סלע המחלקות מאת אבנר שיריזלי / מסע האדם אל עצמו

סלע המחלקות מאת אבנר שיריזלי, הוא רומן המגולל את סיפורם של ארבעה נוסעים שאורחות חייהם מסיעים אותם בעל כרחם במסע פתלתול אל עצמם: יואב בן צרויה, שר צבא דוד, דוד מלך ישראל, בת שבע, רעייתו, ונתן הנביא. דרכיהם נפתלות, אורחות חייהם ממריאים לשיאים גבוהים ונוחתים לתהומות עמוקים. מסלוליהם מצטלבים ונפרדים חליפות, פעמים ברוך ועדנה, ופעמים במסלולי התרסקות. במהלך המסע עובר כל נוסע, תמורות ומטמורפוזות, פיזיות ורוחניות, המציגות אותו בעיני עצמו  כפי שלא היה מאמין כלל שיתכן שיהיה כזה, אלמלי יצא למסע.  המקרא, הוא המקור היחידי והבלעדי לאירועי תקופתם של הגיבורים, ואין להם סימוכין מאוששים, היסטוריים, ארכיאולוגיים, או חיזוקים מכתבים וספריות של עמי התקופה האחרים. העורך המקראי מגיש את סיפורו דרך פריסמה צרה מאד המייצגת את השקפתו, האתנית והאמונית. על סמך דברים אלה ניתן להעלות כהשערה, שכל הסיפור המקראי הינו אלגוריה יותר מאשר אמת היסטורית.

הרומן סלע המחלקות מתייחס לאירועי הסיפור המקראי, כאל הוויה אמיתית אך מאיר אותם ומשקיף עליהם מנקודות ראות שונות מאלו של העורך המקראי, כפי שהם עולים בעיניהם, ברוחם ובתודעתם של גיבורי הרומן, בהתאם לאופיים כפי שניתן להבין ולהסיק מן המקרא עצמו. זאת, מבלי לפגום באהבה והכבוד שהמחבר רוחש לתוכן המקראי. דרך מסע זה עולה וצף פשר חדש ושונה לאירועים. נחשפות תובנות חדשות, שמעתיקות את הרומן מעל לזמנו ומעבר לגבולותיו. כל זאת,  בעוד הפשט והדרש של המקרא משמשים אותו כיסוד איתן. הרומן, כיד הדמיון, וברוחו, משלים ונוסך תוכן משלו לחללים שהעורך המקראי בחר שלא לחדור לתוכם.

גיבור הרומן, יואב בן צרויה, שר צבא עשוי ללא חת, אסטרטג וטקטיקן מזהיר, ובו בזמן אינטלקטואל, האיש שהחרב ונוצת הסופר מתחלפות בידיו ללא הרף. איש רוח והגות, ניחן במח חריף ואנליטי שבאמצעותו מעל ולמרות המלוכה, מטביע את חותמו על כל ההתרחשויות בעלות המשמעות של תקופתו. הוא מתגלה כפוליטיקאי מבריק הקורא את ההתרחשויות בעודן באיבן, ומכין את הכלים לקדמן. חודר כפסיכולוג אמון לנבכי נשמתם של עמיתיו, פיקודיו ומתנגדיו, דולה מהם את המיטב, ומשפיע על תגובותיהם ומעשיהם. בכוח הגותו, שוחט פרות קדושות, ומגדל חדשות תחתן, בידיעה ברורה שהוא מקדים בהרבה את זמנו, ובתקווה שאי שם בחלוף העיתים, תהינה להן עדנה.

אף כי תקופה היסטורית בחיי עם ישראל משמשת כרקע לרומן, המחבר מסרב למסגר את הרומן תחת כותרת "רומן היסטורי", הוא  איננו פרי מחקר היסטורי  ואיננו מתיימר לייצג אמת היסטורית וכמובן גם לא פרשנות למקרא. האמת היחידה המחייבת אותו היא זו הפנימית של עצמו, אף כי היא תלויה ככביסה על חבל התקופה שממנה הוא נגזר (מה גם שהאמת ההיסטורית המקראית של אותה התקופה לוטה בערפל סמיך).

אף שגיבוריו שאובים מגלריית התקופה האמורה, ניתן היה לקרוא להם בשמות שונים, להציבם על פלנטה אחרת ובנקודת זמן אחרת והרומן היה עדיין תקף. הגיבורים נושאים את שמם המקורי בתקופתם, על מנת שלא לנתק את הרומן ממקורות השראתו ומן האמפטיה האישית שרוחש המחבר  לגיבוריו המקוריים.

במקביל להשתלשלות עלילת הרומן, שזורים רעיונות, מחשבות והגיגים למין המלווים את המין  האנושי משחר קיומו וכנראה יוסיפו ללוותו, כל עוד הוא קיים. יחסי הגומלין אדם – אלוהים, האם מדובר ביחסי כפיפות, קיום הרמוני, או בתחרות והתרסה של זה כלפי זה, האם האדם גנב את החכמה מעץ הדעת טוב ורע, או שמה הייתה זאת תכנית אלוהית מכוונת. האם הגירוש מגן העדן היה עונש או עזר לטובת האדם, האם אי השוויון הוא כורח מזיק או מניע לקדום האנושות. האם הפטריארכאליות היא באמת טוטליטרית, וכיצד הכוח הנשי פמיניסטי מחלחל בתוך הסדקים שלה במטרה למוססה ולהשתלט עליה. האם גבורה וכוח חד הם, ומה מקום הרוח במשוואה זאת. כיצד מתייחסים זה לזה יצר ויצירה, טוב ורע, חרב וספר, ועוד כהנה וכהנה.

הרומן ממריא ממקומו ותקופתו, וחוצה גבולות וזמנים. הקורא המתבונן סביבו ימצא ללא קושי את עצמו צף מתוך מסגרות הרומן אל הווייתו האינדיווידואלית, וכמו שכתוב בספר, ישלים בעצמו את החללים בין המילים והשורות הכתובות, ובכך ישלים את ההרמוניה בין היצירה לקהלה.   

אבנר שיריזלי (69), תושב מעלה אדומים, הינו מנתח מערכות בעל רקע אקדמי מגוון במדעי החברה. עסק בניתוח פעילות ארגונית ועסקית של ארגונים מגוונים. בצד פעילותו המקצועית עוסק בעשייה ענפה בתחומי האמנויות והרוח: אמנות פלסטית, ציור ופיסול, מוזיקה, שירה וכתיבה. התייחס לעבודתו המקצועית כאל יצירת אמנות, המחייבת הקפדה ושאיפה לשלימות. מעולם לא נכנע בפני ה"בלתי אפשרי" ורשאי להתגאות בכך שבדרך כלל יצא מן המערכה כשידו על העליונה. הוא רואה במקרא יצירה אנושית כבירה המקפלת בין בדיה את חכמת היקום בכלל, והאדם בפרט, כגרגיר בתוכו. מאמין בכל מאודו שלרדת לעמקו ניתן רק דרך התבוננות בעיניים ברות, נטולות פילטרים. פנים רבות לכתוב והן גלומות בתוכו. יבחר לו כל אדם את אלו הנראות לו. 

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "המקרא מאז ומתמיד הילך עלי קסם. דווקא כקורא חילוני, נטול אמונה דתית, ככל שאני מרבה לעיין בו, אני מוצא בו תובנות אוניברסאליות הכלואות בתוך הכתוב ומבקשות להשתחרר מכבלי העורך המקראי השבוי בידי מסורות וטרמינולוגיות דתיות ופולחניות בנות זמנו,  ולהתפרץ למרחב הקוסמי הפתוח. את גדולתו של המקרא אני זוקף לכך שלמרות שבעיקרו הוא כפוף למתודולוגיה תיאולוגית דומיננטית מסוימת, אין הוא מוחה ומשמיד היבטים אחרים שודאי רווחו באותה התקופה מתחת להשקפה המובילה.

דמותו המקראית של יואב בן צרויה ריתקה אותי מאז ומתמיד. רבות תהיתי, על אף שהמקרא מיחס לו כושר ארגוני וצבאי יוצא מגדר הרגיל, הוא תמיד מופיע כשר צבא דוד אך נעדר מרשימת גיבוריו, ואז גמלה ההבנה בליבי שהמקרא, על אף שלא מציין זאת במפורש, כנראה מפני כבוד דוד, מבדל את מכלול כישוריו מכישורי גיבור גרידא. יתכן וגם המקרא מייחס למלך ולשר צבאו שותפות ולא יחסי היררכיה. כך נחשפו בפני תכונותיו הנוספות כמנהיג, כפוליטיקאי, כפסיכולוג, כאינטלקטואל ואיש הגות, איש המוביל רעיון ולא כפוף לדוקטרינה כל שהיא, אדם ששאר רוחו בלבד מוליך אותו ובאמצעותו הוא גורר אחריו את תקופתו. כל אחד מן האלמנטים הללו מקבל ביטוי ברומן ובצידם נדונים אלמנטים נוספים, כגון: מאבק בין תפיסות תיאולוגיות שונות, יחסי מלוכה וממלכה, ממלכה ואמונה, מאבקי מינים, פמיניזם ככוח, מאבקי דורות, יחסי נאמנות, קנאה, אחווה ורעות, שנאה ונקמה, המלווים את האנושות משחר הווסדה.

בנוסף למקרא, הרומן יונק ממקורות הדרש היהודי, מסידור התפילה, ממקורות מיתולוגיות של עמי עולם המקרא: כנעניות, חתיות, פלשתיות, מסופופוטמיות.

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "על שאלה זאת ניתן לשאול שאלת משנה: נטו או ברוטו? ברוטו, מדובר בעשרות שנים מאז שבשעורי התנ"ך בבית הספר התיכון למדתי את ספרי שמואל, אז נבט במוחי הרעיון שאי פעם אכתוב על כך. במשך הזמן, יחסי אל הגיבורים עבר מטמורפוזות ושינויים ביחד עם התבגרותי אני, הפיזית והרוחנית. למדתי לאהוב ולכבד את גיבורי, להתבונן אל תהומות נפשם, להבין את לבטיהם ולחשוף את המניעים להתנהגותם ותגובותיהם, להיות מבקר את התכונות החיוביות, וסלחני, לגבי תכונות שליליות, בחיוב תמיד נמצא קורט שלילה ובשלילי נמצא קורט של טוב.  נטו, ניתן לומר שבעשר השנים האחרונות, מצאתי את עצמי כותב בפועל, כותב ומוחק, נבלם ומתאושש. במשך זמן זה, תוך כדי כתיבה נבטו רעיונות ותובנות חדשות ונמחקו או שונו אחרות".

הספר כתוב בגוף שלישי, לכן שפתו היא עברית בת זמננו, מליצית ומתרוממת מידי פעם, בהתאם לרוח ולצורך, ציטוטי שיחות בין הגיבורים מוגשים באותה השפה אך ישנה הקפדה מיוחדת להשתמש,  ככל שהדבר ניתן, בשורשים ובניבים שאינם זרים לשפה המקראית. ציטוטים ישירים מן המקרא, כמובן, מובאים בלשון המקור המקראי.

הומור רך ועדין השזור בספר לכל אורכו משמש ככפית הסוכר המסייעת לקורא לבלוע את "הגלולות" הרעיוניות, שאפשר ולפעמים קשות לבליעה. 

 

פרק  ט מתוך הספר

תום וטומאה

ירושלים התכרבלה בחיק הלילה, שעריה ננעלו ומן הרחובות כלתה רגל. לא רחש. לא ניד. דממה. האוויר כמו קפא. להט היום אמנם פג, אך חומו הוסיף להלך באוויר. לאורן הרוטט של אבוקות המאור שטרם כבו, שט לו צל על פני מרצפות הרחוב. בשל החשיכה לא ניתן היה לנתק מן הצל את מטילו, ושניהם יחדיו נידמו בתוך עלטת הליל לעוף אגדי ענק שאברותיו הפרושות למחצה תלויות לו מעל גבו, והוא מתקדם בקרטועים ודילוגים, כרָחָם המבקש להתנתק מן הארץ ולהמריא, אך כובד משקלו שב ומטיחו ארצה. היה זה נתן ששב מארמון המלך אל ביתו, כרסו מלאה מסעודת הערב על שולחן המלך, אך לבו כבד עליו בידעו שהנה עוד רגע קט יפגוש בפניה החמוצות של רעייתו וייאלץ לגמוע שוב את כוס נרגנותה. בעצב חשב על המיטה הקרה שתהא מנת חלקו לאחר מכן. "ניחא," ניחם את עצמו, לפחות דבר קר אחד שיפיג את יקוד היום ואת היין שעדיין רותח בדמו.

נתן היה מודע לעיוותי גופו שנגרמו אולי מחולי שלקה בו בילדותו. לא אחת תמה מה ראתה בו זוגתו הצעירה ממנו בשנים, נערה יפה ורעננה בשיא עלומיה, שנאותה להינשא לו. נכון, לא הייתה בת למשפחה רמת יחס, ילדותה לא הייתה סוגה בשושנים, אך גם מחזרים נאים ומבטיחים לא חסרו לה. מתחילה היה סבור שענוותו, למדנותו ונעימות הליכותיו כשהיה עוד בחֶבֶל נביאים משכו את לבה, שכן היא הייתה יוזמת היחסים ביניהם – מה שבמצבו הוא לא היה מעז לעשות. לימים התחוור לו שרעייתו הבחינה בעניין שמגלה בו דוד, וסימנה לעצמה את הנישואים כהזדמנות להסתופף בארמון המלך ולגעת בשמץ מאבק התהילה.

באמת, בראשית דרכם המשותפת, בתום לבו, נהג נתן מדי פעם לפקוד את בית המלך בלוויית רעייתו הטרייה, בעיקר מתוך גאווה, כמי שחוגר חגורת פאר למותניו ומתהדר בה כטווס בלול תרנגולות; שיזינו הבריות עינם בו ויראו כמה נאה היא לו ונאה הוא לה. עד מהרה התחוור לו שגם חגורתו הנאה מתבסמת ממבטי ההערצה השוזפים אותה מכל עבר. ולפתע נעשה לה צר המקום על מותניו, והיא נוטלת לעצמה חופשיות יתרה, יוצאת ובאה בין אנשי החצר כאילו מקומה שמור לה בזכות עצמה, ולא כבת לוויה הנזהרת בכבוד בעלה.

כשעמד נתן על מניעיה וכוונותיה, הכריעה מידת הקנאה את כף הגאווה ונמנע מלקחתה אל בית המלך. ידע את חמדנותם של באי החצר וחרד שמא תיפול מרצונה או שלא מרצונה ברשתה של עינא בישא. הוא, עד שזכה בה, לא היה מוכן להפסידה. מכאן ואילך בילתה את רוב זמנה ספונה בביתה כזמיר הכלוא בכלובו. ככל שיותר חדר להכרתה שחלומותיה הוורודים כלים לנגד עיניה כעשן, כן גאו בקרבה רגשי האכזבה המרים עד כי הפכו למרה שחורה של ממש. תחילה נעשתה נרגנת ובעלת טרוניה, לאחר מכן בוטה ומרירה, ולבסוף זעומה וקוצפת. כל המתנות והתשורות שהביא לה בעלה בכוונה לרצותה ולפצותה היו ללא הואיל, ולהיפך, עוררו עליו עוד יותר את זעפה.

את הפורקן למצב רוחה העכור, מצאה בהתמכרות להנאת האכילה. אכלה מכל הבא ליד, לא כדי להשביע את רעבונה, אלא כדי לרצות את עצביה המתרופפים. עם הזמן הועם יופייה, גזרתה הנאה הושחתה, סנטרה שקע לתוך חגורת שומן והעלתה פימה עלי כסל. "במה חטאתי ומה פשעי שאני ראוי לעונש זה?" הרהר נתן במר לבו.

בטרם הגיע אל סף ביתו, הגיחה דמות מאחורי אחד הבתים וחסמה את דרכו. על פי השמלה שלבשה, ניכר בה כי אישה היא, ראשה ופניה לוטים ברדיד הדור שהותיר רק חרך צר וגילה שתי עיניים צעירות שבהקו לאור האבוקה המרצד. "הו איש האלוהים הקדוש!" קראה לקראתו הדמות, אחזה בכף ידו, הסיטה מעט את שולי הרדיד מעל פיה ונשקה לה. המאורע הבלתי צפוי הסעיר את לבו של נתן, ומגע שפתיה הרכות של האישה כמו צרב את כף ידו והצית את דמיונו. "מי את, אישה, ומה שאלתך?" ניסה לשוות לקולו נופך מרות אבהית, אך הרטט בקולו הסגיר את סערת רגשותיו.

"אמתו של איש מידות אנוכי, והוא שלחני להביאך אליו להביא מזור לנפשו העייפה."

"דווקא עכשיו, באישון לילה? האין הדבר סובל דיחוי עד מחר?"

"לדברי אדוני, מחר עשוי להיות מאוחר מדי, לדבריו, אפשר שגם הלילה כבר מאוחר מדי."

"מי הוא אדונך? ומה מעיק על נפשו, בתי?" ניסה נתן לחדור במבטו מבעד לסדק הצר שהותירה הרעלה.

"אנא, אדוני, אל תביט בי בעיניים כאלו," פנתה האלמונית אליו בקול רווי תחנונים, "מבטך זה מטיל עליי אימה."

"מפני מה?" תהה נתן.

"כך מביט הזאב בשה בטרם יהיה לו לטרף."

נתן הצטחק והסיר עיניו ממנה. "לו יהי כדברייך," אמר, "אך טרם ענית על שאלותיי."

"צר לי, אדוני, אך אינני רשאית," השיבה האישה בענווה. "אדוני השביע אותי שלא לגלות דבר שלא בעתו כי הרי אתה יודע, אלף עיניים ללילה וריבוא אוזניים לכותל." באמרה זאת, אחזה רכות בכף ידו הגרומה והחלה צועדת בלאט לאחוריה, מישירה מבט תמים וחם אל עיניו, מושכת אותו בעקבותיה כבוחנת את נכונותו להמשיך ולהלך עמה.

אותה השעה לא ידע נתן אם היה זה מגע כף ידה הענוג שריתק אותו אליה או מבטה הרך והתמים שהילך עליו קסמים. ההיה זה פרי סקרנות גרידא או שמא נימים מכושפים שריתקוהו אליה? צעד עמה ולא חש את מדרס כפות רגליו על אדני הסמטה, כאילו שקעו בתוך פלומת ענן, והאישה המושכת אותו בעקבותיה נתחלפה בעיניו לערפילית לבנבנה השטה עמו ברקיע האפל.

הצמד נבלע באחת הסמטאות, בית נתן כבר נעלם מאחוריהם. האישה אחזה אמיצות ביד נתן והחלה נוהגת בו סחור-סחור בסמטאותיה המפותלות והארוכות של ירושלים ללא אומר ודברים, מסמטה לסמטה, ממבוא למבוא. נדמה היה בעיני נתן שהמסע המפרך שנקלע אליו, אין לו סוף, וכבר החל מצר על שהתפתה להתחיל בו. עתה היה הוא שאחז חזק ביד האישה המובילה אותו מחשש שמא יאבדנה ועׅמה יאבד גם הוא. מדי פעם שאל אותה בחוסר סבלנות הולכת וגוברת אם קרבים הם אל יעדם.

"עוד מעט," הרגיעה אותו, "אנחנו כבר קרובים מאוד."

והמסע נמשך ונמשך. "לא ידעתי שהעיר כה גדולה, מפותלת ומסובכת," הרהר נתן.

לבסוף נעמדה האישה במבוא חשוך ושלפה מבין קפלי שמלתה רטייה שחורה, "כאן עליי לקשור את עיניך," אמרה ברוך וברוב חן. נתן הנדהם ניסה לסרב, אך היא הוסיפה ואמרה במתיקות: "אדוני ציווני לכבד את רצונך, ואם אינך מוכן להיעתר לבקשתי, עליי להניח לך ולהיפרד מעימך. אתה תשוב לביתך, ואני אל אדוני, הרי איש אלוהים אתה ואין מורא בלבך. ובכל זאת עליי להזהירך מפני אנשי בלייעל המשוטטים כאן בלילות."

לב נתן נמס בקרבו לשמע דבריה. הבין היטב את מה שגם היא כבר ידעה, שאין כל סיכוי שיוכל למצוא את דרכו בעצמו, וכשאימת בני הבלייעל מרחפת על ראשו ניאות והניח לה לקשור לעיניו את הרטייה ולהובילו הלאה כסומא. עוד זמן מה התרוצצו כשנתן אינו מבחין בין ימינו לשמאלו עד שנשמעה חריקה גואלת של שער שנפתח. עברו דרכו וחצו חצר. דלת נפתחה לפניהם, נתן חש שנכנסו לתוך מבנה והמשיכו לשוטט בתוכו. נדמה היה לו שדרכם עוברת בתוך מסדרון צר ופתלתל. לבסוף נעצרו מלכת. הרטייה הוסרה, ולאחר ששפשף את עיניו, מצא עצמו בתוך אולם שנראה חצוב בסלע, על קירותיו הבלתי מסותתים תלויות אבוקות הזורעות אור עמום. ריח עשן החלב הנאכל בלפידים נמהל בריח הטחב שעלה מקירות הסלע ספוגי המים, בא בנחיריו, ועוררו להתעטשות.

לא נאלצו לחכות זמן רב עד שנשמעה חריקה צורמנית של צירים שכנראה לא ראו שמן מזה זמן רב. דלת עץ עבה וכבדה חשוקה בבריחים נפתחה. דרכה הגיח צלם איש עטוף מסתורין, ראשו מכוסה בברדס עמוק, עשוי אריג גס שגלש עד לגובה כתפיו, במרכזו פעורים זוג פתחי ראייה. מגובה כתפיו ומטה עד לרצפה גלשה שלמה עשויה מקשה אחת שהבליעה בתוכה את מכלול אבריו. על פי קומתו ורוחב כתפיו, העריך נתן שהכפות בתוך השלמה הנו גבר. אכן הוא לא טעה, האיש אמנם לא אמר דבר, אך מבעד לשסע בין קפלי הבגד בצבצה כף יד חפותה בכסיה שחורה, גדולה ומעובה שלא הותירה ספק בזיהוי מינו של בעליה. על אצבעו התנוססה טבעת זהב צרופה מעשה חושב, משובצת באבן אודם מפוארת. באצבעה הורתה הדמות לנתן לעבור דרך הדלת שנפערה. נתן הפנה תחילה מבט שואל לעבר האישה שמשכה אותו הנה, וכשזאת הנהנה בראשה, נתרצה ונכנס בעד הפתח. הדמות המסתורית החליקה אחריו, והדלת הכבדה ננעלה מאחוריהם אגב חריקת ציריה הצורמניים, מותירה את אשת המסתורין מאחור.

מי השתתף באותה פגישה חשאית? האם נערכה בין נתן ובין האיש העלום בלבד או השתתפו בה גם אחרים? האם אותו האיש היה שותף פעיל או שימש רק איש קש להסוואת אחרים? על מה בכלל נסבה אותה פגישה? זאת איש לא ידע. גם נתן לא גילה דבר וחצי דבר מכל אשר התרחש שם ולא סח על כך עם איש מעולם.

ובכל זאת, רמז שהיה עוד מי שידע שמץ ממה שהתחולל באותו אישון לילה, ניתן היה למצוא במה שהתרחש לאחר מכן. גניחות ציריה החורקים של הדלת נשמעו בשנית, ואל חלל האולם יצא נתן ובעקבותיו אותה דמות סתומה. נתן גילה לפניו את העלמה המוכרת לו, אלא שהפעם הכסות היחידה שעטתה לגופה הייתה אותו הרדיד בלבד שהוסיף וכיסה את פניה עד לבלי היכר, ואשר הקיף את צווארה מעורף, גלש מעל כתפיה והתדפק חופשי על חלקת בשרה. גדיליו המתנפנפים עם תנועות גווה, אך בקושי מכסים על ערוותה, שולי הרדיד גילו בנדיבות רבה את קימורי חמוקיה הצעירים והמושלמים שכאילו גולפו תחת מפסלתו של אמן. נדמה היה לו שהיא מחייכת, שעה שנופפה לעומתו ברטייה השחורה, מזמינה אותו לגשת לקראתה. סומק עז האדים והלהיט את לחייו. לבו הלם בקרבו כקרדום כבד ההולם בעץ להפילו. שעה שקירבה עצמה אליו לקשור את הרטייה לעיניו, כאילו לא בכוונה התחכך גופה בגופו. כשחש את אשכולות שדיה מתדפקים על חזהו ואת ירכיה חוככים בחלציו, נעתקה הנשימה מגרונו, ידיו כמו בגדו בו ונשלחו אל מותניה, וכשזו לא מנעה בעדו, הוסיפו כפות ידיו במסען. עד מהרה מצאו דרכן אל ירכיה, שבו ועלו אל אחוריה וננעצו בבשר עגבותיה. כל עוד עסקה בקשירת הרטייה לעיניו, הניחה לו העלמה לעשות בה כחפצו, אך כשסיימה אחזה בכפותיו והסיטה אותן ברוך, קירבה את שפתיה אל אוזנו ולחשה לתוכה: "במקומנו נהוג לבשל את הארוחה ורק אחר כך להסב לסעודה. אם תקיים את חלקך, יהא שכרך הרבה, ואם לאו, מוטב לך שתמחה מזיכרונך את מאורעות הלילה הזה כי כל מילה מיותרת מכל אשר אירע כאן, די בה כדי להפגישך עם בוראך הרבה לפני שהוא מצפה לביקורך. ודבר אחרון, לעולם אל תנסה לבקש להגיע אלינו. אנו נמצא את דרכנו אליך."

נתן שמע רשרוש בדים והבין שבת לווייתו עוטה שוב את בגדיה.

"הרשה לי לאסור את ידיך," אמרה לו.

"על מה ולמה?" שאל נתן בתדהמה.

"כך אהיה בטוחה יותר כשנהיה שוב לבדנו בסמטאות העיר," צחקקה.

נתן הבין שמצבו אינו מתיר לו להתנגד ופשט את ידיו בכניעה. עד מהרה חש את מגעו של חבל חזק, אך בעל סיבים רכים, המתהדק והולך סביב פרקי ידיו. שבוי ונהוג בידי הנערה, יצאו שוב השניים לדרך. להפתעתו, הדרך חזרה הייתה קצרה בהרבה מזאת שעשו תחילה. כשהנערה התירה את קישורי החבל שכבל את כפות ידיו והסירה את הרטייה מעיניו, מצא את עצמו, להפתעתו, קרוב מאוד למקום שממנו יצאו למסעם. לפני שנפרדו, הוציאה הנערה מחיקה חריט כסף גדוש ומסרתו לידי נתן.

"אין זה שוחד למעשיך בעתיד. זה שכרך על שהואלת בטובך לבוא ולשמוע את אשר בלב אדוני."

לא חיכתה לתשובה או להבעת תודה. קלילה וזריזה, חמקה לה לסמטה חשוכה סמוכה ונעלמה מעיניו. אלמלא חריט הכסף המונח בכף ידו, אפשר שגם הוא עצמו לא היה מאמין שכל זה ארע בעליל.

למזלו, כשנכנס לביתו, כבר הייתה אשתו רדומה. נתן עשה ככל יכולתו להיות שקט וחרישי לבל תתעורר. עד אור ראשון התהפך על משכבו הנה והנה. מאורעות הלילה לא הרפו ממנו. ברור היה לו שהחוטים מובילים אל חצר המלך. ניסה להעלות בזיכרונו את כל הקולות שהכיר מן החצר ולא הצליח להתאים אף לא אחד מהם לקולו של האיש – שמן הסתם היה אדונה של העלמה המסתורית רעולת הפנים. ככל שהרבה לחשוב בעניין, כן הגיע לכלל הבנה שהיה משהו בקולו של אותו האיש שאינו כקול אדם רגיל מן היישוב. אף כי היו סמוכים איש לרעו, קולו נשמע כעולה ממעבה האדמה או ממעמקיה של באר. עצם המחשבה, די היה בה להעביר צמרמורת בגופו הכחוש עד כי נדמה לו ששומע הוא את רשרוש עצמותיו הרוחפות מתחת לעורו בהתחככן זו בזו. "אפשר שעיוות את קולו כדי שלא יוכר," עלה בדעתו, "אך לא ייתכן שאדם העושה כן שעה ארוכה לא ייכשל ולו פעם אחת, ודבר זה לא אירע…" צפה לנגד עיניו הטבעת שענד על אצבעו, ניסה בכל מאודו לדלות מזיכרונו אם כבר ראה אי פעם שכמותה באצבעו של מישהו, והעלה חרס בידו.

ברגיל לא חרד מפני החשיכה, אבל הפעם עלטת החדר הטילה בו מורא גדול. חש כאילו יצורים עלומים שלא מהעולם הזה מתרוצצים ומקיפים אותו. כדי שלא לראותם עצם את עיניו, אך ככל שהתגברה עצימתן, כן צפו ועלו לפניו יצירי דמיונו ככתמים וזהרורים המתערבלים אלו באלו בתוך יריעת החשיכה ותוך כדי כך מתגבשים לדמויות אופל הזויות. מפעם לפעם התפוגגו הדמויות ושבו להיות שברירי כתם ססגוניים שנידמו להמון עיניים הנעות וסובבות ככוכבים בעלטת הליל.

רק בטרם עלות השחר גאלה אותו שינה חטופה מייסורי ליל הבלהה.

קולה העורבני של רעייתו הקפיץ אותו ממשכבו: "מה לך נרדם! היצא אלוהיך לפגרה? האם עבודתך כבר אינה נחוצה לו, שהׅנך רובץ סאוב על משכבך?!" נתן שכבר היה מורגל בשכמות אלו, לא טרח לענות לה. לאֶה, ובאי חשק מובהק, קם, שירך רגליו לקיטון הרחצה וניגש לשולחן להסב לארוחת שחרית.

בהכירו את טבעה הנרגן של רעייתו, ידע שקיתון השחרית שיצקה על ראשו אינו אלא המנה הראשונה, ולפיכך ישב רכון ראש, כמי שמכין עצמו למכה המתרגשת. ברם, לתדהמתו, את אשר יגור לא בא לו. רגיל היה לשמוע את הכלים ניחתים בעצבנות אל השולחן, אך הפעם הונחו אלו עליו ברכות ונחת. הלחם, החמאה ושאר מאכלי השחרית עלו על השולחן בעדנה וברוך כפי שלא זכר זה זמן רב.

תמה, הרהיב עוז, הרים ראשו והגניב מבט סתום אל פני זוגתו, כלא מאמין למראה עיניו. נדמה היה לו שאף היא מביטה בו במבט מצועף. דמעה זלגה מזווית עינה והתגלגלה על שמנונית לחיה. וכשנפגשו מבטיהם, מחתה את הדמעות מעיניה, ובקול רך וחנוק מבכי פנתה אליו: "הבט נא, נתן, וראה מה עלה לנו. כשנישאתי לך, הייתי כלה תמירה ורעננה, אוהבת חיים ודבקה בהם. הייתי יפה, משוש עיניהם של צעירי הכרך. האמנתי והשתוקקתי שהחיים שכה אהבתי ילטפוני, יברכוני וישיבו אהבה אל חיקי. וראני עתה, מה נותר מזיו עלומיי?! אני, שהייתי כתמר, הפכתי לנאד בלוי, למחבצת חמאה חבוטה. במר לבבי, תליתי על ראשך את הקולר לאסוני. אני מביטה בך, נתן, וחושבת, מה לי כי אלין עליך? הן גם אתה לא קצרת ברינה את הפירות שזרעת. מיום שדבקת בחצר המלך, תורתך שהייתה מרגליות בפיך, הפכה לפיגולים, רצונותיו וגחמותיו של המלך הופכים בפיך לדבר אלוהים, ובנותר מזמנך, הנך מכלה כוחך בהרבצת תורה לבניו שאין מעייניהם נתונים לכך, והוא עושה אותם כוהנים לאדוני. מקומו של שמואל הרואה בלב העם ובלב המלך שמור דווקא לגד החוזה, שלבו פתוח לכול, אינו מלקט פירורים בחצר המלוכה, אינו מבקש דבר מידי אדם ואינו מוכר את תורתו ואת חירותו. נתן, החיים זרמו לצדנו, אך לא מנו אותנו בחשבונם. ימינו כלו להם מבלי דעת. בלאט ניגרו להם טיפה לטיפה, אגל לאגל ונאספו לחיק הנשייה שאין ממנה חזרה. מה עוד נותר לנו אם לא אתה לי ואני לך?"

לא אחת, בייחוד כשהיה שרוי על משכבו נים לא נים טרדו מחשבות מעין אלו את שלוותו, אך נהג לטאטאן בקש. ועתה, דווקא משום שהכיר באמיתותן ובכנותן, ומשום שנחצבו ישירות מלב כואב, תססו הדברים כיין בנשמתו. כבר עמד לפתוח את סגור לבו בפניה ולגלות לה את דבר הפגישה הלילית המשונה שחווה אמש, אך ברגע האחרון נרתע, "שהרי אחר טיפה בודדה עוד אין מברכים 'נותן מטר בעתו'," חשב בלבו. במקום זאת, קם ממקומו, ניגש אל רעייתו, ליטף בעדנה את שיערה שיבש וכבר נתלו עליו פתילים של שיבה ולחש על אוזנה: "הסירי דאגה מלבך, עוד לא הכול אבוד. אמנם בבדינו קמלו מעט העלים, אך טרם יבשו שורשינו. עוד נוכל לשוב ולשגשג, בטחי בי." רעייתו לא השיבתו דבר, אך נחל דמעות פרץ מעיניה. תוך כדי שניגבה אותן, חשה הקלת מה והאיצה באישה לאכול את פתו ולחוש לעבודת יומו בטרם יעשו להם בני המלך האבוסים והמפונקים חג בהיעדר מורם.

נתן יצא את ביתו ושם פעמיו אל בית המלך. לבו כבד עליו וצעדו כבד עוד יותר. עד כדי כך הייתה לו לזרא מלאכת חינוך בני המלך, שניסה להאריך ככל שרק ניתן את שהותו בדרך.

"בעוד זה, נפשו ונשמתו מכוונים אל אלוהיו שבשמים, בניו רחוקים מעול תורה ומצוות, כרחוק מזרח ממערב," חשב בלבו. "אלמלא מצוות אביהם, לא הייתה רגלם פוקדת את רצפת חדר הלימוד. וגם כשכבר שרויים הם בו, אין לבם נתון ללימודים כי אם למשחקים שחוקים, ושאר מעשי היתול וליצנות… ומכולם מפליא עשות בן הנכרייה, אבשלום, העלם הגנדרן יפה התואר. מפני פוחח זה יש להישמר יותר מכל היתר, שכן אוזנו כרויה לדבר תלמוד, אך לא לשם לימוד תורה ולהדרה, כי אם כדרך המינים, הנוהגים להעמיק ולִשְנוֹת בלימוד, לא כדי לקיימו, אלא על מנת לעקשוֹ. פוחח זה נתברך בכל מידות הנחש, ערמומי ופיקח, חמקמק וחלקלק, בלוטותיו מלאות ארס, ובעיקר, מתחפר, זומם, ונוכש מן המארב… לפלא הוא בעיניי," הוסיף נתן לתהות, "בעוד שאחיו קיבלו עליהם את המינוי לכהונה במורת רוח גלויה, דווקא הוא – בן הנכרייה, שסוד גלוי הוא שעדיין עובדת בסתר את אלוהיה, ושהוא עצמו אינו חשוד כבעל אמונה מפליגה בקדוש ישראל – גילה עניין רב בתפקיד, למד אותו לכל כלליו ודקדוקיו ואף החל לעשות בו חיל, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מעודד את הזקוק לעידוד, מנחם את הראוי לנחמה, מוחל על חלקו במנחות, ותור דורשיו הולך ומתארך."

בעודו בדרך, מנוי וגמור היה עמו לדון עם תלמידיו בשבחי האמונה. ומי כאברהם אבינו ראוי לשמש דוגמא ומופת לכך? ואיזה מאורע יותר מסיפור עקדת יצחק יש בו כדי להמחיש זאת? ואכן בדיוק כך תיאר לתלמידיו את ההתגלות האלוהית המבקשת לנסות את אברהם אשר נדרש לקחת את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק שנולד לו בערוב ימיו, בנה יחידה של שרה אשתו שילדתו בזקנתה המופלגת ולהעלות אותו לעולה במקום אשר יורה לו. ואברהם, ברוב צדיקותו, לא הרהר בדבר פעם שנייה, נחוש ונחרץ לעשות רצון קונו, לקח את בנו, את האש והמאכלת ויצא לדרך… רק כשהגיעו למקום וכבר ערך את המזבח ועקד עליו את בנו ונטל בידו את המאכלת לשחטו, התגלה מלאך האלוהים, והניאו מעשות את מעשהו.

בעת סיפור המעשה עקב נתן אחר האותות שנותן הסיפור בפני תלמידיו. במיוחד התעניין בתמורות החולפות על פני אבשלום, וראהו מקשיב בתשומת לב מרובה, גומע בצמא ובולע כל מילה ומילה.

כשסיים, חיכך ידיו בסיפוק ושאל: "היש גילוי אמונה גדול מזה? ויותר מזה מלמדנו המעשה, ששכר אמונה – גאולה." לפי תומו, סבר שבתובנה זאת נחתם השיעור. ברם, את אשר יגור בא לו. לאטו התרומם אבשלום ממושבו והעיר: "סבור אני שאברהם לא ירד לעומקה של האמונה. לכן אמונתו פגומה, ועל כך שילם מחיר יקר שלא יסולא בפז. ואם לזאת ייקרא גאולה, אז מהו עונש?"

"מאין אתה למד את כל אלו?" שאלו נתן, ובפניו ניכרו אותות הסערה העתידה להתרגש.

"כדי שאמונה תהיה שלמה," הבהיר אבשלום, "שניים צריכים לחבור לה יחדיו, האחד, המאמין, והשני, מי שראוי להיות הנאמן. אברהם ללא כל ספק האמין בכל לבו באלוהים, ובזה תרם את חלקו, אך האם האל הזה היה ראוי לאמונתו? אני בספק גדול. הרשאי הנאמן להעמיד את מאמינו במבחן שאין ממנו דרך חזרה ושלאחריו יעמוד עירום ועריה?"

"על מה אתה מדבר?!" הזדעק נער קטון, שמנמן, עגלגל פנים וסמוק לחיים שהצטרף אך לפני זמן קצר למעגל הלומדים, "הרי הנער לא מת, ושניהם שבו על עקבותיהם בריאים ושלמים."

נתן הנהן בראשו, ניגש אל הילד וטפח על שכמו בחיבה.

"ואני אינני בטוח בזאת כלל," עמד אבשלום במריו והמשיך במתק שפתיים: "השניים אמנם יצאו לדרך כאב ובנו. האומנם גם שבו כאב ובנו? נכון, הנער לא מת, אך אביו איבד אותו לנצח. הנער לא מת, אך מוטב היה לו מת כי איזה חיים נכונו לו אחרי שכבר חש את מאכלת אביו על צווארו? וכשישובו לביתם, איזו אישה תמתין לאברהם בפתח האוהל? וכיצד יחיה עמה את שארית ימיו לכשתדע אל נכון מה היה יעד הטיול? היכן אפוא הגאולה שנגאל? ניסיון אומלל זה העמידהו כתרנגול שנוצותיו נמרטו בטרם שחיטה ולא אחריה. אם האל הנאמן לא העלה זאת בדעתו, שומה היה על אברהם לחשוב ולהרהר בדבר בטרם מעשה ולא אחריו. מאחר ששניהם לא עשו כן, נותרה האמונה פרוצה, חבולה והרת אסון.".

מאחר שהתשובה ניטלה מפי נתן, החל הזעם מחלחל בעורקיו, אות וסימן לכך היה מלמול לא ברור שדובבו שפתיו, לקול צחקוקם של תלמידיו. כנראה משמים ריחמו עליו, ושוב, אותו דרדק כדורי שאך זה עתה נכנס בעול לימוד תורה, קם לעזור לרבו.

"כל המעשה, קשה ככל שיהיה, נועד להעביר אלינו מורשת העוברת מדור לדור שכל תכליתה ללמדנו לדבוק ולהתחזק באמונתנו ולהבין שאלוהינו גדול. וגם כשהסכין כבר מונחת על הצוואר, ישועת אלוהים כהרף עין."

נתן נחלץ מן המבוך בעור שיניו ושיבח את הילד על תבונתו. הוא הציגו כדוגמא ומופת לאחיו וסיכם את תלמוד יומו בהפטירו שאת התורה יש ללמוד לשמה ולא כנגדה.

בין כה וכה השמש כבר ניצבה במרום השמים, והכול התקינו עצמם לילך לסעודת הצהריים על שולחן המלך. בדרך אל אולם הסעודה שוב עלו וטרדו את דעתו זיכרונות ליל אמש. "אחרי הכול, הדבר שנתבקשתי אינו קשה, ואף אינו דורש ממני לעשות שקר ומרמה. כמו כן אין בכך דבר וחצי דבר כנגד המלך ואינו פוגם כהוא זה בנאמנותי לו," שכנע את עצמו. ובכל זאת, כל עוד לא ידע אל נכון את מי אכן ישרת הדבר וכיצד, לא היה שלם עם עצמו והתלבט ארוכות כיצד ינווט מעשיו מכאן ואילך. "עיניך בראשך," הדהד קולו העמום של נושא השלמה והדהד באוזניו, "ודאי מעצמך תבין את חשיבות הדבר."

תרועת חצוצרה בישרה את כניסת המלך להיכל. הקרואים נעמדו על רגליהם. המלך תפס את מקומו בראש השולחן, קידש על היין והמשיך במזמור האהוב עליו, זה שנתחבר בראשו בטקס פדיון בנו בכורו אמנון. "אדוני רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני…" וסיים ב"שבתך ומשענתך המה ינחמוני סלה." שתה מגביע היין המונח לפניו, וכמוהו עשו יתר המסובים. התרווח על מקומו וסקר ברוב עיון את שולחן הנשים שכנגדו, בחר באחת מהן והזמינה לשבת לשמאלו. על פי רוב הייתה זאת האישה שעמה בחר לחלוק את לילו.

האות להגשת הסעודה ניתן ונערים החלו מתרוצצים בין השולחנות, נושאים קדירות ומגשים עמוסי כל טוב ומשרתים את הסועדים לקול שירה ונגינה. יין ניגר כמים לכל דורש.

אותו היום היה אחד מימי ראשית האביב הידועים בכינויים "ימים משוגעים" על שום שימי חום וקרה מתערבבים בם חליפות. זה היה מן החמים שבהם.

את שעות בין הערביים בילתה המשפחה המלכותית בין ערוגות גן גג הארמון, שם נפשו מעט ונתנו מרחב ומרגוע לכרסים יגעי הסעודה. נשות המלך, בקרב נערותיהן, מצאו להן פינות חמד להפיג בהן את שממונן, והמלך, כפרפר חופשי, ריחף מאחת למשנה, עלז והצטחק בחברתן. במסע דילוגיו פגע בנתן והזמינו לארח לו לחברה. עודם פוסעים בנתיבי הגן, נזדמנו אצל בת שבע שישבה בחברת שתי נערותיה ובנה עול הימים שלמה. דוד לא החמיץ כל הזדמנות לגלות את החיבה היתרה שלבו רוחש לה, אימצה אל לבו, נשק רכות לשיערה והתבשם מלוא נחיריו מניחוח הכופר המיתמר ממנו. המלכה השפילה עיניה בצנעה, כרעה על ברכה, נישקה את ידו ובירכה ברוב חן את בן לווייתו הנביא.

מיום שהצטרפה למשפחת המלוכה, טרחה בת שבע לעשות כל אשר לאל ידה להיות ראויה למעמדה החדש. בשקידה רבה למדה מפי נתן את דת ישראל ואת חוקיה והקפידה ללכת לאורה ולמלא אחר מצוותיה. ואת אשר למדה היא, טרחה ללמד לבניה כדי שיגדלו כבנים הראויים לאביהם. נהגה בענווה והצניעה לכת. הייתה מאירת פנים וחולקת כבוד לכל אחד ואחד. נראה היה כאילו התערתה רובה ככולה באורח חייה החדש, אף כי היו כאלו שסברו שהתנהגותה אינה אלא העמדת פנים וסנטו בה שלא בפניה.

כשהחזיר דוד עיניו ממנה, נפל מבטו על שלמה, ומבטיהם הצטלבו. לרגע הרצינו פניו. אמנם בגר מעט ונהיה לנער, אך נותר שמנמן ועגלגל כעגל מרבק. ראשו עדיין גדול לעומת גופו, והמבט, שוב אותו מבט, הסוקר כמגבוה ונראה כחודר ומעמיק ראות לפני ולפנים. המבט שמאז מעולם הטיל עליו יראה הקפיץ את רוגזו, אך מיד שינה טעמו וכבש את יצרו. "במה אשם הילד ומה חטאו?" חשב כמכה על חטא, סמך ידו על ראשו, הקיש רכות באצבעו על קצה חוטמו ונפנה אל נתן: "נער זה נתון בידך, הריהו כניר בטרם חריש. חרוש בו וזרע שיגדל אל חיטה ברוכה ולא אל שדה חרול ודרדר."

נתן השתהה בתשובתו, הביט לימינו ושמאלו וראה שמלבדם אין איש. מבטו נפל על פני בת שבע, נתן לבו לחיוך המבויש הכבוש בין זוויות פיה וענה את המלך: "אל יחטא אדוני המלך בשפתיו. הרי הנער כתפוח בין עצי היער, גומע בצמא דבר תורה, בר אוריין היורד לחקר הדברים ופשרם. לו ימשיך כמו שהתחיל, לגדולות ולנצורות נועד." המלך טפח קלילות על כתפו, "נתן, הרי לבני אתה מחמיא, אל תעשה זאת כנכלם," אמר, ופניו נהרו כאילו משוחות היו בחמאה ודבש.

מן העבר שמנגד שט לעברם אחיתופל, הלוך וטפוף בתוך שלמת חור ששוליה תכלת, רקומת פרחי זהב וכסף הגולשת לו מצוואר עד קרסול, במתינות ובנועם, כולו אומר הוד והדר, כיאה ליועץ המלך הנערץ שעל פיו יישק כל. "שמא זה הוא האיש?" חכך נתן בדעתו.

מעברו האחר של השביל הבהיקה עטרת תלתלי ראש אבשלום, עלם חמודות, תמיר ובנוי לתלפיות.

"אף שמעולם לא הרבית לדבר בשבחי עלם זה," נפנה דוד אל נתן, ומבטו נח על אבשלום, "תודה, שאין כמוהו לכהונה."

"אכן את התפקיד הזה הריהו ממלא ללא רבב," אישר נתן ביובש ובלא חמדה.

אבשלום קד לפני המלך וניגש לנשק את כף ידו. דוד לא הסתיר את החיבה היתרה השמורה עמו לבנו יפה התואר ושאלו לשלומה של תמר אחותו שמאז המקרה המביש שעשה בה אמנון בכורו, הייתה ספונה בבית אבשלום אחיה. הוא אספה אליו ודאג לכל צרכיה ומחסורה ונסך רוגע על נפשה הנסערת.

"יתברך האל, שלומה שפיר, הצבע שב לפרוח בלחייה, הברק חוזר לעיניה, דומה שהיא מתעשתת וחוזרת לעצמה."

"לזאת הנני מייחל ומצפה בכל לב," השיב דוד.

"אם יותר לי, אבי, בקשה לי אליך."

"שאל נא, בני."

"ידוע תדע כי חוגג אני את חג גז עדרי, ומה מאוד ישמח לבי אם יואיל הוד מלכותו, ביחד עם אחיי, לחגוג עמי בשמחתי."

"מה מאוד הייתי שמח לעשות כן," ענה דוד במלאו פיו שחוק, "זה שנים שלא אחזה כף ידי בתער הגוזזים." אמר והגניב מבט שואל לעבר אחיתופל. הלז, השהה תשובתו, תוך כדי שהוא פוכר את אצבעותיו, כנאה למי שמכיר בערך סחורתו ואינו מזדרז להשליכה בעבור פרוטות. ולבסוף אמר: "אף כי המאורע ראוי ביותר, המלך וכל כבודתו אך יהיו לטורח על אבשלום ביום חגו, וענייני המדינה דוחקים ובוערים, לא הייתי מייעץ למלך לעשות כן לעת הזאת."

אבשלום הבחין שהמלך נוטה לקבל את עצת יועצו והוסיף חלקלקות: "אם כך, אל נא תמנע מאחיי לחגוג עימי. ואין נאה יותר מאמנון בכורך למלא את מקומך."

"לא זה לא הוא," ביטל נתן את הרהורו הקודם, "אין כל דמיון בין קולו של ההוא לקולו של זה."

"אכן הצעה נאה," התערבה בת שבע, "יחגגו כל בני המלך יחדיו ותשרה האהבה ביניהם."

אחיתופל לא הוסיף לדבר בעניין, והמלך נעתר לבנו, שנפרד בקודו שנית, והמשיך בדרכו.

"נערה אומללה," הוסיפה בת שבע במנוד ראש לאחר שהתרחק מהם, "כבר חלפו שנתיים מאז המעשה הנואל, ויש להעלות על נס את אורך רוח אבשלום המטפל בה באהבה ובמסירות וגם את שאר רוחו שכבש כעסו כנגד אחיו שפשע בה." אחיתופל הניד ראשו בעצב, אך לא הוסיף מילה, חבר למלך ולנתן והמשיכו יחדיו בטיול בין הערביים בשבילי גן הגג המפואר.

למחרת היום פקד יואב את ארמון המלך. כדרכו, קיבלו דוד במאור פנים ובדבר היתול רווי קורטוב של עוקצנות: "ברוכה הרוח שמסיעה אותך הנה לפרקים."

"הממלכה גדולה, מלכי, כמעט איני מוצא רגע פנוי לעצום עין." ענה יואב אגב אנחה מעושה והמשיך: "איני רגיל לשקט הזה מסביב. דומה כאילו הבית ננטש מיושביו."

"הימים ימי חגיגות ראשית הגז, השכחת? כל בניי יצאו לחגוג יחדיו."

"והיכן? אם יותר לי לשאול," הקשה יואב.

"אצל אחיהם אבשלום."

פני יואב קדרו בשמעו זאת. המלך ראה את התמורה שחלה בפניו ושלח לעברו מבט תמה. "אני מקווה ששלחת עמהם חוליית משמר."

"לשם מה?" צחקק דוד, "מדוע להעיב על שמחתם במעשים מופרכים, מעוררי חשד."

"אשמח לשמוע מפיך שאמנון אינו ביניהם," הוסיף יואב.

"אמנון בראשם," השיב יבשות דוד שכבר הבין לאן חותר יואב.

"הזעק מייד את הכרתי והפלתי!" קרא יואב, "אני אעמיד הכן גם את חילות המצב המכתרים את ירושלים."

"סבורני שלשווא הנך נזעק הפעם, יואב. שנתיים כבר חלפו מאז התעמר אמנון בתמר. במשך הזמן היו לו, לאבשלום, הזדמנויות אין ספור לבצע בו את זממו אילו אכן זמם דבר מה."

"זוהי בדיוק שעת הכושר לה ייחל, דוד, ואתה הגשת לו אותה על מגש של זהב. משך שנתיים טיפח את תמר בביתו על מנת להשכיח את הפרשה מלב, אך כל הזמן הזה שמר את הדבר בלבו. תמה אני עליך, המלך, במות אבנר קללתני קללה נמרצת ולא חסכת גם מזרעי אחריי, ניחא, הרי ממילא אינני מאמין בשכמות אלו. אבל שאתה, במו ידיך, תהרוס את ביתך? לזה לא פיללתי."

אכן לא חלף זמן רב עד שנשמעו מבחוץ זעקות שבר שהציפו כגל עכור את הבית פנימה והטילו בעתה ביושביו: "הרג אבשלום את כל בני המלך!!!" קראה השמועה. המלך הנבעת שלח מייד להזעיק את הכרתי והפלתי משמרות ראשו. יואב שלח בחפזה את אבישי אחיו להזעיק את חיל המצב המכתר את ירושלים. ואז פרץ לארמון בריצה כאחוז טירוף יונדב בן שמעה, אחיין דוד, רעו הטוב של אמנון, ובפיו בשורה מקלה: "אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו, כי אמנון לבדו מת, כי על פי אבשלום הייתה שומה מיום ענותו את תמר אחותו." אכן היה בבשורה דבר מה מקל, אך לא את הזעם והעברה שהיו מנת חלקו של דוד. הוא ציווה את הכרתי והפלתי להביא לפניו מייד את הנער המרצח.

אבשלום, כמצופה, לא המתין לבואם ונס על נפשו אל חיק סבו, תלמי בן עמיחור מלך גשור.

שוב הסב דוד את פניו, נכלם מפני יואב, ושוב טפח זה על שכמו טפיחות עידוד ולחש על אוזנו: "מילה אחת מפי, והנער יובא אליך. אך למענך, לא אעשה זאת."

דוד, שפל ראש, התחייך והנהן בראשו, נפל על צוואר יואב וגעה בבכי.

הנה כך הצטרפה גם אחינועם לרשימת הנשים מוכות הגורל של בית דוד. דווקא בת שבע, הדחויה מחברת נשות המלך, אירחה לה לחברה ונטלה על עצמה לנחמה ולדאוג לכל מחסורה בימי אבלה הכבד, אולי משום שייסרוה כליותיה על שעודדה את המלך לשלח את בניו אל לב פח הרשע שטמן להם אבשלום.

 * * *

כשעלה מאמבט הרחצה, עטה על גופו חצאית בד קצרה, נתן אש בפתילת מנורת שולחן, הניח גיליון חלק לפניו והביט משועשע בנוצת הכתיבה האהובה עליו, נוצת ישי שנותרה מעיזבונו. אחרי שטבלה בדיו, החל במלאכת הכתיבה.

זוג זרועות נשיות נכרך סביב צווארו. מגע רך ומלטף של בד צמרירי ורך חכך בגבו החשוף והטביע עליו את חותמם של חמוקי אישה חמקמקים ומתרפקים. רטט נעים חלף בגוו. ולראיה הקולמוס הנתון בין אצבעותיו הרטיט ושיבש במשהו את האות שבכתיבתה נבלם. הרים את קולמוסו, חייך בהנאה ונפנה לסיים את כתיבת המשפט כולו בטרם הניח את הנוצה על כנה.

"מיהו השד הדוחק בך לכתוב ולכתוב ללא לאות?" שאל קול אישה שגוון צלילו הסגיר את חיוכה השובב גם מבלי הבט בה.

"אינני יודע," ענה הכותב, "אך ידוע לי היטב מי היא הלילית העוצרת אותו מכתוב." תגובתה לא איחרה לבוא, ועד מהרה בקע צחוק מתפרץ מגרונו לדגדוג אצבעותיה בצדי גוו החשוף. גבו נפנה לאחור, כה גמיש היה, עד כי נדמה כאילו פלג גופו ממותניו ומעלה משלים סיבוב מלא מעל פלג הגוף שמתחתיו. זרועותיו האמיצות אספו את האישה הרוכנת על גבו ובתנופה קלילה נשאה אליו והטילה על ברכיו, כאילו הייתה אלומת שיבולים שכוחה בשדה. חשוקה בצבת זרועותיו התמוגגה בצחוקה.

"כשההוא, כינה אותך 'רקדן', סקרנית אני לדעת, אם היה זה בטרם או לאחר שראה כיצד אתה מנפנף נשים," צחקה האישה. הבל צחוקה המתגלגל הנשבר אל חזהו העיר אדוות קלות על פני שריריו והעלה בהם רטט. הדבר לא נעלם מעיניה, וציפורני אצבעותיה המגששות ננעצו בשרירי בית חזהו, כאומרת הייתה לשאוב את העצמה הקורנת מישותו ולערותה אל קרבה.

"'ההוא' לא היה סתם קוטל קנים. 'ההוא' היה לא אחר ממלך ישראל, ובפעם האחרונה שכינני כך, כבר רקדן אחר, בשחורים, ריצד במחול נגד עיניו," הצטחק האיש, נושם מלוא ריאותיו, ונוצר באפו את אד גופה החם, מקוטר המור. רכות קירב ראשו אל פניה ונשק ללחייה. צחוק עליז בקע מגרונה כשקצוות זקנו, הלחות עדיין מן המרחץ, דגדגו את קצה חוטמה ולחייה. האיש התרומם ממקומו בקלילות, אוחז אותה בזרועותיו כאילו לא מונחת בין זרועותיו אלא מגילת קלף יחידה, התנהל לעבר חלון החדר הקרוע לרווחה אל חיק הלילה. "ראי מה ענוג הוא הלילה," לחש חרש לאוזנה. רוח אביב חרישית הנידה את שולי הווילון, והאישה גמעה מלוא נחיריה את ניחוח פרחי היסמין רוויי הטל שנשאה בכנפיה.

"כן, אהובי," לחשה, כאומרת דבריה רק לה ולו. באותו רגע ממש, אשכול חדש מפרחי גברת הלילה הזעירים, הנפתחים רק עם חשיכה פיתח אחד מאשכולות פרחיו, והזליף היישר אל חלל החדר את ניחוחו המתוק, המשכר, שאין לעמוד בפניו. "הבה, אהובי," הוסיפה, "נצא אל הלילה המכושף."

הוא עוטה שלמה קצרה ששוליה מתדפקים על ברכיו, היא בשמלת בד אטון צחה ולראשה רדיד משי כחול עמוק הגולש על כתפיה, יצאו השניים אל חיק הליל. חבוקים, יד איש במותני רעותו, פסעו בין ערוגות הגן שפרחיהם הטלולים הזליפו ריחות עדנים אל חלל הלילה החי והנושם.

"יש להישמר מנחשים, שפגיעתם קשה במיוחד בעונה זאת של השנה," אמרה, נלחצת אל גופו. הוא מילא פיו צחוק והשיב: "אל תדברי איתי על נחשים, חבצלת, לא עכשיו שהאוויר רענן ומשכר. על אלה ושכמותם אני משֺיח רבות עם עזור. מזלה של אמא שאינה מעלה כלל בדעתה אילו יצורים רוחשים ממש ברגע זה במטבחה." האיש נדם לרגע, אולי רשף זיכרון חלף במוחו והזכיר לו את מות אביו מהכשת נחש, אולי את החיזיון שהעלתה לפניו באוב הכוהנת המדיינית.

הלילה היה בהיר, הירח מעליהם היה מלא עד כדי מחציתו, ובכל זאת יצק אור נגוהות רך שדי היה בו כדי להאיר את נתיב הליכתם באור בהיר. פוסעים בין הצללים, מקשיבים לרחשי הלילה, ואיש לרחשי לב רעותו, חלפו עברו מעם שער החצר. דרכם חצתה את גדרות הצאן והבקר. הצאן שזה לא מכבר נגזז רבץ דבוקות-דבוקות במכלאותיו בבקשו הגנה האחד אצל חברו, כאילו בושים היו מפני ערוון גופם הגזוז. הבקר, לעומתם, נרדמו על מרבצם ונדמו כגושי צל אפלים פזורים על פני השטח. אי בזה נשמעה פעייה בודדת, געיית פרה ששנתה נדדה או פר שנעור בו חשקו והוא מנסה לעורר לו בת זוג לבילוי לילי.

ידיהם החובקות זה את זו יצאו אף הן למסע שוטטות משלהן. אצבעותיו, כזרועות עכביש, פילסו להן דרך במעלה גבה, גילו את הנתיב העוקף את צלעותיה ומצאו להן מעגן נוח ונעים בפיתולי הקפל שמעליו גולשות שדיה השופעות על לוח לבה. פניה הסגירו את ההנאה המרובה שהסב לה מסע כף ידו החותרת מעל רוך שמלתה אל חלקת בשרה. אנקת הנאה ופורקן נתמלטה מסגור גרונה כאשר התהדקו לבסוף אצבעותיו סביב שדה ומוללו מעדנות את פטמתו. מפעם לפעם עצרו במהלכם, נפנו איש לרעותו ודבקו זה בזו בחיבוק אמיץ, במטר נשיקות ובשפעת גיפופים שאינם יודעים מנוח. לפתע בלם דבר מה נוקשה ומתכתי את מסע אצבעות יואב. הלה שיגר לעבר פני אהובתו מבט שואל, וזו כמי שנתפסה בקלקלתה, השיבה חיוך נבוך ומבויש וחשפה מבין קפלי שמלתה פגיון שלהבו בהק בלובן אור הלבנה.

"המחשבה בלבד שתאבד לי ביום מן הימים מוציאה אותי מדעתי, יואב," החלה לאמר, ודמעות שמו מחנק לגרונה. לאחר שבלעה את הנחשול שהחניק את גרונה ושב הדיבר לפיה, הוסיפה ואמרה ברהיטות וללא מעצור, כאילו חששה מפני הגל הבא שיבוא וישים שוב מחסום לפיה: "לאדם רב מעללים כמוך ובשיעור קומתך לעולם לא יחסרו דורשי רעתו. מי הרדוף נקמה, מי הרדוף קינאה ומי האכול שנאה… כל עוד גאוותך מחנקת את זהירותך, אני ואזלת ידי נעמוד חוצץ מול המוות."

יואב התמוגג בצחוק עליז, אימץ את חבצלת אל לבו בלהט עז והרפה רק כשחש שנשימתה נעתקת מגרונה.

"שאלת אותי קודם לאיזה שד כפוי שבט הסופרים שלי. הנה אענה לך, גם אני יודע שאין חיי נצח, ונביאים, כוהנים, סופרים ובעלי מזמורים יש לרוב, ולכל אחד דבר ללמדנו דעת: מהו רצון האל? מה מעלה את חרון אפו? במה הוא מתרצה? ומה משיב את זעמו? אבל איש לא נתן את דעתו, האם ייתכן שזה היושב על כס כבודו ומשפיל מבטו מטה, ושברוב זמנו מוגיע עצמו בלזעום ולהתרצות וחוזר חלילה, לא יבקש לעצמו קורטוב בידור לשובב את נפשו היגעה? מי שמאמין שהאל זועם, מעניש, ומתרצה חייב להאמין שיש דברים שבגינם הוא מתפקע מצחוק, ועליהם אני שוקד. כמוך בדיוק, חבצלת," הוסיף ואמר בטמנו את הפגיון באבנט הקל שלמותניו, "גם אני חרד שיכלה השמן והאש תדעך בנרי בטרם סיימתי לאמר את דברי לעולם… זה הדבר המריץ את קולמוסי."

רגליהם נשאו אותם בשביל המוביל לראש המצוק ומקהלת צרצרים ליוותה אותם בדרכם. למרגלותיהם נמה תקוע על בתיה, שדותיה וגדרות צאנה, ומעבר מזה נפרש מתחתם המדבר המתפרקד ומתפנק בחיק הליל בכל הודו ויפעתו.

אף שהלילה היה בהיר, השמים מעליהם נראו צבועים כחול עמוק כצבע הרדיד שלכתפי חבצלת. ריבוא רבבות כוכביו זהרו ונגהו מעליהם, כמו מבעד לפרגוד שקוף. שביל החלב בלט בלובנו על רקע כיפת הלילה האפלולית. אור הירח שנחלץ מבעד לערפילית ענן הבליח על ראשי הצוקים, משרטט את תהומות ערוצי נחלי המדבר.

תיקנו להם את מושבם על גבי צפחת אבן שהשמש, המטר והרוחות הקציעוה והחליקוה כשולחן, שולחים מבטיהם לחילופין, ממעונות האדם הנמים בתקוע אל תועפות המדבר השגיא.

"אין כל צורך לבנות מגדלים גבוהים כדי להתקרב לאלוהים," אמר יואב אגב הרהור, "הנה מכאן די לשפוך מבט מטה ולהטות אוזן, וכבר את שומעת את שאונו העמום של כבשן הבריאה שאינו חדל מלנהום."

חבצלת שטחה גופה על גבי צפחת האבן, בעיניים עצומות למחצה, בולעת את אמרי אהובה.

"הבריאה היא כמו שירה," נכנסה לדבריו, "משחתם המשורר את שירו, משול השיר כמגורש וספר שילוחיו בידיו. אין למחברו עוד שליטה בו. מכאן ואילך הוא חי את חייו בקרב ציבור שומעיו, מוביל אותם ומובל על ידם."

יואב הקשיב ונתן קולו בצחוק עליז: "את ודאי צודקת," החרה אחריה. והוסיף לאחר הרהור: "אני סבור שאחרי שלקח מאדם את צלעו, השקיע בה אלוהים את מיטב כישרונו ויצר את האישה, כלילת יופי ושלמות, בכוונה טובה שכאשר אדם ייעור משנתו ויגלה אותה שוכבת למרגלותיו, ישיש עליה כמוצא שלל רב. אבל לא עלה בדעתו שגם בני האלוהים הצופים ממרום שבתם יביטו על בנות האדם יפות התואר, יזנחו אותו לנפשו וירדו ממרומים להתענג עליהן."

"אבל, יואב, אתה עומד להחמיץ את העוקץ. התוצאה הייתה שנולדו נפילים וענקים הידועים בכוחם ובגבורתם – מה שהוא לא התכוון כלל לברוא. וכשנבראו, אפילו החל להתיירא מפניהם. זה מצחיק."

"ודאי," הסכים עמה יואב, "אפילו מצחיק מאוד. ועוד יותר מזה, שווי נא בנפשך, רק לאחר שטעמו מפרי עץ הדעת, הבחינו אדם וחוה בשוני שביניהם, שגרם להם למבוכה לא קטנה וכדי להתגבר עליה הצניעו את השוני תחת עלי תאנה. כשגילה זאת בעל הגן, חרונו לא ידע גבול והטיח לעומת אדם: 'המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?!' וכבר אז, האדם שלא ידע דבר, השתמש בכלל הידוע: 'לעולם אל תישאר האחרון לאשמה; גלגל אותה הלאה. ואם ניתן, השב אותה אל המאשים.' וכך בדיוק עשה: 'האישה אשר נתת עימדי, והדגיש היטב את המילה 'נתת', היא נתנה לי מן העץ, ואוכל,' כאומר: 'אני אשם? אתה אשם!' והאישה שלפתחה גולגלה האשמה, אף היא לא נותרה חייבת ומייד גלגלה אותה הלאה, אל הנחש; 'הנחש השיאני, ואוכל.' אדם הבין שהוא נקלע לצרות וכמעט הטיח בפני בוראו: 'לשם מה נתת לי אותה? קח אותה חזרה!' אבל הנחש שאז עדיין היו לו רגליים, הִסה אותו בדריכה על כף רגלו ולחש באוזנו: 'דום לך! אתה עדיין לא יודע מה עושים איתה. כשתדע, כבר לא תוותר עליה."

חבצלת מילאה פיה צחוק עליז, התרפקה על גוף אהובה החסון והעירה: "ואתה חושב שזה הצחיק את אלוהים באותו הזמן?"

"הנה, את צחקת. לו אני במקומו, באותו המעמד ודאי הייתה קודחת אש באפי, אבל אחר כך, במחשבה שנייה, הייתי מתפקע מצחוק."

שבוי בקסמה, משך את ראש חבצלת אל חיקו, הסיר את רדידה מעל ראשה, הליט בו את פניה והשקיף על חיוורונן הצף מבעד לכחול הרדיד. "כמה יפה את!" רחשו שפתיו, "אלוהים, כמה שיפה הנך!" מבעד לרדיד כיסה את עיניה ולחייה בנשיקות פיו. הרים ראשו, ושוב בלעה בעיניו, לחץ אותה אל חזהו ולחש: "עוד לא נולדה כלה בהינומה צחורה שיופיה ידמה לשלך, יפתי, הטובלת בהינומת הלילה." חבצלת לא ענתה. רק חיוך מסתורי פרח בשפתיה. חרש שילחה ידיה לראשה והתירה את מחלפות שערה השחור שגלש כעדר עזים שחורות על לובן מצחה, פניה וכתפיה.

על לוח צפחת הסלע, נוכח פני המדבר המתנשם, תחת קרני הסהר הכסופות, לוטים בכסות הלילה השקט, גמעו הנאהבים לשכרה את שיקוי אהבתם.

טרם עלות השחר, כאשר פס כסף ראשון צבע את שמי המזרח, ושחור הלילה טרם פינה את ממשלתו, נראו השניים פוסעים חבוקים בין מכלאות הצאן והבקר במשעול השב הביתה, שיער חבצלת עדיין פרום, וטל השחר מתנוצץ בקבוצותיו, רדידה הכחול נח ברישול על כתפיה, פני שניהם טובלים בחיוך זוהר של אושר.

חבצלת ויואב מעולם לא נישאו זה לזו, אך גם לא נפרדו זה מזו. מטבע הדברים, עיסוקו של יואב טרד אותו ימים וחודשים רבים מביתו, אך חבצלת והוא היו קשורים בנימי נפשם ובעבותות קסם. ככל שגדל המרחק המפריד ביניהם וככל שהתארכו הפרידות, כן המריאו שרעפיהם וחיפשו זה את זו, ונפשותיהם כמהו וערגו האחת לזולתה. לחבצלת לא היה צל של ספק שבפרידותיהם הארוכות ודאי מצא יואב פורקן בחיקן של אחרות, אך היא מעולם לא התעניינה ולא שאלה, וגם הוא לא סיפר. והיה אם נפל דבר, לא היה אלא כדי לרצות את צורכי הגוף, ולא העיב כהוא זה על אהבתו לחבצלת. כאשר היה יושב באישון לילה על מדוכתו ועל כתביו באוהל או במצודה, היה מגביה מעת לעת את נוצתו, משעין גבו לאחור ומדמיין אותה רוכנת על גבו ומדגדגת את אוזניו. מנסה היה בכל מאודו לנחש מה מעשיה בשעה זו.

חבצלת טיפחה את ביתם במדבר, גידלה את בניהם, ובלילות הבדידות הרבים והארוכים, דימתה בלבה את מעשיו ופועליו, וחלומותיה נמוגו לפני סיוטיה. אפשר שבזה טמון היה סוד אהבתם. כל פגישה ביניהם הייתה כמו ראשונה, כל נשיקה, טעמה היה כטעם נשיקה ראשונה, כל התייחדות הייתה כליל כלולות. כל מפגש בין השניים הפריח דבר מה חדש, מחשבותיהם והגיגי לבם התחבטו אלו באלו והפרו אלו את אלו גם בלא שהיו שרויים יחדיו.

 * * *

שעת בין ערביים, והשרב הכבד טרם הראה כל סימני שבירה. שוקי ירושלים המו אדם. תגרים וסוחרים שהכבשן היוקד בחנויותיהם הניסם החוצה, התרווחו על גבי שרפרפים נמוכים בפתחים. מי במניפת יד, ומי בכל מה שיש בו כדי להשיב רוח, היו מנפנפים ומוחים את אגלי הזיעה הניגרת. ובכל זאת, עם כל התלאות והסבל שממיט יום שרבי כזה, יש בו גם מעלה אחת שאין להכחישה – הפייסנות. בעוד שבימים כתיקונם, כפקעת עכבישים, היו הללו, שלופי ציפורניים, נאבקים ונלחמים ביניהם על כל קונה וקונה, לא כן היום, בהיותם שרועים על מושבם, מעייניהם נתונים לאומנות צינון הגוף ומחי הזיעה הטורדנית. את מלאכת המכירה הותירו לסחורה, שתמכור את עצמה. ואם הואיל מי מן העוברים ושבים להתעניין באיזו מן הסחורות, באדיבות רבה השתדל הסוחר להיפטר ממנו כמטרד ולהדביקו אצל שכנו או, בלא חמדה, היה קם ממרבצו, מקצר במיקוח, מוכר או לא, ושב אל רבצו.

מפאת החום הכבד התירו לעצמם גם אנשי חצר המלך לשחרר מעט את המוסרות ולקרוא לעצמם דרור. גם נתן הנביא, כשהעריך שביום זה לא יידרש המלך לשירותיו, ראה לנכון לקצר את שהותו בחצר. גילוי הלב המשתפך של רעייתו נגע מאוד ללבו, ולכן החליט לחפש בעבורה איזו מתנה הולמת להוכחת השתתפותו במכאוביה וכוונתו הכנה לתקן את המעוות ביניהם. מפסיע במורד השוק, שקוע בהרהוריו, נתן לבו לכך שמישהו המהלך לפניו נכנס אל בין פסיעותיו ומפריע בהילוכו. תחילה לא ייחס כל משמעות לדבר מתוך שסבר שאך יד המקרה היא זו והאט את קצב הילוכו על מנת לאפשר להולך לפניו להתרחק קמעה. אך היות שגם הצועד לפניו האט את קצבו ולא חדל ממנהגו, החל נתן לזעום בחשבו: "הנה לך, עוד תעלול מתעלולי השובבים." כשהרים עיניו להביט בהולך לפניו, השתומם לראות שהמדובר באישה. מאחור נראתה בנויה לתלפיות, שמלתה משתפלת מעל גזרה נשית נאה ומצודדת, ולראשה רעלה אדומה. כבר התכונן להקיש על גבה ולבקשה במחילה לסור על ימינה או על שמאלה, אך ברגע האחרון נרתע מעשות זאת, שהרי ידוע ומוכר הוא וחשש שמא יצא לו שם רע כמי שנטפל ומטריד נשים מהוגנות. במקום זאת החליט לנקוט מספר ניסיונות שישפכו אור על פשר ההטרדה המשונה. תחילה סר הוא על ימינו ועל שמאלו וניסה לעקוף את אותה הגברת, אך זו לא נתנתהו לעשות כן, האיצה בהילוכה והקפידה להישאר כל הזמן לפניו. בניסיון נוסף התעכב בכוונה ליד דוכניו של אחד התגרים. באורח פלאי, גם הגברת עשתה כן והשימה עצמה כמתעניינת בסחורה ליד דוכן סמוך. כששם עצמו להמשיך בדרכו, הזדרזה גם היא והמשיכה לשרך דרכה לפניו.

עתה כבר לא היה ספק בלבו שהוא נשוא עניינה של הגברת. התרעומת שדבקה בו תחילה, פינתה מקומה לסקרנות. ניסה לשעשע לבו בדבר היתול: "האין זה עמוד הענן שנשלח לפניי להורותני הדרך?" עתה החל הוא לשמור את צעדיה. האישה שחשה שהעַיִר כבר נרתם לעגלה, חדלה להסתבך בין רגליו, רק שמרה על מרחק הולם שתוכל לחוש בצעדיו המדדים בעקבותיה. מכאן ואילך משכה היא במושכות. נתן שירך דרכו אחריה וראשו כמעט מתנפץ מרוב הרהורים הצפים בו ומרדפים אלו את אלו.

ראשית, ברור היה לו שאישה זו איננה אותה האישה שמשכה אותו אחריה לראשונה. קומתה נראתה לו גבוהה יותר, ודרך הילוכה שונה בתכלית. הילוכה של ההיא היה כמרחף, וצעדה קל ורך, ואילו צעדיה של זו היו נחרצים ותובעניים. מפסיעה לפסיעה קיפץ אגנה ימינה ושמאלה בחן מצודד, אך גם הביע נחרצות. לרגע עלתה מחשבה בראשו שמא שתיהן אחת הן, ורק הלילה הוא המתעתע. אם אין שתיהן אותה האישה, האם מונהג הוא לאותו המקום? ואם כן, אז מדוע? שהרי לא חש בכל תכונה מסביבו הבוחנת את מעשיו או את דבריו. ואם מובל לאותו מקום, שמא זה שעמד מאחרי המפגש הראשון נתפס בכף. ועתה, הוא, נתן האומלל הולך לשלם את המחיר? לפתע דימה עצמו לאיל שהסתבך בסבך בקרניו. מעבר מזה אוחז בו השרף ומסבכו בסבך, ומעבר מזה המזבח, העצים, האש, וברק המאכלת המרצד כנגד עיניו. כבר חשב לנטות על צדו ולהסתלק, אך סקרנותו, היא שהכריעה ונשאתו הלאה.

בסמטה נידחת וריקה מאדם שצרותה הותירה אותה באפלוליותה נעצרה האישה מלכת ונפנתה לעברו. אכן מראה מלפנים לא בייש את מראה מאחור, זקופה ותמירה ובנויה להפליא. את פניה הכלואות ברעלה האדומה לא היה יכול לראות, אך נדמה היה לו שחש בחיוך המפעפע מבעדה. שלפה לעומתו רטייה שחורה, מעשה שכבר היה מוכר לו והבהיר שאכן לא טעה כשהלך בעקבותיה. נראה שגם היא הבינה שיורד הוא לסוף כוונתה. נתן הסגיר את ראשו בהכנעה למָרות הרטייה, האישה משכה את ברדס שלמתו וכיסתה את פניו לחלוטין, נטלה ידו וכך המשיכו בדרכם. "אל תדאג," אמרה לו, "לא רק שלא תינזק, אף תצא נשכר."

שוב שמע את חריקת שער החצר הנפתח. ושוב נכנס לתוך מבנה שלמרות עיניו העצומות, נדמה היה לו כמוכר. התפתלו באותו מסדרון פתלתל. גל צינה נעימה קידם את פניו הלוהטים מן השרב הכבד היוקד בחוץ. ריח קטורת עדין, מרנין ומשכר דגדג את חוטמו, ניחוח שהלך והתגבר ככל שהתקדמו פנימה. "אוי לך, נתן," חשב בלבו, "שהנך נופל טרף בגוב אשמנים."

לבסוף הגיע אל המנוחה והושב על מושב רך רפידות. הברדס שבתוכו היה ראשו טבוע הוסט לאחור, ואצבעות עדינות התירו את הרטייה. כאשר הסתגלו עיניו לאור מנורות השמן, נוכח לדעת שהוא מצוי באותו אולם הזכור לו מכבר. זו שהתירה את הרטייה מעיניו לא הייתה זאת שהביאתהו הלום, אלא זאת הזכורה לו מהפעם הראשונה. לאחרת לא היה כל זכר, כאילו התנדפה כעשן. השער המסתורי נסב על ציריו החורקים, ומתוכו גחה הדמות עוטת השלמה שפניה לוטים בברדס העמוק. בקולו המוזר והעמום בירך האלמוני את נתן לשלום וללא גינונים מיוחדים פתח ואמר: "אני שמח להודות לך שבחרת להכיר בצדקת דרכנו ועשית את צעדך הראשון בדרך הנכונה. להסיר כל ספק מלבך, אנחנו כולנו שלומי אמוני המלך דוד. כל חפצנו רק להבטיח שאחריו ישב על כיסאו מלך הראוי לו. חשוב על כך והמשך כפי שהתחלת." כל אותו הזמן שיחק וגלגל האיש את טבעתו על אצבעו, כאילו בכוונה, כדי למשוך אליה את תשומת לב נתן. "לא אכביר במילים, רק אאחל לך ליהנות מן הפרס שהנך ראוי לו."

לקול צווחת צירים חורקים נבלעה הדמות המסתורית מחדש, מאחורי הפשפש שננעל אחריה, ונתן נשאר לבדו עם הנערה הענוגה שזכר מביקורו הראשון. ניצבת מולו, בשמלתה הלבנה הקלילה, בעלת שרוולי הפרפר הקצרצרים המתנפנפים סביב אצילות ידיה, פניה לוטים ברדידה המוזהב, הצביעה בחן על מה שנראה כרהיט דמוי תיבה גדולה הניצבת בצד מיטה עגולה ורחבה במרכז האולם. התיבה הייתה עטופה בבד וכרוכה בסרט כמתנה.

"אדוני תמיד מקיים את הבטחותיו," אמרה בקול רך ומתקתק, "זוהי מתנתך היום."

נתן לא הטריח עצמו לחכוך ולהרהר איך וכיצד נודע הדבר, ניגש אל התיבה, התיר את קישוריה ומשך את מעטה הפשתן שחיפה עליה. מה שהתגלה בתוכה נטל ממנו את נשימתו. פרץ הדם זינק אל ראשו, הלהיט את פניו והרטיט את הנימים ברקותיו.

לעומתו התחייכו פני חתול. רק במבט שני ניתן להבחין שלאמתו של דבר, היו אלו פני אישה שיד אמן צבעה ואיפרה במיומנות עילאית עד כי מתחת למסכת החתול טושטשה ונבלעה דמות פניה האמיתיות לבלי הכר. פני החתול החייכן נישאו מעל גוף אישה עירומה כביום היוולדה. חמוקיה כלילי השלמות, חטובים להפליא ועשויים ללא דופי. כל כולה כאילו נוצקה להיות דמות בבואתה של עשתורת עלי אדמות, ניצבת על עומדה, גאיונית ותמירה. היה בעמידתה משהו תוסס ומתחצף. לא רק שלא ניסתה כלל להצניע דבר מחמודותיה, עמידתה המתריסה, כשכתפיה משוכות מעט לאחור ומשלחות את בטנה קדימה, אף הדגישה אותם הדגשה יתרה וכמו הציגה אותם לראווה. אשכולות שדיה העסיסיים תלויים לה ברוב הדר על צחור חזה ופטמותיהם הבשרניות, המזדקרות בוורוד מעלה, כמו קראו תיגר כנגד תעוקת כובדם. גומת טבורה נישאה על מרומי בטנה שהשתפלה כחוגה מושלמת לקראת ערוותה גלוחת השער.

רק לאחר שהתאושש קמעה מן ההלם הראשון, החלו לפעפע לנחיריו ריחות הבשמים ועשו דרכם ממערומי בשר המתנה אל חוטמו. במבוכתו, העיף מבט לצדדיו כמבקש את בת לווייתו, אך זאת נעלמה, כבמטה רב-מג, התפוגגה כלא הייתה אל חלל האולם.

עוטת מסכת החתול חשה במבוכתו, בצעד קליל ומרחף יצאה מן התיבה ועשתה דרכה לקראתו. רטט בלתי רצוני חלף לאורך כל גופו כשעטפה אותו בזרועותיה מאחור, ואצבעותיה התירו ופרמו את שנצי שלמתו ממותן ועד צוואר. בכלותה לעשות זאת, החלה מושכת את השלמה מעלה לשחררה מעל לראשו. זרועותיו נכנעו לרצונה וכמו מאליהן התרוממו אל על, מסייעות לה במלאכתה. עריית רגליו לוותה בצינה נעימה שהתחלפה בצמרמורת כאשר חלפו שוליה מעל ערוותו. רכות קימורי ירכיה החוככים באחורי רגליו הותירו בהם הרגשת נועם חמים. עצם עיניו והפקיר עצמו לניחוחות בשמיה, תמרוקיה המשכרים ולנחשי זרועותיה המתפתלים סביבו. אחזה בידו, נהגה בו והושיבה אותו על דרגש עץ. נתן נותר יושב על הדרגש, עצום עיניים. אפשר שטרם התגבר על המבוכה שנפלה עליו, אפשר שלא רצה להפגיש בעיניו את בלות גופו עם פאר היצירה שנגלתה לו בדמות מתנתו.

מגֵב הכרוי בירכתי המערה שקילוח עדין של מים מזרזף לתוכו, מילאה בעלת פני החתול אגן מים זכים ושבה אל נתן נושאת קערה ומטלית רכה. בהעבירה את המטלית הלחה על פני גופו, שמע כמתוך חלום את קולה הצלול מתרונן אגב קנטור: "האין אני די נאה בעיניך שאתה מסרב להזין עיניך בי?"

נתן פקח עיניו וראה אותה כורעת על ברכיה למרגלותיו. פני החתול המביטות בו בחיוך התמיד היו קרובות מאוד. ובכל זאת לא הצליח למצוא ולזהות ולו רמז קל לפני האנוש החבויים מתחת לציור המסכה.

"הנך יפה להפליא!" מלמל נתן והוסיף: "אך משום מה, איני יכול לאמר לך 'עיניך יונים' מחשש שמא יטרפם החתול."

צחוק עליז פרץ מגרון האישה והדביק גם את נתן.

מן המושכלות הוא שאין כצחוק לשבור מחיצות. גם אצל נתן נפרצו הסכרים, "מי את?" העז ושאל, "וכיצד עליי לפנות אלייך? האם: הוד מעלתה גבירתי החתול?" ידע היטב שלא יקבל מענה לשאלתו, אך העז, מי יודע? אולי תמעידנה לשונה. תשובתה לא איחרה לבוא, הכול אגב צחוק:

"השאלות הן ים סוער, והשואל – ספן החותר בו. אם ישכיל לנווט ספינתו, אפשר שינחת לבסוף אל חוף התשובות… מכל מקום, כרגע הנני מתנה בידך, עשה בי כל אשר לבך חפץ." למענה לשון כזה לא ציפה מפי קדשה עירומה המתהדרת בפני חתול. תוך כדי כך לחלחה המתנה את המטלית במים הקרירים, מפעם לפעם טבלה אותה בבורית ריחנית רוויה בשמים ושפשפה וקרצפה את עורו ובשרו כבלנית האמונה על עבודתה; אצבעותיה הקפידו לחדור ולא פסחו על שום חריר וזיז בגופו, צנוע ככל שיהא. ניכר בו שמלאכת טיהור גופו בסממנים הריחניים הסבה לו עונג וקורת רוח מרובה. שדיה הרוטטים אגב עבודתה ומקפצצים אנה ואנה צדו את עיניו. ידיו נשלחו קדימה לעברם, כמהות לחוש על כפותיהן את הרטט המנקר את עיניו ומשתלט על חושיו. המתנה שמרה על מוצא פיה, הניחה לידיו לחוש את רטט חזה להנאתו ולא כהתה בו.

זרם עברו, עלה משיפולי בטנו וכאילו נעצר בגרגרתו. חש שמשהו מתעורר וזע במפשעתו. גל בושה הציף את פניו בסומק. ניסה בכל כוחו לדכא התעוררות זאת, אימץ את שרירי בטנו, שאף בחזקה אוויר לריאותיו ונשפו החוצה בלאט, אך ללא הועיל. רגליו עלו זו על זו כדי לכסות ולהסתיר על הזקפה המביכה המתעוררת ביניהן. מובן שהדבר לא נעלם מעיני המתנה. ניכר עליה שהיא אף ציפתה לזה. כאילו בלי משים חדרו אצבעותיה בין רגליו, הפרידו ביניהן, מצאו את דרכן אל אבר זכרותו ולאשכיו והגבירו את זקפתו שכבר הייתה לעובדה קיימת שאינה ניתנת להכחשה. לא נותר לו אלא למצות את הנאת אותו הרגע.

המתנה הביטה בו בהתפעלות גלויה, מתקשה להאמין שמתוך גוף כחוש שכולו עור על גבי עצמות, יכול לנבוט חוטר אשר כזה. גם הוא התבונן בעצמו בתדהמה, כלא מאמין שעדיין יכול הנו להפיק כזאת מגופו. האישה הניחה לו לרגע קט ומיהרה לשוב, נבל יין ויערת דבש בידיה. באותו הרף של רגע חלפו בראשו מילות תפילה: "אלוהיי, הסר שטן מדרכי ולילית מעליי," אבל מוחו בגד בו – "רק לא הפעם, בחסדך הרב." האישה הזדרזה לשוב, מחשש שמא יהא מאוחר מדי ותחמיץ את המסע, השקתה אותו מן היין ולגמה אף היא לגימה הגונה. אחר, נוכח עיניו הקמות, מרחה מן הדבש על פטמותיה, יצקה מן היין על המשעול הנפרש בין שדיה ונתנה לו להינגר עד לפי ערוותה. אחזה בראשו של נתן ומשכה אותו איתה אל המיטה, דוחקת את ראשו בין שדיה ומאיצה בו למוץ מעליהם את הדבש המהול ביין. שפתיו נצמדו אל חזה כתולעת, ומבלי להחמיץ פיסה מבשרה ינק ומצץ את לשדה, טיפס אל ראשי הפטמות וגלש אל העמקים. פיו המשיך לעקוב אחר נתיב היין, טיפס אל טבורה וגלש בעקבותיו על פני בטנה לקול נאקות ההנאה וחרחורי החשק שבקעו מגרונות שניהם. מבלי משים מצאו שפתיו את שפתי ערוותה ולשונו החלה מחליקה פנימה. נאקות המתנה הפכו לצווחות תאווה וחשק. בעדינות אך בנחישות סילקה את ראשו מתוכה ופינתה מקום לקלוט לתוכה את שרביטו הזקור כמוט דגל. כל אותה העת סיירו ידיו המגפפות ומגששות על פני גופה לפני ולפנים ולא הותירו פיסת עור קטנה שלא הפכו בה.

נתן החותר ודש בתוך מעמקי המתנה, מתמוגג ממגע בשרה הנמס בתוך פלגי זיעה ונושם ושואף אל קרבו את ניחוחות גופה הבשום, לא העלה בדעתו כמה עמוקים וענוגים יכולים להיות מעיינות העונג. עם אשתו מעולם לא חווה חוויה כזאת. גם בימי עלומיה, עשו מעשיהם תחת מסווה בושה, עטופים במעטה כבד של רגשות אשמה על כל טיפת הנאה שהפיקו מעצם המעשה. לא כל שכן כשבגרו, ותחת ריחות הבשמים, הדיף גופה ריחות עשן, שומין ובצלים שדבקו בו ממלאכת יומה, בין הסירים והקדרות.

כשכילו לגמוע מכוס התענוגות, שכבו נתן ומתנתו פרקדן על המיטה הרחבה, מיוזעים, נושמים ומתנשפים עמוקות. נתן סבר לתומו שכבר מיצה את המתנה עד תומה וניגש ללבוש את שלמתו. המתנה עיכבה בעדו. בקול צחקוק טענה לעומתו: "אין מסיימים את הארוחה לפני שטועמים מן הפרפרת." נתן לא ירד לסוף דעתה, אך המתין לבאות. המתנה החליקה בחן מעל המיטה וכששבה, אחזה בידה צנצנת זכוכית המכילה מרקחת אטומה במכסה. הסירה את המכסה והעבירה את הצנצנת מתחת לחוטמו. "רפרפת גן עדן," אמרה. ואמנם המרקחת הדיפה ריח חריף, מתקתק ומשכר שמשך את אפו אחריה. האישה הדפה אותו לאחוריו והורתה לו לשרבב את לשונו. כשעשה כן, הניחה באצבעה קורט מן המשחה על לשונו. נתן לא ידע לזהותו. מעולם לא בא כטעם הזה אל פיו, אך הוא חש משיכה עזה לשוב ולטעום ממנו. שוב הדפה אותו האישה ושידלה אותו שלא לאבד את סבלנותו. היא עצמה התיישבה בשיכול רגליים על גבי המיטה לעיניו, מרחה באצבעה מן המרקחת על גומת צווארה, בריכות כתפיה, פטמות שדיה, טבורה, וסביב שיפולי בטנה. נתן הביט בה בעיניים כלות. כשכילתה, רמזה לו שיקרב אליה. הוא נמשך אליה כפרפר אל אש. החל מריח ולוחך את המרקחת מעל חלקת בשרה, בעוד היא מכוונת בתנועות גופה את פיו ולשונו לבל יחמיץ דבר ממנה. בעודו שוקד על מעשהו, חש שראשו כבד עליו ונעשה כגלגל. מוחו התערפל. לפתע כאילו שמע רחש דבורים המזמזמות סביבו. הרחש התהפך לקול ציוץ ציפורים עליז, ומייד התעופפו המון פרפרים ססגוניים וזהרו מול עיניו. בעלי כנף בצבעים מבהיקים פרשו כנפיים מסביבו. גופו נעשה קל, כאילו איבד את כובד משקלו. נדמה היה לו שפוסע הוא, אך פסיעותיו לא על הקרקע נחו, כי אם הטיסוהו אל על. הדיבור ניתק מפיו. נדמה היה בעיניו כנשמה עירומה שאיבדה את גופה.

לפתע החשיך היקום מסביבו. נדמה לו שהוא צונח רכות ושוקע בתוך קרקע רכה כמוך.

כשהתעורר, מצא עצמו שוכב על המיטה, גופו עוטה את שלמתו. ניסה לרחרח מתחת לשלמה לבחון אם נותרו על גופו שרידי ריחות בשמים, ולתדהמתו, גופו לא הדיף כל ריח. הנערה במסכת החתול נעלמה ואיננה. על ידו ישבה הנערה ברדיד הזהוב שסייעה בידו לקום על רגליו. ליד שולחן האבן, במרכז אולם המערה, ישבה הדמות המוכרת בשלמתה הכבדה והברדס העמוק המכסה על פניה. האישה ברדיד הזהוב כיסתה את עיניו של נתן ברטייה השחורה והחלה לנהוג אותו החוצה. מאחריו שמע את הקול העמום המוכר: "אני תקווה שרווית נחת מן המתנה. זכור שניים: האחד, אסור לאיש לדעת את אשר עבר עליך והשני, אל לך לחפש אחרינו, אנחנו נמצא אותך בבוא הזמן."

לאחר שנעלם אחרי האישה הנוהגת בו, ולא היה יכול לשמוע דבר מתוך המערה, לחשש הקול המוזר: "דומה שגופו בידינו. עתה נותר עוד לכבוש את נשמתו." קול צחקוק נשים ענה אחריו.

כאשר שחררה את הרטייה מעיניו, כבר היו השניים במקום ידוע ומוכר. לתדהמת נתן, אור הדמדומים טרם נס והשרב טרם נשבר אל ערבו של היום. האישה שלפה מרדידה סיכת זהב מרוקעת באבן חן שנועדה לקישור ופריפת רדיד או רעלה, "קח לך, הרי היה בדעתך לרכוש משהו נאה לאשתך." גם הפעם שלפה האישה חריט כסף ומסרתו לידיו: "זה שכר טרחתך," אמרה, "אדוני מקפיד לקיים את חלקו והבטחותיו." באמרה זאת, נטתה הצדה ונבלעה בסמטה הקרובה.

 

 

סלע המחלקות מאת אבנר שיריזלי, גלים הוצאת ספרים אחרת, שנת 2013, 429 עמ'