קיפאון סופני מאת לינקולן צ'יילד

במותחן מסעיר זה שוזר לינקולן צ'יילד יחד נוף ארקטי מרהיב, יצור מיתי מבעית ואווירה של כאוס ופחד. "קיפאון סופני" ממחיש מדוע הפכו ספריו של צ'יילד, בהם "סערה במעמקים", ללהיטים המרתקים קוראים רבים כל-כך.

שלוש מאות קילומטרים מצפון לחוג הארקטי שוכנת שמורת חיי הבר הפדרלית שבאלסקה, אחד המקומות הנידחים והעוינים ביותר עלי אדמות. עבור הפליאואקולוג אוון מרשל, חבר במשלחת מדעית השוהה בבסיס צבאי נטוש בשמורה, זוהי הזדמנות של פעם בחיים לחקור את השפעות התחממות כדור הארץ במקום רחוק כל-כך מן הציוויליזציה.

אבל תגלית עוצרת נשימה מטלטלת באופן דרמתי את חייהם של המדענים. בבדיקה שגרתית של מערה בקרחון, מגלה הקבוצה בעל חיים קדמון ענק, כלוא בתוך גוש קרח מוצק, כששתי עיניו – בגודל של אגרופים קפוצים – לטושות בהם במבט קפוא.

תאגיד התקשורת המממן את המשלחת מתערב מיד ומארגן את מחזה הראווה האולטימטיבי – היצור ייחצב מתוך הקרח, יופשר וייחשף לעולם בשידור חי. למרות אזהרותיו החמורות של השמאן האינדיאני המקומי והחששות של מרשל ואנשי צוותו, הדוקו-דרמה נמשכת. עד שהמדענים מגלים עוד תגלית מבעיתה. החיה אינה בעל חיים רגיל – יכול להיות שהיא מכונת הרג קדמונית. ואפשר שנחפזו מדי להסיק מסקנות כשקבעו שהיא מתה.

"הדבר הזה משחק בך!" צרח. "זה משחק בך!

וכשזה גומר לשחק – זה הורג. זה יהרוג את כולנו."

מתוך הביקורות בחו"ל:

"המותחן של צ'יילד ייזכר כאחד הטובים ביותר שנכתבו השנה. מומלץ מאוד." Library Journal

"העלילה מהירה וסוחפת כגל צונאמי, והסוף יגרום ללבבות הקוראים להלום בכוח בחזותיהם." Free Lance Star

"ספריו של לינקולן צ'יילד מרגשים ומלאי קסם." Vince Flynn

"ללינקולן צ'יילד יש מוניטין מוצדק  של סופר מותחנים נפלא." Tampa Tribune

"כתיבתו המעולה של צ'יילד בולטת מעל כולם." Publishers Weekly

"מעטים הסופרים העושים זאת טוב יותר מצ'יילד." Booklist

"ספר מתח בעל קצב מהיר שלא ניתן להוריד מהיד."  Denver Post

מתוך הספר:

פתח דבר

בשעת בין הערביים, כשהכוכבים עלו בזה אחר זה אל השמים הקפואים, התקרב אוּסוּגוּק אל האיגלו, חרישי כשועל. בבוקר ירד שלג טרי, וזקן הכפר לטש מבטים על פני הישימון הארקטי האפור-לבן שהשתרע לאינסוף מכל עבר, עד לאופק הקרח הקודר והריק. פה ושם בלטו מתוך מעטה השלג, כמו עצמותיהן של חיות פרהיסטוריות, צלעות כהות של פֶּרמה-פרוסט, אותה קרקע הנותרת קפואה במרבית ימות השנה. הרוח הלכה וגברה, וגבישי קרח עקצו את לחייו והניעו את הפרווה של ברדס המעיל שלו. הוא היה מוקף בקומץ מבני איגלו חשוכים, אפלים כקברים.

אוסוגוק לא שם לב לדבר מכל אלה. הוא היה מודע רק לתחושה כבדה ומעיקה של יראה, להלמות המהירה של לבו.

כשנכנס אל האיגלו, מיהרו הנשים שישבו בקבוצה קטנה סביב מדורת האזוב לשאת אליו עיניים, הבעות פניהן מתוחות ודאוגות.

"מוֹקטוֹק אֵ אִינקָרטוֹק," אמר. "הגיע הזמן."

באלם, באצבעות רועדות, אספו הנשים את כליהן המועטים. מחטי העצם הוחזרו לנרתיקי המחטים, מגרדי העור והאוּלוּ ששימשו לגרידת השומן נתחבו אל תוך המעילים. אישה אחת, שלעסה נעליים מעור כלב ים כדי לרככן, צררה את הנעליים בזהירות באריג מרופט. ואז קמו כולן, בזו אחר זו, וחמקו החוצה מבעד לפתח חסר הצורה הברורה ששימש דלת. נוּלאתֶה יצאה אחרונה, ראשה כפוף בפחד ובבושה.

אוסוגוק הביט בעור האייל שנשמט, כיסה את הפתח והסתיר את הנוף שמעבר לו: קומץ האיגלואים המבודד, ישימון הקרח הקודר המשתרע על פני האגם הקפוא, אל עבר השמש הגוועת. לרגע עמד, מנסה לשכוח את החרדה שירדה ועטפה אותו כגלימה כבדה.

ואז הסתובב. הזמן קצר והמלאכה מרובה.

השאמאן הלך בזהירות לירכתי האיגלו, הסיר שמיכות מעל תלולית קטנה של פרוות, וחשף קופסה קטנה, עשויה עץ שחור ממורט. הוא הניח את הקופסה בזהירות מול האש. אחר-כך שלף מבין הפרוות מעיל אַמָאוּטי טקסי, מקופל בקפידה פולחנית. הוא משך את המעיל בעל הברדס מעל לראשו ולבש אותו, כשציציות החרוזים שעיטרו את המעיל במעשה תחרה מורכב משמיעות צלצול עדין. ואז התיישב ברגליים משוכלות מול הקופסה.

לרגע ישב כך, מלטף את הקופסה באצבעות קמוטות משנים של מאבק בנוף העוין. אחר-כך פתח אותה והוציא את אחד החפצים שבתוכה. הוא הפך אותו בידיו שוב ושוב, חש בכוחו, מקשיב בקפידה לכל מה שהחפץ עשוי לומר לו, ואחר החזיר אותו לקופסה. הוא עשה כך עם כל אחד מהחפצים בתורו. וכל אותו זמן היה מודע לפחד שבתוכו. הפחד ארב עמוק בליבת גופו, כמו שמן לווייתנים לא מעוכל. הוא ידע היטב מה משמעו של הדבר שראו, האות הנורא לבאות. זה קרה רק פעם אחת בתקופה הזכורה לבני עמו, לפני עשרות דורות, אף שהסיפור – שנמסר מאב לבן לפני השריפה בבית השלג – נותר מבשר רעות כאילו קרה רק אתמול.

אבל הפעם, הדבר נראה עצום לאין שיעור, בלא כל יחס לעבירת המוסר שגרמה לו…

הוא נשם עמוקות. כולם סמכו עליו שישיב את השלום על כנו, שיחזיר את האיזון לסדר הדברים הטבעי. אבל זו הייתה משימה מעיקה. בני עמו התמעטו כל-כך עד שנותרו רק מתי מעט שיכלו להעביר לו את הידע העתיק הכמוס. ואפילו הם כבר אינם, אפילו הם הלכו לעולם הרוחות. רק הוא לבדו נותר מן הסדר הכמוס של הטבע.

הוא תחב את ידו מתחת למעיל ושלף משם חופן עשבים וצמחים מיובשים, כרוכים יחד בקפידה בגבעול דקיק של בשמת ארקטית. הוא הניף את הצרור בשתי ידיו ואחר הניח אותו על האש. ענני העשן האפור שהחלו להתאבך מילאו את האיגלו בריח היער העתיק. לאט, בחרדת קודש, הוציא את החפצים מן הקופסה וסידר אותם בחצי עיגול מול האש: ניב של ניבתן לבן נדיר, שנצוד ונהרג בידי אבי-אבי-אבי-סבו. אבן בצבע של שקיעה קיצית, שצורתה כדמות ראש של גרגרן. קרן של אייל הצפון, חתוכה בחיתוך פולחני לעשרים ואחת פיסות, המעוטרות בדגמים מורכבים של נקבי מרצע זעירים שכל אחד ואחד מהם ממולא באוכרה.

לבסוף שלף צלמית זעירה בדמות אדם, עשויה מעור אייל הצפון, שנהב ואריג שמיכות. הוא הניח את הדמות במרכז חצי העיגול. אחר-כך הצמיד את כפות ידיו הפרוסות לרצפת האיגלו, הניח לסנטרו לצנוח על חזהו והשתחווה עמוקות.

"קוּאוּקג'וּאַג האדיר," זמרר, "צייד הישימון הקפוא, מגן בני עמנו. הסר מעלינו את זעמך. שוב ללכת חרש באור הירח. חזור לדרכי השלום."

הוא שב והתרומם לתנוחת ישיבה. אחר שלח יד לקחת את החפץ הראשון בחצי העיגול – חט הניבתן – והפך אותו עם כיוון השעון, כך שיפנה אל הצלמית הקטנה. כשידו מונחת על החט, שר למחצה וזמרר למחצה את תפילת הפיוס, שבה ביקש מקואוקג'ואג לרכך את לבו, למחול.

העבירה נעשתה בבוקר יום אתמול. נולאתה, שעסקה במלאכות היום-יום הרגילות שלה, הניחה בבלי משים לגידיו של אייל הצפון לבוא במגע עם בשרו של כלב ים. היא הייתה עייפה וחולה – בזה לבדו די להסביר שגיאה שכזו. ואף-על-פי-כן, המעשה האסור נעשה, החוק העתיק הופר. נשמות בעלי החיים המתים – שמבחינה רוחנית נוגדות זו את זו – טומאו כעת. וקואוקג'ואג הצייד חש בזעמן. זה הסביר את מה שראתה קבוצתו הזעירה של אוסוגוק בליל אמש בישימון הקפוא.

התפילה נמשכה עשר דקות. ואז – לאט, בזהירות – העביר אוסוגוק את ידו הקמוטה לחפץ הבא ופצח מחדש בתפילה.

עברו שעתיים בטרם השלים את הטקס כולו. לבסוף השתחווה הישיש פעם אחרונה אל הצלמית, אמר ברכת פרידה, יישר את רגליו המשוכלות וקם, בגוף דווה. אם הכול התנהל כשורה – אם ביצע את תפילת הכפרה בדרך הנכונה, כפי שביצעו אותה אבותיו הקדמונים – תימחה הטומאה מעליהם והצייד ישוב מזעמו. הוא הלך סביב המדורה, תחילה עם כיוון השעון ואחר-כך כנגדו, ואחר כרע מול הקופסה והחל להחזיר את החפצים לתוכה, כשהוא מתחיל מן הצלמית הקטנה.

בעודו עושה כן שמע צעקות מחוץ לאיגלו: אנקות, צרחות, קולות קינה וייאוש.

במהירות קם על רגליו, כשהיראה מעיקה על לבו. הוא עטה את מעילו, הפשיל את יריעת עור האייל ויצא החוצה. הנשים היו שם, מורטות את שערן ומצביעות על השמים.

הוא נשא עיניו למרומים ונאנק. הפחד והיראה, ששככו מעט כשביצע את התנועות נוסכות הרוגע של הטקס, איכלו אותו עתה בכוח כפול ומכופל. הם חזרו – והפעם היו גרועים משהיו בליל אמש. גרועים בהרבה.

הטקס נכשל.

אבל אוסוגוק הבין כעת עוד דבר-מה, בוודאות איומה שהתגנבה לאיטה. זו לא הייתה תוצאה של משהו שנולאתה או האחרים עשו. לא היה זה רק זעמו של קואוקג'ואג או איזה חילול קודש מקרי. רק הפרה של הטאבו החמור ביותר יכולה לעורר אצל הרוחות חמת זעם כמו זו שבה חזה כעת. ואוסוגוק – כמו אין ספור דורות לפניו – הוזהר מפני הפרת הטאבו הזה.

הוא לא רק הוזהר – אוסוגוק ידע. הוא ראה…

הוא הביט בנשים, שהחזירו לו מבט בעיניים קרועות לרווחה. "ארזו כל מה שתצטרכו," אמר להן. "מחר נצא דרומה. להר."

קיפאון סופני מאת לינקולן צ'יילד, מאנגלית: עדי הירש. אריה ניר הוצאה לאור, שנת 2012, 288 עמודים