אישה מרוקאית אחת מאת ימית ארמבריסטר / נכתב בהשראת עליית יהודי מרוקו לישראל והקמתה של העיר קריית גת

אישה מרוקאית אחת מאת ימית ארמבריסטר

ימית ארמבריסטר (בן לולו), ילידת קרית גת, שסבתה וסבה (סימה ובאבא בן לולו) היו מראשוני העיר ומקימיה, שמעה במו אוזניה את סיפורי הימים הראשונים במקום והם מהווים חלק אותנטי לעלילת סיפרה 'אישה מרוקאית אחת'. הספר נכתב בהשראת עליית יהדות מרוקו לישראל בשנות החמישים והקמתה של העיר קריית גת.

בעשור האחרון מתגוררת ימית ארמבריסטר בארה"ב. היא בעלת תואר ראשון בקרמינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן ותואר שני במינהל עסקים.

שם: ימית ארמבריסטר

גיל: 36

סטטוס: נשואה + שלוש

מגורים: במקור קרית גת, 13 שנים אחרונות עד היום- אריזונה, ארה"ב

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר אישה מרוקאית אחת, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

ימית ארמבריסטר (צילום מיקיאן)

מאין את שואבת את ההשראה לכתיבתך? "ההשראה לספר התפתחה בי דווקא בזכות זה שאני גרה בחו״ל. התגעגעתי לארץ, למשפחה, לחברים, לאוכל, לשפה ולריחות – ומתוך הגעגועים ניחמתי את עצמי שאני לא היחידה שעזבה מולדת ומשפחה. חשבתי על הסבים והסבתות שלי, שעזבו חיים שלמים ותרבות מפוארת במרוקו. חשבתי על מה הם השאירו מאחור כשעלו לארץ. על הקשיים שהיו להם, שאין להשוות אותם לקשיים שלי, ואיך הם התגברו עליהם. ואז צץ לי הרעיון שפיתח את עצמו לסיפור המלא.

בשלב מסוים התלבטתי מאוד בין להמציא מעברה מדומה, או לתת למקורות שלי לקבל את מקום הכבוד שמגיע להם. בסוף שאלתי את עצמי, למה לא קרית גת?

בילדותי נהגתי להתבונן מרותקת בסבי כשהוא מוזג מקומקום התה המסורתי את תה הנענע לתוך כוסות הזכוכית הקטנות. היה בכך טקס שלם שהחל במזיגת תה הנענע מגובה נמוך והרמת הקומקום באיטיות כלפי מעלה לשם יצירת בועות קצץ והפצת ריח הנענע בחלל החדר. זיכרון הילדות הזה מבית סבא וסבתא מופיע בספרי והוא חלק בלתי נפרד מתרבות יהדות מרוקו בכללה, רק שבסיפור שלי, תמר היא זו שמוזגת את התה".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "כתיבת הספר ארכה שנתיים, מתוכם במשך שנה תחקרתי וראיינתי שכנים, בני משפחה, מקורבים ורחוקים, כל מי שרצה לספר לי על התקופה ההיא במרוקו והשנים הראשונות בארץ. אני כותבת באנגלית, לכן אישה מרוקאית אחת במקור כתוב באנגלית ותורגם לעברית ע״י רחל אהרוני. התהליך כולו ארך כארבע שנים עד הוצאת הספר".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים 'עשרת הדיברות' של דוד חזוני 'Jerusalem Maiden' של Talia Carner ו- 'The Night Circus' של  Morgenstern Erin ".

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "דוד גרוסמן הוא הסופר הישראלי היחיד שאני יכולה למצוא בקלות ברשתות הספרים בארה׳ב. עם זאת, תמיד אהבתי ספרות עממית ולכן אני נהנית לקרוא גם ספרים של נעמי רייגן. באופן כללי, אני לא מרגישה שסופר ספציפי השפיע על הכתיבה שלי, יש לי קול משלי".

אילו ספרים קראת בילדותך? "אני זוכרת שמסוף יסודי כבר קראתי ספרים ׳כבדים׳ כמו חלף עם הרוח, והרבה מדע בדיוני של סטיבן קינג. אני כן זוכרת שהייתי מכורה ל׳חסמבה׳ בילדות".

אילו שלושה ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "תנ"ך, 'מי הזיז את הגבינה שלי' של ספנסר ג׳ונסון (כדי להזכיר לעצמי שתמיד צריך לשמור על תזוזה כדי לא להיתקע במקום), 'האוהל האדום' של אניטה דיאמנט".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "בנובמבר 2011 יצא לאור ספרי הראשון באנגלית The Daughter of the Ouzel, הוא לא תורגם לעברית ועליו התנסיתי בכתיבה".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "תמר בן זקן, היא נערה יהודייה מרוקאית מהעיר פס במרוקו. היא יודעת בתוך תוכה שהחלומות והמאווים האישיים שלה מקדימים את זמנה אך היא אישה חזקה ומרדנית שלא מוותרת בקלות. הסיפור שלה מתחולל במרכזה של סאגה מרגשת שתחילתה במרוקו וסופה בעיירת הפיתוח דאז קרית גת". 

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "הספר הבא שלי כבר מוכן ברמת הטיוטה. כמובן שאצטרך לערוך אותו באופן מקצועי אבל כולי תקווה שאמצא גם לו בית חם כפי שמצאתי בקיבוץ המאוחד לאישה מרוקאית אחת".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "דבקות במטרה. לא לוותר על החלום אם את/ה מאמינים בסיפור שלכם. בסופו של דבר, כישרון בלבד לא מספיק על מנת להגשים חלום, צריך לעבוד קשה ולהילחם על מנת להוציא ספר ראשון לאור".

משפט מסכם: "אני חולמת בעברית וכותבת באנגלית ואוהבת לחשוב על עצמי כמספרת סיפורים".

אישה מרוקאית אחת מאת ימית ארמבריסטר (בן לולו)

השנה 1951, שנה בה חייהם של מרבית יהודי מרוקו עומדים להשתנות ללא היכר. תמר בן זקן, נערה בת 16 מהעיר פס נאבקת באותה עת להיאחז בחלומות שאינם מתאימים לזמנה. מותה של אמה הוא אות ראשון לשינוי העומד להתחולל בחייה, ורצונה העז לנפץ מוסכמות מקובעות מלווה בהרבה אכזבות אישיות.

העלייה הגדולה ממרוקו לארץ מביאה את תמר ומשפחתה באישון לילה לפיסת אדמה שוממה בצפון הנגב, והופכת אותה לחלוצה ושותפה מלאה להקמת העיירה קריית גת. סיפורה האישי-משפחתי של תמר נשזר בתולדות העיירה ומקנה לה עמדה ותחושה של כוח וחיוניות המגשימים חלק מהמאוויים שלא צלחו בצד האישי של חייה.

פרק ראשון

הזכות לאריכות ימים נקנית בייסורי לב שבור

פס, מרוקו, 1951

השעה הייתה כנראה מאוחרת למדי אם קולו המתנגן של המואזין כבר קרא לקהל המאמינים לתפילת היום האחרונה. מבעד לחלון המקושת של הסלון הצלחתי לראות רק את קצה הצריח של המסגד, אבל קולו העמוק של המואזין הקורא את האד'אן, הקריאה לתפילה, הסיח לרגע קצרצר את דעתי מדאגותי. 

לפעמים, כשאימא הייתה שקועה בטיפול בסימה הקטנה, הייתי עולה לגג כדי לראות טוב יותר את מסגד קאוראוין, שבעיני רבים נחשב ליפה בעולם. לּו רק יכולתי להציץ פנימה, לראות את המקום שממנו בוקע הקול הערב! אבל למי שאיננו מוסלמי אסור להיכנס למסגד. ובלאו הכי לא יכולתי לבייש את אימא ואת אבא עד כדי כך. "אנחנו לא דתיים, אבל גם לא חילונים, או, השם ישמור, מוסלמים," אמרה אימא כשתפסה אותי פעם חוזרת על קריאת

המואזין. יותר לא עשיתי זאת לעולם. 

רק חדל המואזין מקריאתו, ועמודי התאורה האפורים התעוררו בחוץ לחיים והפיצו אור עמום. ברחוב שררה אפלולית. פניתי מהחלון להביט באימא, וכאב עמוק, כזה שמעולם לא חשתי, צבט את לבי. הרגשתי את עצמי קטנה ואבודה. כתפיה של אימא נעו קלות מתחת לשמיכות. מתי הם כבר יבואו? שעות עברו מאז שלחתי את עזיזה להזעיק עזרה, אבל אף אחד לא הגיע עדיין. לאוזני הגיעו הדי קולות מדלתות השכנים ולרגע חשבתי שאלה המשרתים שחזרו לטפל באימא, אבל לא. עדיין חיכיתי. שילבתי את זרועותי על חזי. השקט שלא בישר טובות הפחיד אותי. מה אני יכולה לעשות? מעולם לא התעניינתי בחוכמת הרפואה, בעשבי מרפא, או בשיקויים נגד מחלות וכאבים שסבתא רקחה. ראיתי איך אימא הולכת ונחלשת מיום ליום, אבל לא ידעתי אפילו ממה היא סובלת. אימא הרגיעה אותי כל הזמן, אמרה שהכול בסדר.

 "את מאבדת את החוש השישי שלך, תמר," אמרה. "נכון שאני מתעייפת יותר בקלות, אבל אחרי הכול אני בת שלושים ושש." היא נאנחה והסבה את פניה. "את מוכרחה להפסיק לדאוג."

אימא לא אמרה לי את האמת; אחרת לא היה מצבה מידרדר במהירות כזאת.

הסתכלתי בפניה השלווים ורגש אשמה הציף אותי. החיים בגיל שש עשרה נראו מפתים ומאתגרים. רק עכשיו הבטיח לי אבא שאוכל ללמוד כל מקצוע שאבחר בו. חברותי הטובות ביותר לא ימשיכו בלימודים, אף לא אחת מהן, ובגיל שמונה עשרה הן יינשאו לגברים שאבותיהן יבחרו למענן. הן יוכלו כמובן לסרב, אחרי הכול, אנחנו חיים בתקופה מודרנית, אבל בסופו של דבר הן ייאלצו להסכים לשידוך כזה או אחר. אבא היה שונה, וידעתי עד כמה אני בת מזל. גם אני הייתי שונה. אני

אכבוש את העולם, חשבתי. אנשים יזכרו את שמי. למורת רוחם של אימא ושל שותפיו למסחר, נהג אבא לקחת אותי מדי פעם למסעותיו העסקיים. לא היה זה נוהג מקובל, בפרט לא לגבי בנות. רבים אמנם חשבו אותי בטעות לבן, ובכל זאת, לעתים קרובות מדי, שמעתי את שותפיו של אבא אומרים שאסור לערב ילדים בעניינים השייכים למבוגרים; בייחוד, השם ישמור, ילדות. אבל איש מהם לא

היה אמיץ דיו, ולא ניסה לומר זאת לאבא. הרי הוא היה בעל הממון. שמעון בן זקן, אבא, היה איש עסקים עשיר וממולח. הוא המשיך את דרכו של סבא, וסחר בכל סוגי האגוזים והגרעינים שאפשר רק להעלות על הדעת: אגוזי לוז ואגוזי מלך, בוטנים מלוחים וקלויים, בוטנים קלופים, ובוטנים מצופים. הוא הציע ללקוחותיו גם מבחר עשיר של גרעינים – גרעיני דלעת לבנים, גרעיני אבטיח, וגרעיני חמניות קלויים. כשסבא פפה הזדקן, ואבא החליף אותו, הוא קיבל לידיו עסק משגשג. אבא ניהל אותו בסאפי, עיר הנמל הסמוכה. לשם ייבא את סחורותיו, ושם מכר אותן על פני העיר כולה. לאחר שביסס את מעמדו כסוחר אגוזים וגרעינים בלעדי בסאפי, הרחיב אבא את עסקיו לערים סמוכות.

אכן, היה זה עסק מצליח. אבא נעדר רוב הזמן מהבית לרגל עסקיו, ואני חשתי כאילו בגדתי באימא. הייתי שקועה בחיי ובחלומותי עד כדי כך, שלא הבחנתי עד כמה הידרדר מצבה. נערות אחרות בנות גילי בילו רוב זמנן בבית, קיפלו כביסה, עזרו בהכנת ארוחת הערב, או רחצו את אחיהן ואחיותיהן. גם אני שמעתי בקול אימא, אבל בביתנו היו המשרתים יעילים, ועד שחזרתי מבית הספר כבר לא נשאר לי הרבה מה לעשות, חוץ מאשר לשחק עם אחותי, התינוקת החדשה במשפחה, ולעזור לאחי הצעירים בהכנת שיעורי בית. " ַלמדי אותם היטב," דרשה אימא. "יום אחד, כשהם יגדלו, הם יצטרכו להיות המפרנסים העיקריים של משפחה משלהם," אמרה. ואולם אימא לא הבינה מעולם למה אני צריכה להיות התלמידה המצטיינת בכיתה. "לא צריך יותר מדי שכל בשביל לגדל ילדים וללמוד

לתפור," אמרה. אלא שאני מעולם לא תכננתי לתפור או לסרוג כמוה.

אצבע צוננת חלפה לאורך חוליות שדרתי. בחוץ התבהרו אורות הפנסים העמומים, אבל בבית היה הכול שחור. ניגשתי לאח וניסיתי ללבות את הגחלים, להבעיר אש בעצי ההסקה. איפה המשרתים? שעות עברו מאז הלכה עזיזה להביא את רופא המשפחה; מאז הלך עבדול

למצוא את אבא. אבל איפה הטבחית החדשה, למען השם? הרמתי בול עץ כבד והנחתי אותו בתוך האח. פעמים רבות ראיתי איך אבא ועבדול הבעירו אש באח. עד שיגיע הרופא, החלטתי, עלי לחמם את הבית למען אימא. בתוך דקות ראיתי את הלהבות עולות ומתלהטות. ניגשתי לאימא והרכנתי את ראשי להאזין לנשימותיה. בחצי השעה האחרונה היא שכבה ללא תנועה. נגעתי במצחה – נחרדתי. היא הייתה קרה. משכתי את השמיכות, הידקתי אותן תחתיה, עטפתי

אותה כאילו הייתה תינוקת.

בחודש האחרון ביקר הרופא בביתנו כל בוקר. לחייו העגלגלות נמתחו כשחייך אלי, אבל מבטו חמק ממבטי. כססתי את ציפורני עד זוב דם, וברגע שעזב את הבית, זינקתי לקומה העליונה, מדלגת על כמה מדרגות בבת אחת. אימא פגשה את מבטי תמיד בחיוך. היא ניסתה בכל כוחה לשמור על חזות רגילה, אבל שיחות חולין סתמיות היו זרות לאופייה. כל יום הייתה ממציאה נושא חדש לשיחה, דיברה על הרופא הנחמד, על איך שהכול יהיה בסדר. לא הייתי טיפשה. ידעתי שמשהו לא בסדר. אך לדאבון לבי לא יכולתי לעשות דבר. אפילו בידיו של אבא לא היה מפתח לפתרון הבעיה, והרופא היה חסר ישע כמו כולנו.

אימא התעקשה להישאר בבית, במיטתה. "אני לא מתכוונת לעזוב את התינוקת שלי, ואתם סתם מנפחים את העניין מעבר לכל פרופורציה," אמרה. אבל למרות כל התירוצים שהמציאה, שמעתי בגנבה את הרופא הנחמד לוחש לאבא שמשככי הכאבים לא משפיעים עליה כלל. אימא עמדה על דעתה שהם בסדר. והנה אני כאן, רוכנת מעל אימא השוכבת ללא תנועה, כמו אחד

הפסלים הצרפתיים שראיתי בספרי ההיסטוריה. עליתי במדרגות לחדרי לקחת את ספר התהילים שלי, וכשמצאתי אותו, התיישבתי ליד אימא, והתחלתי לקרוא בעמוד הראשון. תחילה קראתי לאט, מבטאת כל אות והגה. בהדרגה האצתי את הקריאה עוד ועוד עד שהמילים איבדו לגמרי את משמעותן. קריאה בספר תהילים מתחילתו ועד סופו ליד מיטת חולה, כך אומרת המסורת, מגיעה ישירות לאוזני אלוהים. התפללתי לאלוהים, הבטחתי כל מיני הבטחות והתחייבתי לקיים אותן אם הוא, אלוהים, ירפא את אימא. לא רציתי לאבד את התקווה, כי אימא אמרה תמיד שתקווה היא הדבר היחיד שיש לנו, לבני האדם. "מאמא…" לחשתי. "את יכולה להראות לי סימן חיים? את מפחידה אותי."

ידעתי שהיום הוא יום שונה, כי כשהתעוררתי, הבית היה שקט. לא שמעתיאתצעדיהםשלאַחיעלרצפתהעץ,לאשמעתיאתסימה התינוקת בוכה או ממלמלת, לא שמעתי את תפוחי האדמה מתבשלים רוחשים במטבח, ולא הרחתי את ריח הביצים הקשות. מצאתי את אימא על הספה החדשה שאבא קנה לה במסעו האחרון לקזבלנקה. משלוח הספה מקזבלנקה לפס עלה לו פי חמישה ממחיר הספה, אבל הוא ידע שהמתנה תשמח אותה. אימא אהבה את הספה אבל לא כפי שאבא קיווה. ראיתי איך פניו נפלו כשהיא אפילו לא ישבה עליה בימים הראשונים. ובכל זאת ידעתי עד כמה אימא התרגשה, כי היא הברישה קלות את שפתיה על לחיו, מחווה שלפני כן לא ראיתי מצדה מעולם. "לא נאה להראות כלפי חוץ סוג כזה של רגשות חיבה בין גבר לאישה," אמרה. "אפילו לא במסגרת הפרטית של הבית שלנו. ִקרבה גופנית צריכה להישאר בין הקירות המוגנים של חדר השינה." לכן ידעתי שאימא התרגשה, ויכולתי להישבע שאבא הסמיק מתחת

לעורו הכהה.

 הבוקר היא ישבה שעונה על מסעד הספה הכתומה, לבושה בשמלתה הצהובה הבהירה, זאת שנהגה ללבוש בטיולי השבת שלנו. אימא הייתה יפה. אבל גופה השברירי לא השאיר מקום לטעות. היא איבדה משקל רב, ואת השמלה הצהובה השופעת, היה צורך דחוף להצר.

"מאמא?"

 "כן, אני רק נחה קצת," היא השפילה את עיניה כדי להסיר כביכול

גרגיר אבק מהספה החדשה הכתומה. "שלחתי את הבנים מוקדם לבית הספר. סימה הקטנה נמצאת היום אצל מזל, אחותי."

"מה קרה?" שאלתי.

 "תמר, בואי שבי. אני צריכה לדבר אתך," אמרה.

 "אני יודעת." למרות החולשה שתקפה אותי נשמע קולי יציב איכשהו, אבל רגלי רעדו. נשארתי עומדת. אימא השפילה שוב את מבטה. "חשבתי שזה יעבור," אמרה. "אני חולה מאוד."

 "את הולכת למות, מאמא?" מעדתי לידה, ועיניה השקועות נבהלו

לרגע. היא פנתה להסתכל בי. "אני רוצה שתהיי אימא, שתיקחי על עצמך את התפקיד שאני כבר

לא אוכל למלא לעולם," אמרה. נשימתי נעתקה. "את רק בת שש עשרה, אבל את הבכורה. פאפא לא יכול להיות אימא

לאחים שלך ולאחותך," אמרה. לרגע נעלמה שבריריותה והיא נראתה בדיוק כפי שזכרתי אותה תמיד. "אין לך בררה. זה רצון אלוהים. היו לי חיים טובים, וגם לך, אבל לפעמים קורים דברים לא צפויים, ואנחנו

צריכים להתנהג בהתאם. את מבינה אותי?" שתקתי.

"בסימה תטפל עזיזה וכמובן גם אחותי, מזל. סימה צעירה מדי, ולא מסוגלת לזכור או להבין. היא לא תתגעגע אלי." מבטה צנח לרצפה. "האחים שלך יהיו נסערים מאוד. אני רוצה שתטפלי בהם."

"ואני?" שאלתי בלחישה שבקושי נשמעה. אימא תפסה את שתי ידי. "את תהיי בסדר. אני סומכת עלייך. תמיד ידעת לעמוד על שלך, מאז שהיית ילדה קטנה. את עדיין כזאת. אני חושבת שחינכתי אותך טוב.

לא די, רציתי יותר, אבל מספיק." הבטתי בה. "עכשיו אני עייפה. את מוכנה להביא לי את הכרית ואת השמיכה שלי?" שאלה. עשיתי כבקשתה, וכשחזרתי היא ישנה. הרמתי את ראשה, ובעדינות הנחתי אותו על הכרית. חיכיתי לצדה.

עזיזה חזרה כעבור זמן מה, אבל כשראתה את אימא, לבשה שוב את מעילה. היא אמרה משהו בערבית על אללה, ומיהרה לעבר הדלת. אני הנהנתי.

כשעיני נפקחו בבת אחת, ראשי נח על החזה של אימא. נרדמתי תוך כדי קריאה ותפילה. הזדקפתי בבת אחת וספר התפילות נפל לארץ. הסתכלתי על אימא וידעתי שהיא לא מרגישה דבר. אימא כבר לא ישנה. זעקה חדה, כשל חיה פצועה, בקעה מגרוני. רגלי לא החזיקו מעמד.

אימא מתה, ולידה לא עמד אפילו גבר אחד שיכול היה לקרוא קריאת שמע כששכבה על ערש מותה. אני צעקתי את המילים המוכרות כל כך: "שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד."

לא שמתי לב כלל שדלת הבית נפתחה. לא זכור לי מי הרחיק אותי משם. החמצתי את הרגע שבו לקחו מהבית את גופתה של אימא, והחמצתי את תגובתו של אבא למותה. החמצתי את ההזדמנות האחרונה לתת לה נשיקה. לא נפרדתי ממנה לשלום. אבל אני זוכרת את פניה הדוממות. המוות לא השאיר מקום לטעות. כך אני זוכרת את אימא.ישנה. לנצח.

אישה מרוקאית אחת מאת ימית ארמבריסטר, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת 2013, 223 עמ'