סודות אלי האולימפוס מאת אפי זיו / מידע מקיף וממצה על כל אחד מהאלים

סודות אלי האולימפוס מאת אפי זיו

המיתולוגיה היוונית עדיין מרתקת קוראים רבים ברחבי העולם, ונוכחת בכל תחומי החיים. אך אף אם נדמה שאנו בקיאים בה, יש עוד שלל סיפורים ודמויות שרק מעטים מכירים. ד"ר אפי זיו יגלה לכם את סודותיהם של אלי האולימפוס, בהם זאוס, הרה, פוסידון, האדס, אפרודיטה, אפולו, ארטמיס, הרמס, אתנה, ארס, הפייסטוס, דיוניסוס, דמטר, הסטיה.

אלי האולימפוס מתחקה אחר פולחני האלים ומקורם, מספר את הרפתקאותיהם ומציג את היחסים ביניהם, ואת אלה שבינם לבין דמויות אחרות במיתולוגיה. תמצאו בו מידע מקיף וממצה על כל אחד מהאלים. אין עוד צורך לחפש בנפרד ולדלות את הסיפורים, התפקידים והתכונות של כל אל מספרים וממקורות שונים – כולם מרוכזים בצורה מסודרת ונוחה. תמצאו בו מאות יצירות אמנות מרהיבות שנוצרו בהשראת המיתולוגיה. בספר מפורטים הכללים הפשוטים שעל פיהם תוכלו לזהות את הדמויות ואת הסיפור המיתולוגי עצמו בתוך היצירה.

ספר זה הוא השלישי מאת ד"ר אפי זיו, מרצה וסופר, העוסק שנים רבות בהוראה וכתיבה של תולדות האמנות והמיתולוגיה היוונית. קדמו לו: מיתולוגיה עכשיו, לקסיקון מונחים שמקורם במיתולוגיה, ומשחקי האלים, סקירת המשחקים האולימפיים ביוון בראי האמנות, שניהם בהוצאת דניאלה די-נור.

לד"ר זיו תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מהאוניברסיטה העברית, תואר ראשון ושני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב, ודוקטורט בגנאולוגיה של דמויות המיתולוגיה היוונית מאוניברסיטת American Coastline  בלואיזיאנה, ארצות הברית. הוא שוקד כעת על ספרו הרביעי שיעסוק בהבנה ובזיהוי של יצירות אמנות העוסקות בנצרות.

הקדמה מתוך אלי האולימפוס

א. המיתולוגיה היוונית – ערש התרבות המערבית

לכל עם ולכל אומה בהיסטוריה האנושית היה מיתוס. המיתוס אינו אלא תשובותיהם של בני האדם בתקופה הקדומה לשאלות שהעסיקו אותם, כמו: איך נברא העולם? מי מנהל אותו? מה פשר תופעות הטבע? מי היו אבות האומה?  אפשר לומר, בזהירות רבה, כי המיתוס היווה עבור הקדמונים מעין תחליף למדע של היום – הסבר לתופעות הנשגבות מבינתם.

כיום משמעות המונח מיתוס היא – אירוע או תופעה שלא ניתנים להוכחה אלא מבוססים על אמונה בלבד. על פי הגדרה זו, הדת, כולל הדתות המונותיאיסטיות, והפולחן אצל כל העמים מבוססים על מיתוס.

אם כן מדוע התבלטה דווקא המיתולוגיה היוונית מבין כל המיתולוגיות, והתבססה כמשאב תרבותי של המערב, ששואב ממנה בתחומים רבים כל כך? ולמה אין מיתולוגיה קדומה אחרת שהשתמרה עד היום באופן מלא כל כך ושהשפעתה כה ניכרת?

אנסה לעמוד על כמה מהסיבות שהודות להן המיתולוגיה היוונית מרתקת עד היום ומשפיעה על כל תחומי חיינו.

ראשית, המיתולוגיה היוונית באה לעולם באופן ייחודי ויוצא דופן, באפוסים של הומרוס, הכתובים בשפה עשירה, יפה ופיוטית, ונחשבים למעשה ראשית הספרות היפה והשירה. המשוררים והמחזאים היוונים שבאו אחריו המשיכו לכתוב ואף המחיזו מחזות מחיי האלים והגיבורים  – מחזות שעולים עד היום על קרשי הבמות ברחבי העולם – אנטיגונה, אדיפוס, מדאה, נשות טרויה ועוד. סופרים יוונים נוספים הוסיפו לסיפור המיתולוגי, העשירו אותו והפכו אותו אלמותי.

שנית, הרומאים, אשר שילבו בדתם ובפולחן שלהם אלים מהעמים שאותם כבשו, הטמיעו את המיתולוגיה היוונית בתרבותם לחלוטין. היא הפכה הלכה למעשה, תוך שינוי שמות האלים בלבד, למיתולוגיה הרומית. הסופרים והמחזאים הרומים הוסיפו אף הם תכנים והעלו אותם על הכתב, יצרו יצירות אמנות והעלו על נס את אלי המיתולוגיה היוונית. העולם המערבי נסמך על המורשת הרומית כמעט בכל תחום עד עצם היום הזה, ומאחר שבמרכזה של מורשת זו נמצאת המיתולוגיה היוונית־רומית, הרי שהיא נוגעת לאין־ספור היבטים של חיינו.

פן נוסף שיכול להסביר את כוחה ונצחיותה הוא האנושיות שבמיתולוגיה הזו. העולם המיתולוגי נברא למעשה בצלמם ובדמותם של בני אנוש. במיתולוגיה היוונית אין אלים שהם בני כלאיים, כמו במיתוסים של עמים אחרים. האלים אוכלים (אמברוזיה) ושותים (נקטר), אוהבים ושונאים, צוחקים ומשתוללים וגם שוגים. הם שוכנים במקום מוכר ופסטורלי (האולימפוס) ופועלים בערים ובמקומות אמיתיים ומוכרים. אין כמעט בנמצא אלים מאיימים ומפחידים, אין דמויות מסתוריות ודמיוניות כבאגדות ובמיתולוגיות של עמים אחרים. מפלצות לא קיימות כמעט, והמעטות הקיימות נוצרו רק כדי לתת לגיבורים הזדמנות להוכיח את כוחם ואת עליונותם. כל המכשפות יפהפיות ותפקידו של הגיבור לגבור עליהן, בדרך כלל באופן הרומנטי ביותר.

כל אלה עשויים להסביר מדוע השתרשה המיתולוגיה הזו כה עמוק בחיינו, בתרבות, בשפה, בהשכלה, במדע ובחיי היומיום.

יצירות האמנות שמספרות על דמויות המיתולוגיה הן יצירות מופת הגורמות הנאה למתבונן בהן עד היום ומהוות השראה לאנשי רוח ותרבות בכל התחומים.

בשפת היומיום שלנו אנו משתמשים במושגים רבים הלקוחים מהמיתולוגיה מבלי שנהיה מודעים לכך. הנה מעטים מהם: מוזה, מוזיקה, מוזיאון, נימפה, נקטר, אטלס, עקב אכילס, עבודה סיזיפית, ארוס, אוקיינוס, הים האגאי, סירנות, היגיינה, תיבת פנדורה, תסביך אדיפוס, פאניקה, מדוזה ועוד.

תחומי האסטרונומיה והאסטרולוגיה משתמשים במונחים הלקוחים מעולם זה. כל גרמי השמים – כוכבי לכת, ירחים ומערכות הכוכבים – קרויים על שם דמויות מהמיתולוגיה היוונית־רומית, למשל יופיטר, אוראנוס, נפטון. גם הפסיכולוגיה אימצה לה מונחים מהתחום – תסביך אדיפוס, תסביך אלקטרה, נרקיסיזם ועוד.

כל המטייל באירופה ובמזרח התיכון נתקל שוב ושוב באתרים, בשרידי מקדשים, ביצירות אמנות מן העולם העתיק, במנהגים, באמונות ובשרידי פולחנים המושתתים כולם על מורשת המיתולוגיה היוונית. גם אגדות עמים אחרים מבוססות למעשה על סיפורי המיתולוגיה היוונית.

אופרות רבות עוסקות בסיפורי המיתולוגיה היוונית – אורפאוס ואורידיצ'ה, אריאדנה בנקסוס, הלנה היפה הן רק מספר דוגמאות. בעת האחרונה גילה עולם הקולנוע והספרות מחדש את המיתולוגיה וגל של סרטים וספרים, מהם לילדים, כובש את דמיונם של יוצרי הסרטים: הרקולס, אודיסאוס, פרסאוס, גיבורי טרויה, ואחרים חוזרים לחיינו באמצעות המסך הגדול ודרך ספרים רבי מכר.

ב. ייחודו של הספר

שני דברים מייחדים כאמור ספר זה. ראשית, הספר מרכז באופן מקיף וממצה את כל המידע על כל אחד מאלי האולימפוס בנפרד. אין צורך, כנהוג בספרות הקיימת, לחפש ולדלות את הסיפורים, התפקידים והתכונות של כל אל – כולם מרוכזים בפרק אחד המוקדש לכל אל.

שנית, הספר סוקר יצירות אמנות שנוצרו בהשראת המיתולוגיה, באופן שמאפשר ללמוד את הסיפור המיתולוגי מתוך היצירה עצמה – תוך הכרת הסיפור המקורי – ובנוסף מנחה את הקורא כיצד לפרש את השפה האמנותית, אשר בעזרתה ניתן לזהות את הדמויות ואף את הסיפור עצמו בתוך היצירה.

ישנו חוט מקשר בין הציורים שצוירו על גבי כדי חרס ביוון לפני אלפי שנים לבין יצירות בנושא המיתולוגיה שנוצרו בתקופת הרנסנס והבארוק ואף באמנות המאה ה־20. החוט המקשר הזה, המסייע לצופה לזהות את הדמויות ולהבין את הסיפור המסופר ביצירה, הוא השפה האמנותית.

כדי ליהנות מהיצירה, יש לדעת באיזו שפה אמנותית היא משתמשת. השפה הבינלאומית הזו – אשר אמנים מארצות שונות, שחיו בתקופות שונות ושלא הכירו זה את יצירתו של זה דיברו בה – מורכבת מסימני זיהוי קבועים וברורים. שפת הסימנים הזו נקראת איקונוגרפיה (Iconography) . איקון = תמונה; גרפיה = רישום. האיקונוגרפיה היא ענף בחקר האמנות ובתולדותיה העוסק בזיהוי, בתיאור ובמשמעות של סמלים ונושאים ביצירות אמנות. ה״מילים״ של השפה הזאת הן סימני היכר שמהווים מעין צופן ונקראים אטריבוטים(Attributes) . האטריבוט הוא סמל או סימן שמזהה את הדמות המתוארת. הניתוח האיקונוגראפי מחייב ידע בסיסי והיכרות עם האטריבוטים, משום שעל פיהם אפשר יהיה לזהות את הנושא ואת הדמויות ביצירה.

האטריבוטים נקבעו במשך השנים, בהתאם לתכונותיה של הדמות, לתפקידיה ולאופייה ועל פי אירועים בסיפור חייה.  בחלק מהמקרים האטריבוטים אינם מתארים רק דמויות ספציפיות אלא גם רעיונות ונושאים מופשטים.

עם השנים נכתבו מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים. האמנים בעבר הכירו היטב את סימני הזיהוי האלה ושיבצו אותם ביצירות האמנות שלהם. האטריבוטים עשויים להיות כלליים ומשותפים לכמה דמויות, או ספציפיים וייחודיים לדמות מסוימת אחת.

הספר יעסוק, אם כן, בנוסף לסיפור עצמו גם בלימוד האטריבוטים של כל דמות. ככל שנשים לב לכל פרט ביצירת אמנות, כן יקל עלינו לזהות את הדמויות בה, להבין אותה וליהנות הנאה יתרה בהתבוננות בה.

לא תמיד נמצאים כל האטריבוטים של הדמות בכל יצירה. לעתים די באטריבוט בודד כדי שנצליח לזהות מיד את הדמות.

ספר זה יסייע לקורא לזהות גם יצירות שאינן כלולות בו. באמצעות הסיפורים בספר, יחד עם לימוד האטריבוטים המאפיינים כל אחד מהאלים, יכולים הצופים ביצירות אמנות להפוך את חוויית ההתבוננות לחזקה ולמרגשת הרבה יותר.

ג. מקורות וגרסאות

הומרוס היה המשורר היווני הראשון שהעלה על הכתב חלק מסיפורי המיתולוגיה במאה ה־8 לפנה״ס. במשך כאלף שנה אחריו הוסיפו סופרי, מחזאי ומשוררי יוון ורומא אין־ספור גרסאות לסיפור המיתולוגי. ככל שרבו הכותבים, כן נוספו גרסאות שונות לאותו סיפור ולאותה דמות.

הבחירה בספר זה בגרסה זו או אחרת נבעה משני שיקולים. האחד — מה הסיפור המקובל יותר והנפוץ ביותר ממקור אחד. השיקול השני הוא השיקול האמנותי — בספר מסופרת הגרסה אשר האמנים התייחסו אליה ביצירותיהם. למרות זאת, במקרים אחרים מובאת יותר מגרסה אחת.

ספר זה עוסק רק באלים האולימפיים, השוכנים באולימפוס. האלים האחרים, אלי המשנה, הגיבורים והדמויות הרבות האחרות במיתולוגיה יוזכרו רק ככל שהם נוגעים בקשר ישיר לאלים עצמם. הסיפור המלא של האיליאדה והאודיסיאה, הרפתקאות הראקלס ופרסאוס, מסע הארגונאוטים ועלילות של גיבורים רבים אחרים ראויים ללא ספק לספר בפני עצמם.

המושג ״האלים האולימפיים״ גם הוא אינו קבוע ואחיד. מקובל למנות תריסר אלים בלבד, אך אין אחידות במקורות, בזהותם ובמניינם וקיימות רשימות שונות. לכן אפשר לומר כי מדובר בארבעה עשר אלים ובהם יעסוק הספר. אלים אלה הם דור האלים האחרון והנוכחי מאז בריאת העולם.

ד. המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית

כיום נוהגים להתייחס אל המיתולוגיה היוונית והמיתולוגיה הרומית כאל מיתולוגיה אחת, ואף מכנים אותן בשם משותף אחד – המיתולוגיה הקלאסית. אכן קשה היום להבדיל ביניהן, אך לא כך היו פני הדברים בעת הקדומה. ביוון וברומא התפתחו, זו לצד זו, שתי מיתולוגיות שונות לחלוטין.

הומרוס והמחזאים הידועים באותה עת היו כולם יוונים. הם אלה שהעלו על הכתב את האפוסים הנפלאים ואת סיפורי האלים העסיסיים על פרטי הפרטים שלהם והם אלה שהעשירו את התרבות הקדומה ביוון באופן שאין לו אח ורע במיתולוגיות של עמים אחרים, כולל הרומאים.

הרומאים עצמם פיתחו מיתולוגיה פשוטה ביותר ודלה בדמויות ובמעשי האלים. דמיונם היה מוגבל והם לא כתבו אפוסים כמו היוונים. חלק מהדמויות במיתולוגיה שלהם היו דמויות מופשטות, ללא צורה גשמית מוגדרת. אפילו מינן לא היה ברור. לדמויות במיתולוגיה הרומית לא היו קשרי נישואין של אבות ובנים ואף לא שושלות יוחסין ענפות כמו אלה שהפכו את אלי יוון למשפחה אחת גדולה. לעתים לא היו להם כלל שמות, אלא רק כינויים המגדירים את תחומי פעילותם ואת שלטונם על הטבע ועל חיי האדם. שום אגדות לא נרקמו סביבם. ברומא התרכזו בעיקר באופן שבו יש לחלוק כבוד לאלים וכיצד יש לנהוג בעת טקסי הפולחן. הדת הקדומה, שנקראה ״דת נומה״, על שמו של המלך השני ברומא נומה פומפיליוס, הייתה דת פשוטה, ללא מקדשים מפוארים וללא פסלים שבאמצעותם יכלו לסגוד לאלים. אך הרומאים נהגו לנכס לעצמם את אליליה של כל עיר שכבשו. אלי האטרוסקים הקדמונים ואפילו אלי קרתגו אויבתם היו נערצים על הרומאים. כך התגבשו אט־אט, מכיבוש לכיבוש, דתם וכללי הפולחן שלהם ונוצרו להם אלים רבים שהגיעו ממקורות רבים ושונים.

התמונה הזו השתנתה לגמרי במאה ה־5 לפנה״ס, עת החלו הרומאים להכיר ולהוקיר את המיתולוגיה המפוארת והעשירה של יוון. על פי השיטה הרומית מזה מאות שנים, הוטמעו גם אלי יוון בתוך אלי רומא. ההטמעה הייתה כה מוחלטת וההשפעה כה דומיננטית עד כי הרומאים אימצו את כל הדמויות של המיתולוגיה היוונית, על כל שושלות היוחסין שלה ועל כל הסיפורים העסיסיים. במשך הזמן אף הוסיפו מדמיונם פרטים על הדמויות הקיימות והמציאו דמויות חדשות.

כמעט לכל אל מאלי האולימפוס של יוון נמצא מקביל רומי ודמותו של האל הרומי אוחדה עם האל היווני. כך קרה שאלים רומים קדומים, שהיו כמעט חסרי חשיבות קודם לכן, נוספו לאלי האולימפוס.

יופיטר, האל הרומי הקדום, קיבל את דמותו של זאוס, ונוס – אלת אהבה מינורית ולא נחשבת אצל הרומאים – קיבלה את דמותה של אפרודיטה , וכן הלאה.

יוצא דופן הוא אפולו, אל התרבות היווני, שלא הייתה לו דמות מקבילה אצל הרומאים ולכן אימצו את שמו היווני.

אם כך, נשאלת השאלה כיצד לקרוא לאלים הללו ובאיזה שם להשתמש – ביווני או ברומי. לשאלה זו יש שתי תשובות. התשובה הפשוטה היא לכנות את האלים רק בשם היווני או בשם הרומי אך להקפיד שלא לערבב ביניהם. לא תתואר פגישה בין ונוס לזאוס – אלא רק בין זאוס ואפרודיטה או בין יופיטר וונוס.

אך התשובה הנכונה יותר היא להשתמש בשמות בהתאם למקור הסיפור, היצירה או המקדש. לא ייתכן למשל שברומא יהיה מקדש לאל זאוס — אלא ליופיטר. אין להעלות על הדעת תיאור של קרבות בין יוון וטרויה עם שימוש בשמות האלים הרומים וכן הלאה.

בספר זה ננקטת השיטה האחרונה האומרת כי יש לקרוא לדמות על פי ההקשר, הסיפור, המקור והעניין. לכן מובאים לסירוגין שני השמות – יווני או רומי. במקרה של ציון שני השמות יחדיו, השם היווני יהיה תמיד הראשון בשל היותו המקורי, ואילו השם הרומי יופיע אחריו בסוגריים.

סודות אלי האולימפוס מאת אפי זיו, הוצ' כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 338 עמודים