מסלול מכשולים מאת הרלן קובן / אחד הספרים הטובים בסדרת מיירון בוליטר

מיירון בוליטר הוא אחד הגיבורים האהובים ביותר בספרות המתח האמריקאית. כשאתם יוצאים למסע איתו ועם הרלן קובן, ברור לחלוטין שלא יהיה רגע אחד משעמם.

 

אספרנזה דיאז, שותפתו של מיירון בוליטר לניהולה של סוכנות ייצוג הספורטאים וחברתו הטובה ביותר, נעצרת באשמת רצח אחד הלקוחות: כוכב בייסבול דועך שנמצא בעיצומו של קאמבק מפתיע.

מיירון נחוש להוכיח את חפותה של אספרנזה, למרות שהיא מסרבת לדבר איתו ועל אף שעורכת הדין שלה, הסטר קרימשטיין מזרת האימה, דורשת ממנו לשמור מרחק. ככול שהוא הולך ומתקרב אל האמת, הרצופה בין היתר בגילויים דרמטיים מן העבר ובחשיפתן של פרשיות רומנטיות חשאיות, כך מתברר שכל הראיות מצביעות על חשוד אמיתי אחד: הוא עצמו.

 

 

"הספר הטוב ביותר עד כה בסדרת מיירון בוליטר המצוינת. עלילה מתוחכמת ומסעירה המתובלת בהומור דק וכובש, ובדמויות חיות ובלתי נשכחות." Publishers Weekly

"מיירון בוליטר הוא אחד הגיבורים האהובים ביותר בספרות המתח האמריקאית. כשאתם יוצאים למסע איתו ועם הרלן קובן, ברור לחלוטין שלא יהיה רגע אחד משעמם". Chicago Tribume

 

 

 

מסלול מכשולים מאת הרלן קובן / פרקים ראשונים

 

 

1

 

מיירון שכב על החול הלבן והרך ליד ברונטית עוצרת נשימה בביקיני פלילי. בידו אחז משקה טרופי, ומימי הטורקיז הצלולים של הים הקריבי ליחכו את כפות רגליו. השמים היו בצבע כחול טהור כמו שרק יריעת הבד של אלוהים יכולה להיות, והשמש היתה עמוקה ומרגיעה כמו מסאז' שוודי המלווה בכוס ברנדי. ובתוך כל העונג הזה הוא הרגיש אומלל להחריד. שניהם נמצאים בגן העדן הזה שלושה שבועות בערך. מיירון לא טרח לספור את הימים וגם תרז ככל הנראה לא. האי נראה רחוק דיו מהעולם ה"אמיתי" – מעט אורות, הרבה תענוגות, בלי טלפונים, בלי מכונית. אבל הוא היה הרבה יותר מאובזר מהאי של רובינזון קרוזו, למשל.

לפתע נראתה יאכטה באמצע האופק. היא התקדמה לעברם, פילחה את המים ופרמה את מרקם הטורקיז המושלם. מיירון הבחין בה וחש מועקה.

הוא לא ידע איפה בדיוק הם נמצאים, אם כי לאי היה שם: סנט פנטזיה. באמת ולא בצחוק. זו היתה פיסת אושר קטנה, בבעלות אחת מחברות הספנות שמפעילות חבילות שיט ושעשועים להמונים. הספינות נשאו שמות מעודנים כמו סנסציה או אקסטזה או נקודת הג'י. בצד אחד של האי הציעה החברה "גן עדן אישי" לכל נוסע – אישי במובן של הצטופפות עם עוד 2,500 תיירים; צדו השני של האי, לעומת זאת, נשמר למנכ"ל החברה שהיה ידיד של תרז. היה שם רק בית אחד, מעין בקתה עם סכך משולבת באחוזת מטעים. האדם היחיד בסביבה הקרובה היה משרת. אוכלוסיית האי מנתה אולי שלושים נפש בסך הכול. כולם עבדו בשירות חברת הספנות.

היאכטה דוממה מנוע והמשיכה להתקרב לעברם.

תרז קולינס הסירה לרגע את משקפי השמש שלה וקימטה את מצחה. שום כלי שיט לא נראה בקרבתם בשלושת השבועות האחרונים.

"אמרת למישהו איפה אנחנו?" היא שאלה.

"לא."

"אולי זה ג'ון."

ג'ון היה מנכ"ל חברת הספנות, הידיד של תרז.

"אני לא חושב," אמר מיירון.

מיירון פגש לראשונה את תרז לפני קצת יותר משלושה שבועות. היא היתה בחופשה מעבודתה היוקרתית כמגישת חדשות בכירה בסי‑אן‑אן. חברים מלאי כוונות טובות הכריחו את שניהם ללכת לנשף צדקה והם נמשכו מיד זה לזה, כאילו האומללות והכאב המשותפים היו סוג של מגנט. זה התחיל כמו משחק אומץ: למי יש אומץ לעזוב הכול ולברוח רחוק. פשוט להיעלם עם מישהו שאתה בקושי מכיר, אבל נמשך אליו. שניהם ניצחו במשחק, ושתים‑עשרה שעות לאחר מכן מצאו את עצמם בסנט מרטן. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר הם הגיעו לכאן.

מיירון הרגיש שההחלטה לברוח היתה נכונה לגמרי. הראשון שהופתע מכך היה הוא עצמו – גבר שבכל חייו שכב עם ארבע נשים בסך הכול. הוא מעולם לא התנסה בסטוצים של לילה אחד, גם כשעוד היו באופנה וכשכל מחלות המין המסובכות עוד לא הוציאו את החשק לכולם. מאז ומתמיד קישר מיירון בין סקס לאהבת אמת ולמחויבות גורפת.

הוא לא סיפר לאיש לאן הוא נוסע או לכמה זמן – בעיקר מפני שהוא עצמו לא ידע. הוא התקשר לאבא ולאמא וביקש שלא ידאגו. זה היה כמו לבקש מהם לגדל זימים ולנשום מתחת למים. הוא שלח בפקס ייפוי כוח לאספרנזה בכל הקשור לענייני הסוכנות שלהם לייצוג ספורטאים. הוא אפילו לא התקשר לווין.

תרז התבוננה בו. "אתה יודע מי זה."

מיירון שתק. לבו האיץ את פעימותיו.

היאכטה התקרבה עוד יותר. דלת בסיפון הקדמי נפתחה, וכפי שמיירון חשש, וין הופיע במלוא הדרו. אימה השתלטה על מיירון. הוא הרגיש כאילו האוויר אוזל מריאותיו. וין לא היה הטיפוס שקופץ לביקורי נימוסין. אם הוא הטריח את עצמו עד לכאן, זה אומר שמשהו ממש לא בסדר.

מיירון קם על רגליו ונופף לווין לשלום. וין הסתפק בניד ראש סמלי.

"רגע אחד," אמרה תרז. "זה לא הבחור שהמשפחה שלו היא הבעלים של לוק‑הורן אחזקות?"

"כן."

"ראיינתי אותו פעם, כששוק ההון צנח. יש לו שם כזה ארוך ונפוח."

"וינדזור הורן לוקווד השלישי," אמר מיירון.

"כן. בחור מוזר."

אם היא רק היתה יודעת.

"נאה בטירוף," המשיכה תרז, "למי שאוהב מראה כזה של אנשים שנולדו עם מקל גולף עשוי זהב ביד."

כאילו לפי סימן מוסכם העביר וין יד במחלפותיו הבלונדיניות וחייך.

"לשניכם יש משהו במשותף," העיר מיירון.

"באמת? מה?"

"שניכם חושבים שהוא נאה בטירוף."

תרז בחנה את פניו של מיירון. "אתה חוזר," היא אמרה. בקולה היתה נימה של דאגה.

מיירון הנהן בראשו. "וין לא היה בא לפה אלמלא זה היה חשוב."

היא לקחה את ידו. זה היה הרגע הענוג הראשון שהם חלקו ביניהם בשלושת השבועות האחרונים. זה עשוי להישמע מוזר – זוג אוהבים על אי בודד, סקס אינסופי ואפילו לא נשיקה עדינה אחת, ליטוף קל, מילה רכה. אבל כל מערכת היחסים שלהם נבנתה על הצורך לשכוח ולשרוד; שתי נשמות תועות ונואשות ניצבות בלב הריסות חייהן, בלי שום עניין וחשק לבנות משהו מחדש.

תרז בילתה את רוב הימים באי בהליכות ארוכות בגפה. מיירון ישב על החוף, עשה תרגילי כושר ולפעמים קרא ספר. הם חברו יחד לאוכל, שינה וסקס. מעבר לכך הניחו זה לנפשו של זה – אם לא למען החלמה מלאה, לפחות לצורך חידוש זרימת הדם. הוא הבחין בכך שגם היא שבורה ומעורערת, שטרגדיה שאירעה לא מזמן פגעה בה בעוצמה עד שורשי קיומה. אבל הוא לא שאל אותה אף פעם מה קרה בדיוק. והיא לא שאלה אותו.

זה היה הכלל הלא כתוב של הברית ביניהם.

היאכטה נעצרה והורידה עוגן. וין עבר לסירת מנוע. מיירון המתין, העביר משקל מרגל לרגל והתכונן לגרוע מכול. וין כיבה את המנוע.

"ההורים שלי?" קרא מיירון.

וין הניד בראשו לשלילה. "הם בסדר גמור."

"אספרנזה?"

היסוס קל. "היא זקוקה לעזרתך."

וין פסע במים בזהירות. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים קצרים פרחוניים, בצבעים עזים שיכולים להבריח כרישים. נער היאכטות היאפי. מבנה גופו היה דק, אבל זרועותיו נראו כמו נחשי פלדה המתפתלים מתחת לעורו.

תרז קיבלה את פניו בעמידה. וין התפעל מן הנוף מבלי ללטוש עיניים באופן מוגזם. הוא היה אחד הגברים היחידים שמיירון הכיר שיכלו לעמוד כראוי באתגר. עניין של ייחוס.

וין לחץ את ידה של תרז וחייך. הם החליפו ביניהם מילות נימוס, חיוכים מזויפים ודברים ריקים מתוכן. מיירון עמד שם קפוא ולא הקשיב לנאמר. תרז נפרדה לשלום ופנתה לעבר הבית.

וין בחן את הליכתה בעיון ואז פסק, "אחוריים איכותיים."

"אתה מדבר על שלי?" שאל מיירון.

וין לא הסיר את עיניו מהמטרה המהלכת. "בטלוויזיה היא תמיד יושבת מאחורי שולחן," ניתח. "והצופים לעולם לא יוכלו לנחש מה הם מפסידים. איזו אבדה. כמה חבל."

"כן," אמר מיירון. "אולי היא צריכה לקום פה ושם במהלך מהדורת החדשות, להסתובב באולפן כמו בתצוגת אופנה, להתכופף, לנענע את התחת. דברים כאלה."

"בדיוק!" הסכים וין בהתלהבות. "תגיד, צילמת אולי את שניכם בפעולה? אולי אפילו הסרטת?"

"לא, מצטער," אמר מיירון. "זה יותר הקטע של כוכבי רוק סוטים. ושלך, כמובן."

"חבל."

"כן, חבל. נדמה לי שעל זה כבר הסכמנו. אז מה קרה לאספרנזה?"

תרז נעלמה סוף‑סוף מבעד לדלת הכניסה של הבית. וין נאנח חרישית ונפנה אל מיירון. "בעוד חצי שעה היאכטה תהיה מתודלקת מחדש ואז נצא לדרך. אכפת לך אם אני אשב?"

"מה קרה, וין?"

וין לא ענה. הוא בחר במקום זאת להתרווח על כיסא חוף ולהישען לאחור. הניח את ידיו מאחורי ראשו ושילב את רגליו. "דבר אחד אומר לזכותך. כשאתה כבר מחליט לברוח, אתה עושה את זה בסטייל."

"לא ברחתי. הייתי זקוק להפסקה קצרה."

"אהה." וין בהה במרחק. הכרה פתאומית הלמה לפתע במיירון: הוא פגע ברגשותיו של וין. מוזר, אבל נכון. וין הוא אולי סוציופת אריסטוקרט עם דם כחול, אבל הוא עדיין אנושי. פחות או יותר. שני הגברים היו בלתי‑נפרדים מאז ימי האוניברסיטה שלהם, ולמרות זאת מיירון ברח – כן, ברח – אפילו בלי להתקשר. מבחינות רבות לא היה לווין שום אדם אחר בעולם מלבד מיירון.

"התכוונתי להתקשר אליך," הוא אמר בקול רפה.

וין שתק.

"אבל ידעתי שאם תהיה בעיה כלשהי תדע למצוא אותי." והוא צדק. וין יכול למצוא מחט בלתי‑נראית בערמת שחת בלתי‑נגמרת.

וין נופף בידו בתנועת ביטול. "לא משנה."

"אז מה קרה לאספרנזה?"

"קלו הייד."

קלו הייד היה הלקוח הראשון של מיירון. הוא היה שחקן בייסבול בדמדומי הקריירה שלו. "מה איתו?"

"הוא מת," אמר וין.

מיירון הרגיש שרגליו קורסות. הוא צנח על כיסא סמוך.

"נורה שלוש פעמים בבית שלו."

מיירון הרכין את ראשו. "חשבתי שהוא שיקם את עצמו."

וין לא אמר מילה.

"אז איך אספרנזה קשורה לזה?"

וין הביט בשעונו. "ברגע זה ממש," אמר, "רוב הסיכויים שהיא נעצרת כחשודה המרכזית ברצח שלו."

"מה?"

וין השתתק שוב. הוא שנא לחזור על עצמו.

"הם חושבים שאספרנזה הרגה אותו?"

"אני שמח לראות שהחופשה האקזוטית לא פגעה ביכולות ההיקש המופלאות שלך."

"יש להם הוכחות?"

"כלי הנשק שבו הוא נורה, למשל. כתמי דם. סיבים. יש לך קרם שיזוף?"

"אבל איך…?" מיירון בחן את פני חברו, שכרגיל לא הסגירו דבר. "היא עשתה את זה?"

"אין לי מושג."

"שאלת אותה?"

"אספרנזה לא רוצה לדבר איתי."

"מה?"

"היא גם לא רוצה לדבר איתך."

"אני לא מבין," אמר מיירון. "אספרנזה לא מסוגלת להרוג אף אחד."

"אתה בטוח בזה, אה?"

מיירון בלע רוק. הוא חשב שתיווצר שותפות גורל חדשה בינו לבין וין אחרי מה שקרה לא מזמן. וין הרג אנשים לעתים קרובות. מיירון הרג לראשונה בחייו. אבל במקום להתקרב מחדש, נדמה שהאירועים האחרונים רק פערו ביניהם תהום.

וין הציץ שוב בשעונו. "למה אתה לא הולך לארוז?"

"אין לי מה לארוז."

וין הצביע לעבר הבית. תרז עמדה שם וצפתה בהם בדממה. "אז לך תיפרד מהגברת ונצא לדרך."

 

 

2

 

תרז לבשה חלוק. היא נשענה על הדלת הפתוחה וחיכתה.

מיירון לא ידע מה לומר. הוא הסתפק ב"תודה על הכול."

היא הנהנה בראשה.

"רוצה לבוא איתי?" הוא שאל.

"לא."

"את לא יכולה להישאר כאן לנצח."

"למה לא?"

מיירון חשב רגע. "את מבינה משהו באיגרוף?"

"אני מרגישה מטאפורת ספורט מתקרבת."

"אני חושש שאת צודקת."

"קדימה."

"כל העניין הוא קצת כמו תחרות איגרוף. עשינו הכול כדי להתחמק מהיריב שלנו בזירה. אבל בסופו של דבר נהיה מוכרחים להחטיף את האגרוף."

היא העוותה את פניה. "וואו, זה היה חלש."

"זה מה שיצא לי."

"חלש ולא מדויק," היא הוסיפה. "למה לא לראות את הדברים אחרת? תחשוב על זה. העמדנו למבחן את כוחו של היריב שלנו. זה הפיל אותנו לרצפה. איכשהו הצלחנו לקום על הרגליים. אבל הרגליים שלנו עדיין רועדות, והעיניים שלנו עדיין מעורפלות. עוד מהלומה אחת והקרב נגמר. אז עדיף להמשיך לרקוד. עדיף לנסות להימנע מפגיעה ולהמשיך לקוות שנשרוד."

איך אפשר להתווכח עם ניסוח כזה?

שתיקה מעיקה הפרידה ביניהם.

מיירון אמר, "אם תגיעי לניו יורק, תתקשרי אלי ו…"

"בסדר."

שתיקה.

"שנינו יודעים מה יקרה," אמרה תרז. "נלך לשתות משהו, אולי נקפוץ למיטה, אבל זה לא יהיה אותו הדבר. שנינו נהיה נבוכים ומתוחים נורא. נעמיד פנים שניפגש בקרוב, ואפילו לא נשלח כרטיסי ברכה לחג המולד. אנחנו לא זוג אוהבים, מיירון. אנחנו אפילו לא חברים. אין לי מושג מה אנחנו, לעזאזל, אבל גם אני אסירת תודה לך."

ציפור צייצה ברקע. הגלים הקטנים המהמו את שירם הענוג. וין עמד על החוף בזרועות שלובות ובגוף סבלני להחריד.

"שיהיו לך חיים טובים, מיירון."

"גם לך," הוא ענה.

וין והוא הובילו את סירת המנוע אל היאכטה. איש צוות הושיט יד למיירון ועזר לו לעלות אל הסיפון. היאכטה יצאה לדרכה. מיירון צפה בחוף המתרחק שנעשה קטן יותר מרגע לרגע. הוא נשען על מעקה העץ היקר ביאכטה ששידרה כולה עושר ושפע.

וין השליך לעברו פחית שוקו קר. המשקה האהוב על מיירון. הוא חייך, "לא שתיתי את זה כבר שלושה שבועות."

"ייסורי הגמילה היו בוודאי קשים מנשוא," אמר וין.

"בלי טלוויזיה ובלי שוקו קר. נס שבכלל נשארתי בחיים."

"כן, ממש חיית כמו נזיר. טוב, כמו נזיר עם חיי מין מאוד פעילים."

"כמה זמן ייקח לנו להגיע הביתה?" שאל מיירון.

"שמונה שעות הפלגה," אמר וין. "ואז ארבע שעות טיסה מסנט בארט. מטוס פרטי יחכה לנו שם."

מיירון הנהן, ניער את הפחית ופתח אותה. הוא לגם לגימה עמוקה והביט במים.

"אני מצטער," אמר.

וין התעלם מההכרזה. או שמא הסתפק בה. היאכטה החלה להאיץ. מיירון עצם את עיניו ואפשר לקילוח מים עדין ללטף את פניו. הוא חשב לרגע על קלו הייד. קלו לא סמך על סוכנים. הוא תיעב אותם רק קצת פחות מכפי שתיעב פדופילים. הוא ביקש ממיירון, עוד כשהיה בסך הכול תלמיד השנה הראשונה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, לנהל את המשא ומתן על חידוש החוזה שלו. זה מצא חן בעיני מיירון. הסוכנות שלו לייצוג ספורטאים נוסדה עד מהרה בעקבות אותה ההתנסות.

קלו היה טיפוס בעייתי ומסובך, אבל כזה שקל מאוד לאהוב. הוא היה נהנתן מקצועי. רדף בלי בושה ובלי להתנצל על כך אחר אלכוהול, נשים, הימורים וסמים (כל דבר שהיה יכול להניח עליו את ידיו/נחיריו/ורידיו) – לא בהכרח בסדר הזה. עוד לא נולדה המסיבה שקלו לא אהב. הוא היה ג'ינג'י גדל גוף ובעל כרס דובונית, פנים נעריים נאים בסגנון שוברי הלבבות הממזריים של פעם. הוא שפע קסם אישי שאי‑אפשר לעמוד בפניו. כולם אהבו אותו. אפילו אשתו בוני, שחייה לצדו היו סבל מתמשך. חיי הנישואים שלהם היו מופע בומרנג אור‑קולי. היא היתה זורקת אותו, הוא היה מסתחרר באוויר, ואז היא היתה תופסת אותו בנפילתו.

היה נראה שקלו נרגע והתמתן מעט בשנים האחרונות. אחרי כל הפעמים שבהן מיירון חילץ אותו מצרות – מעצרים בגין החזקת סמים, נהיגה בשכרות ומה שלא יהיה – הקסם החל להתפוגג. היאנקיז צירפו את קלו לשורותיהם ונתנו לו הזדמנות אחרונה בהחלט לגאולה על תנאי. הוא נכנס למרכז גמילה בפעם הראשונה. הוא הלך לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. בשנות התשעים היתה לו מעין תחייה מחודשת.

וין קטע את מחשבותיו של מיירון. "אתה רוצה לשמוע מה קרה?"

"אני לא בטוח," אמר מיירון.

"מה?"

"פישלתי קשה בפעם האחרונה. אתה הזהרת אותי, אבל אני לא הקשבתי לך. הרבה אנשים מתו בגללי." מיירון הרגיש את הדמעות נקוות בעיניו. הוא נאבק בהן. "אין לך מושג כמה רע זה נגמר."

"מיירון?"

הוא נפנה לעבר חברו. עיניהם נפגשו.

"תירגע ותתבגר כבר," אמר וין.

מיירון ספק גיחך ספק התייפח. "אני שונא שאתה נוזף בי."

וין טעם מהליקר שלו. "אולי אתה מעדיף שאני אנאם לך קלישאות חסרות תוחלת בסגנון: החיים קשים, החיים אכזריים, החיים אקראיים. לפעמים אנשים טובים נאלצים לעשות דברים רעים. לפעמים אנשים חפים מפשע מתים. כן, מיירון, פישלת. אבל בפעם הבאה לא תפשל. לא, מיירון, לא פישלת, זאת לא היתה אשמתך. לכל אחד יש נקודת שבירה, ועכשיו אתה מכיר את נקודת השבירה שלך. אני יכול להפסיק עכשיו?"

"בבקשה."

"אז בוא נתחיל עם קלו הייד."

מיירון רוקן את פחית השוקו.

"היה נדמה שהכול טוב אצל החבר הוותיק שלנו מהאוניברסיטה," אמר וין. "הוא שיחק טוב. חיי הנישואים היו רגועים ומאושרים. הוא עבר בהצלחה את בדיקות הסמים. הוא ישב בבית ולא יצא להשתולל. אבל הכול השתנה לפני שבועיים. בדיקת פתע העלתה תוצאות לא נעימות. התברר שקלו שלנו חזר להשתמש בהרואין."

מיירון נענע בראשו כלא מאמין.

"קלו סתם את הפה ולא נתן ראיונות לכלי התקשורת," המשיך וין, "אבל בפני מקורביו הוא נשבע שתוצאות הבדיקה מזויפות. הוא טען שמישהו שם לו משהו באוכל או שטויות בסגנון הזה."

"איך אתה יודע?"

"אספרנזה סיפרה לי."

"הוא הלך לאספרנזה?"

"כן, מיירון. כשקלו נכשל בבדיקת הסמים, הוא ציפה באופן טבעי שהסוכן שלו יעזור לו."

שתיקה.

"אה," אמר מיירון.

"אני לא רוצה לדבר בכלל על המצב המזעזע של הסוכנות שלך כרגע. מיותר לציין שאספרנזה וסינדי הגדולה עשו כמיטב יכולתן. אבל זאת הסוכנות שלך. אנשים שכרו אותך ולא מישהו אחר. הרבה לקוחות היו מאוד לא מרוצים מההיעלמות הפתאומית שלך."

מיירון משך בכתפיו. "אז קלו נכשל בבדיקה."

"והוא הושעה מיידית מהקבוצה. התקשורת הריחה דם וחיכתה לו בפינה. הוא איבד את כל חוזי הפרסום שלו. בוני זרקה אותו מהבית. היאנקיז התנערו ממנו. לא היה אל מי לפנות. הוא חזר למשרד שלך שוב ושוב. אספרנזה אמרה לו שאתה לא זמין. בכל ביקור הוא נעשה אלים יותר וזועם יותר."

מיירון עצם את עיניו.

"לפני ארבעה ימים הוא התעמת עם אספרנזה בחניון שמחוץ למשרד. היו ביניהם חילופי דברים קשים וקולניים. לפי עדי ראייה, קלו תקע לה אגרוף בפה."

"מה?"

"ראיתי את אספרנזה למחרת. הלסת שלה היתה נפוחה. היא בקושי יכלה לדבר, אבל היא בכל זאת הצליחה להגיד לי להתעסק בעניינים שלי ולא לדחוף את האף לעניינים שלה. לפי מה שהבנתי, אם מריו ועובדים אחרים של החניון לא היו מתערבים ומפרידים ביניהם, הכול היה נגמר עוד יותר גרוע. מתברר שאספרנזה איימה על קלו שהוא ישלם ביוקר על מה שעשה וקיללה אותו מכל הלב."

מיירון הניד בראשו לשלילה. זה לא נשמע הגיוני ואפילו לא מציאותי.

"למחרת אחר הצהריים קלו נמצא מת בדירה ששכר בפורט לי," המשיך וין. "למשטרה נודע על הריב בחניון. הם הוציאו צווי חיפוש ומצאו את כלי הרצח – אקדח 9 מ"מ – במשרד שלך."

"המשרד שלי?"

"המשרד של הסוכנות, כן."

"אני בטוח ששתלו אותו שם."

"יכול להיות. נמצאו גם סיבים של שטיח שתאמו את זה שבדירה של קלו."

"הסיבים האלה חסרי חשיבות. קלו ביקר במשרד כמה פעמים. הוא כנראה הביא אותם איתו אחרי שנדבקו לו לסוליה או משהו כזה."

"ייתכן. אבל את כתמי הדם בתא המטען של מכונית החברה קצת יותר קשה להסביר."

מיירון כמעט נפל. "דם בפורד טאורוס?"

"כן."

"והמשטרה אישרה שזה הדם של קלו?"

"אותו סוג דם. בדיקת הדנ"א תיקח כמה שבועות."

מיירון לא האמין למשמע אוזניו. "אספרנזה השתמשה במכונית?"

"באותו היום. לפי הרישומים של מכונות אגרת הדרכים, המכונית חצתה את גשר וושינגטון בדרך לניו יורק בטווח של שעה מזמן הרצח. הוא כאמור נרצח בפורט לי. הדירה נמצאת במרחק כשלושה קילומטרים מהגשר."

"זה מטורף."

וין שתק.

"מה המניע שלה?"

"למשטרה אין מניע מוצק אחד, אבל יש כמה אפשרויות."

"מה למשל?"

"אספרנזה היא שותפה חדשה בסוכנות. היא ממונה על העניינים בהיעדרך. הלקוח הראשון של הסוכנות עמד לעזוב."

מיירון העווה את פניו. "זה מניע קלוש למדי."

"הוא תקף אותה, אולי האשים אותה בכל הדברים הרעים שקרו לו. ואולי היא חיפשה נקמה. מי יודע?"

"אמרת קודם שהיא לא רוצה לדבר איתך."

"נכון."

"אז שאלת אותה אם היא עשתה את זה?"

"כן."

"ו‑?"

"היא אמרה לי שהנושא בשליטתה," אמר וין. "היא גם אמרה לי שלא אצור איתך קשר ושהיא לא רוצה לדבר איתך."

מיירון נראה מבולבל ונסער. "למה לא?"

"אין לי מושג."

הוא ראה לנגד עיניו את אספרנזה, היפהפייה הלטינית שפגש לראשונה כשהיתה מתאבקת מקצועית שנודעה בכינוי "פוקהונטס הקטנה". זה היה לפני נצח שלם. היא ליוותה את הסוכנות שלו מאז הקמתה – בתחילה כמזכירה ועכשיו, אחרי שסיימה את לימודי המשפטים שלה, כשותפה מלאה ושוות זכויות.

"אבל אני החבר הכי טוב שלה," אמר מיירון.

"אני יודע."

"אז למה שהיא תגיד דבר כזה?"

וין שיער שהשאלה רטורית ולכן לא השיב עליה.

האי כבר לא נראה באופק. מסביב נראה רק הכחול העמוק והחם של האוקיינוס האטלנטי.

"אם רק לא הייתי בורח…" מלמל מיירון.

"תפסיק ליילל בבקשה. אני לא סובל יללות."

מיירון נשען על מעקה העץ.

"מה אתה חושב?" שאל אותו וין.

"היא תדבר איתי. אתה יכול לבנות על זה."

"ניסיתי להתקשר אליה לפני כמה דקות. אין תשובה."

"ניסית את סינדי הגדולה?"

"היא עברה לגור עם אספרנזה."

לא מפתיע. "איזה יום היום?" שאל מיירון.

"שלישי."

"סינדי הגדולה עובדת כשומרת סף במועדון סאדו‑מאזו. אולי היא שם."

"בשעות היום?"

מיירון משך בכתפיו. "לסטיות מיניות אין שעות."

"תודה לאל," אמר וין.

הם שקעו בשתיקה. היאכטה טלטלה את שניהם בעדינות.

וין מצמץ באור השמש. "יפה, לא?"

"כן."

"בטח נמאס לך מכל היופי הזה אחרי שלושה שבועות."

"לגמרי."

"בוא נרד למטה. אני חושב שמה שתראה ימצא חן בעיניך."

 

מסלול מכשולים מאת הרלן קובן, מאנגלית: ירון פריד, הוצאת ידיעות ספרים ספרי חמד, שנת 2012, 366 עמ'.