דיאטה. טעימה מאוד.

ההתמודדות ההרואית של מרוז ולפין עם המשקל הולידה את הפרודיה המשעשעת ביותר שנכתבה אי פעם על דיאטות. הם מספרים על הסוס של המלך ועל השוטר במקרר, על דיאטניות מתייפחות, על רגעי המשבר והטכניקות שהכזיבו; הם מנפצים בהנאה מיתוסים, מקנאים בנשותיהם הרזות, מתגעגעים לשניצל (תמיד) ומוותרים על תחתונים (פעם בשבוע). אלה שעשו דיאטה יזהו כאן את עצמם, אלה השוקלים להתחיל ימצאו פה פתרונות מעשיים, וכל מי שיראה אתכם קוראים את הספר הזה ירצה לדעת מה כל כך מצחיק.

אבות המזון הוא ספרו השלישי של גיא מרוז, עיתונאי ומגיש טלוויזיה, וספרו הראשון של התסריטאי והמחזאי דניאל לפין. 

גיא מרוז ודניאל לפין / פרק מתוך "אבות המזון"

מיתוסים שמיתוסים

עד שהתרגלתי לרוץ חמש פעמים בשבוע, חצי שעה בכל פעם, כפי שציווה עלי הקרדיולוג האישי שלי ד"ר קיציס (אין קשר לבדרן הידוע), ועד שהבנתי שמשקולות ואני חד המה – פורסם פתאום בעיתון של המדינה (וזה לא "ישראל היום", למרות השמועות) מחקר ענק שקבע שספורט הוא מיותר, אווילי ובמקרים רבים גורם להשמנה. למה? כי אחרי שעה של אימון מאומץ אתה רעב כמו כלב, אוכל כמו חזיר ועייף כמו פקיד שומה ממוצע בתל אביב חמש.

אבל לפני הכול, הנה שלושה תיקונים קטנים למשפט האחרון:

1. כלב שגדל בבית לעולם לא רעב. כי אנחנו מאכילים כל היום את החיות כפויות הטובה האלה, שעוד ידובר בהן בספרנו הבא: "כל הסיבות בעולם לא לקחת כלב, אלא להפך, לתת כלב". בקיצור, הביטוי "רעב כמו כלב" הוא קלישאה חסרת בסיס. נכון יותר לומר: רעב כמו מישהו שמנסה לרזות, רעב כמו נתין עיראקי בתקופת סדאם, רעב כמו כותבי הספר הזה ביום השלישי לדיאטה.

2. אוכל כמו חזיר – עוד קלישאה לא מדויקת. חזיר אוכל דווקא מעט, בנימוס, ומחכה יפה-יפה לתורו להפוך לבייקון צלוי היטב, נימוח בפה, רצוי עם ביצת עין מרעידה קלות, צהובה כמו השמש ביולי וחמה כמו מרלן דיטריך. אוי אלוהים, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל ביצת עין כזו על פרוסת לחם קלוי, שמעט חמאה מרוחה לו בדיוק באמצעו.

3. פקיד שומה בתל אביב חמש אף פעם לא עייף באמת. בניגוד לפקידים בארנונה ובמחלקת המים של העירייה, שתמיד נראים הרוסים מעייפות ומשדרים בבירור שאתה הדבר האחרון שבא להם להתעסק איתו – פקידי השומה של תל אביב חמש לעולם לא מתעייפים! אחרת אי-אפשר להסביר את כמויות הכסף שהם לוקחים לנו כל חודש במין ערנות בלתי-נגמרת שכזו.

בואו נחזור למיתוס שרציתי לדבר עליו. הספורט.

כאמור, מחקרי-על טוענים היום שספורט לא תורם לדיאטה, אלא להפך, ואני רוצה להזֵם את ההזמה: נכון שכאשר חוזרים הביתה מריצה יש התכוונות מלאה, נכונות ויכולת לבלוע פרה בחלב עוד פרה; אבל עם קצת איפוק, הספורט הוא הדבר היחיד שמבדיל בינינו לבין הבהמות. ואני לא מתכוון לבהמות הרועות באחו, אלא דווקא לאלה שרובצות בסלון, מול הטלוויזיה, צופות ב"לרדת בגדול" וחשות כי מעצם הצפייה הן איבדו 30 גרם באזור הריסים והגבות.

והנה תתי-מיתוס באותו נושא:

1. כשעושים ספורט משמינים, כי השרירים נהיים כבדים יותר.

אוקיי, אני חושב שיש לנו זוכה בתואר המיתוס האידיוטי ביותר. ברור שאם תיכנסו לחדר כושר לשש שעות בכל יום ותרימו משקולות שדומות בפרופיל לארנולד שוורצנגר, אחרי חצי שנה משקל גופכם יעלה. אבל אנחנו מכירים לא מאתמול. אם שמנתם אחרי חודש במכון – אין לזה קשר למשקל השרירים שלכם אלא לאכילה בלתי-מרוסנת; אכילה הנובעת מגֶן שאחראי על הטמטום במוחנו וגורם לכם לחשוב שמכיוון שרצתם שלוש-עשרה דקות – מותר לכם לאכול חזיר מוקפץ על מצע של אורז. אורז מלא, בטח מלא.

אז אם התחלתם דיאטה ואימוני כושר במקביל ומשקלכם עולה – סימן שהדיאטה שלכם לא משהו. יום אחד, כשתהיו רזים מאוד ותמשיכו להתאמן כאילו אתם לא רזים מאוד, אולי תשמינו קצת בשרירים. אבל למה לדבר על יום אחד כשעוד לא הגענו לארוחת עשר?

תת-מיתוס עצוב אבל הכרחי:

2. חצי שעת ריצה ביום, ולא תחשבו יותר על דיאטה לעולם.

אין מצער יותר מתוצאות ה"מחקר" האישי שערכתי. ריצה של חצי שעה ביום לא תאפשר לכם לאכול כבני אדם נורמליים, כלומר כנהנתן ממוצע. זה יפה, זה מרשים, זה בריא, זה מוסיף לאגו, אבל זה בעיקר משמין. כי אחרי שרצת חצי שעה אתה כל כך בפסגת העולם, אתה כל כך בטוח שאתה הדבר הבא, אתה כל כך משוכנע שאין עוד מלבדך ומנ-נח-נחמן וממה שתרצו – עד כדי אכילה ללא גבולות קבע, ללא מורא, ללא משוא פנים, ללא משים, וללא חסה.

בחיים שאחרי הדיאטה, ריצה של חצי שעה חמש פעמים בשבוע היא כנראה האופציה היחידה שמסייעת למניעת מחלות לב, מקטינה את הסיכון לסוכּרת ועוד עינוגים שכאלה. נכון, מאז שנות התשעים כולם הולכים המון ברגל וזה יופי, אבל כמו שאמר לי ד"ר קיציס, ראית פעם ספורטאי הולך? ברור שלא. הליכה הרבה יותר טובה מישיבה, אלא שכדי להוריד משקל ולהיות בריא צריך כנראה לרוץ. לא נורא מהר, רק לדאוג ששתי הרגליים יהיו איזה חצי שנייה באוויר. ביחד, ברור שביחד. לחוד, גם הגברת השמנה ששרה בסוף יודעת.

אבל איך בכלל מגיעים למצב שבו תרוצו חצי שעה ברציפות? הרי גם אני וגם אתם לא רצנו חצי דקה רצוף מאז סיום בית הספר היסודי, נכון? אז איך עושים את זה? יש ודאי המון שיטות; לי זה לקח שנה. כשהחלטתי בפעם הראשונה להתחיל לרוץ, עליתי על ההליכון ורצתי דקה. עד היום אני זוכר כמה קשה ומוזר זה היה. הוספתי כמה דקות מדי שבוע, לאט-לאט עזבתי את ההליכון ועברתי לפארק, ואחרי כמעט שנה הגעתי לשלושים דקות רצופות. היו לי לא מעט משברים והפסקות, היה אפילו שלב שבו הפנמתי שכנראה לא אוכל לרוץ לעולם. אבל כיום אני רץ חצי שעה ואפילו יותר מדי יום. אמנם אני לא קל כאיילה, אבל אני מהיר קצת יותר מהיפופוטם שבע.

נסו, לא בטוח שתיהנו.

נ"ב. עוד מיתוס שכדאי לנפץ: היפופוטם הוא חיה מהירה מאוד שיכולה לתקוף אותך בשניות. זה קרה לי באוגנדה, ויתפרסם בספרי הקרוב "כל הסיבות לא לנסוע לאוגנדה".

3. בפארק יש אנשים שרצים מהר יותר ממך.

כן, כן, מצער מאוד. אתה באמת משתדל, אתה באמת מתאמץ, אתה מדמה את עצמך לאיש השחור השרירי ההוא מהפרסומת, גומע מטרים רבים בצעדי ענק אווריריים ושריריים, הודף את הטבע, את הרוח, את הקשישות שנתקעות לך בפארק בדיוק כשאתה בשוונג – ואז זה קורה. ממש מימינך, בריצה בינונית מינוס, פנסיונר חמוד עוקף אותך ואת היומרות האולימפיות שלך. והכי מעצבן שהוא עושה את זה לאט. מתברר שלא צריך למהר מאוד כדי להשאיר אותך הרחק מאחור, וזה אכן מתסכל.

באותו רגע עולות בראשך כמה אופציות: הראשונה היא האופציה הצבאית, כלומר לירות בו מאחור, בגב, מטח קצר ומדויק, ולהראות לו מה זה לעקוף אותך בלי להגיד אפילו שלום. אופציה שנייה היא לנסות להדביק אותו. הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי. יהיה קל יותר להדביק אותו באיידס במרחק שנוצר ביניכם. ויש גם אופציה שלישית, שזה כמו הדרך השלישית. זוכרים את מפלגת הדרך השלישית? קהלני וכל החבר'ה שלו? היתה להם דרך גאונית להשאיר את הרמה הסורית בידינו ולעשות שלום עם אסד בו-בזמן. לא זוכרים, אה? זה בסדר, כי אין באמת דרך שלישית. יש רק אפשרות לבלוע את הבושה, לא להילחץ מקשישות ותינוקות בעגלה שעוקפים אתכם, לא להתבאס ממשמני גופכם שמתפרעים תוך כדי הריצה כאילו אין מבנה הנדסי ברור שממקם את הקיבה, המעי, הטחול והלבלב שביניהם – ופשוט להמשיך.

באותה הזדמנות, הגיע הזמן לנפץ גם את חמשת המיתוסים הקלאסיים על דיאטות, ותאמינו לי שזה יהיה לטובתכם.

1. הדיאטה קשה מדי.

אסור לעשות דיאטה קשה מדי, כי אחר כך הכול חוזר. כן, כן, אנחנו מכירים את זה. אבל נראה אתכם עושים דיאטה קלה כזו, חמודה ולא דרסטית מדי, במשך שנה וחצי, כדי להוריד 10 קילו. הדבר היחיד שיֵרד לכם הוא החיוך, והוא כנראה לא יחזור לעולם. אם אתם שמנמנים כמונו, בואו נתחיל בזה שתפסיקו לאכול את כל מה שטעים, והרבה ממנו. אחר כך נדבר על אורח חיים בריא וכל הבולשיט הזה.

דיאטה קלה, כזו שלא רעבים בה ומדי פעם מותר לאכול אפילו שוקולד בטחינה, היא דיאטה של דוגמניות-על ושאר ירקות, כאלה שמעולם לא ידעו סנטר כפול מהו. עבורנו, חברי השמנמנים, "דיאטה קלה" היא אורח החיים שנאמץ רק אחרי שניפטר מ-20 הקילו הללו שזינקו והתלבשו עלינו. אחרי זה נאכל שלוש ארוחות מזינות ביום. אחרי זה נרשה לעצמנו יוגורט בלילה ואגוזים בבוקר.

אחרי זה, אם לא הייתי מספיק ברור, נחזור לחיות.

אני יכול לספר לכם שהגעתי למשקל הגבוה שהגעתי אליו בגלל הפחד מדברים דרסטיים מדי. זו הסיבה שכרגע אני כותב תוך כדי לעיסת עגבנייה בקוטג' 3%, התחליף שלי לקציצה ברוטב 50%. ככה זה כשאתה מגיע באמצע חייך למשקלים בלתי-אפשריים, שפוסלים מיד את האפשרות שמדובר באמצע חייך. ככה זה כשאתה מגיע לרגע שבו מנכים לך שליש מהחיים על התנהגות אכילה בלתי-סבירה.

בתחילת 2010 עשיתי עם רעייתי אורלי וילנאי סרט על הלב. כל הפחדים, כל הסכנות, כל הסימנים המוקדמים. כרגיל בעבודה הטלוויזיונית שלי, נידבתי את עצמי ואת משמני לכל הבדיקות האפשריות.

אין סימן מוקדם אחד שלא עניתי עליו. כל הרופאים קבעו שאני שמן מדי, סוכרתי מדי, בלתי-ספורטיבי מדי ומועמד לאירוע ודאי. לכל אלה הוסיפו את העובדה שסבי מת מהתקף לב בהיותו בן שישים וחמש, ושאבא שלי עבר אירוע לא פשוט באותו גיל בדיוק. אין ספק, כה אמר בכיר הרופאים, שאתה תחטוף התקף באותו גיל, אלא אם…

וזהו ה"אלא אם": אלא אם תשנה את חייך, אלא אם תוריד 20 קילו, אלא אם תתחיל לרוץ ולא ללכת, אלא אם תחליט לחיות.

סליחה על הרגע הרציני הזה, אבל בדיוק בשביל זה נברא הספר שלנו.

2. אנשים רזים הם עצבניים. עדיף להיות שמן וחביב.

אחד המיתוסים הכי אוויליים שהשתרשו במזרח התיכון. אתה רזה, משמע אתה כועס. שמנמני היקרים, הסיבה היחידה לכעס של הרזים היא שהשמנים כל הזמן מסתירים להם את הנוף. חוץ מזה הם מרגישים מצוין. הרזים בדרך כלל בריאים יותר, הם לא מזיעים נורא בקיץ, הם לא מתקשים למצוא בגדים, הם לא נראים כמו בהמות, הם יכולים לאכול בציבור ולא להרגיש כמו אויב העם, והם בעיקר יחיו יותר מאיתנו.

להמשיך?

אנקדוטה קטנה: לפני כמה שנים הזדמנתי למשכן הנשיא כדי לראיין את כבוד הקצב. בתקופה ההיא טרם ידענו שהוא אונס באופן פעיל; אז רק חשבנו שהוא הנשיא האפור והבלתי-מעניין ביותר בתולדות העם היהודי. הראיון היה בכלל בנושא תאונות הדרכים, אבל קודם לכן התקיים במשכן אירוע שבו אירח קצב מאה אנשים בני מאה. כולם התקבצו בחדר אחד, ומיד בלט לעין המכנה המשותף של כל מאה האורחים. היו שם תימנים ואשכנזים, נשים וגברים, מעשנים ומעושנים, אבל לא היה שם אף אחד שאפשר להגדירו כשמנמן. כולם היו רזים באופן בוטה.

זה הכה בי כבר אז – אנשים שמנים לא חיים הרבה. והסיפור שיש לכם על דודה חיה, השמנה-דובה, שהחזיקה עד גיל מאה ושתיים ואכלה רק שומן אווז, הוא היוצא מן הכלל של החיים. לא בטוח שכדאי לחיות עד גיל מאה, אבל אני בטוח שאם נמשיך להשמין לא נראה גם את השמונים, וחבל.

3. המשקל הזה לא מדייק.

ברור, המשקל הזה מקולקל, בדיוק היתה לי עצירות שבוע, הנעליים שנשקלתי איתן הן נעלי המילואים שלי ועדיין יש בהן בוץ מהליטני והחצבני. וכמובן, הרצפה עקומה ובאביב הם ישובו חזרה.

בולשיט, שמנדרל'ק, בולשיט. גם אם המשקל מוסיף לכם קילו, לאן נעלמו עוד 19? איפה החבאתם קודם את 20 הנוספים? הבעיה שלכם – הבעיה שלנו – היא לא קילו אחד אלא קילואים. הרבה קילוגרמים. אבל אנחנו הולכים לפתור את הבעיה הזו יחד, ומצדי תקראו לזה הפתרון הקיצוני. מה שמוביל אותי למיתוס הבא, ואל תכעסו – אני האחרון שאפשר להאשים אותו בזילות הנושא.

4. אני לא יכול לרזות כי יש לי בעיה בחילוף החומרים.

תרשו לי לקחת אתכם חזרה למלחמת העולם השנייה, למעמקי השואה והגבורה. בואו נדבר רגע על האנשים בגטאות ובמחנות, יהודים, צוענים, הומואים. האנשים האלה התקיימו במשך שנים על קליפות של תפוחי אדמה, על שאריות, על מים ואוויר. כולם הורידו תוך שנה (ואפילו פחות) 30 קילו בממוצע. נכון, הם אכלו מעט וגם ברחו כל היום מהגרמנים יימח שמם, כלומר עשו לא מעט ספורט, אבל לאיש מהם לא היתה בעיה של חילוף חומרים. ביום השחרור, במקרים שמצאו את מי לשחרר, לא נמצא ולו ניצול אחד שמנמן.

אז מה תגידו עכשיו? אולי התירוץ הזה שלכם, חילוף חומרים אטי, לא תופס? אולי אם באמת תפסיקו להפריז באכילה למשך תקופה כלשהי (כדי שתמשיכו לחיות פרק זמן זהה, לפחות), פתאום תיעלם הבעיה של חילוף החומרים? אני לא רופא, אני לא מתיימר אפילו להיות אחות, ולכן תתייעצו עם רופא, אח או מקורב לשר הבריאות. אבל לדעתי הכול בראש. הכול תלוי בהחלטה. והכול אפשר לעשות, רק צריך להחליט.

5. לא תרגיש רעב.

אתם מכירים אותם. נפגשתם איתם. חיבבתם אותם מיד, אחר כך שנאתם אותם, ובסופו של יום מחקתם אותם מרשימות אנשי הקשר שלכם. גם כן קשר…

אני מתכוון לאנשים המושלמים האלה, המעודכנים והמסוקסים, שבאים אליך ואומרים "עזוב כל מה שאתה עושה, יש לי בשבילך דיאטה פצצה!"

והבשורה שלהם תמיד נשמעת כך: "בדיאטה שאתה מקבל ממני עכשיו, שנתנה לי אותה אגב הדיאטנית של נבחרת אוסלו בהוקי קרח, שתקעתי אותה בנסיעה האחרונה שלי לבודפשט, אבל זה לא לעכשיו… הקיצר, אתה אוכל מה שאני אומר לך, שש פעמים ביום, ואתה לא רעב לדקה! אפילו שנייה של רעב אין, ואתה מוריד 10 קילו בחודש! איך סחבק? חבר או לא חבר?"

ואז אתה רושם את מה שהחבר המיותר שלך מכתיב לך, ואחרי יומיים אתה מבין ששוב רימו אותך, כי אתה רעב. גם יוצרי הספר הזה גילו שחסה ויוגורט שש פעמים ביום היא דיאטה קשה מדי.

אז אנשי הבשורה, יש לנו בשורה בשבילכם: עופו לנו מהעיניים, אחרת נזמין משטרה.

קיבצתי כאן עבורכם מבחר מהיר מכל הטיפים שקיבלתי בחיי השמנמנים:

תוריד רק מתוקים

טיפ ידוע, בעיקר בקרב עדות אשכנז. תוריד מנות אחרונות ותהיה – או תהיי – קלאודיה שיפר. נכון, מתוקים שלא מכילים סוכרזית או גבינה כחושה 0.5% הם בלתי-מרזים בעליל, אבל להוריד רק מתוקים ובמקומם לטחון כל היום מטוגנים – זה לא ישיג את המטרה.

תוריד רק מטוגנים

בדיוק כמו קודם, אבל להפך. מטוגנים זה רע, אבל אם תורידו רק מטוגנים ובשאר שעות היום תשחו בקצפת, תגיעו מקסימום ל"לרדת בגדול" 18.

אף אחד, אגב, לא ממש השמין מברוקולי מטוגן קלות בשמן קנולה משובח.

תוריד רק קמח לבן

ואחרי חצי שנה מאומצת תוריד מקסימום 100 גרם.

תאכל כמה שאתה רוצה, רק לא אחרי שמונה בערב!

חברים, זה אחד הטיפים הכי מקסימים בתולדות היישוב העברי בכלל והאזרח מרוז בפרט. לאכול כמה שאתה רוצה עד שמונה בערב… אני מניח שאתם מבינים מה קרה עד השעה הזו. לא נשאר גדי אחד שלא נטבח בשעות הדמדומים, אין קופסת טחינה אחת שלא נשחטה אחר הצהריים כדי שנחזיק מעמד בלילה, אין עוגייה שלא נבדקה אל מול השמש המלטפת בבוקר. ומשמונה – כלום. צום תשעה באב! פירור לא נכנס לפה. האמת, למי יש כוח להתעסק בפירור אחרי חגיגה גסטרונומית משמחת כל כך. דווקא לא השמנתי הרבה בתקופה הזו, 3 קילו מקסימום, והדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא היקיצה המוקדמת בארבע בבוקר, לחזור ולטבוח במזון. כי הרי כבר לא לילה, ומותר. יופי של דיאטה. טעימה מאוד.

תפריד פחמימות וחלבונים

הכוונה היא להפריד אותם מהגוף שלך, לא להפריד סיר פרה מסיר אורז ולאכול אותם בהפרש של שלוש שעות זה מזה. בדיוק כמו הצום משמונה בערב, ההפרדה נותנת תחושה ברורה של ניצחון המוח האנושי על הקלוריות. אבל בפועל, הנוק-אאוט של הקלוריות מהיר וכואב. והנה מסקנה פשוטה: אם מפרידים חצי ביצה ורבע כוס אורז, זו דיאטה נהדרת. אבל אם מפרידים שדה אורז מעדר כבשים, גם גדר ההפרדה או חומת סין לא יעזרו.

כן, כן, אנחנו צועדים באופן ברור, לאט ובטוח, אל עבר המסקנה הבלתי-נמנעת: כדי לרזות צריך לאכול פחות. כל היתר בעיקר מרפד את חשבונות הבנק של ממציאי דיאטות שרלטנים, שעוד נעסוק בהם.

ועכשיו הפסקת פרסומות קצרה:

הידעת?

אם מפרידים פחמימות מחלבונים,

יש סיכוי שהם לא ייפגשו לעולם.

אבות המזון – שני שמנים יצאו לדרך מאת גיא מרוז ודניאל לפין, הוצאות ידיעות ספרים ואקס ליבריס, שנת 2012, 208 עמ'