עיר הנעלמים מאת קרסטן סטראוד / שילוב של מתח והומור, גרוטסקה ומסתורין

בשילוב מהפנט של מתח והומור, גרוטסקה ומסתורין, שוזר קרסטן סטראוד סיפור לא־ייאמן על עיר קטנה עם סוד גדול בספרו החדש "עיר הנעלמים".

 

רייני טיג, בנה של אחת מהמשפחות המיוחסות בעיר נייסוויל, נעלם יום אחד בדרכו חזרה מבית־הספר, ועורר לחיים תעלומה עתיקה: בנייסוויל, עיר אלגנטית ומנומנמת בדרום ארצות־הברית, מספר התושבים הנעלמים לבלי שוב גדול פי חמישה מן הממוצע הארצי. צוות חוקרים מנסה לפענח את תעלומת היעלמותו של רייני, אך מעלה בחכתו יותר שאלות מתשובות: איך ולאן נעלם? מה הקשר בין היעלמותו לבין מראָה עתיקה בחלון ראווה? ואיך כל זה קשור לסכסוך דמים בן יותר ממאה שנים?

שנה לאחר מכן מזעזע את העיר שוד בנק, שבמהלכו נרצחים באכזריות ארבעה שוטרים. השוד מניע כדור שלג של הסתבכויות, הסוחף אחריו רבים ולא־ממש־טובים מתושבי העיר למערבולת של הרס. אך באופן לא צפוי, דווקא השוד ותוצאותיו שופכים אור חדש על תעלומת ההיעלמויות של נייסוויל, וקושרים בין העבר להווה.

קרסטן סטראוד, סופר ועיתונאי החי בניו־יורק, פירסם ספרי מתח שהפכו לרבי־מכר ועובדו לסרטים.

 

פרק ראשון

רֵייני טיג לא מגיע הביתה

תוך פחות משעה הצליחה משטרת נייסוויל לאתר את האדם האחרון שראה את הילד הנעדר. בעל חנות בשם אַלְף פֶּנינגטון, שניהל חנות לספרי יד שנייה בצפון גווינֶט, ליד ההצטלבות עם דרך קינגסביין. החנות שכנה לאורך הדרך שבה נהג הילד, ששמו היה רֵייני טיג, ללכת הביתה מבית־הספר הפרטי רג'יופוליס לביתו שבגָריסון הילז.

מדובר במרחק של כקילומטר וחצי, והנער בן העשר, שאהב לשוטט לאיטו ולהציץ בכל חלונות הראווה, עבר אותה בדרך כלל בשלושים וחמש דקות בערך.

אמו של רייני, סילביה, אם דאגנית אך מיושבת בדעתה הנאבקת בסרטן השחלות, כבר ערכה לבנה את ארוחת הביניים של אחרי הלימודים, כריך גבינה, נקניק וחמוצים, במטבח שבבית המשפחה בגריסון הילז. היא ישבה ליד המחשב שלה, משוטטת באתר שורשים נקודה קום כשתשומת ליבה מופנית חלקית אל דלת הכניסה, מצפה כתמיד לרייני שיפרוץ פנימה, מציצה מדי פעם במד הזמן שבפינת צג המחשב.

השעה היתה שלוש עשרים וארבע, והיא דמיינה את בנה, בן זקונים, שאומץ ממשפחה אומנת בסליטאון אחרי שנים ארוכות של טיפולי פוריות שלא נשאו פרי.

ילד בלונדיני חיוור בעל עיניים גדולות וחומות והליכה מרושלת, נתון לשתיקות פתאומיות ומצבי רוח מוזרים, והיא ראתה אותו בדמיונה כאילו ממסוק המרחף מעל לעיר, כשכל נייסוויל פרושה תחתיה, מהגבעות החומות ומכוסות האובך של רכס בלפֵייר בצפון עד לחוט הדק של נהר טוליפ שעוקף את בסיס מצוק טלולה, מתרחב לכדי סרט ומתפתל אנה ואנה דרך לב העיר. הרחק מכיוון דרום־מזרח הצליחה להבחין בקושי בערבות מישור החוף המכוסות עשב ביצה, ומעבר להן, הים המנצנץ.

בעיני רוחה היא רואה אותו משתרך קדימה, המקטורן הכחול שלו על כתפו, צווארון החולצה הלבנה והנוקשה פתוח, עניבת בית־הספר הזהובה־כחולה משוחררת, ילקוט הארי פוטר שלו שמוט על כתפיו, שרוכי נעליו פרומים, מגיע כעת לצומת הרכבת בפיצ'טרי וסֶמֶטרי היל – מביט כמובן ימינה ושמאלה – ועכשיו הוא יורד במורד השדרה התלולה שעצים בצידיה, שעוברת ליד הצוק הסלעי הגובל בבית־הקברות של חיילי הקונפדרציה.

רייני.

תכף מגיע הביתה.

היא הקישה על הקלידים באצבעות עדינות, כאילו ניגנה בפסנתר, שערה השחור והארוך נופל על עיניה, קרסוליה שלובים בצניעות, זקופת גו ומרוכזת, נלחמת בהשפעות האוקסיקונטין שנטלה נגד הכאבים.

היא נכנסה לאתר השורשים מפני שניסתה לפתור סוגיה משפחתית שהטרידה אותה זה זמן מה. בשלב זה במחקרה סברה שהתשובה טמונה במפגש משפחתי שנערך ב-1910, באחוזת המטעים של ג'וני מולריין ליד סוואנה. סילביה היתה קרובה רחוקה של משפחת מולריין, שייסדה את האחוזה זמן רב לפני מלחמת האזרחים.

מאוחר יותר סיפרה לשוטר במדים שענה לשיחה ששקעה בחיפוש האינטרנטי זמן מה, חלומות בהקיץ, אמרה, אחת מתופעות הלוואי של האוקסיקונטין, וכשהציצה שוב בשעון, הפעם בנקיפה קלה של דאגה, השעה היתה שלוש חמישים וחמש. רייני איחר בעשר דקות.

היא הרחיקה את כיסאה משולחן המחשב, צעדה במסדרון המרכזי הארוך אל דלת הזכוכית הצבעונית עם קשתות המהגוני המגולפות ביד ויצאה אל מרפסת האבן הרחבה, אישה תמירה ודקה בשמלה שחורה חלקה, שרשרת כסף לצווארה, ונעלי בלרינה שטוחות מזמש אדום לרגליה. היא שילבה את זרועותיה על חזהּ ושירבבה את צווארה שמאלה לראות אם הוא מתקרב בשדרה מוצלת האלונים.

גריסון הילז נמנתה עם השכונות היפות ביותר בנייסוויל והקרינה נוגה עמום של כסף ישן, שהסתנן בינות לעצי האלון ולעליהם האפרפרים של צמחי הטילנדסיה, מאיר מדשאות ומנצנץ על גגותיהם של בתי אחוזה ישנים במעלה הרחוב ובמורדו.

אף נער צעיר לא השתרך במורד השביל. היא לא ראתה בסביבה איש. לא משנה כמה אימצה את עיניה, הרחוב נותר ריק.

היא עמדה עוד קצת, דאגה מתונה מתחלפת בה לכעס, ואז, אחרי כשלוש דקות נוספות, לדאגה עמוקה יותר, אך עדיין לא לבהלה של ממש.

היא נכנסה הביתה והרימה את הטלפון שהיה מונח על שולחן הצד העתיק ליד הכניסה, לחצה על מקש 3, החיוג המהיר לטלפון הנייד של רייני, והקשיבה בזמן שצילצל, כל צלצול שחולף מעצים את דאגתה במעלה נוספת. היא מנתה חמישה־עשר צלצולים ולא המתינה למספר שש־עשרה.

היא לחצה על כפתור הניתוק והשתמשה במקש חיוג מהיר 4 כדי להתקשר למזכירות בית־ספר רג'יופוליס. האב קייסי ענה לה בצלצול השלישי, ואישר כי רייני עזב את בית־הספר שתי דקות אחרי שלוש, חלק מעדר קולני ושועט של נערים במכנסיים אפורים וחולצות לבנות ומקטורנים כחולים שעל כיסיהם רקום בחוט זהב סמל רג'יופוליס.

האב קייסי הבחין מייד בנימת קולה ואמר שייצא ברגל לשחזר את דרכו של רייני לאורך צפון גווינט עד לשדרת לונג ריץ'.

הם וידאו שיש להם את מספרי הנייד זה של זה, והיא נטלה את מפתחות המכונית שלה וירדה במדרגות ונכנסה לחניה הכפולה – בעלה מיילס, בנקאי השקעות, היה עדיין במשרדו שבעיר הבירה – התניעה את הפורש קאיין האדומה שלה – אדום היה הצבע האהוב עליה – ונסעה אחורה במורד שביל הגישה המרוצף חצץ, ראשה מלא רעש לבן וחזהּ מלופף חוטי תיל.

באמצע צפון גווינט הבחינה באב קייסי צועד רגלית בקהל העוברים ושבים, דמות לבושה שחורים בצווארון כמורה, גובהו מעל מטר שמונים וחמש ומבנה גופו גברתן. פניו האדומות היו שטופות דאגה.

היא נעצרה לידו ופתחה את חלון הרכב ושניהם התדיינו במשך כדקה, מכוניות עוקפות אותם ואנשים מאיטים להביט בשיחתם, כומר צעיר ונאה ומעט מיוזע המשוחח בקול מהוסה וקדחתני עם אישה יפה ביותר בגיל העמידה, הישובה בקאיין אדומה בוהקת.

בתום אותם חילופי דברים נמרצים ודחופים התרחק האב קייסי מהקאיין והלך לבדוק כל סמטה ופארק בין בית־הספר לגריסון הילז, ואילו סילביה טיג נטלה את הטלפון הנייד שלה, נשמה נשימה עמוקה, מילמלה תפילה קצרה לכריסטופר הקדוש, והזעיקה את השוטרים, שאמרו שישלחו סמל מייד ואם תוכל בבקשה להישאר במקומה.

והיא נשארה, יושבת בחללהּ המדיף ריח עור של הקאיין, בוהה החוצה אל התנועה של צפון גווינט, ממתינה, מנסה לא לחשוב על שום דבר, בזמן שהעיר נייסוויל רחשה סביבה, עיר דרומית מנומנמת שבה חייתה כל חייה.

בית־הספר רג'יופוליס וחלק זה של צפון גווינט שכנו במעמקיה המוצללים של נייסוויל תחתית, עיר כבודה ומיושנת שחסתה כמעט כליל בצילם של עצי אלון עצומים, שענפיהם הכבדים נארגו שתי וערב בסבך חוטי חשמל. החנויות ורוב הבתים בעיר היו בנויים מאבן אדומה ופליז בסגנון כפרי של תחילת המאה, וספונים בשדרות מוצלות ורחובות רחבים מרוצפי אבן וזרועי פנסי רחוב מברזל יצוק. חשמליות כחולות־זהובות, כבדות כטנקים, חלפו בשאון על פני הקאיין, משלחים רעידות אל ההגה שאחזה בידה.

היא השקיפה אל האור הזהוב הרך, הגדוש ענני אבקנים ואובך נהר, שכאילו אפף תמיד את העיר, מרכך זוויות ומשווה לנייסוויל מראה ותחושה של ימים רחוקים והדורים יותר. היא אמרה לעצמה ששום דבר רע לא יכול לקרות במקום כה יפה, נכון?

למעשה, סילביה תמיד חשבה שנייסוויל היתה יכולה להיות אחת הערים היפות ביותר בדרום אלמלא נבנתה, אלוהים יודע למה, בצילו של מצוק טלולה, צוק אבן גיר עצום שחלש על חלקה הצפוני־מזרחי של העיר – נראה לעיניה מהמקום שבו חנתה – חומת אבן מתנשאת עטויה צמחים מטפסים וטחב כחלחל־ירקרק, מצוק כה רחב וגבוה שחלקים מסוימים במזרח נייסוויל חסו בצילו עד אחרי שעת הצהריים. חורשה סבוכה של עצים עתיקים צמחה בראש הצוק, ובתוך יער עתיק זה קינן בור עמוק ומעגלי, מלא מים שחורים וקרים שאיש לא ידע מה עומקם.

הוא כונה אגן המכתש.

סילביה לקחה את רייני לשם פעם, לפיקניק, אבל האלונים המתפרשים והאורנים המיתמרים כאילו רכנו אליהם מסביב, צופנים לחשים ואיוושות, והמים של אגן המכתש היו קרים ושחורים ודוממים, ובשל תעתוע כלשהו של האור, לא שיקפו אפילו במעט את כחול השמיים שמעליהם.

בסופו של דבר לא נשארו שם זמן רב.

ושוב חזרו מחשבותיה אל רייני, והיא נוכחה לדעת שבעצם לא הפסיקה לחשוב עליו כלל.

ניידת המשטרה הראשונה נעצרה ליד הקאיין ארבע דקות אחר כך, נהוגה בידי סמלת סיור גדולה ואדומת שיער בשם מֵייביס קרוספַייר, מקצוענית מנוסה במיטב שנותיה, שכמו כל סמל טוב, הקרינה הומור ושליטה רגועה במצב, עם רובד סמוי של איום נסתר.

מייביס קרוספייר, שהכירה את בני משפחת טיג וחיבבה אותם – גריסון הילז היתה חלק ממחוז הסיור שלה – נשענה על אדן חלונה של הקאיין והבינה את הדחיפות שבסיפורה של סילביה לא פחות מהר מהאב קרי, סיפור שנטתה להתייחס אליו ברצינות רבה בהרבה משהיה עשוי להתייחס אליו סמל משטרה בכל עיר בינונית אחרת באמריקה בשלב כה מוקדם, מאחר שבכל הנוגע לנעדרים, שיעור החטיפות על ידי זרים בנייסוויל היה גבוה פי חמישה מהממוצע הארצי.

כך שהסמלת מייביס קרוספייר הקדישה תשומת לב רבה להיעלמותו של רייני טיג, ואחרי שהאזינה לסילביה במשך כארבע דקות, עלתה בקשר וקראה לאחראי המשמרת שלה, שמיהר להרים טלפון לסגן טַיירי סָאטר, הקצין האחראי על יחידת החקירות הפלילית של מחוזות בלפייר וקאלן.

בערך עשר דקות אחר כך כל שוטר בנייסוויל וכל שריף במחוז וכל התחנות האזוריות קיבלו שדר דיגיטלי עם תמונתו של רייני ותיאורו – בית־ספר רג'יופוליס החזיק תצלומים דיגיטליים של כל התלמידים – וכל שוטר פנוי הופנה לטיפול בהיעלמותו של רייני טיג. הביצוע היה מרשים ביותר, לא נופל מזה של יחידות המשטרה הטובות ביותר במדינה ואף עולה על רובן.

מוטיבציה זה חשוב.

פחות משעה אחר כך, שוטר מקוף בשם בוטס ג'קסון, שהוזעק מהסיבוב הרגלי שלו לאורך מסלול פאטון שלגדת הנהר, נכנס לחנות הספרים של אלף פנינגטון בצפון גווינט והשיג את התצפית המאומתת האחרונה של רייני טיג, שאותה מיהר לשגר למחשב המפקדה המרכזי בעזרת המסוף הידני שלו.

בשלב זה כבר הורחבו גבולות החיפוש וכללו את כל הסגנים במחוז קאלן ובמחוז בלפייר ואת החבר'ה של משטרת הסיור הכללית צפונה עד גרייסי וסליטאון, מצידו השני של רכס בלפייר, ודרומה עד עיר הבירה, כשבעים קילומטר הלאה משם במורד הרכס.

טיירי סאטר, המכונה תיג^[1], ישב ליד שולחנו במפקדת היחפ"ל שבדרך פאודר רידג'. הגבר שחור העור, עז תווים ושבור חוטם וגדול דיו ליצירת כוח משיכה פרטי משלו, ראה את ההערה על אלף פנינגטון מופיעה על צג תיאוּם החיפושים שלו. הוא מיהר להעביר את המידע לבלש ניק קאוונה, בן שלושים ושתיים ששירת בעברו בכוחות המיוחדים, בחור לבן, בערך מטר שמונים וחמש, צנום, קשוח כגזע עץ, עיניו אפורות בהירות ושערו השחור והמבריק מתחיל להלבין בצדעיו, שעמד ליד דלת חדרו של תיג והביט בו כמו זאב הקשור בשלשלת.

דקה אחר כך כבר היה קאוונה בפורד שלו, טס לאורך שדרות לונג ריץ', עוקב אחרי פיתוליו של נהר טוליפ, אורות הגג שלו מהבהבים אך בלא סירנה, והוא בדרכו לפגוש את אלף פנינגטון. הוא עצר ליד המדרכה שמחוץ לחנות הספרים של פנינגטון בצפון גווינט 1148 פחות מעשרים דקות אחר כך. השעה היתה שש ושבע־עשרה דקות אחר הצהריים ורייני טיג הוגדר רשמית כנעדר זה שעה וארבע־עשרה דקות.

אלף פנינגטון, בשנות השישים המאוחרות, רזה כשלד וכפוף כמטרונית, קירח כנשר, עיניו השחורות נוקבות ושפתיו משתפלות מטה, נשא עיניו מאחורי שולחן הבנקאי שלו כשניק נכנס מבעד לדלת, והבעת פניו החמוצה התקדרה עוד יותר כשעשה ניק את דרכו פנימה בינות למדפי הספרים.

אלף, שלא היה מטבעו אדם מאיר פנים, הקדיר את פניו בגינוי כשהגיע ניק לשולחנו, מבחין בחליפה הכחולה הכהה, תפורה היטב מבד קיצי קליל – יקר מדי בשביל שוטר, בטח שוחד – במקטורן הפתוח – כדי שיוכל להגיע בקלות לאַלָּה שלו, מן הסתם – שחשף חולצה צחורה שצווארונה פתוח, בפנים הזוויתיות והשזופות המוצלות באפלולית, בעיניים האפורות הזהירות, בתג הזהב הנוצץ הצמוד לחגורה, ובתפיחת האקדח המסתמנת בבירור על מותנו הימני.

"שלום. אתה בוודאי מהמשטרה. אפשר להציע לך קפה?"

"לא תודה," אמר ניק בקול בריטון ערב, מעיף מבט בוחן בחנות, סוקר את כותרי הספרים, שואף את ניחוח האבק והעץ הממורק ועשן סיגריות, מושיט את ידו לשלום, "אני ניק קאוונה, מחקירות פליליות?"

"כן," אמר אלף, לוחץ קצרות את היד ומושך אותה במהירות כדי לבדוק אם טבעת הזרת שלו עודנה במקומה. אלף, מרקסיסט בסתר ליבו ובן ורמונט, לא אהב במיוחד שוטרים. "השוטר ג'קסון אמר שתגיע."

"והנה הגעתי. השוטר ג'קסון אומר שראית את רייני טיג קצת אחרי שלוש? תוכל לתאר לי אותו?"

"כבר עשיתי את זה," אמר אלף, מבטאו הינקי הצפוני רצוף עיצורים חוככים חדים.

"אני יודע," אמר ניק, משגר חיוך מתנצל כדי לרכך את הבקשה. "אבל זה מאוד יעזור."

אלף הביט השמיימה, עיניו השחורות מתרוצצות בעודו מסדיר את מחשבותיו.

"אני רואה אותו כל יום במהלך השבוע. הוא אוהב להתבטל. ילדון רזה, ראש גדול מדי, שיער בלונדיני חלק שנכנס לו לעיניים, עור חיוור, אף סולד, עיניים חומות גדולות כמו סנאי בסרט מצויר, חולצה לבנה משתרבבת מהמכנסיים, צווארון פתוח, עניבה כולה משוחררת ותלויה, מכנסיים אפורים רפויים, מקטורן כחול עם הקשקוש הנוצרי הזה על הכיס, סוחב מאחוריו ילקוט הארי פוטר כאילו הוא מלא לבנים. זה הוא?"

"זה הוא. באיזו שעה זה היה?"

"כבר אמרתי."

"רק עוד פעם אחת?"

אלף נאנח.

"שלוש וחמישה, שלוש ועשרה אולי. בדרך כלל אז אני רואה אותו, מגיע מהבית־ספר הנוצרי הזה."

ניק בחן את התצפית לרחוב ממקום מושבו של אלף ליד שולחנו. צפון גווינט היתה פרושה לפניו, ההולכים ושבים, התנועה החולפת, מתכת מנצנצת באור אחר הצהריים.

"ישבת כאן?"

"אכן."

"ראית אותו טוב?"

"אכן."

"הוא נראה ממהר או עצבני?"

הזעף על פניו של אלף העמיק בזמן שהפך בדברים.

"אתה מתכוון, אם מישהו אולי עקב אחריו?"

"אכן." אמר ניק.

אלף, זקן חד כתער, הבחין בחיקוי של ניק והזעיף אליו פנים בביקורת, אך ניק הצליח לעמוד בכך בגבורה.

"לא. סתם מתבטל. הוא עמד שם כמה זמן, הסתכל בספרים."

"הוא נכנס לפעמים?"

"לא. ילדים היום לא מתעניינים בספרים. תמיד עם הטוויטרים האלה שלהם. הוא מציץ פנימה ועובר לחנות ליד. של דוד מוצ'י."

"חנות המשכון."

"אכן. כל יום אותו דבר, מציץ כאן, מנופף לי, ואז ממשיך הלאה לבהות בכל הזבל הזה שבחלון של דוד מוצ'י."

"דיברו עם דוד מוצ'י. הוא אומר שראה את הילד אתמול, ראה אותו יום לפני זה, וגם ביום שקדם, אבל לא היום."

"מוצ'י," אמר אלף, כאילו היה בכך משום הסבר.

"החלון של מוצ'י מלא בדברים שיכולים לעניין ילד," אמר ניק.

אלף הירהר בכך, מיצמץ, ולא אמר דבר.

"ראית פעם מישהו שנראה כאילו הוא עוקב אחרי הילד? מישהו ברחוב שהקדיש לו תשומת לב מוגזמת?"

"אתה מתכוון לאחד הפדו־פילים האלה?"

"כן. אחד מאלה."

"לא. אבל ניגשתי לדלת לראות את הילד, עומד לו שם, מסתכל בחלון של מוצ'י. הילד תמיד עמד לפחות חמש דקות מול החנות של מוצ'י, מסתכל בכל החפצים למשכון שם. נראה לי, מה שאתה צריך לעשות, זה ללכת לעמוד שם כמה זמן, בעצמך, לראות מה תגלה."

"אתה חושב?"

"אכן."

וניק עשה כדבריו.

החנות שבה ניהל דוֹד מוצ'י את מה שאהב לכנות שירותי התיווך שלו, היתה פעם, בשנות השלושים, מספרת גברים מפוארת למדי, ושרידי כיתוב נוצץ עדיין ניכרו בקשת על חלון הראווה – האקדמיה לספָּרות של סאליבן – אבל החלון עצמו היה מלא עד לתקרה שעונים עתיקים ומראות זהובות מסגרת, שעוני כיס ופסלוני חרסינה של כלבי כיס, מנורות ארט־דקו מחלידות, קמעות וסיכות דש, תכשיטי זכוכית צעקניים ופסלי ברונזה קטנים של דמויות עירומות, כמו תיבת אוצר העולה על גדותיה.

ניק הבין למה ילד יימשך לחלון ראווה שכזה.

לפי דוח השטח של בוטס ג'קסון, ניק עמד בדיוק במקום האחרון בצפון גווינט שבו נראה הילד.

אף אחד בחנויות שבמורד הרחוב לא ראה אותו עובר, אף שנהג לבקר דרך קבע ב'סקוּפּס' שבהמשך הדרך, ואנשים ראו אותו לעיתים קרובות מטפס על בסיס פסל הברונזה של פרש צבא הדרום שניצב בצומת הרחובות צפון גווינט ודרך בלוּבּוֹטל.

אבל לא היום.

היום, ככל שעלה בידי משטרת נייסוויל לקבוע, נקודה זו שעל המדרכה מול חנותו של דוד מוצ'י היתה המקום האחרון שאליו הגיע רייני טיג לפני… לפני שמשהו קרה.

לבתי־עבוט יש מצלמות אבטחה, חשב. והנה, מהפינה השמאלית העליונה מיצמצה אליו עין אדומה יחידה.

מוצ'י, לבנוני קודר שפניו השקועות ערמומיות ומרות נפש, היה בעבר ענק, אבל מקרה קשה של דלקת מעי כיבית גרם לו להיראות כמו נר שנזל. היה ידוע שהוא מוכר סחורה גנובה, אבל הוא גם שימש מקור מידע טוב לניק, ושמח לאפשר לו לראות את סרטון מצלמת האבטחה, מוביל את ניק דרך בלגן וזבל ותיבות תצוגה עולות על גדותיהן אל אחורי החנות הצרה, שם, במשרד שהצחין מזיעה וחשיש, פתח ארון שהצניע בתוכו מסך דק, ולחץ על כמה כפתורים בחזיתו.

"הכול דיגיטלי. נמחק אוטומטית כל עשרים וארבע שעות, אם אני לא מבטל," אמר מוצ'י בזמן שהסרטון החל לרוץ אחורה, מד הזמן מרצד בפינתו הימנית התחתונה של הצג הדק.

הם עמדו שם במשרדו הדחוס של מוצ'י וצפו באנשים מקרטעים במגושם לאחור בזמן תוך שהשניות נעלמות ופוחתות. דקה ושלושים ושמונה שניות חלפו וניק ראה את עצמו עומד על המדרכה מחוץ לחנותו של מוצ'י, מביט אל מצלמת המעקב, ואז מתרחק בהליכה אחורה אל צידה השמאלי של התמונה. מד הזמן קפץ והיבהב, והאנשים בסרט נעו כאילו בסרט אילם ישן, נוקשים ומוזרים, כאילו היו כולם רוחות רפאים מן העבר הרחוק.

ניק היה מודע מאוד למוצ'י שלצידו, וזמן מה תהה שמא מוצ'י עצמו היה הדבר האחרון שראה רייני טיג.

האם נכנס רייני לחנות?

ואם כן, מה קרה אז?

האם הוא למעלה ברגע זה ממש או אולי במרתף?

התחנה הבאה היתה טוּנרוויל, חנות תחביבים עם רכבת צעצוע גדולה הנוסעת בעיגולים בתוך דגם מיניאטורי של נייסוויל. רייני תמיד נכנס לפטפט עם גברת ליאן הרדסטי, שניהלה את החנות. רייני היה אורח כבוד במקום, אבל באותו יום לא הגיע.

מוצ'י?

ניק לא שמע אף פעם לכלוכים על מוצ'י, לא היה סימן לנטיות פדופיליות או לכל נטייה טורפנית אחרת. התיק שלו אמנם לא היה נקי מרבב, אבל לא היו בו סימנים לדחפים מיניים משום סוג.

אבל אתה אף פעם לא יכול לדעת.

מוצ'י רטן, לחץ על כפתור, והתמונה קפאה כשמד הזמן נעצר על 1509.22. רייני טיג בדיוק נכנס לתמונה, מצולם בזווית מלמעלה וימינה, כך שדמותו נדמתה מגומדת.

מוצ'י הביט בניק, שהינהן, ולחץ על כפתור שהעביר את התמונות זו אחר זו. דמותו הדיגיטלית של רייני מילאה בהדרגה את התמונה כולה, בדיוק כפי שתיאר אותו אלף פנינגטון, ילקוט הארי פוטר שמוט על כתפו השמאלית, כובד משקלו מטה מעט את הגוף כולו.

ליבו של ניק החיש את פעימותיו למראה הילד העומד שם, מרגיש שמץ ממה שהרגישו מן הסתם הוריו באותו זמן, אבל אפילו שמץ מאותה אימה היה קר ומפלח לב.

מוצ'י המשיך להזיז את התמונה, שנייה אחרי שנייה, ורייני נעצר כשלושים סנטימטר מחלון הזכוכית, מצל על עיניו כדי להציץ פנימה אל מטמון הפיראטים, ואפילו, ברגע מסוים, מצמיד את אפו הסולד לזגוגית, פוחס אותו בצורה משעשעת, נשימתו מערפלת את הזכוכית. אנשים חלפו מאחוריו בתמונה. איש לא הקדיש לו תשומת לב חריגה.

"תקפיא עכשיו," ביקש ניק.

הוא התכופף כדי להביט בפניו של הילד, שנראו שקועות לחלוטין במשהו. הוא בהה במשהו בתצוגה, ומה שזה לא היה שבו הביט, ריתק אותו לחלוטין.

הוא עמד קפוא, כאילו מכושף, שקוע לחלוטין.

אבל למה?

"הוא נכנס לחנות לפעמים?"

מוצ'י ניענע בראשו.

"אני לא נותן לילדים מרג'יופוליס להיכנס. אלה כולם גנבים. עלי באבא קטנים. בדיוק כמו ילדי הרחוב בביירות."

"אתה יודע על מה הוא מסתכל, שם בחלון? מה שזה לא יהיה, זה בהחלט משך את תשומת ליבו."

"הוא מסתכל במראה. בסוף הצלחתי להבין שזו המראה ההיא," אמר מוצ'י, מביט בדמותו הקפואה של הילד. "לפי איך שהוא עומד, היא בדיוק מולו. הוא מסתכל ישר עליה. זאת המראה במסגרת הזהב. היא מאוד ישנה, עוד מלפני המלחמה. אני מתכוון למלחמת האזרחים. היא הגיעה מטמפל היל, האחוזה הישנה של משפחת קוטון למעלה בצ'ייס? דיליה קוטון נתנה אותה לעוזרת הבית שלה, גברת בשם אליס באייר, שגרה בָּגליידס, ואליס נכנסה יום אחד וביקשה ממני חמישים דולר עליה. נתתי לה מאתיים. היא שווה אלף. עדיין יש לי את השובר. רייני אהב לראות את עצמו משתקף בה, נראה לי. בכל מקרה הוא תמיד עמד שם, מביט במראה הזאת בדיוק ככה. ואז היה כאילו מתנער וממשיך בדרכו. הזכוכית מעוקמת מרוב שנים, אז כנראה זה נראה לו כמו מראה ביריד."

ניק סימן לו, ומוצ'י חזר להזיז את התמונות קדימה באיטיות. ניק חיפש משהו, כל דבר שיוכל להביא לו תועלת. כשמד הזמן הראה 1513.54 רייני התחיל להזיז את ראשו אחורה ופיו נפער. ב-1513.55 הוא החל נסוג לאחור על עקבו השמאלי, ופיו נפער עוד יותר.

ב-1513.56 הוא לא היה בתמונה כלל.

המצלמה צילמה מדרכה ריקה.

רייני נעלם.

"זו המצלמה?" שאל ניק.

מוצ'י בהה בצג בפה פעור.

ניק שאל אותו שוב.

"לא. זה אף פעם לא קורה. היא חדשה לגמרי. סֶקיוריקון התקינו לי אותה בשנה שעברה. עלתה לי שלושת אלפים דולר."

"תחזיר אחורה."

מוצ'י עשה כדבריו, תמונה אחרי תמונה.

אותו דבר.

בתמונה אחת, רייני לא שם.

תמונה אחת אחורה, והנה הוא.

הוא נסוג לאחור על עקבו, כשפיו פעור לרווחה.

עוד תמונה אחורה, הוא עדיין שם, ועכשיו הוא קרוב לחלון, אבל מתחיל ל…

לְמה?

לסגת?

ממה?

ממשהו שראה במראה?

או מישהו מאחוריו, שהשתקף במראה. מה לעזאזל קורה כאן?

"על מה שמורה ההקלטה?"

"הכונן הקשיח," אמר מוצ'י, עדיין בוהה בצג.

"הוא ניתן להסרה?"

מוצ'י הביט בו.

"כן. אבל—"

"אני אצטרך אותו. לא. חכה. אני אצטרך את כל המערכת. יש לך מערכת גיבוי?"

מוצ'י בהחלט לא התלהב מהתגלגלות העניינים.

"יש לי עדיין את המצלמה הישנה, שמחוברת למכשיר וידיאו."

"תריץ את זה שוב פעם אחרונה. הפעם בלי לעצור."

מוצ'י לחץ קדימה.

הם ראו את רייני טיג צועד בגפיים נוקשות לתוך התמונה, נשען על החלון, מתעכב שם, הבעת פניו הופכת מרוכזת יותר ויותר עם חלוף השניות, רייני הולך ומתקרב לזכוכית עד שחוטמו צמוד אליה ונשימתו מערפלת את הזגוגית.

ואז הרתיעה.

הוא נסוג לאחור.

ואז… נעלם.

המצלמה המשיכה לצלם. שניהם עמדו וצפו, מסומרים למקומם, מרותקים, המחזה המזעזע מכל כך הרבה בחינות מעביר צמרמורות בגבם. בתמונות ניתן היה לראות את רגלי העוברים ושבים, תמיד באותה פיסת מדרכה עירומה, מדי פעם פיסת נייר מבזיקה ברקע או צל ציפור חולף על פני הצג, וברקע אנשים חולפים, לחלוטין לא מודעים למתרחש.

הם המשיכו להריץ את הסרט קדימה עד ששוטר במדים הופיע בתמונה, מתקרב מכיוון חנות הספרים של פנינגטון וניגש אל דלת חנותו של דוד מוצ'י.

ניק זיהה את הגוף הגדול והמסורבל ואת פניו החיוורות והמנומשות של בוטס ג'קסון, שוטר משטרת נייסוויל שמוּנה לסרוק את הרחוב. הם הריצו את הסרט קדימה ואחורה כמה פעמים נוספות, אבל התוצאה לא השתנתה.

ב-1513.55 רייני טיג נמצא.

ב-1513.56 הילד איננו.

הוא לא קופץ החוצה מהתמונה או חומק הצידה או מזנק מעלה מעלה או מתפוגג או הופך לענן עשן או נחטף משם בזרועותיו של זר.

הוא פשוט נעלם כאילו היה רק דמות ממוחשבת ומישהו לחץ על כפתור המחיקה.

רייני טיג פשוט נעלם.

ולא חוזר יותר.

 

*

 

מובן שאף אחד, בימים ובלילות הנוראיים העתידים לבוא, כשיחידת החקירות הפליליות ושוטרי משטרת נייסוויל וכל מי שהיה זמין הפכו את המדינה בחיפוש אחרי הילד, אף שוטר רציני לא האמין אפילו לשנייה שמה שנראה במצלמה באמת קרה, שהילד פשוט נמוג פתאום מהמציאות.

זו חייבת להיות תקלה טכנית כלשהי.

או איזה טריק, מהסוג שדיוויד קופרפילד היה עושה.

הם התחילו לעבוד על מערכת האבטחה שהתקין מוצ'י, סורקים אותה ובוחנים אותה ובוחנים אותה שוב, מחפשים את התקלה, מחפשים סימנים לכך שמוצ'י אירגן את העניין כולו כדי להסתיר מקרה חטיפה. מערכת האבטחה, מצלמת מעקב יקרה מאוד של מוטורולה, נשלחה לאף־בי־איי לבדיקה יסודית במעבדה. המערכת יצאה נקייה לחלוטין, בלי סימן וזכר לכך שמישהו התעסק איתה בכל צורה.

אחר כך הגיע תורו של מוצ'י עצמו, שעבר חקירה שלא היתה מביישת את המשטרה החשאית הסורית. גם במקרה שלו לא היו סימנים לידע אסור.

הם פירקו את החנות שלו.

כלום.

הם לקחו את המראה העתיקה של דיליה קוטון למעבדה וחיפשו עליה… טוב, לא היה להם מושג מה הם מחפשים, אבל מה שזה לא יהיה שקיוו למצוא, לא היה שם. רק מראה עתיקה בגודל בינוני עם פני כסף מוכתמות בתוך מסגרת זהב בארוקית, שהקדשה רשומה על כרטיס פשתן בגבה.

 

במבט חודר – גלניס ר.

 

כך שדוד מוצ'י קיבל את מערכת האבטחה היקרה שלו חזרה, בלוויית התנצלות, אך סירב לקבל חזרה את המראה, שמצאה את דרכה בסופו של דבר לארונו של ניק קאוונה, ובינתיים פירקו לגורמים גם את גומחת הספרים של אלף פנינגטון, שקיבל את הדין בשלווה סטואית כאישוש סופי לברוטליות של הממסד. הם לא מצאו כלום.

הם פירקו גם את חנות התחביבים טונרוויל.

כלום.

הם עברו על כל תצלום אפשרי מכל מצלמת אבטחה אפשרית במעלה ובמורד רחוב צפון גווינט בין דרך בלובוטל לשדרות לונג ריץ'.

כלום.

אין זכר.

מטבע הדברים, ניק קאוונה יצא פחות או יותר מדעתו בסביבות היום התשיעי בלא שינה, ואשתו קייט, עורכת דין לענייני אישות, נענתה להפצרותיו של תיג סאטר, הכניסה שני כדורי ואליום למיץ התפוזים שלו ושלחה אותו למיטה, שם ישן כמו גופה במשך תריסר שעות רצוף.

 

* * *

 

בזמן שניק ישן, קייט, אחרי התלבטות ממושכת, התקשרה לאביה, דילון ווקר, פרופסור להיסטוריה צבאית במכון הצבאי של וירג'יניה בעמק שֶננדואה. השעה היתה מאוחרת, אבל ווקר, אלמן שהתגורר לבדו במגורי סגל הגובלים ברחבת המצעדים, ענה לטלפון בצלצול השני. קייט שמעה את קול הבס הרך שלו ונימתו החמה המוכרת והצטערה, ולא בפעם הראשונה, שאביה לא מתגורר קרוב יותר לנייסוויל ושאמהּ, לנור, מרכז חייו של דילון ווקר, נהרגה בהתהפכות רכב על הכביש המהיר חמש שנים קודם לכן. אביה לא חזר לעצמו אחרי התאונה. משהו משמעותי כבה בו, חלק מהאש הנעימה שבליבו. אבל הוא היה חד מספיק להבחין במתיחות בקולה כשאמרה שלום.

"קייט… מה שלומך? הכול בסדר?"

"אני מצטערת שהתקשרתי כל כך מאוחר, אבא. הערתי אותך?"

ווקר הזדקף בכורסת העור שלו – הוא אמנם לא ישן במיטתו הצבאית, אבל בהחלט התנמנם מעל עותק של 'פָּקס בריטניקה', ההיסטוריה של האימפריה הבריטית תחת ויקטוריה מאת ג'יימס מוריס. בקולה של קייט ניכר רעד קל שהיה אופייני לה ברגעי מתח.

"לא, חומד. הייתי ער וקראתי. את נשמעת קצת מודאגת. קרה משהו לבֶּת'? או לריד?"

בת', אחותה הבכורה של קייט, היתה נשואה נישואים מרים לסוכן אף־בי־איי לשעבר בשם ביירון דייץ, שהמשפחה כולה תיעבה בכל לב. ריד היה אחיה, שוטר משטרת התנועה המקומית שנהג ברכב מרדפים. צעיר קשוח שאהב יותר מכול לרדוף אחרי עברייני מהירות.

"לא, אבא. לא בת'. לא ריד. זה בקשר לניק."

"אלוהים אדירים. הוא נפגע?"

"לא, לא. הוא בסדר. אם לומר את האמת אני שמתי לו משהו במשקה כדי שיוכל לישון. הוא למעלה עכשיו, מנותק מהעולם. הוא עובד על חקירה כבר ימים והרוס לגמרי."

השתררה שתיקה קצרה, כאילו התלבטה כיצד להתחיל. ווקר רכן קדימה לערבב את הרמץ באח למערבולת זהובה מהבהבת, נשען לאחור בכורסת העור הבלויה שלו ונטל לידו את כוסית הוויסקי. פושר ודליל אבל עדיין לָפרויג.

הוא שמע את נשימותיה של קייט מעבר לקו, ודמיין אותה שם בבית המשפחה הישן, אולי על מרפסת השמש, שושן אירי ענוג עם שיער ערמוני, עיניים כחולות כספירים ופנים עדינות ואלגנטיות, דומה מאוד לאמה, לנור. הוא לגם מהוויסקי שלו והניח אותו חזרה.

"את נשמעת כאילו יש לך שאלה, קייט? זה קשור לחקירה של ניק?"

דממה.

"כנראה שכן, אבא. האמת היא, שהיתה לנו היעלמות נוספת."

היא שמעה את נשימתו של אביה נעצרת, וידעה שנגעה בנקודה כואבת ביניהם. כמה שנים קודם לכן פתח אביה בחקירה אישית ובלתי רשמית בנוגע למספר הנעדרים הגבוה בנייסוויל, אך פרש מהמלאכה בחטף אחרי מותה של לנור. הוא לא שב לחקירה, ובעדינות אך בעקביות נמנע מהנושא מאותו יום והלאה. כששב לדבר היה קולו חמים כתמיד, אבל אולי מעט זהיר יותר.

"אני מבין. ואני משער שהחקירה הזאת היא שמדירה שינה מעיניו של ניק? מדובר באמת בחטיפה? חטיפה על ידי זר? כמו כל האחרות?"

"בינתיים ככה חושבים. אני יכולה לספר לך על זה? זה בסדר?"

"בבקשה, קייט. אם אני יכול לעזור במשהו."

קייט סיפרה לו את כל הידוע להם. רייני טיג, בדרכו הביתה מבית־הספר, בית־העבוט של דוד מוצ'י, מצלמת האבטחה ואיך הילד פשוט נעלם פתאום. ווקר הקשיב והרגיש איך גרונו נחנק.

"לילד קראו טיג? לא הבן של סילביה?"

"כן אבא."

"אלוהים. זה נורא. מה שלומה?"

"נורא. שבורה לגמרי."

"ומיילס?"

"אתה מכיר את מיילס. הוא טיג טיפוסי. הם כולם קצת קרים כאלה. אבל הוא הולך ומתכנס בעצמו עם כל יום שחולף. שניהם איבדו תקווה."

"איפה החקירה עומדת עכשיו?"

"כולם מעורבים בעניין. מחוזות בלפייר וקאלן, משטרת המדינה, החבר'ה בבירה והאף־בי־איי."

"יש להם כיוון חקירה?"

"כלום. שום דבר."

שתיקה.

הוא שב ופצה את פיו, שלווה מאולצת בקולו.

"משהו… חריג… קרה?"

"חריג, אבא? כמו מה?"

"אני באמת לא יודע. אני יודע שאת שואלת אותי בגלל המחקר שעשיתי, אבל אני לא יודע עכשיו על הדברים האלה יותר ממה שידעתי אז. לכן פרשתי. לא היה בזה טעם."

"אתה פרשת כשאמא מתה, אבא."

הוא שוב השתתק.

היא המתינה.

היא עברה את הגבול איתו, ידעה, אבל ידעה גם שהיא הבת האהובה עליו, זו שתמיד היה קרוב אליה במיוחד.

"אני משער שבמילה חריג אני מתכוון למשהו שקשה להסביר."

"מלבד העובדה שרייני פשוט נעלם מן העין בזמן שצולם על ידי מצלמת אבטחה?"

"מול חנות המשכון של דוד מוצ'י? נכון?"

"כן."

"אמרת שהוא עמד על המדרכה והסתכל במשהו בחלון של דוד מוצ'י?"

"נכון."

"מה זה היה?"

"זו היתה מראה."

שתיקה מצד אביה, אבל היא כאילו חשה במתח מכיוונו, כמו ויברציות שעברו לאורך הקו.

"איזו מין מראה?"

"מראה עתיקה. מוצ'י אמר שהיא מטרום מלחמת האזרחים. היא הגיעה מטמפל היל. דיליה קוטון נתנה אותה לגברת שמנקה בשבילה ועושה קניות."

"משפחות טיג וקוטון," אמר בקול שטוח.

"כן. שתיים מהמשפחות הוותיקות."

שתיקה נוספת.

ולבסוף…

"את יכולה לתאר את המראה?"

"מסגרת זהב, בארוק, זכוכית עתיקה שציפוי הכסף שלה מתקלף מאחור. כנראה מאירלנד של המאה השבע־עשרה. בערך שבעים וחמישה סנטימטר על שבעים וחמישה. מאחור מודבק כרטיס ביקור עתיק מפשתן."

"מה יש על הכרטיס?"

"כתב יד מאוד אלגנטי, בדיו טורקיז. 'במבט חודר… גלניס ר.'"

שוב שתיקה כבדה. קייט שמעה את נשימתו, איטית וקצובה כאילו ניסה להרגיע את עצמו. כששב ודיבר, נמוגה החמימות הנעימה מקולו.

"איפה היא עכשיו? המראה? עדיין בחנות של מוצ'י?"

"לא. היא כאן למעלה בעצם. בארון חדר השינה שלנו. למה?"

ווקר שתק כל כך הרבה זמן שקייט החלה לחשוב שאולי נרדם.

"אבא? אתה שם?"

"כן. מצטער. חשבתי רגע."

זה נשמע כמו… לא בדיוק שקר, מפני שהוא מעולם לא שיקר לה. אבל לכל הפחות היתה פה התחמקות.

"משהו מכל זה נראה לך הגיוני, אבא? הקשר בין המשפחות הוותיקות? ניק ניסה לברר מי היתה גלניס ר. אבל דיליה אמרה שאין לה מושג. השם אומר לך משהו?"

"לא. שום דבר."

שוב אותה תחושה של… ריחוק זהיר.

התחמקות.

"מה אנחנו צריכים לעשות, אבא? הייתי רוצה לעזור לניק. ולמשפחתה של סילביה. רייני היה – עודנו – ילד כל כך חמוד. אני יודעת שמאוחר, אבא. אני יודעת שאתה צריך לישון. גם אני. עולה בדעתך משהו?"

היא המתינה.

"אתם משתמשים במראה?"

"לא. כמובן שלא. זו ראיה, בערך."

"את צריכה להחזיר אותה לדיליה. או למנקה שלה. מהר ככל האפשר. אני בטוח שהיא די יקרה."

"כמו שאמרתי, כרגע היא חלק מהחקירה. לפחות ככה ניק חושב. עוד משהו, אבא?"

"כן. אף פעם אל תשתמשו בה. במראה."

"אני לא בטוחה שאני מבינה."

"גם אני לא."

היא ניסתה לשמור על קלילות.

"היא מקוללת?" שאלה בחיוך. "נגיד, אם נשבור אותה, נזכה בשבע שנים של מזל רע?"

"אולי זה בדיוק מה שאתם צריכים לעשות."

"לעשות מה?"

"לשבור אותה. לנפץ אותה. לזרוק את השברים לאגן המכתש."

"עכשיו אתה עובד עלי."

דממה.

"כן. סתם עבדתי עלייך. אני מצטער שלא יכולתי לעזור יותר. חומד, אני צריך לישון וגם את. אולי תתקשרי אלי בבוקר? בסביבות אחת־עשרה? ונוכל לדבר עוד קצת?"

"בסדר אבא. אני אוהבת אותך."

"גם אני אוהב אותך, קייט. אוהב אותך מאוד."

 

* * * 

 

לקייט לא יצא להתקשר לדילון ווקר באחת־עשרה למחרת בבוקר, בעיקר בשל שטף פעילות שנבע משיחת טלפון שהגיעה עם שחר, מתיג שהתקשר לומר שהפורש קאיין האדומה של סילביה טיג בדיוק נמצאה על ידי ניידת סיור שערכה בדיקה שגרתית במגרש החניה ליד אגן המכתש. נעלי הבלרינה של סילביה נמצאו על שפת האגן עצמו. לא נמצא זכר לסילביה טיג, למרות הפעלת מצלמה מוצללת בשלט־רחוק, שהובאה על ידי מרטי קורז, ראש מטה משטרת המדינה בבירה.

המצלמה ירדה עמוק יותר ויותר לתוך הבור, פנסיה מאירים מעט את המים הקרים והשחורים, אבל האור הדל לא היה יכול לאפלה העכורה. אחרי שלוש־מאות מטרים נגמר כבל ההפעלה.

מערכת המיפוי הסונארי הצמודה לא העלתה דבר מלבד פני שטח סלעיים ועוד פני שטח סלעיים, עם תעלה צידית שיוצאת מהבור בעומק שלוש־מאות מטרים בערך ומובילה בסופו של דבר, כך שיערו כולם, אל נהר טוליפ שבעמק למרגלות הצוק.

אם סילביה טיג אכן נכנסה לאגן המכתש – ובינתיים לא נתגלה מכתב התאבדות, והתאבדות היתה רק אחת מבין כמה אפשרויות – הם ייאלצו להמתין שהתהליכים הטבעיים יעלו אותה חזרה מעלה.

או שאולי נסחפה לתעלה הצידית על ידי זרם תועה, ואם אכן כך, אולי ביום מן הימים יצופו שרידיה בנהר טוליפ עצמו.

החיפוש באגן המכתש נמשך כמעט כל היום העשירי, כשניק, תשוש ופועל על אמפטמינים, היה נוכח בכל רגע, ונשאר שם עד בערך שש באותו ערב, ערבו של היום העשירי, אז קיבל שיחת טלפון ממייביס קרוספייר, שאמרה לו שרייני טיג נמצא.

 

* * *

 

ניק הגיע לבית־הקברות של חיילי הקונפדרציה שמול גריסון הילז בדיוק כשהשמש החלה שוקעת. הוא ראה את רכבי המשטרה מקובצים סביב תלולית סלעית נמוכה באחד משבילי האבן המתפתלים שנמתחו בין מדרונותיו הסלעיים והמשופעים של בית־הקברות, חולפים בדרכם על פני מאות רבות של צלבי אבן לבנים – ופה ושם כמה מגיני דוד – לכיוון מה שכונה 'ניו היל', חלק מבית־הקברות של מלחמת האזרחים שהוקדש לאזרחים נכבדים במיוחד בהיסטוריה של נייסוויל.

ב'ניו היל' היו בערך חמישים מקדשי אבן מיניאטוריים, מרביתם בסגנון הפאלדי^[2], מרביתם קריפטות קבורה משפחתיות ששמות כגון האגרד וטיג, ווקר וקוטון, גווינט ומולריין ומרסר ורוול חקוקים על משקופיהם.

כל המקדשים היו עשויים לבני שיש ולכולם דלתות מעץ אלון מלא, נעולות וחתומות, ומוגנות ביתר שאת על ידי שערי ברזל. האדמה בבית־הקברות היתה סלעית, כך שכמה מהקברים הפחותים יותר היו רק תלולית נמוכה של לבני חימר אדום שמעליה מכסה מוארך של שיש או אבן, קבועים היטב בקרקע ומוקפים סביב באדמה ודשא. הגישה לקריפטות היתה מבעד לשבכת ברזל נמוכה באחד הצדדים שהיתה נעולה תמיד, ודרכה היו מכניסים את ארון הקבורה.

השוטרים התקבצו מסביב לאחת התלוליות הנמוכות האלה, צופים בשני כבאים מצוידים בקורנסים שהתקיפו את גג הקריפטה. ניק שמע את הלמות הקורנסים עם כל מכה שהונחתה, וראה אבק לבנים מתאבך באור פנסי המכוניות ופנסי ההלוגן המקצועיים שהותקנו מסביב לתלולית.

כולם הסתובבו להביט בזמן שניק החנה את הפורד שלו במורד המדרון וטיפס לאיטו על הגבעה לאתר העבודה. מייביס קרוספייר יצאה מתוך הקהל – ניק הבחין בתספורת המארינס הקצוצה של מרטי קורז, המפקד המקומי של משטרת המדינה, מעל ראשי השוטרים האחרים. הוא הסתובב להביט בניק בפנים קודרות וקשות, עיניו מלאות פקפוק.

"ניק," אמרה מייביס, מתקרבת ללחוץ את ידו. "הוא כאן."

ניק הביט אל התלולית שמאחוריה, אל הגברים שהפכו אותה בהדרגה לשברי לבנים ושבבי שיש בעזרת פטישיהם.

"הוא כאן? איך אתם יודעים? הקריפטה סגורה כבר למעלה ממאה שנה. כולן ככה. המנעולים חלודים וסתומים לגמרי. הסורגים קבורים למחצה באדמה, והכול מכוסה צמחייה."

"כן. זה נכון. הכול נכון. ניק, אתה בסדר?"

ניק הביט בה.

"ממש לא. אני ממש לא בסדר. ואת?"

מייביס שלחה אליו חיוך שהתחלף במבט מוזר.

"לא. אני לא. אף אחד פה לא בסדר. איך אנחנו יודעים שהוא כאן, ניק? אנחנו שומעים אותו."

ניק הביט בה זמן ממושך.

מייביס הינהנה, פניה ריקות מהבעה, למעט מבט רדוף בעיניה וחיוורון עורה.

"כן. נכון מאוד. לא רציתי לספר לך לפני שתגיע לכאן. לא רציתי שתיהרג בתאונת דרכים בניסיון להגיע לכאן בשיא המהירות. השומר שמע משהו אחר הצהריים. נשמע אולי כמו ציפור, אבל אז הוא חשב שאולי זו לא ציפור. הוא עקב אחרי הקול עד לתלולית הזאת כאן."

"מי קבור פה?"

"בחור בשם איתן רוול. מת באלף תשע־מאות עשרים ואחת. בדו־קרב בערב חג המולד, לדבריו של השומר. לאחד הכבאים יש גלאי קול, מהסוג שמשמש לחיפוש אנשים בהריסות? הוא הצמיד אותו לגג הדבר הזה. כולנו שמענו בבירור."

"שמעתם מה?"

"ילד. בוכה."

הוא נעץ בה מבט, ואז בעובדים מאחוריה, בשוטרים הניצבים סביב, באמבולנס הממתין מעט מאחור, אורותיו המסתחררים באדום וכחול מטילים הבהוב מטורף ותזזיתי על בית־הקברות.

"זה איזה טריק," אמר לבסוף, עצביו מתלהטים. "כל הסיפור הזה היה מין תעלול חולני. מישהו עובד עלינו, מייביס. זה פשוט איזה משחק פסיכי."

"אם זה המצב, זה חתיכת משחק רציני," אמרה מייביס, לא נפגעת ושומרת על נימה מרגיעה. "הבחור נקש על האבן והבכי התחזק. יש שם משהו. כולנו חושבים – אולי מוטב שאומר, כולנו מקווים – שזה רייני."

הם שמעו קול נפץ עמום, חצץ נופל, ופתאום כולם התחילו לדבר מהר ובקול רם.

ניק ומייביס התקרבו בדיוק כשמרטי קורז ניגש וכיוון את הפנס שלו לפתח שפתחו הכבאים. פנים מבועתות הביטו מעלה אליהם, עיניים חומות גדולות ועגולות, שיער בלונדיני מלוכלך, לחיים מאובקות חרוצות סימני דמעות, פה עגול ופעור הנפער לצעקה שנשמעה רק כמה שניות אחר כך. היא הידהדה מעל לקברים, מניסה בבהלה להקת עורבים מענף עץ תרזה.

הילד היה רייני טיג, והוא היה בחיים.

כשהוציאו אותו משם כעבור כמה דקות, עדיין בתלבושת בית־ספר, גילו שהוא הונח בתוך תיבת עץ ארוכה, ארון קבורה, והארון איננו ריק.

רייני טיג שכב מכורבל בזרועותיה החנוטות והכמושות של גופה, כנראה שרידיו של איתן רוול. לא היה להם מושג כיצד זה נעשה, איך פתחו את הקבר בלי להותיר סימני פריצה, ומי עשה זאת, ולמה, אבל רייני טיג היה בחיים. הם לקחו אותו ל'ליידי גרייס', שם החל, במרוצת חמש השעות הבאות, לשקוע באיטיות אך באופן בלתי הפיך במצב קטטוני.

הוא עדיין שכב שם שלושה ימים אחר כך כשאביו, מיילס טיג, בא שוב לבקר את בנו ביחידה לטיפול נמרץ. רייני טיג היה מוקף במכשור הרפואי הרגיל, עירויים ומוניטורים מצפצפים ועמודי קתטר וצינורות קתטר.

רופאי הטיפול הנמרץ אמרו למיילס – גבר מוצק וכהה ממוצא אירי, בשנות החמישים המוקדמות לחייו, פניו הנאות והמסותתות הולכות וקמלות במהירות – שהקטטוניה של רייני אינה תגובה יוצאת דופן במקרים של טראומה בל תשוער, הסבירו הרופאים, ואז פרשו והותירו את האיש לבד עם בנו.

מיילס טיג בהה בבנו השרוע במשך שעתיים נוספות, מביט בו שואף ונושף, ואז רכן מטה לנשק לו על מצחו, הזדקף ויצא החוצה אל מגרש החניה, שם נכנס למרצדס השחורה והגדולה שלו.

הוא נהג חזרה לבית המשפחה בגריסון הילז, שם מצאו אותו למחרת בבוקר, לבוש באותם בגדים, בביתן שיש קישוטי בתחתית הגן, רובה פורדי מלאכת יד מונח לצד גופו וראשו מרוסק לחלוטין.

 

עיר הנעלמים מאת קרסטן סטראוד, מאנגלית: נעה שביט, הוצאת מודן, שנת 2012, 407 עמודים