צופן הקיסר מאת גורדון קורמן / ספר 8 בסדרת ההרפתקאות לנוער "39 רמזים"

צופן הקיסר -מאת גורדון קורמן / ספר 8 בסדרת 39 רמזים

אבל גילוי מזעזע הנוגע להורים שלהם, שנהרגו בשריפה קטלנית כשדן ואיימי היו קטנים, מנפץ את כל מה שהאמינו בו, את כל אשר ידעו על משפחתם ועל עצמם. הגילוי מפריד בין שני האחים לראשונה בחייהם. כעת דן ואיימי צריכים לחקור, כל אחד בנפרד, את התרבות העתיקה של סין, לגנוב רמז מתחת לאפם של לוחמים מאומנים ולטפס גבוה יותר ממה שאי פעם דמיינו שאפשר. השניים צריכים גם לקבל החלטה – האם הם רוצים למצוא את הרמז הבא… או זה את זו?

ספרים נוספים בסדרה:

ספר 1: מבוך העצמות – ריק ריירדן

ספר 2: תו קטלני – גורדון קורמן

ספר 3: גנב החרבות – פיטר לרנג'יס

ספר 4: מעבר לקבר – ג'וד ווטסון

ספר 5: המעגל השחור – פטריק קרמן

ספר 6: צלילה עמוקה – ג'וד ווטסון

ספר 7: מאורת הנחש – פיטר לרנג'יס

ספר 8: צופן הקיסר – גורדון קורמן

* * * * *

צופן הקיסר מאת גורדון קורמן

ההתעטשויות התחילו ברגע שמנשא החתול חלף ליד אפו של הנוסע.

"א־פצ'י! א־פצ'י! א־פצ'י!"

איימי ודן קהיל עמדו קפואים במעבר מטוס בריטיש אֵירווייז וחיכו שהמתקפה תיגמר. היא לא נגמרה. העיטושים רק הלכו וגברו, וכל פיצוץ חזק הרעיד עוד יותר את הגוף של האיש המסכן.

"זה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע!" אמר דן בחוסר סבלנות.

בתוך המנשא, צלאח א־דין הביט לכל הכיוונים, מוטרד ומפוחד מהמהומה.

נלי גומז, האומנת של הילדים, הגיעה מאחוריהם. האייפוד שלה ניגן את הראמונס בשיא הווליום, והיא רק ראתה את האיש מפרכס בעיניים דומעות. "אמרתי לכם שבדוכן הטאקו מגישים פלפל צ'ילי חריף!" היא קראה בקול רם מדי.

קולות הפיצוצים הביאו את הדיילת לשורה שלהם. היא דיברה עם המתעטש בסינית ואז פנתה לאיימי ולדן. "נראה שמר לי אלרגי לחתולים. החיה שלכם תצטרך לטוס בתא המטען."

"אבל הִרשו לו לטוס איתנו בטיסת הקישור ממדגסקר," מחתה איימי.

נלי כבר כיבתה את האייפוד שלה. "מר לי לא יכול לעבור למושב אחר?"

"אני מצטערת. הטיסה מלאה לגמרי."

צלאח א־דין לא נפרד מהם בקלות. יללותיו הזועמות של חתול המאו המצרי נשמעו בכל המטוס עד שהדלת נסגרה מאחוריו.

מר לי קינח את אפו כשאיימי ודן נדחקו מעליו אל המושבים שלהם. נלי התיישבה שורה אחת מאחוריהם ושוב הקשיבה לאייפוד שלה.

"אוף, זה נורא," התלונן דן שכבר נע בקוצר רוח, למרות שהמטוס עוד לא התחיל להתרחק מהשער. "הטיסה השנייה שלנו ברצף שנמשכת מיליון שעות, ואין לנו אפילו את צלאח א־דין. מה יכול להיות יותר גרוע?"

העיניים שלהם נפגשו לשבריר שנייה, ואז הם הסיטו את מבטם. זאת היתה שאלה טיפשית, ודן ידע את זה. מה יכול להיות יותר גרוע? זאת היתה ההגדרה של "יותר גרוע" – הסיבה האמיתית לכך שמצב הרוח של דן היה בקרשים ושלאיימי לא היתה טיפת סבלנות אליו. ולא היה לזה שום קשר לטיסות ארוכות ולחתולים.

מדריגלים!

אחרי כל כך הרבה שבועות, איימי ודן פתרו לבסוף את החידה –
לאיזה בית מבתי משפחת קהיל הם שייכים. לא ללוקיאנוסים הערמומיים והמבריקים, אמני האסטרטגיה. לא לגאונים היצירתיים, היאנוסים. לא לתומסים השריריים והחזקים, שאבות אבותיהם היו לוחמים. לא לאקטרינים החדשניים, הממציאים הגדולים ביותר בעולם.

לא. במהלך כל השבועות שבהם הקיפו את העולם במירוץ אחר שלושים ותשעה הרמזים, איימי ודן היו מדריגלים.

מדריגלים.

יותר גרוע מהכי גרוע. המדרגילים טבחו במשפחת המלוכה הרוסית במהלך מסע רצח שהתפרש על יבשות שלמות. כלי העבודה שלהם היו: התגנבות, חבלה, רמאות, רצח, ובעיקר – זריעת פחד ואימה. אפילו הלוקיאנוסים פחדו מהמדריגלים – וכולם פחדו מהלוקיאנוסים.

זה כמו לחיות כל החיים בלי להביט במראה, ופתאום כשאתה רואה את ההשתקפות שלך, אתה מגלה שאתה מפלצת.

איך יכול להיות שהם לא ידעו שהם מדריגלים? כל הדרך מאפריקה הם דשו שוב ושוב בשאלה הזאת, הלקו את עצמם איתה, וקיוו שאם ישאלו אותה מספיק פעמים – כנגד כל הסיכויים התשובה אולי תשתנה ותפסיק להיות אותה אמת איומה.

אבל המדריגלים היו סודיים כל כך שהם שמרו סודות אפילו מעצמם. גרייס, סבתא של איימי ודן, בוודאי היתה מדריגלית בעצמה. אחרי מות הוריהם היא היתה בת המשפחה הכי קרובה להם, אבל מעולם לא אמרה להם מילה על כך.

ועכשיו גם גרייס איננה, חשבה איימי בצער. היא ודן היו לבד – חוץ מנלי. וכמובן, צלאח א־דין, החתול האהוב של סבתם.

הם בקושי הספיקו להתרגל לרעיון שהם חלק ממשפחת קהיל המהוללת. מסע החיפושים אחר שלושים ותשעה הרמזים עדיין לא נראה להם מציאותי – לשני יתומים מבוסטון ניתנה הזדמנות להפוך לאנשים הכי חזקים בהיסטוריה האנושית! אבל זו היתה התדהמה הגדולה מכול: גם אמא ואבא שלהם היו כנראה מדריגלים. האם זה אומר שהם היו רעים?

בזמן האחרון איימי ניסתה לבדוק את עצמה, לנסות להבין מה בדיוק היא מרגישה. לא הכול היה נפלא. היא כעסה על התכסיסים המלוכלכים של המירוץ. איזבל – די היה בשמה של האישה שרצחה את ההורים שלה כדי להבעיר בה אש.

איזבל, שהחזיקה אותה על הידיים כשהיתה ילדה. שקראה לה "יקירתי". שהעמידה פנים של דודה אוהבת.

איזבל, שהפכה שני ילדים מאושרים ליתומים.

נקמה! הרצון היה יותר דחף רגשי מאשר מחשבה הגיונית, התנעה של מנוע דחוס בדלק. הוא היה אוטומטי כל כך, טהור כל כך, שהיה יכול לנבוע רק מהלב המדריגלי שלה.

כשאתה רע – האם אתה בכלל יכול לזהות את זה בעצמך?

בקול רם היא אמרה לאחיה. "נסה להירדם. אנחנו נחטוף ג'ט לג מהגיהינום כשנגיע לסין."

"ישנתי כל הדרך מאפריקה," רטן דן.

המטוס נסוג לאחור מהשער, והוראות הבטיחות החלו להישמע. "מייד לאחר ההמראה, אנו מזמינים אתכם ליהנות ממערכת הבידור ומהסרטים במסך שלפניכם," נשמעה ההודעה. "הסרט הראשון שנקרין הוא 'שליחות קטלנית: התעוררות'."

"יש!" דן הוציא את האוזניות מכיס המושב. "סוף־סוף משהו מסתדר לנו!"

"הדביליות שלך עוד תיחקר על ידי מדענים בדורות הבאים," הודיעה לו איימי בחגיגיות.

"אל תהרסי את זה," הוא אמרה לה. "מזל טוב הוא כמו פריחה. הוא מתפשט לכל הכיוונים. אולי נעלה עכשיו על הסוס." הוא הכניס את האוזניות לאוזניו כשהמטוס התגלגל בשדה התעופה לעבר מסלול ההמראה, והמריא.

לונדון הפכה זעירה מתחתיהם. מר לי אחז בידית המושב שלו ופרקי אצבעותיו הפכו לבנות עם כל חבטה וטלטול. אבל איימי ודן היו כבר נוסעים מנוסים ובקושי שמו לב לקפיצות. בתוך כמה שבועות, שני ילדים שמעולם לא עזבו את מסצ'וסטס, ביקרו ביותר מעשר מדינות בחמש יבשות שונות.

דן השעין לאחור את המושב שלו והתרכז במערכת הבידור שלפניו. כשהמסך התעורר לחיים הוא לא הקרין את הפתיחה המותחת של 'שליחות קטלנית: התעוררות', אלא תמונות מארמון מקושט ומצועצע.

"מה ל—" דן החליף ערוצים. הארמון הופיע בכל ערוץ.

"מה הבעיה?" לחשה איימי.

"איפה 'שליחות קטלנית'?"

איימי הפעילה את המסך שלה והביטה בתמונות מהארמון. "אני מכירה את הסרט הזה—" הבעת פניה התרככה בבת אחת. "זה 'הקיסר האחרון'. ראיתי אותו פעמיים או שלוש – עם גרייס."

הגרון שלה נחנק. במהומת המרדף שלהם אחרי הרמזים היה קל לשכוח שחלפו פחות מחודשיים מאז שגרייס קהיל מתה.

גרייס… מדריגלית… זו לא טעות. הם אפילו ראו את מקום המחבוא המדריגלי שלה.

לא אכפת לי! אני אהבתי אותה… עדיין אוהבת אותה…

לדן לא היה מצב רוח לרגשות. "אוף, הם מקרינים את הסרט הלא־נכון!" כשהושיט יד אל הכפתור כדי לקרוא לדיילת, הוא הציץ במסך הטלוויזיה של השכן האלרגי שלהם. שם הוקרנה השליחות הקטלנית בכל הזוהר העתידני שלה.

דן טיפס בתדהמה על המושב שלו, הציץ אחורה, ובהה באיש־המכונה ההפוך על המסך של נלי. "כולם רואים שליחות קטלנית חוץ מאיתנו."

איימי עשתה פרצוף. "למה שיקרינו רק לשני מושבים משהו אחר?"

"זה כנראה חלק ממזימה בינלאומית לשעמם אותי," מילמל אחיה.

מתחת לאולמות הנוסעים של נמל התעופה היתרו בלונדון רחשה כוורת פעילה. ליד מסלולי ההמראה, צבא של מכונאים ונושאי מזוודות דאגו שאחד משדות התעופה העמוסים בעולם לא ינוח לרגע.

כמה אנשי תחזוקה נהנו מהפסקת תה כשהבחינו בגבר חדש בחדר ההלבשה. הוא היה מבוגר יותר מהשאר – בטח בסוף שנות השישים שלו. כשהוא פשט את הסרבל, הם הבחינו שהוא לבוש היטב בז'קט מבד קשמיר, חולצת גולף ומכנסיים מחויטים – כולם שחורים. בדיקה מדוקדקת היתה חושפת שתג הזיהוי שלו מזויף. הוא לא עבד כאן. הוא לא עבד בשום מקום.

למרות שאף אחד מהעובדים לא זיהה את האיש בשחור, איימי ודן היו מזהים אותו בוודאות. הוא עקב אחריהם בכל מקום בעולם.

צופן הקיסר, הספר ה- 8 בסדרת 39 רמזים, מאת גורדון קורמן, מאנגלית: רוני בק, הוצאת מודן, צלטנר ספרים לנוער, שנת 2012, 196 עמודים