האוניות שוקעות לאט, שירים, מאת אורנה וייס / ביטוי עמוק למערכות הנפש

"הלילה ירו לי כדור בלב, מה אעשה בשארית הזמן?" שואלת אורנה וייס ועונה לאורך ספרה הראשון בשירים שמבטם כמו מציץ בנו מבעד לעור שקוף לגמרי. השירה והסיפורים הקצרים הכלולים ב'האוניות שוקעות לאט' הם יותר מסך מבעיו של קולה: הכאב האישי העולה מהם אינו חדל לגעת בעצביה החשופים של ההוויה הישראלית. השואה המחלחלת אל הילדות, המאמץ להיבדלות מהאם וסיוטיה, הבעל שנרצח בפיגוע חבלני, הבדידות, התשוקה, והגעגוע – נותנים כולם ביטוי עמוק למערכות הנפש הניצבת מול מציאות הקיום בארץ הזאת.  בשיר רב-המעברים הפותח את הספר, 'שיר לינאי', הקורא מוזמן לכל תחנות הפרידה, הכמיהה והאבל. זהו שיר של תבוסה אבל גם שיר של ניצחון; וייס כותבת על כישלונה לברוא חיים לבעלה המת אך עצמם הכתיבה היא הצלחתו של מעשה ההנצחה.

האובדן והבדידות, יחד עם רישומי הילדות בצל חוויות השואה של ההורים, מותירים את הדוברת בשירים אלה כחשופית נטולת קונכייה. לא מעטים מהשירים מתעדים חוויות מטיפולים, מהמאבק להיות ולצלוח את הלילה האפל של הנפש – אך אפילו שם שירתה אינה נעשית משותקת אלא מזוקקת.  בצד השירים, ובהקבלה לשערי הספר, כלולים גם שלושה סיפורים קצרים.

אורנה וייס נולדה ברמת גן להורים ניצולי שואה. היא מטפלת בתרפיה במוזיקה ובהדרכה ביצירה ובהבעה. בוגרת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובוגרת בית הספר לשירה הליקון.

אורנה גדלה עם אמא מסוייטת ניצולת שואה, שעברה ניסויים ועינויים כתאומת מנגלה כשהייתה בת 12. מנגלה בדק אצלה ואצל אחותה את העיניים, לשתיהן היה צבע מיוחד. את כל התהליכים הנפשיים : ההתפרקות, הכעס,היא הייתה רואה כילדה דרך העיניים של אמה, וכילדה הן הפחידו אותה.  אחיה של האם שגם הוא שרד את מחנות הריכוז, הצליח לעלות לארץ, להתנדב לצבא, ובמלחמת השחרור הוא היה חייל מצטיין והציל ממות שלושה חיילים, אולם נהרג בחלצו את החייל השלישי שנפצע.. מות אחיה שבר את אמה של אורנה, ואורנה תמיד התעסקה עוד כילדה בשאלה "למה הוא היה חייב להיות גיבור במקום לשמור ולתמוך באמה ובאחותה שניצלו, אולי אם הוא היה קצת פחות גיבור, אמה יכלה להיות קצת יותר מאושרת או לפחות, אמה הייתה סובלת פחות". אבא שלה היה בצעדת המוות ואיבד את אחיו, האח  אכל יותר ממה שהיה יכול להכיל ונפטר יום לפני השחרור. כתלמידה היא הייתה תמיד מתייבשת מנוזלים בטיולים מתוך מחשבה שאבא שלה יציל אותה והיא תרפא אותו.

בגיל 21 אורנה התאהבה בינאי, מוסיקאי מחונן, והקימה איתו משפחה ושני בנים, כשהיתה בת 44 בתקופת הפיגועים, ינאי עבד כהי-טקסיסט לפרנסתו, אולם בכל שלישי בשביל הנשמה ניגן במועדון מייקס פלייס שצמוד לשגרירות האמריקאית.

באותם הימים היא למדה כתיבה יוצרת, באוניברסיטה בן גוריון, באותו יום שלישי הגורלי (שהיה יום השואה), היא ידעה שעמוס עוז אמור לתת את חוות דעתו על סיפור קצר שכתבה. עמוס עוז הפליא בשבחים על הסיפור שכתבה, הסיפור עסק  באובדן האח של אמה. מרוב אושר מתשבחותיו של עמוס עוז, יצאה אורנה באמצע השיעור כדי להתקשר ולספר לינאי. כי ידע כמה התרגשה וחששה מביקורתו של עמוס עוז שהרי לא ישנה לילה קודם מהתרגשות. ינאי מלא התרגשות עבר וסיפר לכל חבריו בחברת נייס כי עמוס עוז התפעל מסיפור שאורנה כתבה, וחיכה לאורנה בתחנת הרכבת עם זר פרחים ענק, וביקש מהילדים להכין בלונים ושלטים בבית. התקופה הייתה תקופת פיגועים והילדים ואורנה ניסו לשכנע את ינאי שלא יצא הערב למייקס פלייס. ינאי הרגיעם ואמר שאין סיכוי שמישהו יתעסק עם השגרירות האמריקאית (ממוקם בצמוד למקום).  באותו ערב הוא הרגיש שהוא חייב ללכת לנגן, באותו הלילה התרחש הפיגוע במועדון וינאי נהרג.

אחיה היה בהופעה ויצא משם רבע שעה לפני ההתפוצצות, וכשהוא שמע על הפיגוע הוא חזר לחפש אותו, היא זוכרת שכשבישרו לה על כך, היא עטפה את עצמה בפוך גדול והתחילה לרעוד, העולם מת מבחינתה. כל הנושאים הללו עולים ונכתבים  בשירים שלה. געגוע, כאב , צער אהבה.  

מוֹתְךָ מְפַלֵּחַ אֶת תֵּל אָבִיב –                                            

הָעִיר מְדַמֶּמֶת כְּבָר שָׁעוֹת.

גֶּבֶר אַחֵר וְגוּפוֹ אַתָּה

קָרֵב אֵלַי, מַזְכִּיר לִי

כַּמָּה חַיִּים יָכֹלְנוּ

לִהְיוֹת.

הבן שלה ביקש את הגיטרה של ינאי שבאורח פלא נשארה שלמה וללא פגע. היא עצמה עברה תהליך של פסיכואנליזה מאד עמוקה וארוכה והחברים לא עזבו אותה ותמכו בה.

 

שם: אורנה וייס

גיל: 55

סטטוס: אלמנה ושני ילדים

מגורים: חולון

 

יריית פתיחה: הוציאה לאחרונה את הספר האוניות שוקעות לאט, שירים, בהוצאת פרדס, כתוב – סדרה לשירה, שנת 2014

מאין את שואבת את ההשראה בכתיבתך ולספר הזה? "ההשראה היא מחומרי חיים, מן העבר ומן ההווה, דברים ביומיום, שפתאום מתפרצים אל תוך התודעה, מעוררים געגוע ישן, זיכרון, או החייאה של רגע שנשכח. אירועים שמציפים את מערכת החושים ומשוועים להיות מדוברים. סודות של הגוף, שמשהו פתאום ולו גם במרומז, מבליח אל התודעה. השירים הם כמו 'ננו גורים רחמיים' של מישהו או משהו, שמשוועים להיוולד ולהיות בני חורין. ותהליך העיבוד של המילים לכדי שיר, הוא תהליך מרתק, המאפשר עיבוד נרחב ועמוק של החוויה".

מאיזה גיל את כותבת שירה? "רוב חיי כתבתי פרוזה, שירה מילדות אך תמיד במצבי משבר, ולמגירה, הכתיבה הייתה מן וונטילאציה עצמית שלא באמת התחוללה כי הדברים נוצרו ונשארו ביני לביני ולטעמי לא היו טובים דיים כדי לצאת לאוויר העולם. ונדרשו לי שנים רבות עד שממש הצלחתי לעמוד מאחורי המילים שנכתבו בי כמו מעצמן. (בעבר). את השירה העכשווית שלי התחלתי למעשה לכתוב, לאחר שבעלי נהרג בפיגוע ב -2003".

מתי כתבת את השירים המצויים בספרך? האם ליקטת אותם לאורך שנים?  "השירים נכתבו בשנים 2005 ועד היום. במהלך תהליך עמוק וכואב של פרידה שנכפתה עלי בלילה אחד, שבו התבשרתי על ידי אחי דודו שינאי בעלי נהרג בפיגוע במייקס פלייס בשעה שניגן שם להנאתו".

אילו ספרים קראת לאחרונה? "המון ספרי שירה, ישראלים ומתורגמים, הרבה מאוד ספרות מקצועית העוסקת בתאוריות פסיכואנליטיות וחשובות לעבודתי כתרפיסטית ופסיכותרפיסטית במוסיקה. אני אוהבת לחזור ולקרוא ספרים שאהבתי בהם 'הזר' מאת אלבר קאמי, 'והיום אינו כלה' מאת צ'ינגיס אייטמטוב, 'סטונר' מאת ג'ון ויליאמס".

מי המשורר ששיריו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הוא היווה גם השראה לכתיבתך? "דן פגיס הרשים אותי בשל היכולת הוירטואוזית שלו לדבר כאב נפשי מבלי לגלוש לרחמים עצמיים ולא במחיר האינטלקט ומכל שיר משיריו למדתי. ההשראה לכתיבתי הייתה משוררים ישראלים רבים וטובים, אותם אני מרבה לקרוא: אמיר אור, יעל גלוברמן, אגי משעול, תרצה אתר, דליה רביקוביץ, אברהם חלפי יהודית דריגס, אלישבע גרינבאום, ועוד רבים וטובים".

איזה ספרים קראת בילדותך? "המון: 'מה יפית עמק נוי' מאת הרמן הסה – כולם, 'כמעין המתגבר, 'מרד הנפילים' מאת איין ראנד, 'על מצבו של האדם' (פנחס שעה) 'זורבה היווני', ועוד רבים רבים וטובים".

איזה 3 ספרים תיקחי איתך לאי בודד? "לא רוצה להיות באי בודד, צריכה אנשים, אישושי חיים תמידיים, מרחבים אינסופיים ובדידות מטילים עלי אימה ואז יכולת הקריאה משתתקת".

פרסמת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון?  "זהו ספרי הראשון".

ספרי קצת על הספר שכתבת: "הספר עשוי מחומרים אוטוביוגרפיים רובו ככולו. הוא נולד מצורך ומתחושת הכרח, יותר מכל דבר אחר. הוא צעק לי בגוף, בעיקר בלב, כמו חומר גלם חסר צורה שנאנק מהעדר זהות, שמבקש הכרה, תיחום, או איזו שהיא הגדרה בתוך העולם החי שבחוץ (מחוצה לגוף). תהליך כתיבתו הינו תהליך עיבוד נפשי עמוק ויסודי. והמשאלה לזכך מתוכו את עיקרי ומהות הדברים הייתה חשובה לי. הספר הוא סוג של מתנה שהענקתי לעצמי".

האם את כותבת בימים אלה ספר נוסף או מתכוונת להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כן, אני חוזרת כעת לכתיבת רומן שקפאה כשבעלי נהרג. הרומן כבר כמעט היה מוכן. הרומן עוסק בחיילת המשרתת בבסיס שאירוע קשה וטראומטי התרחש בו. החיילים מנסים להסתיר אותו ממנה. היא מגיעה כמשקית ת"ש, לבסיס שהחיילים בו קשים ומורכבים, אם כי מסקרנים ומאתגרים. הקשרים הנרקמים בינה לבין אחד החייליים נפרשים  ונחשפים כמו גם עולמה הסוער. יש תהליכים מקבילים והזויים המתרחשים בבסיס ובנפשה במקביל, עד לסוף המפתיע".

מה הטיפ שלך למשורר מתחיל? "לכתוב לכתוב ושוב לכתוב. להיות בין אנשים כותבים, להאמין, למצוא אנשים טובים בדרך שיעודדו ויחזקו".

משפט סיכום: "תודה שאפשרתם לי לדבר את עצמי".

שירים מתוך 'האוניות שוקעות לאט':

ילדה שקטה

תְּנִי לַשֶּׁקֶט לְדַבֵּר

אַחֶרֶת הוּא יִנְבַּח מִתּוֹכֵךְ.

רָאִינוּ אוֹתָךְ גּוֹנֶבֶת מַמְתַּקִּים מֵהַסּוּפֶּר, תִּירָסִים מֵהַיַּרְקָן.

שָׁמַעְנוּ אוֹתָךְ צוֹחֶקֶת בַּצְּפִירָה

וּכְשֶׁמֵּת מְנַהֵל בֵּית הַסֵּפֶר

שׁוּב צָחַקְתְּ. פָּחַדְתְּ שֶׁיִּפְתְּחוּ אֶת הָאָרוֹן שֶׁבּוֹ שָׁכַב וְהוּא יֵצֵא.

הוּא הָיָה גָּבוֹהַּ, יָפֶה. בֶּן אַלְמָוֶת.

עַכְשָׁו כָּל הַגֹּבַהּ שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ אָרוֹן,

מֻנָּח עַל הַבָּלָטוֹת שֶׁל הַקְּלָס — מֵרִאשׁוֹן עַד רְבִיעִי.

וְלֹא סִפַּרְתְּ שֶׁחָפַרְתְּ בַּחוֹלוֹת

לִרְאוֹת מַה קּוֹרֶה לָאֶפְרוֹחַ שֶׁלָּךְ אַחֲרֵי שֶׁקָּבְרוּ אוֹתוֹ.

תּוֹלָעִים לְבָנוֹת זוֹלְלוֹת רוֹחֲשׁוֹת נוֹקְבוֹת חוֹרִים.

אַתְּ רוֹצָה לְכַסּוֹת, אַךְ רֵיחַ הַמָּוֶת בְּכָל מָקוֹם

דָּבֵק בָּךְ.

יֵשׁ תּוֹלָעִים רְעֵבוֹת, וְהֵן מְטַפְּסוֹת עָלַי

אֲנִי פּוֹחֶדֶת.

 

שיר לינאי

הָיִיתִי בּוֹרֵאת לְךָ חַיִּים אֲהוּבִי

מֵאֲסוּפַת חֲתוּלֵי רְחוֹב,

מֵאַהֲבַת קִפּוֹדִים,

מֵהַחַיִּים עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה פֹּה בַּחוּץ.

אֲבָל כְּשֶׁרָעֲדוּ הַקִּירוֹת וְהַתִּקְרָה נָפְלָה

 לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.

הַלַּיְלָה מְפַזֵּר לְבָתֵּיהֶם

קְשִׁישִׁים, יְלָדִים, כְּלָבִים,

פּוֹרֵם אֶת אֲחִיזָתִי הַנִּלְפֶּתֶת בַּמַּרְאוֹת —

אַתָּה שֶׁנִּלְקַחְתָּ מִמֶּנִּי, וַאֲנִי שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי

קְרוֹבָה מִדַּי אֵצֶל עַצְמִי.

הַמָּוֶת עוֹרֵם עָלִים, מְסַדֵּר גֻּמְחוֹת,

הַנֶּפֶשׁ — מִנֶּגֶד.

 

שיר לינאי

אַתָּה זוֹכֵר אֶת נִילְס הוֹלְגֶּרְסֶן וַאֲוָזֵי הַבָּר?

יָשַׁבְנוּ בַּחֲדַר הַיְלָדִים עַל הַסְּדִינִים הַמְשׁוּכִים הֵיטֵב,

בֵּינֵינוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם הַמְתֻלְתָּלִים, מְבֻשְּׂמֵי שַׁמְפּוּ וּמְרַכֵּךְ.

צַדְנוּ פִּילִים חֲלָבִיִּים שֶׁרִצְּדוּ מֵאֲהִיל הָאֹרֶז,

רָאשֵׁינוּ נוֹגְעִים, לִבּוֹתֵינוּ מִתְחַלְּפִים זֶה בָּזֶה,

וְקוֹלְךָ קוֹרֵא: "וְהָאֲוָזִים הָיוּ פּוֹרְחִים וּפוֹרְחִים מֵעֲלֵיהֶם…"

מִי בִּכְלָל חָשַׁב

שֶׁאֶצְרֹב קוֹלִי בִּשְׁתִיקָה

שֶׁפָּנַי יַאֲפִירוּ מִשָּׁנִים וְאַהֲבָה

כְּשֶׁעַל הַחֶבֶל כְּבָר תְּלוּיִים

בִּגְדֵי תִּיכוֹן וְצָבָא,

וְאַתָּה לֹא תֵּדַע?

 

שיר לינאי

הַשָּׂדוֹת שֶׁלָּכְדוּ אֶת אֵדֵי נְשִׁימוֹתֵינוּ,

הַיָּם שֶׁנִּפְרַשׂ בְּפִתּוּלֵי הַכְּבִישׁ,

הַיְלָדִים שֶׁמֵּאָחוֹר, רָאשֵׁיהֶם שְׁמוּטִים.

אַסְפַלְט וּבֶּטוֹן הוֹדְפִים אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ.

 

הִנֵּה הַפָּסִיפְלוֹרָה בֶּחָצֵר, הַשְּׂמָמִיּוֹת.

עוֹד רֶגַע יִנָּעֵץ הַמַּפְתֵּחַ בַּדֶּלֶת

שֶׁתִּפָּתַח לִרְוָחָה

וְתַצְלִיף בָּנוּ שׁוּב:

גַּם כָּאן אֵינְךָ.

 

שיר לינאי

וְשָׁלַחְתִּי נַפְשִׁי לָבוֹא אֵלֶיךָ

מֵעֵבֶר לְקִירוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ, מִבַּעַד לִמְבוֹךְ הַשָּׁנִים.

לְאוֹרוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַלַּיְלָה

דּוֹאָה בְּמֶרְחֲבֵי אֵינוּתְךָ, מְחַפֶּשֶׂת סִימָנִים.

מַה נְבַקֵּשׁ?

רַק לְהָנִיחַ לִפְחָדֵינוּ וְלַצַּעַר

שֶׁלֹּא הִסְפַּקְנוּ לִצְרֹב

בַּגּוּף אֶת אַהֲבָתֵנוּ.

מַה נִשְׁאַר בְּשׁוּבִי

מִדְּאִיּוֹת לַיְלָה רְעֵבוֹת?

אֲנִי לוֹבֶשֶׁת צְבָעִים נֶגֶד הַחֹשֶךְ,

לְהַסְתִּיר אֶת עֶרְגַּת הַגּוּף.

 

בדרך לקניות

בְּחַיַּי שֶׁאֲנִי מְנַסָּה, אִמָּא,

לֶאֱהֹב אוֹתָךְ. וְאַתְּ?

"אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדַעַת לֶאֱהֹב", אַתְּ אוֹמֶרֶת.

גּוּפֵךְ הַמֵּימִי מְפֻזָּר עַל הַמּוֹשָׁב, לִימִינִי.

אֲנִי אוֹחֶזֶת בַּהֶגֶה, אַתְּ קְרוֹבָה מִדַּי,

עֵינַיִךְ מְחַפְּשׂוֹת בִּי.

"הִתְחַלְתְּ לֶאֱהֹב שָׁחֹר", אַתְּ אוֹמֶרֶת, "הִשְׁמַנְתְּ."

הַמְּכוֹנִית מִתְמַלְּאָה בְּבֹשֶׂם פִּרְחֵי הָאָבִיב שֶׁלָּךְ.

אַתְּ לוֹבֶשֶׁת וָרֹד.

"עֲדַיִן זוֹרֶקֶת כֶּסֶף עַל מְטַפְּלִים?", אַתְּ שׁוֹאֶלֶת,

"מְסַפֶּרֶת לָהֶם עַל אִמָּא? —

אַל תִּדְאֲגִי, לֹא נִשְׁאַר עוֹד הַרְבֵּה

עַד שֶׁאֲנִי מִתְפַּגֶּרֶת."

אִלְמָלֵא יָדַעְתִּי שֶׁגַּם כְּשֶׁאַתְּ הוֹלֶכֶת

אַתְּ נִשְׁאֶרֶת,

זֹאת הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת נֶחָמָה.

 

הלילה

הַלַּיְלָה יָרוּ לִי כַּדּוּר בַּלֵּב,

מָה אֶעֱשֶׂה בִּשְׁאֵרִית הַזְּמַן?

ציפור

וַאֲנִי חָפַנְתִּי בְּיָדִי

בֶּטֶן חַמָּה שֶׁל צִפּוֹר.

זָלַלְתִּי מִתְּשׁוּקַת מְעוֹפָהּ,

מִדְּרוֹר נְדוּדֶיהָ,

מִלִּבָּהּ הַמָּתוֹק,

צָלַלְתִּי בְּמֵחַ חֲלוֹמוֹתֶיהָ,

עָקַרְתִּי אֶת צְבָעֶיהָ,

לָקַחְתִּי אֶת יָפְיָהּ.

בָּאוּ צִפּוֹרִים,

נִקְּרוּ בִּי.

 

 

 

 

האוניות שוקעות לאט מאת אורנה וייס, סדרת 'כתוב', הוצאת פרדס, שנת 2014, 80 עמ'