השינוי מאת ד"ר וויין וו. דייר – להוביל את חייכם משאפתנות למשמעות

ד"ר וויין וו. דייר בספרו השינוי מנחה אותנו צעד אחר צעד כיצד לעבור תהליך של התרחקות מחיים שמטרותיהם מוכתבות מבחוץ ושמכוונים על ידי האגו שלנו ושקריו ולהתחיל לחיות חיים מלאי משמעות וחדורי מטרה.

רוב בני האדם החיים בעולם המודרני גדלים על ברכי השאפתנות. אנחנו לומדים להאמין שהישגינו, הביצועים שלנו, הרכוש שצברנו, המקצוע שלנו ומה שאחרים חושבים עלינו הם הדברים שמגדירים אותנו וקובעים את ערכנו.

אם גם אתם מאמינים בכך, ד"ר וויין וו. דייר יאמר שנפלתם קורבן למה שהוא מכנה "ששת השקרים שהאגו (העצמי המזויף שלנו) רוצה שנאמין בהם".

המוכנות לשינוי מעין זה מבשילה אצל אנשים רבים בעת משבר, כאשר הם חווים מפלות קשות או מגיעים לנקודות שפל בחייהם, אך דייר מפציר בנו לא לחכות ולהתחיל כבר עכשיו בתהליך החשוב בחיינו. במהלכו יתחוללו בנו שינויים קריטיים – נפסיק לחיות בתחושה מתמדת של זכאות ונתחיל להיות ענווים, נלמד לשחרר את הצורך בשליטה מתמדת ולהתחיל לתת אמון בעצמנו ובזולת, וניפתח לאפשרות – או אף לציפייה, שניסים יהיו חלק טבעי מחיינו.

ד"ר וויין וו. דייר הוא אחד המורים המפורסמים והמכובדים ביותר בעולם בתחום העזרה העצמית. הוא מחברים של יותר משלושים ספרים ועבודתו ברחבי העולם וסיפור צמיחתו האישית והפיכתו מילד יתום לדוקטור עזר לעשרות אלפי אנשים לשפר את חייהם. הוא מתגורר בארה"ב.

הקדמה – מתוך השינוי

לאחרונה היה לי העונג לצפות בסרט דוקומנטרי מעורר השראה: "מהר לאט: מסעו של סֶר לורנס וַן דֶר פּוֹסְט". סר לורנס בילה זמן רב עם הבּוּשְמֶנים בקָלָהָרי, וכינס את סיפוריהם. תובנותיו המופלאות מסכמות בכמה פסקאות קצרות את השאיפה המהותית הקיימת בלב כל אדם:

הבושמנים במדבר קלהרי מדברים על שני סוגי "רעב".

יש רעב גדול, ויש רעב קטן.

הרעב הקטן משתוקק למזון לבטן;

אבל הרעב הגדול,

הרעב הגדול מכולם, הוא הרעב למשמעות.

 

יש רק דבר אחד

שהופך בני אדם למרירים באופן עמוק:

אם נגזר עליהם לחיות

חיים נטולי משמעות.

 

אין שום רע בחיפוש אחר האושר,

אבל נחמה הרבה יותר גדולה לנפש

תימצא בדבר מה הגדול מאושר או מאומללות, והוא המשמעות.

כי המשמעות משנה את הכול.

מרגע שלמעשיך יש משמעות בעיניך

אין חשיבות לשאלה אם אתה מאושר או אומלל.

אתה מרוצה — אינך בודד ברוחך — אתה שייך.

                                                               – סר לורנס ון דר פוסט מתוך "מהר לאט", סרט מאת מיקי למלי

כפי שאמר סר ון דר פוסט ברהיטות רבה כל כך, "הרעב הגדול, הרעב הגדול מכולם, הוא הרעב למשמעות". "השינוי" הוא הזמנה – גם בספר זה וגם בסרט הנושא את אותו שם – לבחון את תהליך ההתרחקות מחיים חסרי מטרה לקראת חיים מלאי משמעות ומטרה.

שנים רבות עזרתי לאנשים (וגם לעצמי) לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם. הקפתי כמעט 70 פעמים את השמש שלנו, והדבר הבולט יותר מכול הוא שכולנו רוצים שיהיו לחיינו משמעות ומטרה. בספר זה אני מבהיר מה דרוש כדי להגיע למצב של מודעות מושכלת וברורה שמאפשרת חיים של מטרה ושל משמעות.

***

כשהוקרן לראשונה הסרט שהוליד את הספר הזה, הוא נקרא "משאפתנות למשמעות", אבל לאנשים רבים לא היה ברור מה פירושן של המילים האלה או במה עוסק הסרט. ייתכן שהשם היה מטעה במקצת, ואולי הוא הצביע על כך שיצרתי סרט דוקומנטרי או על כך שאחת מהרצאותיי תועדה בסרט.

במסע הבכורה הארצי, כשהוצג הסרט לפני קהלים שנבחרו, הבעתי באוזני הבמאי והמפיק את דעתי על המבוכה שיוצר השם. אמרתי: "אני אוהב את הסרט הזה, אבל הייתי נותן לו שם אחר. הייתי קורא לו 'השינוי', כי מתייחסים למונח זה לאורך כל הסרט, וזה מה שצריך להתחולל באדם כדי שיעבור משאפתנות למשמעות". לשמחתי – והודות לבמאי ולמפיק – בתוך שבוע היה לסרט שם חדש. עם זאת, הרעיון העומד מאחורי השם "משאפתנות למשמעות" עודנו בתוקף.

כשהתלבטתי איך להציג את המסר המיוחד הזה בספר שנלווה לסרט, החלטתי לאחר התבוננות מעמיקה להשתמש בשתי המילים האלה כמבנה המארגן של הספר. זה מה שאתם מחזיקים כעת בידיכם.

במסע האנושי המופלא אל הבגרות אנו נאלצים לחוות כמה שינויים או מעברים. כולנו מקווים שנצליח לצלוח את שני השינויים ההכרחיים הראשונים ונגיע לאותם שינויים הכרתיים המובילים לחיים בעלי מטרה. למה אני מתכוון במילים אלו?

השינוי הראשון שכולנו חווים מעביר אותנו מאי-הוויה להוויה; מרוח לגוף; מהבלתי-נראה לעולם הגשמי של דברים, גבולות וחומר. לפיכך, הפרק הראשון בספר הזה נקרא "מ…". בדרכי הצנועה (והלא מושלמת, כמובן), אני מנסה להגדיר את הבלתי ניתן להגדרה בעזרת מילים ומשפטים שאינם אלא סמלים של מה שאינו ניתן לתיאור. כך, לפי תפיסתי, נראה עולם זה של רוח נעלמה, שממנו נובעים כל הדברים ושאליו הם חוזרים.

השינוי הבא שאני מתאר הוא המעבר מ-"מ…" ל-"שאפתנות" – לפיכך, "שאפתנות…" הוא שם הפרק השני. שאפתנות היא השלב שבו אנחנו מקבלים עלינו עצמי בעל אגו, שהוא היפוכו של הימקום הרוחני שממנו באנו. בהקשר זה, אגו הוא העצמי המזויף שלנו.

אלו שני שינויים חשובים והכרחיים, שאנחנו חווים במסע זה של אנושיותנו. רבים מאיתנו מגיעים לסוף מסע חייהם לאחר שנטלו על עצמם רק את שני השינויים הללו. השאפתנות, למרבה הצער, היא לעתים קרובות קצו של סיפור החיים. בסרט שלי ובספר זה אני מעלה אפשרות שיש עוד שני שינויים הזמינים לכולנו. כשאנחנו צולחים אותם, החיים נטולי המשמעות שסר לורנס מתייחס אליהם אינם סוף הסיפור. כולנו יכולים להחליט לקפוץ את הקפיצה הגדולה אל מעבר לשינוי השני של השאפתנות המוּנעת על-ידי האגו.

הפרק השלישי נקרא "ל…", שם זה מורה על הגעה למקום בהכרתנו שבו אנחנו מבינים שיש באפשרותנו לפנות פניית פרסה, להתרחק מן העצמי המזויף, ולהתחיל לנוע חזרה לעבר המקור שלנו – מה שאני מכנה ה"מִנָּנִיוּת" [fromness] שלנו. שלב חדש זה במסע חיינו הוא חזרה אל הרוח, ובו אנחנו מזמינים את העולם השמימי הנעלם לשים סוף לשליטתו של האגו. אנחנו לומדים כיצד לרסן את האגו, כשאנחנו פונים לחיים בעלי משמעות ומטרה המוּזָנים על-ידי מקור הווייתנו.

המעבר המתואר בפרק 4 הוא "משמעות". כשאנחנו נוטשים את העצמי המזויף ופותחים במסע החזרה אל המקור בעודנו בחיים, אנחנו פועלים על-פי מערכת חדשה של קווים מנחים. אנו מגלים כי חוקיו של העולם החומרי אינם בהכרח תקפים בנוכחות המשמעות שאותה מעודדת התזוזה שלנו לעבר המקור. גילויים של נסים וסינכרוניזציה שנמצאת מחדש מתחילים להתמקם בנוף חיינו. ואכן, משמעות היא הדבר שמגדיר עכשיו את כל רגעי קיומנו.

על-פי ניסיוני, השאפתנות של האגו היא, למרבה הצער, המטרה הסופית של חיים רבים – אך יש סימנים שאפשר להבחין בהם, אשר מסמנים את שני המעברים הנוספים המשחררים אותנו מאשליית הנחמות של האגו. אנחנו יכולים לעשות אחורה פנה ולפנות חזרה אל מקום הרוח במעבר שלישי. ואז, במעבר הרביעי, אנחנו משיגים חיים בעלי משמעות ומטרה על-ידי רתימה מחודשת של שאפתנותנו להגשמת העצמי האותנטי שלנו. אנחנו יכולים להגשים את הייעוד החשוב ביותר שלנו כשאנחנו עורכים באופן מודע את המסע משאפתנות למשמעות. אנחנו יכולים לשנות את חיינו הפרטיים, וכהטבה נלווית, גם להשפיע על גורלו של כוכב הלכת המקודש שלנו.

פרק 1

מ…

"והלוא הגוף הוא נֵבל הנשמה,

ובידכם היא להעלות בו עדנת צלילים

או המולת קולות".

 

– ג'ובראן חליל ג'ובראן

 

עד כמה שזכור לי, מאז ומתמיד אהבתי לשקוע במחשבות. כבר בילדותי הרביתי לחשוב על החיים ולשאול שאלות שרק לעתים רחוקות היו להן תשובות ברורות. הניסיון הראשון שלי להבין את המוות היה כשמת מר סקארף, אחד מבני הזוג שניהל את בית האומנה שבו חיינו אחי דייוויד ואני. אחרי שגברת סקארף סיפרה לדייוויד ולי כי בעלה מת, היא נתנה לכל אחד מאיתנו בננה שנועדה כנראה להסיח את הדעת מאבלה. שאלתי מיד: "מתי הוא יחזור?" ותשובתה הקצרה בלבלה אותי: "לעולם לא", ענתה וניגבה את הדמעות מעל פניה, שאז חשבתי אותן לעתיקות.

הלכתי מיד אל מקומי במרום מיטת הקומתיים שלנו, קילפתי את הבננה שלי, וניסיתי להבין מה פירוש לעולם לא. דמיינתי לעצמי התחלות וסופים, דברים כמו יום ולילה שמסתיימים ואחר-כך מתחילים, וחשבתי על מר סקארף ההולך לעבודה ואחר-כך חוזר הביתה. הבנתי באופן בסיסי מהם סיבה ותוצאה, כשחשבתי על פרחי עצי הפרי ההופכים לתפוחים ולדובדבנים, אבל התקשיתי להבין איך זה שמר סקארף לא יחזור לעולם. הדבר סתר לגמרי את מה שידעתי באותו גיל על הרצף הטבעי של הדברים. שכבתי במיטתי, הסתכלתי בתקרה, וניסיתי להבין איך ייתכן שמר סקארף הלך לבלי שוב.

בכל פעם שחשבתי על כך שהוא לעולם לא ישוב, הייתה בטני מתהפכת בקרבי. המחשבות היו עוברות אחר-כך למשהו מוחשי יותר, משהו שיכולתי להבין, כמו מתי נאכל ארוחת ערב? או איפה העגלה שלי? אלא שמוחי החקרני מטבעו המשיך להרהר ברעיון המסתורי והבלתי-מובן הטמון בצירוף לעולם לא, ובטני הייתה מתהפכת שוב בקרבי בצורה מפחידה, שאני חש אותה גם כיום כשאני כותב את המילים האלה. מאז שמת מר סקארף, כתבתי 34 ספרים, והרציתי אלפי הרצאות על מהות חיי הרוח, ועדיין אני חש בחילה, כשאני נזכר באותם רגעי ילדות שבהם ניסיתי להבין את משמעות החיים שאינם מוּכלים בגוף מסוים.

במשך שנים רבות שבהן התמדתי בפעילויות הכתיבה וההרצאה על הנושא, המשיכו לסקרן אותי "השאלות הגדולות". למדתי על מורים רוחניים ועל פילוסופים מהמזרח ומהמערב, בזמן העתיק ובעת החדשה, שבדקו – ובמקרים רבים גם חיו – את האמיתות שאנחנו רואים בהן את המורשת הרוחנית שלנו. אני אוהב לחשוב על השאלות האלה, שהטרידו את המין האנושי משחר ההיסטוריה (וסביר שאף לפני כן). תעלומת החיים ממשיכה להדהים ולרגש אותי. אני נהנה לעסוק בשאלות שאין להן תשובות, אבל אני גם חש שלם עם החידה הזאת.

אחת השאלות הגדולות היא: מי אני? חלק מן התשובה הוא שאני גוף בעל תכונות מדידות. כן, יש לי שם, כישרונות והישגים – אבל יש בי גם נוכחות בלתי-מוחשית שאני יודע שהיא חלק ממני. להיבט הזה שלי אין גבולות נתפסים או צורה גלויה. שֵם אחד להיבט לא גשמי זה הוא הכרה [mind], והוא כולל את המערך האין-סופי של המחשבות הבלתי-נראות הרוחשות בגוף הגשמי.

תשובתי האישית לשאלה מי אני? היא שאני חלק מן המקור בורא-הכול הידוע בשמות רבים, ובכללם אלוהים, רוח, מקור, טאו, הכרה שמימית וכן הלאה. אף שאיני יכול לראותו או לגעת בו, אני יודע שאני חלק ממנו, מכיוון שאני חייב להיות כמו הדבר שממנו באתי – והדבר שממנו באתי הוא אינות חסרת צורה שהתמזגה בצורה. לפיכך, אני אותה רוח נעלמה שהיא מקור הכול, ובו בזמן גם הצורה שנועדה לחזור אל הבלתי-נראה.

להלן כמה שאלות גדולות נוספות שהתחבטתי בהן: מה קורה לאחר מותו של גופי? מהי מטרת חיי? כיצד נראה הנצח? מיהו או מהו אלוהים? איני מעמיד פנים שיש לי תשובות ברורות על שאלות אלו. אם הוגים כמו לָאוֹ-צוּ, סוקרטס, בודהא, רוּסוֹ, דֶקארט, איינשטיין, שפינוזה, פרנסיס הקדוש, רוּמי, פַּטַנגָ'לי, גתה, שוֹ, ויטמן או טניסון (ורבים אחרים) לא הצליחו לספק תשובה ברורה, ברור שלא אהיה מסוגל להבהיר את כל התעלומות האלה בספר אחד או אף בפרק חיים אחד. אני יכול רק להציע את פרשנותי למה שנודע לי במסגרת לימודיי וחַיַּי ובאמצעות מאמצים מרוכזים ליצור מגע מודע עם מקור הווייתי ועם מה שאני חושב אותו למקור כל הדברים ביקום חומרי זה.

מאז שאני זוכר את עצמי, השאלה הגדולה ביותר שסקרנה ובלבלה אותי – השאלה העולה על שאלות כמו מי אני? מהי מטרת חיי? מה קורה לאחר המוות? מיהו או מהו אלוהים? – היא כותרת הפרק הזה, "מ…". מנין באתי? מבחינתי זו הייתה מאז ומתמיד השאלה הגדולה באמת.

מנין באתי?

כשאני חושב על האירועים שקרו ועל האנשים שחיו לפני בואי לעולם בשנת 1940, מסקרן אותי לדעת מה קבע שאיוולד בזמן שבו נולדתי. איפה הייתי לפני ההתעברות של אמי בשנת 1939? מה עשיתי במאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה, בימי מסעות הצלב? איפה הייתי בשנת 2500 לפני הספירה, כשנבנו הפירמידות? מה ואיפה הייתי מיליוני שנים לפני שבני אדם החלו להופיע על כוכב לכת זה, כשהדינוזאורים שוטטו בארץ? הרהור בשאלות מסוג זה הוביל אותי ללמוד די הרבה על המדע המסביר איך נוצרים דברים. אף שאיני מומחה בתחום, זה מה שלמדתי.

לפי הבנתי, בתחום הפיזיקה הקוונטית העובדה שלהלן היא בלתי-ניתנת להכחשה מבחינה מדעית: ברמה התת-אטומית הזעירה ביותר, חלקיקים אינם נוצרים מחלקיק. פירוש הדבר הוא שחומר נוצר ממשהו חסר צורה. המדענים קוראים לחוסר הצורה שמייצר חומר בשם "אנרגיה". אנרגיה לא חומרית זו יצרה את החלקיק שהפך למי שאני כיום. אני חושב על זה כעל מעבר מאנרגיה לצורה, וכשאתם קוראים ספר זה, אני מזמין אתכם לשקול את השינויים שעברתם כדי להיות מי שאתם וכדי להגיע למקום שבו אתם נמצאים ברגע זה.

אני חושב על שבריר הפרוטופלזמה האנושית הקטנטן שהיה החלקיק האנושי הראשון שלי כעל חלק מ"משיכה עתידית" שהפכה לעובר, ואחר-כך לתינוק, לפעוֹט, לילד קטן, למתבגר, לבחור צעיר, לגבר בוגר, לאיש בגיל העמידה ולאדם שחי 70 שנה. כל השינויים האלה היו טבועים באותה אנרגיה מתהווה, שלבשה צורה גשמית כחלקיק מיקרוסקופי והפכה להיות אני.

איני מסוגל לתפוס כיצד התפתחות מופלאה כזו יכלה להתרחש בעיצובו של מי שאני כיצור גשמי, אבל אני מאמין שהיא אירעה באופן שאינו תלוי ביכולתי לעשות משהו בנוגע לכך מלבד להתבונן בהתפתחותי. אני באמת ובתמים איני עושה דבר. נראה שנכון יותר להתבונן בעצמי פשוט כמי שחי מכוחה של אנרגיה יוצרת-כול, שנראית כאילו אינה עושה דבר, אך בו בזמן אינה משאירה שום דבר בלתי-עשוי. מנין, אם כן, באה אותה נקודה מיקרוסקופית קטנטנה שהייתה ניסיוני הראשון בתור חלקיק?

זכרו כי לפי פיזיקת הקוואנטים, חלקיקים אינם באים מחלקיקים. אם נצמצם את אותו חלקיק מקורי למצבו התת-אטומי, הוא קטן מכרומוזומים, מאטומים, מאלקטרונים שבתוך האטום – ואף מהחלקיקים התת-תת-תת-אטומיים הנקראים קוורקים. מדענים הכניסו קוורק בגודל הנקודה שהייתי בראשיתי לתוך מאיץ חלקיקים המסתובב במהירות של 400 אלף קילומטר לשעה, וגרמו לו להתנגש בקוורק אחר. התוצאה? לא היה שם שום דבר. נראה שכלום אינו קיים ברגע ההפיכה לדבר מה. או, כפי שאני אוהב לומר, "ברגע ההפיכה מישום מקום [nowhere]
ליכאן ועכשיו [now here]". כל מה שקיים בעולם ה-ימ… הוא אנרגיה טהורה נטולת צורה – ללא חלקיקים.

הפיזיקה המודרנית מאשרת את המטפיזיקה של ספר "בראשית", שבו מסופר שהכול בא מאלוהים והכול היה טוב. באופן דומה, ב"טָאוֹ טֶה צִ'ינְג" מסופר שכל מה שקיים מקורו באי-קיום. לפיכך, השאלה מנין באנו נענית באופן דומה על-ידי הפיזיקה והמטפיזיקה. בשני התחומים מגיעים למסקנה שנוצרנו ממשהו חסר צורה, נטול גבולות, נטול התחלה ובלתי-חומרי. כולנו במהותנו יצורים רוחניים שחווים באופן זמני חוויה אנושית. זו מהותנו. מכאן באנו.

אנחנו הדבר שממנו באנו

בגרסת הסרט של "השינוי" אני מנהל דיון קצר עם כמה מן הדמויות על אודות רעיון מפתח: כל דבר בעולם החומרי חייב להיות כמו הדבר שממנו בא, ובכלל זה כל אחד מאיתנו. בסרט אני מתייחס לפרוסת פאי תפוחים בצלחת ושואל: "למה דומה פרוסת פאי התפוחים?" התשובה הברורה היא שהפרוסה דומה לפאי התפוחים, מפני שהיא חייבת להיות כמו הדבר שממנו באה. זו תפיסה מוכרת, הבאה לידי ביטוי גם בשאיבת דם לצורך בדיקת אבחון. מזרק קטן של דם מספק לרופאים ולאנשי המעבדה מידע על מה שקיים בגופו של האדם שממנו נשאב הדם. למה? כי הדגימה חייבת להיות כמו הדבר שממנו באה.

אני מפעיל היגיון דומה בחושבי על עצמי ועליכם. מכיוון שלא באתי מהוריי, אין זה הגיוני לומר שאני חייב להיות כמוהם. מכיוון שלא באתי מן התרבות שלי, מן הדת שלי או מכל דבר בעולם הזה, איני דומה בהכרח לסביבתי או לחברה שלי. אבל מכיוון שבאתי ממקור אנרגיה נעלם, שיש הקוראים לו אלוהים, טאו או הכרה שמימית, אני חייב להיות כמו הדבר שממנו באתי. מסקנתי בנוגע למוצאי היא שבאתי מן הרוח, ושמהותי האמיתית היא שאני הדבר שממנו באתי. אני נתח שמימי של אלוהים. בעיקרו של דבר, אני הוויה רוחנית הקשורה קשר בל יינתק למקור הווייתה.

רוברט ברנס סיכם זאת בשירו "ראש השנה", שנכתב בשנת 1791:

 

קולו של הטבע רועם בעַזוּת,

בשורתו מִשַּחַק אלינו תָּעוּט

כי דבר מה בנו לעולם לא יָמוּת.

 

את מה שאין לו צורה אי אפשר להרוס. ההיבט חסר הצורה של כל הברואים קיים בנצח ואינו מושפע מהתחלות או מסיומים. נראה שמהותנו נצחית, ורק הגוף הגשמי הוא שבא והולך במחזור של לידה ומוות. הדברים שאנחנו קוראים להם לידה ומוות הם שני צדדים של אותו מטבע, בלתי-נפרדים כמו יום ולילה. השאלה מנין באתי? מופנית רק אל היאני שהוא הגוף הגשמי, אבל אותו היבט גשמי מקורו באי-הוויה.

אנחנו בדיוק כמו הטאו הגדול או אלוהים, ובידינו החופש לבחור. בגלל כמה מן הבחירות שלנו, הקשר למקור מזדהם ומחליד. אחת הבחירות הנרפות האלה היא האמונה שביטויו של האל באמצעות העצמי הגשמי שלנו הוא נקודת סיום, המצב המוחלט, ולא הזדמנות לבחור כיצד לבטא מתנה זו. באופן זה אנחנו דוחקים את האל החוצה ויוצרים חיים מוּנָעֵי אגו. השיעור הגדול שנלמד במסע הפילוסופי שלפנינו הוא להכיר בכך שזהותנו הראשונית היא הוויה רוחנית, שהיא נצחית ולכן חסינה בפני לידה ומוות.

העצמי הגשמי שלנו הוא ביטוי צורני של אנרגיית המהות הרוחנית שלנו; העצמי הממשי שלנו הוא המשקיף האוהב של חוויותינו החושיות. כדי ליצור הרמוניה מלאה עם הטבע המהותי הזה, עלינו להקדיש את עצמנו לביטוי האנרגיה שלו ולהיות מודעים היטב לבחירה המקודשת שאנחנו בוחרים. מבחינת אחדים מאיתנו, פירוש הדבר יהיה לִדמות יותר לאל בשעה שהם שוכנים זמנית בגופם; מבחינת אחרים פירושו יהיה ליצור ביטויים צורניים דמויי אל של יופי, של ייעוד ושל חוכמה.

המסע האנושי בגוף הגשמי הוא רק סוגריים קטנים בנצח של העצמי האמיתי שלנו. כשנסגרים הסוגריים, אנחנו שקועים מחדש ברוח בלי העצמי הגשמי. אנחנו באותה נסיעה הלוך ושוב שלאוֹ-צוּ מתייחס אליה בשורה המפורסמת שלו מתוך הפרק ה-40 של ה"טאו טֶה צ'ינג": "שיבה היא התנועה של הטאו". בגרסת הסרט של "השינוי" אני מצטט משירו של ט"ס אליוט:

 

לעד לא נחדל מֵחקור

ותכלית מסע מחקרֵנוּ

לחזור לנקודת המוצא

ולדעת אותה לראשונה

 

לפני שנשיל את גופנו הגשמי ונשלים את מסע השיבה הזה, נוכל להתחיל להבין את טיבנו המקורי בכך שנתאמץ לדמות למקור הווייתנו, כפי שאנחנו מדמיינים אותו.

דרך אחת להמשיג זאת היא לדמיין הסתכלות מבעד לכוונת, המספקת תמונה ברורה של מקור יצירתי. מבעד לעדשות אלה אנחנו יכולים לראות איך הוא חושב, מרגיש ומתנהג. הסתכלות כזו במקור שלנו מספקת לנו תמונה בהירה של העצמי האמיתי שלנו.

הבנת התשובה לשאלה מנין באתי? כרוכה יותר מכל דבר אחר בניסיון לחיות מתוך נקודת מבט שנמצאת בקשר עם טבענו המקורי. עלינו לדמות ככל האפשר לטבע הרוחני של המקור שלנו. בכך שנכיר בביטוי התודעה השמימית שהיא ההוויה הגשמית שלנו, נבחר כיצד לבטא רוח שמימית זו.

 

השינוי – להוביל את חייכם משאפתנות למשמעות מאת ד"ר וויין וו. דייר, הוצאת אופוס, שנת 2012, 108 עמ'