הלאה, ספר שיריה השלישי של ליאורה בינג-היידקר, הוא ספר שמדבר בלשון רבים. לכאורה זוהי לשון ה'אנחנו' שאופיינית לרבים משירי דור תש"ח אולם בניגוד אליהם לא מדובר כאן בהתגייסות של הפרט לרוח הקולקטיב, אלא בניסיון לחשוף את הריבוי כרובד עמוק יותר של האנושיות המהווה תשתית לאישי, במובן שבו יש להיות 'אנחנו', כדי לכונן 'אני'. המוטו שבחרה לספר לקוח מדברי דלז וגואטרי: "להגיע, לא לנקודה בה אין אומרים עוד אני, אלא לנקודה בה אין עוד כל חשיבות לכך שאומרים אני".

ליאורה בינג-היידקר היא מורה לבלט ועוסקת בחקר האסתטיקה והפואטיקה של המחול. חברה במדור המחול של מנהל התרבות ובוועדות ציבוריות שונות בתחום הריקוד. בוגרת האקדמיה המלכותית למחול בלונדון ואוניברסיטת דרהם, אנגליה.

"אין ספק שמוסיקליות היא היסוד המחבר בין עולם הריקוד לעולם הספרות, ובכל זאת – שנים נמלטתי מן המילים אל הריקוד, או מן הריקוד אל הכתיבה, עד שהבנתי שהזיקה בין מחול למחשבה, לכתיבה ולדיבור היא זו שמרתקת אותי. המעבר  מן הגוף למילים וחוזר חלילה כרוך בתנועת מטוטלת שחומקת מכל הגדרה ואולי משום כך היא מפעילה בי משהו".

 

שם: ליאורה בינג-היידקר

גיל: 61

סטטוס: נשואה +1

מגורים: חיפה ותל-אביב

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר הלאה, הוצאת קשב לשירה, 2012.  

מאין את שואבת את השראתך בכתיבתך? "מהכל – מראות, צלילים, מילים שנאמרות ברחוב, ובעיקר מהקשבה לחיים הפנימיים, הסמויים מן העין ומהתבוננות ברגעי הקיפאון, או המוות, שמאיימים לסדוק אותם".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "בגיל שתים עשרה, אחרי מות סבי, כתבתי שירים בפנקס שחור שקיבלתי במתנה, אבל אחרי מספר עמודים רגשניים זנחתי את השירה לטובת הריקוד, תחום שבו גם המשכתי ללמד, ליצור ולחקור בחיי המקצועיים".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים? "מרבית השירים בהלאה נכתבו בחמש השנים האחרונות.

הפואמה "ספר הימים אשר לצליינים" שהייתה גרעין הספר, נכתבה בקיץ 2006, על סף מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה. הרגשתי שהיא מתחייבת לא רק מן המצב אלא גם כמענה פנימי לספר שירים קודם: "קרב פנים אל פנים", שהייתי עסוקה אז בהתקנתו לדפוס. בעוד ש"קרב פנים אל פנים" עסק בדיבור אישי ואינטימי בין בת לאם, נכתב "ספר הימים אשר לצליינים" בגוף ראשון רבים, שכביכול כפה את עצמו על ה"אני".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "קראתי תערובת אקלקטית של ישן וחדש: "ירושלים" של סלמה לגרלף, "זכרונותיו של יקה" מאת סמי גרונמן, (אחרי שהסתבר לי שהוא קרוב משפחה רחוק…) "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי, ו"רוח" – ספרה המשובח של מיכל בן נפתלי. קראתי גם את ספרי השירה האחרונים של ענת זכריה, אגי משעול, יצחק לאור, ריקי דסקל, יונתן ברג ודנה גולדברג".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "קשה למנות את כולם, החל בחברים שלא זכיתי להכיר, כמו הלדרלין או רילקה, וכלה בידידים טובים שכתיבתם מלווה אותי בפועל ממש. בתווך, בין אלה לאלה נמצאים משוררים שהטביעו את חותמם בשפה העברית עצמה, כמו לאה גולדברג, נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ', וכמובן ישראל פנקס, שאת ספרו "ארוחת ערב בפרארה" כמעט גנבתי פעם מספריית בית הספר וכעת הוא עצמו שימש כסנדק לספר שירַי החדש".

איזה ספרים קראת בילדותך? "בין אלה שחזרתי אליהם שוב ושוב: "מחניים" של פרנץ מולנאר, "אי הילדים" של מירה לובה, "היכלי ירק" של הדסון, "הלב" של ד'אמיצ'יס, "נשים קטנות", "הודו" של קרליבך ו"איה הג'ינג'ית" של פוצ'ו. בפנתיאון הספרים של הילדות המוקדמת שוכנים כמובן גם "בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין, שיריה של מרים ילן שטקליס ועשרות "גולדן בוקס" מצוירים שהייתי ממציאה כל יום מלים חדשות לשפת התמונות שלהם".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "אני מאוד אוהבת להיות לבד, אבל אי בודד נשמע לי קשה מנשוא… מן הסתם ארצה שיהיו אתי  ספר תנ"ך, ואולי "רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" (רילקה), ו"הר הקסמים" של תומס מאן. הספרים האהובים עלי ביותר הם אלה שגורמים לי להפליג מהם והלאה…

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "פרסמתי שני ספרי שירה קודמים".

ספרי קצת על הספר שכתבת:  "הלאה הוא ספר שמדבר בלשון רבים, לשון ה'אנחנו' הקולקטיבית שאופיינית לרבים משירי דור תש"ח ומציינת ז'אנר נפוץ בשירה מגויסת בכלל. אולם בספר "הלאה" הרבים אינם קוטב מנוגד ליחיד או אמצעי פואטי למחיקת האישי ולהטמעתו בעם או בקהילה, אלא ניסיון לחשוף את הריבוי כרובד עמוק יותר של האנושיות, המהווה תשתית לאישי, במובן שבו יש להיות 'אנחנו', כדי לכונן 'אני'. המוטו שבחרתי לספר לקוח מדברי דלז וגואטרי: "להגיע, לא לנקודה בה אין אומרים עוד אני, אלא לנקודה בה אין עוד כל חשיבות לכך שאומרים אני". אף על פי כן הכנסתי לספר שלושה שירים שנכתבו בגוף ראשון יחיד ולטעמי הם מדגישים את המתח ואת תנועת המטוטלת בין היחיד לרבים. שם הספר הוא מחווה לספרו של בקט "אינאיך הלאה", שהמשיך להדהד בי דווקא את הסיפא שלו: הלאה – כצו עליון שאי אפשר להתנגד לו. יחד עם זאת המילה הלאה עצמה צופנת בקרבה ניגוד: יש בה רמז להצטרפות, לביחד, בד בבד אם קריאה להפרדה (כמו: ממני והלאה) או לגרוש (כמו: גש הלאה)".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "השירה תמיד ממשיכה להיכתב, בקילוח עז או בזרזוף עדין, לצד הפעילויות הרגילות של החיים. אבל בימים אלה נדפס ספר נוסף "על מחול תשוקה ומוות" הכולל מבחר רשימות של מבקר המחול תיאופיל גוטייה בתרגום ובתוספת מבוא שלי (נהר, 2012). במקביל אני עובדת על ספר מסות שעניינו מחול וציונות. אחד הפרקים בספר זה יעסוק בממשק שבין גוף לשפה בכלל, ובין מחול לשירה בפרט".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לחפש אוזן קשבת ולב אוהב שידעו לעודד, אבל גם להבחין בין זיוף לאמת ולשקף זאת מבלי להכאיב לו, או לסרס".

משפט סיכום: "המשורר האמריקאי רוברט פרוסט אמר "שירה מתחילה עם גוש בגרון". משוררים נבדלים זה מזה במה שהן עושים עם הגוש הזה, באופן שבו הם הופכים אותו למילים".

 

ליאורה בינג היידקר – ספרים

 

חצאי ירחים, שירים, הוצאת הליקון, 2001 זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים

קרב פנים אל פנים, שירים, הוצאת פרדס, 2007 

הלאה, הוצאת קשב לשירה, 2012. 

 

שירים מתוך הספר "הלאה":

 

הַיָּם בּולֵעַ חוֹל. הַחוֹל מְאַכֵּל אֶת הַזְּמָן.  הַזְּמָן מַכֶּה שָׁרָשִׁים.

שָׁרְשֵׁי הַזְּמָן בָּאִים בַּצִּדְפָּה.  עָרִים חֲדָשׁוֹת קָמוֹת.

עָמֹק בַּיָּם שְׁעוֹן-חוֹל קוֹרֵם פְּנִינִים.

* * * 

אָמְרוּ לָנוּ שֶׁנְּקֻדּוֹת הָאוֹר נוֹבְטוֹת לִפְנוֹת עֶרֶב,

כְּשֶׁקּוֹלָם שֶׁל הַמְשׁוֹרְרִים מַעֲמִיק וְנוֹסָף לוֹ גָּוֶן חַם,

לֹא לוֹהֵט מִדַּי, שֶׁל שְׁקִיעָה.

אֲנַחְנוּ, הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת, פָּסַעְנוּ בַּשָּׂדֶה שׁוֹתְקוֹת, שְׁחוּחוֹת גֵּו

וְחִפַּשְׂנוּ אֶת הַנְּקֻדּוֹת.

הָיוּ בֵּינֵינוּ יְתוֹמוֹת, אַלְמָנוֹת הָיוּ

קְשִׁישׁוֹת שֶׁהִתְחַפְּשׂוּ לִילָדוֹת קְטַנּוֹת וּנְעָרוֹת קְשִׁישׁוֹת.

הַהֹוֶה הַנִּצְחִי שֶׁל הַשִּׁיר שִׁטָּה בָּנוּ וְהִרְחִיק אֶת בָּתָּיו לֶעָבָר.

רָצִינוּ לְהִזְדַּקֵּף ולְהוֹכִיחַ אֶת חַפּוּתֵנוּ מֵרַחֲמִים עַצְמִיִּים,

אֲבָל הַמַּקְהֵלָה הַיְּוָנִית שֶׁהִסְתַּתְּרָה מֵעֵבֶר לִשְׂדֵרַת הַבְּרוֹשִׁים

לָחֲשָׁה שֶׁאִישׁ אֵינוֹ מְעֻנְיָן בְּהוֹכָחוֹת.

הָרָקִיעַ הֶחְשִׁיךְ. 

בִּקְצֵה הָאֹפֶק רָאִינוּ רַעַד כָּתֹם.

* * *

עָנָן אֲפַרְפַּר הִתְרוֹמֵם מֵעַל לַשָּׂדֶה —

הַאִם הָיוּ אֵלֶּה שַׁרְשִׁירִים? וְאִם הָיוּ, מֵאַיִן בָּאוּ וּלְאָן הָלְכוּ,  

וְעַל שׁוּם מַה הִמְרִיאוּ לַשְּׁחָקִים?

 

רַבִּים סָבְרוּ שֶׁהֵם נִמְנִים עִם הַמִּינִים הַנִּכְחָדִים,

אֲבָל אֲנַחְנוּ זִהִינוּ בְּמִלְמוּלָם אֶת קוֹלֵנוּ, בְּכַנְפֵיהֶם —

אֶת עֶרְגָּתֵנוּ הַכְּמוּסָה לַמֶּרְחָבִים.

 

הָיִינוּ הֲגוּנִים. סִיַּגְנוּ אֶת מִמְצָאֵינוּ בַּנּוֹקְדָנוּת הָרְאוּיָה.

הִסְבַּרְנוּ פָּנִים, וּפָנֵינוּ נוֹתְרוּ חֲתוּמִים.

גַּם אִם הִתְקַשֵּׁינוּ לְהַסְבִּיר אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים

מָצָאנוּ לָהֶם נִמּוּקִים מְלֻמָּדִים.

 

חָשַׁקְנוּ שְׂפָתַיִם. אֱלֹהִים —

כַּמָּה שְׂפָתַיִם חָשַׁקְנוּ

שָׁעָה שֶׁגָּרַסְנוּ דְּבָרִים קָשִׁים

לְחַשֵּׁל בָּהֶם אֶת חַיֵּינוּ הַקַּלִּים כִּפְרוּטָה.

 

בְּנוֹת הַיַּעֲנָה שֶׁבֵּינֵינו טָמְנוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן בַּחוֹל

וְרַכּוֹת הַלֵּב זָרוּ אָבָק בְּעֵינֵי הַקְּטַנְטַנִּים.

הָיוּ שֶׁצָּרְחוּ שִׁירִים מֵאֲחוֹרֵי מִיקְרוֹפוֹן וּמִשְׁקְפֵי-שֶׁמֶשׁ כֵּהִים.

הָיוּ שֶׁצָּרְכוּ אֶת שִׁירֵיהֶם בְּחַדְרֵי-חֲדָרִים כְּמוֹ פַּת אַחֲרוֹנָה.

אֶת הַיָּפִים שֶׁבִּגְבִיעֵי הַבְּדֹלַח הִגְבַּהְנוּ

וְהֵרַקְנוּ אֶל פִּינוּ יַיִן אָדֹם מִבָּצִיר מְשֻׁבָּח,

כְּדֵי שֶׁגּוּפוֹ הֶעָגֹל יְחַבֵּק אוֹתָנוּ

בְּרֵיחַ הַגֶּשֶׁם.

הָיִינוּ זְהִירִים. רַק מְתֵי-מְעַט שָׂמוּ נַפְשָׁם בְּכַפָּם.

עַיִן בְּעַיִן הִבַּטְנוּ אֶל פִּי תְּהוֹם:

וְהָאַיִן — הֵישִׁיר בָּנוּ מַבָּט.

* * *

גָּבוֹהַּ עַל גַּג הָעוֹלָם הָלְכוּ הַדֻּבִּים הַשְּׁחֹרִים.

וַאֲנִי הָיִיתִי הַפַּרְפַּר שֶׁרִפְרֵף בִּכְנָפָיו

וַאֲנִי הָיִיתִי הַפַּרְפַּר שֶׁהֵבִיא אֶת הַשֶּׁלֶג לְסִין.          

 

אַחַר כָּךְ בָּאוּ יָמִים וְלֵילוֹת לְבָנִים

וּמִישֶׁהוּ צָעַק מְאֹד

וַאֲנִי הִתְחַנַּנְתִּי שֶׁיִשְׁתֹּק

וּבַסוֹף – נִשְׁאֲרָה הַשְּׁתִיקָה

עָבָה יוֹתֵר מִשְּׁתִיקוֹת שֶׁל שְׁלָגִים

וּשְׁכָבוֹת לא נְמֵסוֹת שֶׁל זְרָמִים תַּת-קַרְקַעִיִים

תַּת-עוֹרִיִים, בָּהּ נִכְלְאוּ כְּנָפָי.

 

גָּבוֹהַּ, עַל גַּג הָעוֹלָם, הָלְכוּ הַדֻּבִּים הַשְּׁחֹרִים.

רַק אֶחָד מֵהֵם קָפַץ אֶל לֵב הַשֶּׁלֶג

וּנְפִלָּתוֹ הָרַכָּה סִמְּנָה אֶת קְצֵה הַמֶּרְחָב.   

 

משיריה של ליאורה בינג היידקר

 

כל שנה 

 

כָּל שָׁנָה חֶסְרוֹנֵךְ

חוֹזֵר אֶל מוֹרְדוֹת הַכַּרְמֶל עִם הַסִּתְוָנִיּוֹת.

 

עַכְשָׁו אַתְּ חֲסֵרָה לִי כְּבָר אֶלֶף שָׁנִים

וְיוֹתֵר, מֵאָז שֶׁהָלַכְתְּ

 

לַיְלָה אֶחָד, בְּנוֹבֶמְבֶּר,

קְצָת אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן. 

*

בְּכָתֹם וְזָהָב

הַקַּיִץ מַבְשִׁיל.

 

יָבוֹא הַסְּתָו,

יְפַזֵּר אֶת עֲלֵי הַשַּׁדָּר עַל הַשְּׁבִיל –

 

אוּלַי שׁוּב אֶמְצָא מַזְכֶּרֶת מִמֵּךְ,

בְּכִיס הַמְּעִיל.

 

טלפון שבור

שְׁנָתַיִם אַחֲרֵי מוֹתֵךְ

אֲנִי מְטַלְפֶּנֶת אֵלַיִךְ, אִמָּא, לְסַפֵּר לָךְ

שֶׁנִּקִּיתִי אֶת אֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח, מֵרַקָּתִי אֶת הַסִּירִים וַאֲפִלּוּ

צִחְצַחְתִּי פּוֹתְחַן קֻפְסָאוֹת שֶׁדָּבַק בּוֹ לִכְלוּךְ רַב.

פָּנַיִךְ נוֹהֲרוֹת. אֵינֵךְ

מַכְבִּידָה עָלַי בִּשְׁאֵלוֹת מְיֻתָּרוֹת, שֶׁאֵין לִי עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבוֹת.

*

הַיּוֹם עָנַדְתִּי אֶת עֲגִילֵי הַיַּהֲלוֹמִים שֶׁלָּךְ.

מָרַחְתִּי אֶת הַלִּיפְּסְטִיק הַוָּרֹד

וְתָלִיתִי עַל שְׂפָתִי אֶת

הַחִיּוּךְ:

"הָלוֹ?" –

אָמַרְתִּי, הַלֹּא

בַּטֶּלֶפוֹן אַף פַּעַם לֹא

הִצְלִיחוּ לְהַבְדִּיל.

 

שירת הברבור      למלארמה[1]

 

אִלְמָלֵא הָיָה הַבַּרְבּוּר

שָׁרוּי בְּאִלְּמוּתוֹ

הָיָה שָׁר

וְעוֹנֶה בְּקוֹל

שֶׁאֵינוֹ, נוֹהֶה וּמְבַכֶּה כָּל

שֶׁאֵינוֹ רוּחַ, וְעוֹלֶה מִן הָאַסְפַלְט

הַקָּשֶׁה שֶׁל אֲגַם שֶׁאֵינוֹ

אֲבָל מַרְאֶה

אֶת צוּרַת הַכְּנָפַיִם שֶׁלּוֹ

יָפֶה-

יָפֶה הָיָה חוֹצֶה

אֶת הַשָּׂמִים, מְעֻנֶּה

בְּגַשְׁמִיּוּתוֹ

שֶׁאֵינָהּ, אֶלָּא צַוַּאר אָרֹךְ שֶׁל

צִפּוֹר הָיָה

גּוֹאֶה בַּלֵּב, בִּמְעוֹפוֹ, כְּמוֹ

עוֹד אֶפְשָׁרוּת

שֶׁלֹּא

 

הלאה, שירים, מאת ליאורה בינג-היידקר, הוצאת קשב לשירה, שנת 2012, 36 עמודים