תישאר קרוב מותחן מאת הרלן קובן / להיתקל בצד האפל של החלום האמריקאי

על רקע התפאורה הנוצצת של אטלנטיק סיטי, עיר ההימורים וההוללות, מגולל הרלן קובן בספר 'תישאר קרוב', סיפור מתח מחשמל על שלוש דמויות שנתקלות בצד האפל של החלום האמריקאי ומגלות שהגבול המפריד בין סוג אחד של חיים לאחר הוא דק בהרבה משחשבו.

עלילת הספר: מייגן היא רעיה ואם שמאסה בחיי הפרברים. ריי הוא צלם עיתונות מחונן שחייו הגיעו למבוי סתום. וג'ק הוא בלש מוערך שמקרה אחד בלתי-מפוענח, של אדם שנעלם כלא היה לפני שבע-עשרה שנים, אינו נותן לו מנוח. שלושתם חיים חיים שאינם רוצים לחיות, מסתירים סודות שגם הקרובים להם ביותר לא מעלים על דעתם, ומגלים, כל אחד בנפרד, שהעבר עשוי לחזור ולהרעיד את האדמה מתחת לרגליהם דווקא ברגעים הכי פחות צפויים. אבל גם כשהוא מאיים להרוס את חייהם, האם העבר הוא משהו שירצו לשכוח?

"קובן מצטיין בתיאורי עומק של החיים הפנימיים המיוסרים של גיבוריו, ובמקביל מספק כמה מסצינות הפעולה המדהימות ביותר בספרות המתח של השנים האחרונות."  –  Booklist

 

תישאר קרוב מאת הרלן קובן – פרק ראשון

1

 

לפעמים, בשבריר השנייה שבו ריי לוין צילם תמונה ושכח מהעולם בהבזק של נורת פלאש, הוא היה רואה את הדם. הוא ידע כמובן שזה רק בעיני רוחו, אבל לפעמים – כמו ברגע זה – המראה היה כל כך אמיתי עד שריי נאלץ להוריד את המצלמה ולהתבונן היטב בקרקע. הרגע הנורא ההוא, הרגע שבו חייו השתנו כליל והפכו אותו מאדם עם שאיפות ותוכניות ללוזר המוחלט שאתם רואים לפניכם – לא פקד אותו מעולם בחלומות, או כשישב לבד בחושך. המראות הקשים תקפו כשהיה ער לחלוטין, מוקף בני אדם, עסוק במה שאנשים עשויים לכנות ברשעות "עבודה".

המראות התפוגגו, למרבה המזל והחסד, בעת שריי המשיך לצלם את נער הבר‑מצווה.

"תסתכל אלי, איירה," קרא ריי מאחורי המצלמה. "מי עיצב לך את הבגד? זה נכון שג'ניפר אניסטון ואנג'לינה ג'ולי רבות עליך?"

מישהו בעט לריי בשוק. מישהו דחף אותו. ריי המשיך לצלם את איירה.

"איפה אתה עושה את האפטר‑פארטי, איירה? מי הנערה המאושרת שתזכה לרקוד ראשונה?"

איירה אדלשטיין הזדעף וסוכך על פניו מפני עדשת המצלמה. ריי לא ויתר והמשיך לצלם אותו מכל זווית אפשרית. "עוף מפה!" צעקו לעברו ושוב דחפו אותו הצדה.

קליק, קליק, קליק.

"יימח שמם של הפפראצי," זעק איירה. "מה כבר ביקשתי? דקה אחת של שקט ופרטיות."

ריי גלגל בעיניו. הוא לא נסוג. מאחורי עדשת המצלמה חזרה תמונת הדם. הוא ניסה שוב להדוף אותה, אבל היא לא נעלמה. הוא המשיך ללחוץ על כפתור הצילום. איירה נער הבר‑מצווה נע בהילוך אטי, מוצף בהבזקי אור.

"עלוקות!" צרח איירה.

ריי כמעט בכה מעוצמת ההשפלה. ואז ספג בעיטה נוספת בעצמות השוק. "שומר הראש" של איירה – בחור עצום ממדים וגלוח ראש שענה לשם פֶסְטֶר – העיף את ריי הצדה עם זרוע בעובי של עץ אלון ממוצע. ריי כמעט נפל. הוא נעץ בפסטר מבט של "מה קרה לך?". פסטר מלמל התנצלות חרישית.

פסטר היה הבוס של ריי וידידו, וגם הבעלים של "כוכב לערב אחד: פפראצי להשכרה". עסק מפוקפק, שכשמו כן הוא. ריי לא עקב אחר כוכבים אמיתיים בתקווה לסחוט תמונות מעניינות שאפשר יהיה למכור לצהובונים. את זה עושים צלמי פפראצי "אמיתיים". ריי היה דרגה אחת מתחת להם, אם מישהו יכול בכלל להאמין שיש דבר נמוך מזה. הוא צילם מתחזים‑לכוכבים שמוכנים לשלם. לקוחות אלמוניים עם הערכה עצמית מוגזמת ושאר הפרעות אישיות, שכרו צלמים שיעניקו להם את האשליה שהם ראויים ליחס של כוכבים.

ריי הגיע לשפל מקצועי שרק התערבות אלוהית יכולה לחלץ את קורבנותיו.

משפחת אדלשטיין רכשה את חבילת הכוכבים המלאה – שעתיים עם שלושה צלמי פפראצי, שומר ראש אחד, יחצנית אחת ואיש סאונד. כולם צוו לעקוב אחר כל תנועה של ה"כוכב" ולצלם אותו כאילו היה צ'רלי שין שמתגנב למנזר. החבילה כללה גם די‑וי‑די למזכרת, במתנה, ושער פיקטיבי במגזין רכילות בכיכובו של הנער, בתוספת כותרת עסיסית מומצאת.

וכמה התענוג הזה עולה?

ארבעת אלפים דולר טבין ותקילין.

התשובה לשאלה הבלתי‑נמנעת: כן, ריי שנא את עצמו. בהחלט.

איירה נבלע בתוך אולם הנשפים. ריי הוריד את המצלמה והתבונן בשני עמיתיו המפסידנים, שמהותם העלובה היתה ממש חקוקה בהם כמו כתובת קעקע.

ריי הביט בשעונו. "שיט," אמר.

"מה?"

"יש לנו עוד רבע שעה על השעון."

הקולגות שלו – עוד שני עפרונות לא מחודדים בקלמר המטאפורי המרופט – נאנחו במורת רוח. עוד רבע שעה ארורה. זה אומר שצריך להיכנס פנימה ולצלם את תחילת הטקס. ריי שנא את זה.

מסיבת הבר‑מצווה התקיימה באולם אירועים מצועצע להחריד, שנראה כמו אחד הארמונות של סדאם חוסיין. היו שם נברשות ומראות ופיתוחי שנהב מזויפים ועץ מגולף וקירות נוצצים בצבע זהב.

מראה הדם חזר אליו. הוא הדף אותו במצמוץ עין.

האורחים התבקשו להופיע בבגדי ערב רשמיים. הגברים נראו דהויים ועשירים. הנשים נראו שמורות היטב ומהונדסות כירורגית. ריי חצה את הקהל כשהוא לבוש בג'ינס, בז'קט אפור ומקומט ובנעליים ישנות. כמה מהאורחים הסתכלו עליו כאילו זה עתה השתין להם בצלחת.

על הבמה היתה תזמורת בת שמונה‑עשר נגנים ו"מנחה" נלהב מדי, שנשמע כמו כרוז בזירת אִגרוף. "גבירותי ורבותי," אמר למיקרופון, "בפעם הראשונה מאז קיבל את ספר התורה והפך לגבר, קבלו את האחד והיחיד… איירה אדלשטיין!"

איירה הופיע עם שתי נשים שאין מנוס מלהגדיר אותן כחשפניות צמרת. מחשופיהן הלכו לפניהן. ריי פילס את דרכו קדימה עם מצלמה שלופה וחשב לעצמו: "הילד בן שלוש‑עשרה, שיהיה בריא. אם שתי נשים כאלה היו מתקרבות אלי כשאני הייתי בן שלוש‑עשרה, הייתי עף לירח."

הו, הנעורים.

מחיאות כפיים סוערות. איירה נופף להמונים המריעים כבן מלוכה.

"איירה!" קרא ריי. "אלה החברות החדשות שלך? זה נכון שאתה שוקל להוסיף עוד אחת להרמון?"

"בבקשה," התלונן איירה בדרמטיות, "גם לי מגיעה קצת פרטיות!"

ריי הצליח בקושי שלא להקיא. "אבל המעריצים שלך רוצים לדעת."

פסטר החמוש במשקפי שמש חסם את ריי בידו העצומה והניח לאיירה לחלוף על פניו. ריי הבזיק במצלמתו, והתזמורת פצחה במחרוזת להיטים בווליום של אצטדיון. איירה רקד יחד עם שתי החשפניות‑להשכרה, וחבריו בני השלוש‑עשרה הצטרפו אליו בקפיצות ובצרחות. ריי המשיך לצלם והגניב מבט בשעונו.

עוד דקה אחת עד שהסיוט ייגמר.

"פפראצי הם חלאות!"

עוד בעיטה בשוק מאחד הפרחחים הקטנים.

הבריון הצעיר הסתלק. ריי ציין לעצמו שכדאי לקנות מגיני שוקיים. פסטר שחרר אותו בתנועת ראש. בפנים היה רועש מדי, אז הם יצאו החוצה.

פסטר הצביע לעבר אולם הנשפים באגודלו העצום.

"הילד נתן הפטרה טובה, אתה לא חושב?"

ריי בהה בו ושתק.

"השגתי לך עבודה למחר," אמר פסטר.

"יופי. מה זה?"

פסטר הביט הצדה. ריי נאנח.

"זה ג'ורג' קלר."

"אוי, אלוהים."

"בדיוק. והוא רוצה את הפינוק הקבוע."

ריי נאנח שוב. ג'ורג' קלר ניסה להרשים את הנשים שיצאו איתו בפעם הראשונה – להרשים אותן ואז להפחיד אותן. הוא היה שוכר את שירותי "כוכב לערב אחד" ודואג שצלמי הפפראצי יעוטו עליו ועל בת זוגו הטרייה – בחודש שעבר, למשל, זו היתה עלמה בשם ננסי – בכניסה למסעדה רומנטית קטנה. המלצר הגיש לננסי, וזו אמת לאמיתה, תפריט מיוחד שכותרתו "פגישה ראשונה מני רבות, רבות, של ג'ורג' וננסי". הכתובת והתאריך היו מודפסים תחת הכותרת.

הפפראצי להשכרה הוזמנו להמתין לזוג ביציאה כדי לצעוק לג'ורג' משהו כמו "אז ויתרת על סוף שבוע בקריביים עם ג'סיקה אלבה בשביל דייט עם ננסי?" ננסי התכווצה מאימה.

בעיני ג'ורג' היו התמרונים הרומנטיים האלה הקדמה ל"באושר ובעושר עד עצם היום הזה". בעיני ננסי ודומותיה היו התמרונים הרומנטיים האלה אזהרה מפני מטורף מסוכן או סוטה סדרתי.

ג'ורג' מעולם לא זכה לדייט שני.

פסטר הסיר סוף‑סוף את משקפי השמש שלו. "אני רוצה שתהיה הצלם הראשי בצוות."

"צלם פפראצי ראשי," אמר ריי. "וואו, חכה לי שנייה, אני רץ לספר לאמא שלי כדי שהיא תוכל להשוויץ בפני החברות שלה בחוג למקרמה."

פסטר גיחך. "אתה יודע שאני אוהב אותך, נכון?"

"סיימנו להיום?"

"כן."

ריי ארז את מיטלטליו ודידה לעבר הדלת. הצליעה הקלה לא היתה תוצאת הבעיטות שחטף, כי אם תזכורת לרסיס שבירכו – הרסיס שבגללו החלה הידרדרותו במדרון התלול. גם בחייו האומללים של ריי היתה גלומה פעם הבטחה גדולה. הוא למד בחוג לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, ואחד ממוריו קבע שיש לו "כישרון כמעט על‑טבעי" לצילום. כישרון שבוזבז והושחת וירד בינתיים לטמיון. ריי לא מצא את מקומו בעולם העיתונות. יש אנשים שנמשכים לצרות. לעומתם, יש כאלה שלא משנה עד כמה קלה וסלולה תהיה דרכם בחיים, תמיד ימצאו דרך להרוס הכול.

ריי לוין היה אחד מאותם אנשים.

היה חשוך בחוץ. ריי התלבט אם לנסוע ישר הביתה או לעצור באיזה בר מטונף. קשה להחליט כשאתה מוצף אפשרויות.

הוא חשב שוב על הגופה.

החזיונות עלו ובאו בשצף‑קצף. הוא חשב שזה די מובן. אחרי הכול, זהו יום השנה לרגע שבו הכול נגמר ומתה התקווה לסוף טוב ושמח.

הוא קיווה שהעבודה המטופשת היום תסיח את דעתו, אבל זה לא קרה. הוא נזכר בבר‑מצווה שלו עצמו, ברגע ההוא שבו אביו רכן לעברו על דוכן התפילה ולחש באוזנו. הוא נזכר בריח האפטרשייב של אביו, בידיו שסוככו על ראשו בעדינות עילאית, ובדמעות שמילאו את עיני האב כשאמר לו בפשטות, "אני כל כך אוהב אותך."

ריי הרחיק מעליו את המחשבה. כבר פחות כואב לחשוב על הגופה.

הוא חנה ברחוב צדדי, מרחק שלושה רחובות מאולם האירועים. מכוניתו המתינה לו שם, חבוטה כשהיתה, הונדה סיוויק בת שתים‑עשרה (בת‑מצווה!) עם פגוש חסר וחלון צדדי מחוזק בנייר דבק. הוא שפשף את סנטרו. לא מגולח, שותה יותר מדי, בן ארבעים, עם מכונית דפוקה, דירת מרתף עלובה, בלי עתיד. הוא היה מרחם על עצמו אם רק היה אכפת לו מספיק מעצמו.

ריי הוציא את מפתח המכונית, כשלפתע נחתה על עורפו מהלומה חזקה.

הוא קרס על ברך אחת. העולם החשיך. גולגולתו עקצצה והוא הרגיש חסר שליטה. הוא ניסה לנענע בראשו כדי לטהר אותו ממחשבות.

עוד מהלומה בצד הרקה.

משהו בתוך ראשו התפוצץ בזיקוקים של אור לבן. ריי התמוטט אל הקרקע. הוא לא ידע בוודאות אם איבד את ההכרה, אבל לפתע הרגיש שמישהו מושך בכתפו הימנית. לרגע אחד הוא שכב מעוות וחסר תנועה, ללא יכולת או רצון להתנגד. ראשו פעם מכאבים. מוחו עבר למצב הישרדות חייתי ופקד עליו להימנע מייסורים נוספים, להתכרבל לכדור ולהגן על עצמו מתקיפה נוספת.

משיכה עזה בכתפו כמעט תלשה אותה ממקומה. ברגע שהמשיכה נחלשה הבין ריי דבר‑מה שגרם לעיניו להיפקח לרווחה.

מישהו גונב לו את המצלמה.

זאת היתה מצלמת לייקה קלאסית. לא מזמן היא שודרגה דיגיטלית. הוא הרגיש את זרועו מונפת באוויר ואת רצועת המצלמה משתלשלת לאורכה. בתוך שנייה, לא יותר, המצלמה תיעלם.

לא היו לריי הרבה דברים בחיים. המצלמה שלו היתה הרכוש היחיד שהוא באמת הוקיר ונצר. זה היה מטה לחמו, כמובן, אבל גם הקשר היחיד שנותר לו אל ריי הישן, אל החיים שהכיר וניהל לפני הדם. אין מצב שהוא יוותר עליה בלי מלחמה.

מאוחר מדי.

הרצועה הוסרה מזרועו. הוא תהה אם תהיה לו הזדמנות נוספת, כשהשודד ינסה אולי לקלף גם את ארבעה‑עשר הדולרים שבארנקו. הלוואי שזה יקרה.

ראשו של ריי היה עדיין סחרחר וברכיו רעדו. הוא צעק "לא!" וניסה להתנפל על התוקף. פגע במשהו – אולי רגליים. הוא ניסה לכרוך סביבן את זרועותיו. הוא לא הצליח להיאחז בהן ממש, אבל המגע עשה את שלו.

התוקף נפל לקרקע. ריי נפל בעקבותיו ונחת על בטנו. הוא שמע קול של חפץ נוחת והתפלל שלא ריסק במו ידיו את המצלמה שלו. הוא ניסה לפקוח את עיניו לכדי חרכים וראה את תיק המצלמה במרחק מטרים ספורים ממנו. הוא ניסה לזחול לקראתו, אבל אז ראה שני דברים שהקפיאו את דמו.

הדבר הראשון היה אלת בייסבול על המדרכה.

הדבר השני, המפחיד יותר, היה יד עטויה בכפפה שמרימה את האלה.

ריי ניסה להביט כלפי מעלה, אבל לא היה טעם. הוא נזכר במחנה הקיץ שאביו ניהל בילדותו. אביו, שכל הילדים קראו לו הדוד בארי, היה מוביל מרוץ שליחים שבו מחזיקים כדורסל היישר מעל הראש, מסתובבים בכל הכוח ומסתכלים על הכדור – ואז, כשראשך סחרחר עד אימה, עליך לכדרר לאורך המגרש כולו ולקלוע את הכדור לסל. הבעיה היתה שמרוב סחרחורת היית נופל בכיוון אחד בעוד הכדור חומק ממך בכיוון השני. כך בדיוק הרגיש ריי כעת – כאילו הוא נופל שמאלה בעוד שאר העולם מתנודד ימינה.

גנב המצלמה הניף את אלת הבייסבול והתחיל לצעוד לקראתו.

"הצילו!" צעק ריי.

איש לא הופיע להצילו.

אימה הציפה את ריי. בעקבותיה באה תגובה של יצר הישרדות ראשוני. הוא ניסה לקום ולברוח, אבל לא היה סיכוי. ריי היה שבר כלי. עוד מהלומה אחת והוא גמור.

"הצילו!"

התוקף עשה שני צעדים לעברו. לריי לא היתה ברירה. הוא זחל על בטנו כעקרב פצוע. בטח, זה ממש יעבוד. ככה הוא יוכל לחמוק במהירות מפני האלה הקטלנית. המטורף עם האלה ניצב ממש מעליו. זה הסוף.

כתפו של ריי פגעה במשהו. הוא הבין שזו המכונית שלו. ראה מעליו את אלת הבייסבול מונפת באוויר. בעוד שנייה או שתיים גולגולתו תתפצח לרסיסים קטנים. היה לו סיכוי אחד ויחיד ואחרון להינצל, וריי ניצל אותו.

הוא הפנה את ראשו כך שלחיו הימנית נצמדה אל המדרכה, השטיח את גופו ככל האפשר והשתחל אל מתחת למכוניתו החבוטה. "הצילו!" קרא שוב, ולתוקף שלו אמר: "קח את המצלמה ותסתלק!"

זה בדיוק מה שהתוקף עשה. ריי שמע את צעדיו מתרחקים בסמטה. איזה יופי. הוא ניסה להיחלץ ממקום משכבו מתחת למכונית. הראש מחה, אבל הגוף הצליח איכשהו במשימה. הוא ישב ברחוב כשגבו אל דלת המכונית. הוא ישב שם זמן‑מה, אין לדעת כמה זמן בדיוק. אולי בכלל התעלף.

כשהרגיש שהוא מסוגל קילל ריי את העולם, נכנס למכונית והתניע אותה.

מוזר, חשב לעצמו. יום השנה לכל הדם ההוא – והנה נשפך המון דם משלו. הוא כמעט חייך לנוכח צירוף המקרים. ואז החיוך התפוגג מפניו.

צירוף מקרים. כן, סתם צירוף מקרים. אפילו לא צירוף מקרים משמעותי במיוחד, כשחושבים על זה. ליל הדמים היה לפני שבע‑עשרה שנה – לא ממש יובל הכסף או משהו כזה. ריי כבר נשדד בעבר. רק לפני שנה העלימו ממנו את הארנק כשיצא שיכור ממועדון חשפנות בשתיים בלילה. השודד הגאון זכה בשבעה דולר ובכרטיס מועדון של הסופרמרקט השכונתי.

ובכל זאת.

הוא מצא מקום חנייה ברחוב, לפני החורבה שקרא לה בית. הוא שכר את דירת המרתף. בעל הבית היה מהגר פקיסטני בשם אמיר באלוק, שגר שם עם אשתו וארבעת ילדיו הרעשניים.

נניח לשנייה, אולי רק לחצי שנייה, שזה לא היה צירוף מקרים.

ריי יצא ממכוניתו. ראשו עדיין הלם מכאב. מחר יהיה עוד יותר גרוע. הוא ירד במדרגות, חלף על פני פחי הזבל בדרך אל דלת הדירה ונעץ את המפתח במנעול. הוא אימץ את מוחו הדואב וניסה לדמיין קשר – ולו סמלי, קלוש, שברירי ודק ומעורפל – בין אירועי הלילה הטרגי שלפני שבע‑עשרה שנה לבין התקיפה הלילה.

שום דבר.

מה שקרה הערב הוא שוד פשוט. חד וחלק. אתה מכה מישהו בראש עם אלת בייסבול, חוטף ממנו את המצלמה שלו ובורח. אבל אתה לא גונב גם את הארנק שלו – אלא אם כן זה אותו בחור שכייס את ריי ליד מועדון החשפנות ההוא וידע שאין הרבה בארנק הזה? אולי זה צירוף המקרים המדובר. לא חשוב העיתוי ויום השנה. אולי התוקף הוא באמת אותו אחד ששדד את ריי לפני שנה.

אוי ואבוי, איזה שטויות רצות לו בראש. איפה לעזאזל הוויקודין? הוא הדליק את הטלוויזיה והלך אל חדר האמבטיה. הוא פתח את ארון התרופות ועשרות בקבוקים צנחו לכיור. הוא פשפש בערימה ומצא את בקבוק הוויקודין. או קיווה שזה אכן הוויקודין. הוא קנה את הבקבוק בשוק השחור ממישהו שטען שהבריח את החומר מקנדה. יכול להיות שאלה בכלל ויטמינים לילדים.

במהדורת החדשות המקומית דיווחו על שריפה. שאלו את השכנים מה דעתם על האירוע, כי תובנות של עוברים ושבים הן חומר טלוויזיוני שלא יסולא בפז. הטלפון הנייד של ריי צלצל. הוא ראה את מספרו של פסטר בצג השיחה המזוהה.

"מה נשמע?" אמר ריי וצנח על הספה.

"אתה נשמע נורא."

"שדדו אותי ברגע שיצאתי מהאולם."

"אתה רציני?"

"כן. הכו אותי בראש עם אלת בייסבול."

"גנבו משהו?"

"את המצלמה שלי."

"רגע, אז התמונות מהבר‑מצווה הלכו לעזאזל?"

"לא, אל תדאג," אמר ריי. "אני מרגיש בסדר, באמת."

"אני מת מדאגה מבפנים. אני שואל על התמונות רק כדי להסוות את הכאב שלי."

"התמונות אצלי."

"איך?"

ראשו של ריי כאב מכדי שיוכל להסביר, והוויקודין התחיל לעבוד ולשגר אותו לעולם טוב יותר. "אל תדאג, לא קרה כלום לתמונות."

לפני שנים אחדות עבד ריי תקופה קצרה כצלם פפראצי "אמיתי". הוא הצליח לצלם שחקן קולנוע הומו שבגד בחבר שלו עם אישה, לא פחות. שומר הראש של השחקן לקח מריי בכוח את המצלמה והשמיד את כרטיס הזיכרון הדיגיטלי. ריי למד את הלקח והתקין במצלמה יישום שדאג לשלוח את כל התמונות מהכרטיס הדיגיטלי לתיבת האימייל שלו כל עשר דקות.

"אני צריך את התמונות דחוף. תבחר חמש ושלח לי במייל עוד הלילה. משפחת הבר‑מצווה לחוצה."

"בסדר."

"אם אין לך מצלמה," אמר פסטר, "לא תוכל לצלם מחר את ג'ורג' קלר. לא נורא. אני אמצא מישהו אחר."

"עכשיו אני אישן טוב."

"אתה קורע אותי מצחוק, ריי. שלח לי את התמונות ואז תלך לנוח."

"הלב הגדול שלך מרגש אותי עד דמעות, פסטר."

הם ניתקו. ריי קרס על הספה. סם הפלאים עבד להפליא. ריי כמעט חייך. תמונה של גבר‑נער עם שיער שחור קוצני ועגיל חישוק באוזן הופיעה על המסך אחרי ה"חזאית" עם החזה הגדול והסוודר הקטן והצמוד מדי. למי אכפת ממזג האוויר כשיש לך חזאית כזאת. הבחור דוּוח כנעדר. שמו היה קרלטון פלין, ולדברי השדרן חמור הסבר "מכוניתו נמצאה נטושה ועם דלת פתוחה ליד המזח."

הדיווח עורר בריי דאגה עמומה, אבל במצבו הנוכחי הוא לא הצליח לנתח אותה כראוי. כל גופו זעק ושיווע לשינה, אבל פסטר יתקשר שוב ויטריד אם הוא לא ישלח אליו עכשיו את חמש התמונות. במאמץ עילאי הצליח ריי לקום על רגליו. הוא דידה לעבר שולחן המטבח, הדליק את המחשב הנייד שלו ובדק שהתמונות אכן עשו את דרכן אל תיבת המייל.

בינגו.

משהו כרסם והציק לריי בירכתי ראשו. אולי דבר‑מה חסר חשיבות. אולי הוא נזכר במשהו חשוב ביותר. ואולי – סביר להניח שזה המקרה – מהלומת האלה עשתה את שלה ומילאה את מוחו במיני עקצוצים מעיקים שאין עליהם שליטה.

תמונות הבר‑מצווה עלו בסדר הפוך – התמונה האחרונה שצולמה הופיעה ראשונה. ריי סרק במהירות את הרפרטואר, בחר תמונת ריקוד אחת, תמונה משפחתית אחת, תמונת הפטרה אחת, תמונה אחת עם הרבי ותמונה אחת שבה סבתו של חתן הבר‑מצווה נושקת ללחיו.

חמש תמונות. הוא שלח אותן לכתובת האימייל של פסטר. סוף סיפור.

עייפותו של ריי היתה כל כך כבדה, עד שלא היה בטוח שיוכל לקום מהכיסא ולעשות את דרכו אל המיטה. הוא חשב ברצינות להניח ראש על השולחן ולנמנם, כשלפתע נזכר בתמונות האחרות שבכרטיס הדיגיטלי – התמונות שצילם באותו היום לפני הבר‑מצווה.

עצב תהומי הציף את חזהו.

ריי הלך לפארק הארור ההוא וצילם תמונות. טיפשי, אבל כך הוא עושה מדי שנה. הוא לא יודע למה בדיוק. ואולי הוא כן יודע, שזה אפילו עוד יותר גרוע. המצלמה אפשרה לו ריחוק, מבט מהצד, וגרמה לו להרגיש בטוח ומוגן איכשהו. אולי בסך הכול זו היתה הסיבה. אולי ההתבוננות במקום הנורא מהזווית המנחמת תשנה את מה שכמובן לא יוכל להשתנות לעולם.

ריי הביט בתמונות מהפארק שהופיעו על מסך המחשב שלו, ולפתע נזכר בעוד משהו.

בחור עם שיער קוצני ועגיל חישוק.

כעבור שתי דקות מצא את מה שחיפש. כל גופו קפא ברגע שההכרה הכתה בו.

התוקף שלו לא רצה את המצלמה. הוא רצה תמונה.

את התמונה הזאת.

 

 

תישאר קרוב מאת הרלן קובן, מאנגלית: ירון פריד, הוצ' ידיעות ספרים – ספרי חמד, שנת 2013, 383 עמ'