הידעונית מאת פיליפה גרגורי / מסע מעבר לגבולות התשוקה

 

בספרה 'הידעונית' לוקחת אותנו פיליפה גריגורי לאנגליה של הנרי השמיני, למסע אל מעבר לגבולות התשוקה, המקום שבו הכישוף והכוח הנשי נפגשים.

אליס היא נערה רכה בשנים המצטרפת למנזר כדי לברוח מחייה על אדמות הבור עם אמה המאמצת מוראק, הידעונית המקומית, חיים של עוני מרוד ושל נידוי חברתי. ואולם עד מהרה היא נזרקת שוב אל עולמה הקודם, לאחר שעושי דברו של המלך הנרי השמיני מעלים באש את המנזר בו היא חיה. היא נקראת אל הטירה כדי להיות לבלרית של לורד זקן ומתאהבת עד כלות בבנו הוגו, הנשוי לקתרין.

תשוקתה מובילה אותה לייאוש, והיא מזמנת את הכוחות המסוכנים ביותר שמוראק הנחילה לה, אבל עד מהרה מתחיל משולש התשוקה בין אליס, הוגו וקתרין להתפוצץ ומטיל אותם אל מחוזות מיניים לא מוכרים.

הכישוף שזימנה אליס מקבל כעת חיים משלו, ואלה יוצאים מכלל שליטה באורח מחריד והרסני. האם היא מכשפה? אם כפירה סופה שרפה על המוקד וכישוף סופו תלייה, אז אליס נמצאת בסכנת מוות והיא פוסעת בנתיב מסוכן בין אמונתה ובין כוחה הנשי.

פליפה גרגורי היא דוקטור להיסטוריה ולספרות, וספריה מבוססים על מחקר היסטורי מעמיק ומדוקדק. באמצעות יכולת התיאור הייחודית שלה וכישרון טוויית העלילות שלה, היא מצליחה להחזיר אותנו בזמן אל תקופות היסטוריות מפוארות כתקופתו של הנרי השמיני ולאירועים היסטוריים הרי גורל ולהעניק לנו הצצה אינטימית לחייהם הפרטיים של מלכים, מלכות, ולורדים – אנשי מפתח שעיצבו את פני ההיסטוריה המערבית – ולאופנים שבהם הם השפיעו על חיי נתיני הממלכה הפשוטים. מספריה: 'בת בולין האחרת', 'השוטה מחצר המלוכה', 'קתרין מארגון', 'ירושת בולין', 'המלכה הלבנה', 'המלכה האדומה'.

כמה רחוק יכולה אישה ללכת כדי להשיג את מה שהחברה מונעת ממנה?

וכמה רחוק זה רחוק מדי?

 

הידעונית מאת פיליפה גרגורי

פרק 1

בחלומי הרחתי את צחנת הגופרית המבעיתה של מכשפה חולפת. משכתי את השמיכה הגסה מעל לראשי ולחשתי "מרי הקדושה, אם האלוהים, התפללי למעננו", כדי שתגן עליי מסיוט האימה שלי. ואז שמעתי צעקות וקול פצפוץ מחריד של להבות רעבות והתעוררתי בפרץ של בהלה. התיישבתי על מזרן הקש שלי והבטתי סביב בפחד בחדרי המסויד.

הקירות נראו כתומים וסגולים באורן המרצד של הלהבות המשתקפות, ושמעתי זעקות של גברים מתפרעים וזועמים. ידעתי מיד שהגרוע מכול קרה. לורד הוגו הגיע כדי להשמיד אותנו, לורד הוגו הגיע כדי לכבוש את המנזר, כפי שחששנו שיקרה מאז שביקרה אצלנו משלחת מטעם המלך הנרי. הם גילו את עושרנו והחליטו להעליל עלינו שאנחנו מושחתים. לבשתי במהירות את שמלתי וחטפתי את מחרוזת התפילה שלי ואת שכמייתי, דחקתי את כפות רגליי לתוך מגפיי, פתחתי לרווחה את דלת חדרי והצצתי אל המסדרון אפוף העשן שבו שכנו חדרי השינה של הנזירות המתלמדות.

המנזר היה בנוי מאבן, אבל מסגרת הגג הייתה עלולה לעלות בלהבות וכך גם הקורות ורצפות העץ. ייתכן שברגע זה ממש הלהבות כבר מלחכות את דרכן מעלה, מתחת לרגליי. שמעתי יבבת פחד קטנה וגיליתי שזה קולי המבוהל. משמאלי היו חרכי החלונות הפתוחים, ועשן אדום הסתחרר דרכם פנימה כמו לשונות של נחשים רעבים הנשלחות אל פניי בתנועת ליחוך. הצצתי החוצה בעיניים דומעות וראיתי דמויות גבריות שחורות על רקע האש, חוצות שוב ושוב את מדשאת האכסדרה כשזרועותיהן מלאות באוצרות, באוצרות שלנו, באוצרות הקדושים מהכנסייה. לפניהם הייתה מדורה ולנגד עיניי הנדהמות תלשו חיילי השטן הללו את כריכות הספרים שלנו, המשובצות באבני חן, והשליכו את הדפים המתנופפים אל הלהבות. מאחוריהם היה גבר על סוס ברוד גדול – שחור כמוות על רקע אורה של האש, ראשו מוטל לאחור והוא צוחק כמו השטן: לורד הוגו.

הסתובבתי ביבבת פחד והשתעלתי בגלל העשן. מאחוריי היו החדרונים האישיים שבהם עדיין נמו הנזירות הצעירות המתלמדות, אחיותיי לאמונה בישו. צעדתי שני צעדים במסדרון כדי לדפוק על הדלתות ולצעוק להן שיקומו ויצילו את עצמן מהשטן העומד בשערינו ומהמוות באש הצורבת שהביא עמו. הושטתי את ידי אל הדלת הראשונה, אבל העשן מילא את גרוני ושום קול לא בקע מפי. צעקתי הוחנקה. בלעתי רוק ושוב ניסיתי לצעוק. אבל הייתי לכודה בחלום הזה, נטולת קול וחסרת אונים, רגליי בוססו בגופרית, עיניי נמלאו עשן, אוזניי הוצפו בזעקות הכופרים, ההורסים הכול בדרך לכיבוש יעדם. דפקתי קלות על אחת הדלתות. דפיקתי לא העלתה שום רחש.

שום רחש.

פלטתי אנחת ייאוש קטנה, הרמתי את שולי החצאית ונסתי מאחיותיי, מחובתי ומהחיים שבחרתי בהם. נחפזתי לרדת במדרגות הלולייניות המסוכנות כמו עכברוש הבורח מערמת שחת בוערת.

הדלת שלרגליי המדרגות הייתה נעולה בסורג ובריח; לצדה היה החדר שבו אמי בשם ישו, אם המנזר הילדֶבּרַנד, נמה את שנתה. עצרתי. למענה, יותר מאשר למען כל אחד אחר, היה עליי לסכן את חיי. את אחיותיי הצעירות הייתי צריכה להזהיר בצעקה, אבל כדי להציל את האם הילדברנד הייתי צריכה להסכים אפילו להישרף בעודי בחיים, והיא הייתה ראויה לקורבן כזה. היה עליי להלום על דלתה עד שתצא מציריה, היה עליי לצרוח את שמה. לעולם, לעולם אסור היה לי לעזוב בלעדיה. היא הייתה המגנה שלי, היא הייתה אמי, היא הייתה המושיעה שלי. בלעדיה הייתי שום דבר. עצרתי לרגע – בקושי הענקתי לה חצי שנייה עלובה – ואז הרחתי את העשן שחלחל מתחת לדלת חדר האוכל ומיהרתי אל הבריחים שעל הדלת האחורית, נענעתי אותם עד שנפתחו ויצאתי אל הגן המערבי, כשסביבי ערוגות צמחים שהיו קרירות וחיוורות בחשכה.

שמעתי את הזעקות העולות מלב המנזר, אבל כאן, בגן, הכול היה שקט. רצתי במהירות בשבילים הראשיים של הגן והשלכתי את עצמי לעבר הצל הדק שהטילה הדלת שבחומה החיצונית ונעצרתי לרגע. מעבר להלמות המהירה של לבי שמעתי את רחש החלונות הצבעוניים הנסדקים בחום, ולאחר מכן את קול הנפץ הגדול בעת שהוטחו בהם פמוט או צלחת מכסף.

מצדה האחר של הדלת שמעתי את קול זרימת הנהר השוצף מעל לסלעים, מורה לי את דרכי חזרה אל העולם החיצון כמו היה אצבעו המורה של השטן האישי שלי.

עדיין לא היה מאוחר מדי, עדיין לא יצאתי מפתח הדלת. לרגע, לחצי נשימה, נעצרתי. תהיתי אם יש בי אומץ לשוב בחזרה. דמיינתי את עצמי הולמת על הדלתות, שוברת את החלונות, זועקת לאמי, האם הילדברנד, ולאחיותיי, ועומדת איתה מול כל מה שעתיד לבוא, כשידה בידי ואחיותיי נמצאות איתי.

לא התעכבתי יותר מרגע אחד.

ברחתי מבעד לשער הגן הקטן וסגרתי אותו בחבטה מאחוריי.

איש לא ראה אותי הולכת.

רק עיני האל ועיני אמו המבורכת של ישו נחו עליי. חשתי במבטם הצורב בגבי בשעה שהרמתי את שולי חצאיתי ורצתי. ברחתי מבית התפילה החרב ומהמנזר העולה בלהבות, רצתי בחיפזון השמור לבוגדים ולפחדנים. ובעודי רצה שמעתי מאחוריי צווחה דקה אחת – שנקטעה בעודה באיבה. זעקה לעזרה ממישהי שהתעוררה מאוחר מדי.

זה לא עצר אותי, אפילו לא לשנייה. רצתי כאילו שערי הגיהינום נפערים תחת עקביי. בעודי רצה ומפקירה מאחור את אמי ואת אחיותיי למות, חשבתי על קין, האח הרוצח. האמנתי שעד שאגיע לכפר בּוֹוֵאס, ענפי העצים וקנוקנות הקיסוס יצליפו בי בשעת ריצתי וישאירו עליי את חותמם, כך שאהיה מוכתמת לעד באות קין וקללת האל תרבוץ על ראשי.

מוראק התכוננה להיכנס למיטתה כששמעה רעש מכיוון דלת הצריפון – צליל שריטה מעורר חמלה ויבבה קטנה כמו של כלב מוכה. היא המתינה רגעים ארוכים בטרם פסעה לעבר המפתן. מוראק הייתה מרפאה ידעונית, נביאה רואת נסתרות; רבים הגיעו אל דלתה כדי לקבל מתנות מהעולם הנסתר ואיש לא יצא משם מאוכזב. אכזבתם הגיעה בשלב מאוחר יותר.

מוראק המתינה לרמז לגבי זהות המבקר. ילד? היבבה היחידה שנשמעה הייתה חלושה, כמו של ילדון חולה. אבל שום ילד חולה, ואפילו הוא פרחח צועני נודד, לא היה אוזר אומץ ודופק על דלתה של מוראק בחשכה. אולי נערה שמותניה מתעבים חמקה החוצה בשעה שאביה השָׂשׂ להכות נם את שנתו? אולי זה מבקר מהעולם שבחוץ במסווה של חתול? של זאב? איזו דמות אימתנית, רטובה ומעוותת?

"מי זה?" שאלה מוראק, בקולה הזקן והחד.

השתררה דממה. לא הייתה זו דממה של אינות, אלא דממה של מי שאין לו שם.

"מה שמך?" שאלה מוראק, שמחשבותיה הואצו מרוב פחד.

"האחות אן", הגיעה התשובה בקול שקט שדמה לאנחתו של אדם על ערש דווי.

מוראק צעדה קדימה ופתחה את הדלת. האחות אן קרסה לתוך החדר, ראשה המגולח, החשוף, מנצנץ באופן מביש באור הנרות המהבהב, עיניה שחורות מאימה ופניה מוכתמות ומכוסות בלכלוך.

"בשם הקדושים!" אמרה מוראק בקור רוח. "מה הם עשו לך עכשיו?"

הנערה התנודדה כנגד המשקוף והושיטה יד כדי לייצב את עצמה. "הם אינם", היא אמרה. "האם הילדברנד, האחיות, המנזר, הכנסייה. הכול איננו. נשרף עד היסוד בידי הלורד הצעיר".

מוראק נדה בראשה לאט ועיניה סקרו את הפנים הלבנות המוכתמות שמולה.

"ואת?" היא שאלה. "לא אסרו אותך בעוון בגידה או כפירה? לא נתפסת על-ידי החיילים, על-ידי לורד הוגו הצעיר?"

"לא", היא אמרה בשקט. נשימתה דמתה לאנחות.

"ברחת", אמרה מוראק בנימה יבשה, נטולת אהדה.

"כן".

"מישהו ראה אותך? מישהו עקב אחרייך לכאן? מישהו בא בעקבותייך כדי לשרוף אותי, בנוסף לך ולאחיותייך הקדושות?"

"לא".

מוראק צחקה כאילו החדשות הסבו לה מעין עונג מיוחד ומרושע. "רצת מהר מדי בשבילם, הא? את קלת רגליים מכדי שהחיילים השמנים יוכלו לעקוב אחרייך? מהירה מאחיותייך, ללא ספק. השארת אותן להישרף שם, נכון? בעודך מרימה את שולי החצאית שלך ונסה על נפשך? זה לא יכניס אותך לרשימת הקדושים, קדושה מעונה שלי! איבדת את ההזדמנות שלך עכשיו!"

הנערה הרכינה ראשה למשמע הלעג. "אני יכולה להיכנס?" שאלה בענווה.

מוראק נסוגה לאחור ונעצה בה מבט בוחן. "את רוצה להישאר כאן?" היא שאלה אותה כאילו היא מנהלת שיחת חולין – כאילו העולם אינו שחור כזפת מחוץ לדלתה וכאילו הרוח עם הגשם שמאחוריה אינם מייללים וצוברים מהירות בחשכה.

האחות אן הנהנה, מוחה ריק מרוב עייפות.

"לזמן רב?" הקניטה אותה מוראק.

היא הנהנה שוב. הכתמים הכהים על ראשה ועל פניה שיוו לה מראה של פר זקן ומוכתם.

"את חוזרת לגור כאן?" שאלה מוראק, מזכירה שוב נשכחות בשל ההנאה שהפיקה מכך.

אן הרימה את ראשה. "תיקחי אותי בחזרה?" היא שאלה. "הפרתי את נדריי ולא הייתי צייתנית. כשהחיילים הגיעו, ברחתי. אני בוגדת ופחדנית. ביתי נחרב ואחיותיי מתו או גרוע מזה. אני שום דבר. אני שום דבר".

היא השתתקה לרגע. "אמי מתה", היא אמרה בקול שקט מאוד. "האם הילדברנד, אם המנזר. היא תהיה בגן עדן הלילה. בגן העדן עם כל בנותיה, עם כל בנותיה האמיתיות". האחות אן נענעה בראשה בקהות חושים. "זה הבית היחיד שהכרתי אי-פעם, חוץ מהמנזר. האם תיקחי אותי בחזרה, מוראק?"

מוראק שתקה לרגע. הנערה חוזרת לכאן. היא ידעה זאת מהרגע שהניחה לה לעבור את סף הדלת. אבל מוראק הייתה אישה שידעה למצות את המיטב מכל רגע ורגע.

"אולי", אמרה כאילו היא שוקלת את הדבר. "את צעירה וחזקה ויש לך את מתת הנבואה. היית ילדת הפיות המוחלפת שהונחה על מדרגות ביתי באישון לילה. אימנתי אותך להיות שולייתי וחשבתי להפוך אותך ליִדעונית אחריי, אבל את בחרת בנזירות. לא החלפתי אותך. את יכולה לחזור". היא נעצה מבט בפנים החיוורות והקודרות, בעצמות הלחיים המודגשות. "את מקסימה מספיק כדי להוציא גבר מדעתו", היא אמרה. "אפשר לחתן אותך או למכור אותך למאהב".

האחות אן המשיכה להשפיל את מבטה ונעצה את עיניה במגפיה מכוסי הבוץ ובצמחי המים המטונפים שעל רצפת העפר. ואז היא הרימה את מבטה אל מוראק. צבע עיניה לא היה שחור כי אם כחול כהה לאין שיעור. "אני כלתו של ישו", היא אמרה בפשטות. "איני יכולה להינשא לאיש. איני יכולה להשתמש בקסמים אפלים. אין לי לאן ללכת והפרתי את נדריי; אבל הפכתי להיות כלתו של ישו לכל חיי ואני עדיין כלתו. אהיה שלו עד ליום מותי. לעולם לא אדע גבר. לעולם לא אשתמש בכישורי השטן. כבר אינני השוליה שלך". היא הפנתה את פניה מהמנורה המעלה עשן וצעדה צעד אחד לכיוון הדלת. מטח עז של גשם קרקש מבעד לדלת הפתוחה היישר אל פניה, והיא אפילו לא מצמצה.

"היכנסי!" אמרה מוראק בעצבנות. "היכנסי פנימה! נוסיף לדבר על זה אחר כך. אבל אינך יכולה להמשיך ללכת הלילה".

היא הניחה למוראק לאחוז בזרועה ולהוביל אותה אל האח הקטנה שבמרכז החדר, שבתוכה זהרו הגחלים המסודרות בערמה מתחת לכבול.

"את תשני כאן", אמרה מוראק. "את רעבה? יש דייסה בסיר".

היא נענעה בראשה לשלילה וללא מילה נוספת כרעה על ברכיה מול האש כשידיה מגששות בשמלתה כדי למצוא את מחרוזת התפילה שלה.

"לכי אפוא לישון", אמרה מוראק שוב ועלתה בסולם רעוע לעליית גג שהשתרעה על פני מחצית משטח החדר.

מהקן הקטן הזה היא יכלה לצפות בנערה, שלא נרדמה לפחות עוד שעה תמימה, אלא כרעה ברך מול האח המתקררת והתפללה בכוונה רבה תוך שהיא מניעה את שפתיה וסופרת את חרוזיה. מוראק הביטה בה מלמעלה, מבחינה בצדודית הברורה והיפה של הנערה כנגד האש הגוועת. מוראק כיווצה את שפתיה. היא הייתה תינוקת יפה, ילדה מקסימה. מוראק החלה לחוש רחמים כלפיה, אך תחושה זו הודחקה מיד. היא נזכרה באליס הפעוטה העושה את דרכה במאמץ במעלה הגבעה עם דלי עץ מלא מים מהנהר, ידיה כחולות מרוב קור ופניה מעוותות ממאמץ. כשהגיעה אל סף דלת הבקתה היא מעדה ונפלה וכל המים שסחבה בייסורים כה רבים במעלה הגבעה נשפכו. מוראק סטרה לה בכוח על צד אחד של פניה ואחר כך על הצד האחר.

היא לא בכתה כמו ילדה קטנה. היא השיבה למוראק מבט כשעיניה הכחולות הכהות נוצצות בזעם וסימני האצבעות מתחילים להסתמן על לחייה החיוורות. מוראק חייכה אליה אז, מבחינה בכוח הטמון בה. אבל היא בכל זאת שלחה אותה להביא עוד דלי מים.

היה זה עולם קשה על-פי השקפתה של מוראק. היא לא הייתה מועילה לאיש אילו הייתה מפנקת את הילדה, וחוץ מזה, מוראק מעולם לא הייתה אישה רכת לב. כל מתיקות שהייתה בה טואטאה החוצה כבר מזמן. לא הייתה בה אהבה רכה כלפי אליס – אבל היא לימדה אותה כל מה שידעה, את הרע ואת הטוב. הידע של מוראק על עשבי מרפא, כישופיה, שמחצית מהם למדה ואת המחצית האחרת המציאה, כוח ההפנוט שלה, יכולתה לקרוא את מחשבות הזולת – את הכול העבירה לאליס, הילדה-משרתת שלה, השוליה שלה. קסם, מרירות, כעס והכוח הנשי הישן – את הכול קיבלה אליס ממוראק, אף-על-פי שייתכן כי כל מה שרצתה ממנה אי-פעם היה אהבה.

בחסות הקן המטונף העשוי משמיכות קרועות הוציאה מוראק תיק של עצמות לבנות חרוטות, ולאור נר החֶלֵב המעלה עשן שלפה מתוכו שלוש מהן וזימנה את הכוחות העומדים לרשותה כדי לראות מה יקרה לאחות אן הנזירה כעת, כשהיא כבר לא האחות אן.

היא הניחה אותן בשורה ונעצה בהן מבט; עיניה הכהות הצטמצמו לכדי חרכים מרוב עונג.

"היא תינשא ללורד הוגו!" היא אמרה בשקט. "או שיקרה משהו קרוב לזה! אוכל בשפע, חיים מרופדים". היא רכנה עוד יותר קדימה. "יהיה מוות בסוף כל זה", היא אמרה, "אבל המוות נמצא בסוף כל דרך – ומכל מקום, היא הייתה אמורה למות הלילה".

היא הרימה את העצמות והחליקה אותן בחזרה לתיק הקטן והמרופט, שאותו החביאה תחת מזרן הקש שלה. אחר כך משכה סביב כתפיה רדיד צמר מכונם, בעטה מעליה את קבקביה הגסים ונרדמה, כשהיא מחייכת בשנתה.

האחות אן הייתה הראשונה שהתעוררה בבוקר, מתכוננת לנקישה על הדלת המזמינה אותה לתפילת ההלל. היא פקחה את עיניה והתכוננה לקרוא "ידֶאוֹ גרָטיאָס!" למשמע קריאת ה"יבֶנֶדיקטֵה" המוכרת, אבל הייתה שתיקה. היא מצמצה כשראתה את קורות הגג הכהות ואת מארג הסכך שמעל לעיניה במקום הטיח הלבן, הפשוט והאלוהי של חדרה. ואז התכהו עיניה עוד יותר כשהציף אותה זיכרון אובדנה והיא הפנתה את פניה ואת ראשה הקירח, טמנה אותם בפקעת הבד ששימשה לה כרית ובכתה.

היא אמרה את תפילותיה בשקט, בלחש, שוב ושוב, כשהתקווה לשמוע משהו כמעט נעלמה. היא לא שמעה את ההמהום המרגיע של התפילות סביבה, לא הריחה את ריחה המתוק של הקטורת. לא היו קולות צלולים שנסקו לגבהים כדי להלל את האל ואת אמו של ישו. היא נטשה את אחיותיה, היא נטשה את אמה, אם המנזר, והפקירה אותן לאכזריותם ולזעמם של המחרבים ולגברים שצחקו כמו בני שטן. היא השאירה אותן להישרף במיטותיהן ורצה כמו עופר קל רגליים כל הדרך אל ביתה הישן, כאילו לא הייתה ילדת מנזר בארבע השנים האחרונות והבת המועדפת על האם הילדברנד.

"את ערה?" שאלה פתאום מוראק.

"כן", השיבה הנערה נטולת השם.

"הביאי מים טריים וטפלי באח. היא קרה הבוקר כמו מפשעה של קדוש".

היא קמה ברצון ומשכה את שכמייתה סביב כתפיה. היא גירדה את העור הלבן והרך של צווארה. סביב צווארה ומאחורי אוזניה היה רצף של עקיצות פרעושים אדומות. היא גירדה אותן בפנים זועפות בשעה שכרעה לפני האח. כל מה שנותר מהאש על המעגל הקטן של אבני הצור הקבועות ברצפת העפר היה אפר אפור עם ליבה אדמדמה. היא הבעירה אש קטנה והרכינה את ראשה הקירח כדי לנשוף. ערמת שבבי העץ הוארה באור אדמדם. היא נשפה מעט יותר חזק. אור רב יותר בקע מהערמה ואחר כך הופיע שובל אש אדום וליחך את דרכו בערמת העץ. הוא נתקל בענף המונח לאורך הערמה והאור גווע בעוד האש דועכת בעגמומיות. ואז בהבהוב קטן ונשיפה, החל הענף לעלות באש ולבעור בלהבה צהובה. היא נשענה לאחור על עקביה ושפשפה את פניה ביד מלוכלכת. ריח עשן הגחלים נדף מאצבעותיה והיא נרתעה ממנו כאילו הריחה דם.

"הביאי את המים!" צעקה אליה מוראק ממיטתה.

היא תחבה את רגליה הקרות לתוך מגפיה הלחים ויצאה החוצה.

הבקתה ניצבה לבדה, במרחק מיילים ספורים מערבית לכפר בּוֹוֵאס. מולה נראה משטח הכסף העמום של נהר גרֶטָה, שנע לאטו ללא כל אדוות. המים זרמו דרך גושים גדולים של אבני גיר צהובות בחלק זה של הנהר, שהיה עמוק ומסוכן בחורף ומלא מהמורות בעתות בצורת. הבקתה ניצבה לצד הברכות העמוקות יותר, שתמיד היו מלאות, אפילו בקֵיצים היבשים ביותר. כשהאחות אן הייתה ילדה קטנה וכולם השתמשו בשם שניתן לה, אליס, ומוראק נקראה האלמנה מוראק וזכתה להערכה רבה, הילדים מהכפר נהגו לבוא לכאן כדי להשתכשך ולשחות. אליס שיחקה איתם, עם טום ועם חצי תריסר אחרים. ואז מוראק איבדה את אדמתה לבעל חווה שטען כי היא שייכת לו. מוראק – שלא הייתה אשת איש והייתה עצמאית וחדת מזג – נלחמה בו מול הקהילה ומול בית המשפט של הכנסייה. כשהפסידה (כפי שכולם ידעו שיקרה, מאחר שבעל החווה היה אדם דתי ועשיר), היא הטילה עליו קללה לאוזני כל אנשי הכפר בּוֹוֵאס. באותו לילה חלה האיש ומאוחר יותר הלך לעולמו. כולם ידעו שמוראק היא שהרגה אותו במבט ששלחה אליו מעיני הנחש שלה.

אילולא היה האיש הזה שנוא כל-כך על כל אנשי הכפר, הדברים לא היו עולים יפה עבור מוראק אחרי מה שקרה. אבל אלמנתו הייתה אישה נעימה. היא שמחה להיפטר ממנו ולא היו לה כל תלונות. היא קראה למוראק לבוא לבית החווה שלה וביקשה ממנה לטפל בכאב הגב שלה בעזרת רטיות. היא שילמה לה פי כמה וכמה מהמקובל כדי להבטיח שמוראק לא תחוש שום טינה כלפיה. מותו של בעל החווה זכה להסבר פשוט למדי, שנגע להיסטוריה משפחתית של לב חלש. מוראק נזהרה שלא להתגאות במעשיה.

אדמתה מעולם לא הושבה לה, ומאז אותו יום הפסיקו ילדי הכפר להגיע לשחק בברֵכה העמוקה שליד דלתה. אותם מבקרים שהעזו לעבור בשביל השומם והחשוך הגיעו בחסות החשכה כשהם עטופים בגלימותיהם. הם יצאו משם עם צרור צמחי מרפא או פיסות נייר קטנות שעליהן כתוב דבר-מה ועם הוראות להצמיד אותן לעור. לפעמים היו יוצאים משם בראש מלא בחלומות ובהבטחות בלתי סבירות. אנשי הכפר נזכרו במסורת שלפיה תמיד התגוררה בבקתה שליד הנהר ידעונית, אישה חכמה, חברה שלא ניתן לוותר עליה, אויב מסוכן. מוראק – שלא הייתה לה אדמה להתפרנס ממנה ולא היה לה גבר שיגן עליה, הזינה את האמונות הטפלות הללו וזקפה לזכותה ריפויים שעבורם גבתה כסף רב, ואילו את האשם על מקרי המוות הטילה על שאר הקוסמים המקומיים.

לאיש לא היה אכפת שמוראק, שנגזלה ממנה אדמתה, היא אביונה מרודה. גם לא היה אכפת לאיש שהיא והילדה הקטנה שבהשגחתה עלולות לגווע ברעב או לקפוא מקור בחורף. היו אלה זמנים קשים בשנת 1535 לאדוננו. מחוז דורהם שבצפון הרחוק של אנגליה היה אזור שקשה לחיות בו. מאבקה הקשה והארוך של מוראק לשרוד הפך אותה לאישה מרירה והטיל צל על ילדותה של אליס. לא היו להן אויבים מוצהרים, אבל גם לא היו להן חברים.

רק טום הגיע בגלוי במעלה השביל מבּוֹוֵאס, וכולם ידעו שהוא מחזר אחר האסופית הקטנה של מוראק, אליס, ושהם יינשאו מיד לאחר שהוריו יעניקו את הסכמתם.

במשך קיץ ארוך אחד הם חיזרו זה אחר זה, ישבו ליד הנהר שזרם בחלקלקות ובמסתוריות רבה כל-כך במורד הנקיקים העמוקים של אפיקו. במשך קיץ ארוך אחד הם נפגשו מדי בוקר לפני שטום הלך לעבוד בשדות של אביו ולפני שמוראק הייתה קוראת לאליס לצאת אל אדמת הבּוּר כדי למצוא עלים או עשבים מסוימים שרצתה או כדי שתחפור בגינה הסלעית.

הם התייחסו בעדינות ובכבוד זה אל זה. בשעת הפגישה ובשעת הפרידה הם היו מתנשקים בעדינות על הפה. כשטיילו נהגו לאחוז ידיים, ולפעמים הוא היה כורך את זרועו סביב מותניה והיא הייתה משעינה את ראשה הזהוב-חום על כתפו. הוא מעולם לא תפס בה או משך אותה אליו או תחב את ידיו לתוך הרדיד החום שלה או במעלה החצאית האפורה שלה. הוא אהב במיוחד לשבת לצדה על גדת הנהר ולהקשיב למעשיות שסיפרה ולסיפורים שהמציאה.

הזמן האהוב עליה ביותר היה כשהוריו עבדו בשדות של לורד הוגו והוא היה יכול לקחת אותה אל הכפר ולהראות לה את הפרה והעגל, את החזיר, את שידת כלי המיטה, את חפצי הפיוטר ואת מיטת העץ הגדולה עם הווילונות העבים והישנים. אז הייתה אליס מחייכת, ועיניה הכהות היו חמימות כמו עיני חתול שזכה ללטיפה.

"בקרוב נהיה ביחד", לחשש טום.

"כאן", אמרה אליס.

"אוהב אותך בכל יום בחיי", היה טום מבטיח.

"ואנחנו נגור כאן", היא אמרה. "אני כל-כך רוצה בית, טום, בית משלי".

כשמוראק איבדה את שדותיה ולא השיגה אותם בחזרה, הוריו של טום ביקשו עבורו משהו נעלה יותר מנערה שלא תביא עמה דבר מלבד בקתה רעועה ושטח אדמה קטן סביבה. ייתכן אמנם שלאליס היה ידע רב יותר על פרחים ועשבים מלכל אחד אחר בכפר, אבל הוריו של טום לא היו זקוקים לכלה שתכיר עשרים רעלים שונים וארבעים דרכי ריפוי. הם רצו נערה עליזה ועגולת פנים שתביא איתה נדוניה שמנה של שדות ואולי פרה לוחכת עשב עם עגל שנגמל. הם רצו נערה בעלת ירכיים רחבות וכתפיים חזקות, שתוכל לעבוד כל היום בשדותיהם ותכין להם ארוחת ערב טובה בלילה. בחורה שתביא לעולם ילדים בלי כל בעיה, כדי שיהיה בבית החווה עוד טום שיוכל לרשת אותם לאחר שילכו לעולמם.

אליס, עם שערה החום-זהוב הגלי והפזור, סלסילת העלים שלה ופניה החיוורות והמאופקות, לא הייתה הבחירה שלהם. הם אמרו לטום באופן ישיר להוציא אותה מראשו; והוא אמר להם שהוא יישא אישה כרצונו, ושאם לא יותירו לו ברֵרה הוא ייקח את אליס משם – אפילו עד לדַרנֶטוֹן – הוא יעשה זאת וילך לשרת בצבא, אם יהיה צורך בכך.

אי אפשר היה לעשות זאת. הלורד יו לא יניח לשני אנשים צעירים לקום ולעזוב את אדמותיו בלי שהוא עצמו יורה על כך. אבל לורד יו לא היה אדם שכדאי לערב בסכסוך משפחתי. הוא אמנם היה מגיע ושופט באורח הוגן למדי, אבל בדרכו החוצה הוא היה חומד ספל פיוטר או שהיה רואה סוס שחייב להיות שלו ולא משנה מה מחירו. ואף שטען כי הוא נדיב ביותר, הוא נהג לשלם פחות ממחירי שוק החמאה של קַסֶלטוֹן. לורד יו היה אדם קשוח, בעל עיניים חדות ביותר. עדיף לפתור כל בעיה במרחק בטוח ממנו.

הם התעלמו מטום. הם הלכו בסתר לאם המנזר והציעו לה את אליס. הם טענו שלילדה יש כוחות ריפוי קדושים, שהיא יודעת בעצמה לרפא בעזרת צמחים, אלא שחייה נמצאים בסכנה איומה כל עוד היא מתגוררת עם האפוטרופוסית שלה – מוראק הזקנה. הם הציעו למנזר, כמתנה מהם, מוהר נדיב כדי שייקחו אותה ויחזיקו אותה מאחורי החומות.

האם הילדברנד, שיכלה לזהות שקר גם אם הוא בוקע מפיו של זר – ולסלוח עליו – שאלה אותם מדוע הם להוטים כל-כך לסלק את הילדה הקטנה מדרכם. ואז נשברה אמו של טום. היא בכתה וסיפרה לה שטום משוגע על הנערה ושהיא אינה טובה מספיק בעיניהם. היא מוזרה מדי ושונה מהם מדי. היא סובבה את ראשו של טום, אולי באמצעות שיקוי – מפני שמי שמע אי-פעם על נער שרוצה להתחתן מאהבה? הוא יחלים, אבל כל עוד השיגעון אוחז בו, יש להפריד ביניהם.

"אפגש איתה", אמרה האם הילדברנד.

הם שלחו את אליס אל המנזר בתירוץ כלשהו והוליכו אותה דרך המטבח ולאחר מכן דרך חדר האוכל אל מחוץ לדלת קטנה אל המקום שבו ישבה האם הילדברנד בגן צמחי המרפא שבצדו המערבי הנעים של המנזר, המשקיף מטה אל הנהר, שבנקודה הזו היה עמוק ומלא בדגים. אליס התקרבה אליה דרך הגן באור המדהים של שמש הערב ושערה הזהוב זהר – כמו הילה של קדושה, חשבה לעצמה האם הילדברנד. היא הקשיבה להודעה שהביאה עמה אליס וחייכה אל הנערה. אחר כך צעדה עמה בינות לערוגות המוגבהות של הפרחים וצמחי המרפא. היא שאלה אותה אם היא מכירה כמה מהפרחים האלה וכיצד הייתה משתמשת בהם. אליס הביטה סביבה בגן החמים ומוקף החומות כאילו הגיעה הביתה אחרי מסע ארוך, ונגעה בכל מה שראו עיניה. ידיה החומות הקטנות עברו בזריזות כמו עכבר שדה מעלה אחד לאחר. האם הילדברנד הקשיבה לקול הילדותי הגבוה ולסמכותיות הלא ילדותית שהייתה בו. "זהו צמח העוקצנית", אמרה אליס ללא היסוס, "הוא טוב למחלות בבטן כשיש עודף צואה. זה נראה כמו רוּטה: פיגם מצוי", היא הנהנה בכובד ראש, "זהו צמח מרפא רב-עוצמה לטיפול במחלות שגורמות להזעה כשמרתיחים אותו עם טגטס, בן חרצית, חמציץ ולענה דרקונית". היא הרימה את מבטה אל האם הילדברנד. "אם משתמשים בו כחומץ, הוא יכול למנוע את המחלה, את יודעת? ואת זה אני לא מכירה", היא נגעה בצמח, הרכינה את ראשה הקטן ורחרחה אותו. "יש לזה ריח של עשב שיכול להיות טוב לזרייה", אמרה. "יש לו ריח ברור ונקי. אבל אינני יודעת אילו סגולות יש לו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן".

האם הילדברנד הנהנה בלי להסיר לרגע את עיניה מהפנים הקטנות, והראתה לאליס פרחים שמעולם לא ראתה לפני כן, עשבים מארצות רחוקות, שאפילו את שמן לא שמעה מעולם.

"בואי לחדר העבודה שלי ותראי אותן על המפה", הציעה האם הילדברנד. פני הלב של אליס התרוממו כדי להביט בה. "ואולי תוכלי להישאר כאן. אוכל ללמד אותך לקרוא ולכתוב", אמרה אם המנזר הזקנה. "אני זקוקה לפקידה קטנה, לפקידה קטנה וחכמה".

אליס חייכה חיוך נבוך של ילד שרק לעתים נדירות שמע מילים טובות, מאחר שמוראק הפליאה במכותיה יותר מאשר בליטופיה. "אעבוד למענך", אמרה בהיסוס. "אני יכולה לחפור, להביא מים ולמצוא ולקטוף את הצמחים שתרצי. אם אעבוד למענך, אוכל להישאר כאן?"

האם הילדברנד הושיטה את ידה אל לחיה המעוגלת והחיוורת של אליס. "תרצי לעשות זאת?" היא שאלה. "האם תוסמכי לנזירוּת ותשאירי מאחורייך את העולם שאת מכירה? זהו צעד גדול, במיוחד עבור נערה. ובוודאי יש קרוב משפחה שאוהב אותך? בוודאי יש לך חברים ובני משפחה שאת אוהבת?"

"אין לי קרובי משפחה", אמרה אליס, באותה בוגדנות קלילה שבה ניחנו ילדים. "אני גרה עם מוראק הזקנה. היא לקחה אותי אליה לפני שתים-עשרה שנים, כשהייתי תינוקת. היא אינה זקוקה לי והיא אינה קרובת משפחה שלי. אני לבד בעולם".

האישה הזקנה זקרה את גבותיה. "ואינך אוהבת איש?" היא שאלה. "אין מישהו שאושרו תלוי בך?"

עיניה הכחולות-כהות של אליס נפקחו לרווחה. "אף אחד", היא אמרה נחרצות.

אם המנזר הנהנה. "את רוצה להישאר".

"כן", אמרה אליס. מרגע שראתה את החדרים הגדולים והשקטים בעלי רצפות העץ הכהות, היא ידעה שהיא רוצה להישאר. הייתה בה כמיהה עזה לניקיון שהקרינו החדרים הלבנים, חשופי הקירות, אל השקט והסדר ששררו בספרייה, אל האור המאופק שבחדר האוכל, שם אכלו הנזירות בדממה והקשיבו לקול הצלול המקריא מילים קדושות. היא רצתה להפוך לאישה כמו האם הילדברנד, זקנה ומכובדת. היא רצתה שיהיו לה כיסא לשבת עליו וצלחת מוכספת לארוחת הערב. היא רצתה כוס מזכוכית, ולא מפח או מעצם. והיא התאוותה למה שרק הרעבים והמלוכלכים יכולים להשתוקק אליו כל-כך – לסדינים נקיים ולאוכל טוב. "אני רוצה להישאר", היא אמרה.

"מדוע?" שאלה האם הילברנד.

אליס קימטה את מצחה בשעה שניסתה לגבש מחשבה במוחה הילדותי. "אם אבוא לכאן, תהיה לי הזדמנות", היא אמרה לאט. "סיכוי לחיים טובים. אולי אלמד להיות טובה, אולי אהיה נקייה. את תאכילי אותי…" היא שלחה מבט מבוהל אל אם המנזר, אבל ראתה שהיא עדיין מחייכת באהדה. "את תאכילי אותי", אמרה אליס. "הרבה פעמים אני רעבה בבית. ואם תכי אותי…" היא שוב העיפה מבט למעלה, "אני לא חושבת שתכי אותי לעתים קרובות מדי", היא אמרה בתקווה.

אם המנזר, שהייתה עדה לכל-כך הרבה מראות וקולות של עוני בעולם התרגשה עד דמעות מדבריה של הילדה הקטנה. "את מקבלת מכות לעתים קרובות?"

אליס הנהנה. "לעתים קרובות", היא אמרה בפשטות. "אני השוליה של מוראק; היא מלמדת אותי להיות ידעונית. אם אני טועה, היא מכה אותי כדי שאלמד לעשות את הדברים טוב יותר. אבל אני מעדיפה לגור כאן ולעבוד בשבילך".

האם הילדברנד הניחה את ידה על ראשה החם והמלוכלך של הילדה. "ומה עם אהובך הקטן?" היא שאלה. "יהיה עלייך להתכחש לו. אסור יהיה לך לעולם, לעולם לראות אותו שוב, אליס. זה מחיר גבוה שיש לשלמו".

"לא ידעתי שקיימים מקומות כאלה", אמרה אליס בפשטות. "לא ידעתי שאפשר להיות כל-כך נקיים, לא ידעתי שאפשר לחיות כך, אלא אם כן אתה לורד יו. לא ידעתי. בית החווה של טום היה הטוב ביותר שראיתי אי-פעם, לכן רציתי אותו. לא הכרתי משהו טוב מזה".

"ואת רוצה את הטוב ביותר", עודדה אותה האם הילדברנד בעדינות. הכמיהה של ילדה צעירה כל-כך לאיכות עוררה בה חיבה כלפיה. היא לא יכלה לקרוא לזה יהירות ולגנות זאת. הילדה הקטנה אהבה את גן צמחי המרפא כשם שאהבה את כלי הכסף בחדר האוכל. היא לא חיפשה עושר, אלא יופי כלשהו בחייה.

אליס היססה והרימה את עיניה אל הגברת הזקנה. "כן, אני רוצה. אני לא רוצה לחזור למוראק. אני לא רוצה לחזור לטום. אני רוצה לחיות כאן. אני רוצה לחיות כאן לעולמי עולמים".

האם הילדברנד חייכה. "בסדר גמור", היא אמרה ברכות, "לעולמי עולמים. אלמד אותך לקרוא, לכתוב, לצייר ולעבוד בחדר המרקחות לפני שיהיה עלייך לחשוב לקבל על עצמך את שבועת הנזירה. נערה קטנה כמוך אינה צריכה להיכנס למסדר הנזירות בגיל כה צעיר. אני רוצה שתהיי בטוחה".

"אני בטוחה", אמרה אליס בשקט. "אני בטוחה עכשיו. אני רוצה לחיות כאן לתמיד".

לאחר הדברים האלה לקחה האם הילדברנד את אליס אל המנזר והפקידה אותה בהשגחתה של נזירה מתלמדת צעירה, שצחקה בשל מבטאה המקומי המודגש ותפרה עבורה בגד קטן. הן הלכו יחד לארוחות הערב ולתפילות.

היה זה אופייני הן לאליס והן לטום, שבשעה שהוא המתין לה בשעת השקיעה, בזמן שהירח הלועג לאוהבים יצא לצפות בו, אליס גמעה חלב חם ואכלה לחם מקערת חרסינה והלכה לישון בשלווה במיטת הקש הנקייה הראשונה שהייתה לה מעודה.

במשך כל הלילה התפללה אם המנזר למען הנערה הקטנה. במשך כל הלילה היא כרעה על ברכיה על הדרגש הפשוט ביותר בבית התפילה והתפללה למענה. "שמרי שלא יאונה לה כל רע, אם קדושה", כך היא סיימה את תפילתה בזמן שהנזירות נכנסו פנימה בטור ופנו אל דרגשיהן בשקט מנומנם כדי להשתתף בטקס הראשון מבין השמונה המתנהלים במהלך היום, "שמרי על שלומה, מפני שאני חושבת שגילינו כי אליס הקטנה היא ילדה מיוחדת במינה".

האם הילדברנד הציבה את אליס לעבוד בגן צמחי המרפא ובחדר המרקחות והכינה אותה לקראת קבלת נדריה. אליס הייתה מהירת תפישה, והן לימדו אותה לקרוא ולכתוב. היא למדה בעל פה את המקצבים הטקסיים של המיסה בלי להבין את המילים, אחר כך היא החלה להבין אט-אט את הלטינית ואחר כך למדה לקרוא ולכתוב בשפה זו. היא הקסימה את האם הילדברנד בהתנהגותה, שהייתה ללא דופי וללא רבב וגרמה לה לאהוב אותה כאילו הייתה בתה שלה. היא הייתה הנערה המועדפת בבית, חיית המחמד של כל הנזירות, אחותן הקטנה, העילוי שלהן, הברכה שלהן. הנשים, שנאסר עליהן להביא לעולם ילדים משלהן, גילו עד כמה הן נהנות ללמד את אליס ולשחק עמה. הנשים הצעירות, שהתגעגעו לאחים ולאחיות הקטנים שהשאירו בבית, יכלו ללטף את אליס ולצחוק איתה ולראות כיצד היא צומחת וגדלה.

טום – לאחר שהסתובב ליד השער במשך שבועות וחטף כמה פעמים מכות מהשוער – חזר שפוף לחווה שלו ולהוריו והמתין בשקט מכאיב שאליס תשוב אליו, כפי שהבטיחה לו בנאמנות שתעשה.

היא מעולם לא עשתה זאת. הסדר השקט ששרר במקום הרגיע את נפשה לאחר ההתפרצויות והקללות של מוראק. ידיה ושמלתה הדיפו את ניחוח חדר המרקחות ואת ריח צמחי המרפא. היא למדה לאהוב את הקרירות החלקלקה של בד נקי על עורה, היא ראתה כיצד מגלחים את שערה המלוכלך עם הכינים הרוחשות בלי לחוש חרטה והחליקה את הקפלים החדים של כיפת הנזירות סביב פניה. האם הילדברנד העסיקה אותה בכתיבת מכתבים בלטינית ובאנגלית מטעם המנזר וחלמה ללמד אותה להעתיק ולקשט ספר תנ"ך, ספר תנ"ך חדש ומפואר למען המנזר. אליס למדה לכרוע בתפילה עד שהכאב ברגליה התפוגג ונעלם ממוחה וכל שיכלה לראות מבעד לחרכי עיניה העצומות למחצה היו צבעיהם המסחררים של חלונות המנזר והקדושים המסתובבים כמו קשת בענן. כשהייתה בת ארבע-עשרה, אחרי שצמה כל היום והתפללה כל הלילה, היא ראתה את פסלה של מריה הקדושה מפנה את הראש החינני ומחייך אליה, היישר אליה. היא ידעה אז את מה שבעבר רק קיוותה לו, שגברתנו מריה בחרה בה למשימה מיוחדת, לשיעור מיוחד, והיא הקדישה את עצמה לחיי קדוּשה.

"תני לי ללמוד להיות כמו האם", היא לחשה, "תני לי ללמוד להיות כמו האם הילדברנד".

היא ראתה את טום רק עוד פעם אחת נוספת. היא דיברה איתו מבעד לסבכה הקטנה שבשער העבה, יום אחרי שנשבעה לנזירות. בקולה המתוק והצלול היא אמרה לו שהיא כלתו של ישו ולעולם לא תדע גבר. היא אמרה לו למצוא לעצמו אישה ולשמוח בברכתה. היא סגרה את הצוהר הקטן שבדלת העבה אל מול פניו המופתעות לפני שהיה יכול לקרוא אליה או אפילו לתת לה את טבעת הפליז שנשא למענה בכיסו מאז נשבעו אמונים זה לזה כשהיו ילדים בני תשע.

בבוקר הקריר של חייה החדשים נרעדה האחות אן והצמידה היטב את שכמייתה סביבה. היא טבלה את הדלי בנהר וסחבה אותו במעלה השביל אל הבקתה. מוראק, שצפתה בה וראתה אותה חולמת בהקיץ על גדת הנהר, לא העירה דבר, אלא ירדה בסולם הרעוע אל האח ונדה בראשה לאחות אן כדי שתמלא את הסיר ותחמם מעט מים.

היא לא אמרה דבר בשעה שחלקו ביניהן חתיכת לחם קטנה ודייסה מליל אמש שדוללה במים חמים. הן חלקו ספל שהכיל מים חמצמצים בעלי טעם חזק. הם היו חומים ומלאי בוץ מאדמת הבור. האחות אן הקפידה לסובב את הספל כדי ששפתיה לא ייגעו במקום שממנו שתתה מוראק. היא כבר לא הייתה רגילה לאינטימיות לא בריאה והכרחית שכזו. מוראק הביטה בה מתחת לגבותיה העבות והשחורות ולא אמרה דבר.

"ובכן", היא אמרה כשאן שטפה את הכוס ואת הצלחת ואת כף הפח והניחה אותן ליד האש, "מה תעשי?"

האחות אן הביטה בה. חלומותיה על העבר הזכירו לה לאן היא שייכת. "עליי למצוא מנזר אחר", היא אמרה בהחלטיות. "חיי מוקדשים לישו ולאמו הקדושה".

מוראק הסתירה את חיוכה והנהנה. "כן, אחות קטנה", היא אמרה. "אבל כל זה לא התרחש רק כדי לבחון את אמונתך, גם אחרים סובלים. כולם זכו לביקור, בוחנים את כולם. בבּוֹוֵאס הייתם טיפשים מספיק להפוך את לורד יו ובנו לאויבים, אבל גם המנזרים במקומות אחרים אינם בטוחים. המלך שם עין על עושרם, והאל שלך כבר לא משאיר את ביתו פתוח. אני מעזה לומר שאין מנזר במרחק של חמישים מיילים מכאן שיעז לפתוח בפנייך את דלתותיו".

"אם כך, עליי לנסוע. עליי לנסוע אל מעבר לטווח חמישים המיילים, צפונה מדוּרהַם, אם זה מה שצריך, דרומה ליורק. עליי למצוא מנזר אחר. נשבעתי את שבועתי, אינני יכולה לחיות בעולם שבחוץ".

מוראק חיטטה בין שיניה בעזרת ענף מסל חומרי הבערה וירקה בדייקנות לתוך האש. "יש לך איזה סיפור מוכן?" היא שאלה בתמימות. "הכנת כבר בדיה כלשהי?"

האחות אן נראתה חסרת הבעה. העור שעל ראשה כבר נראה פחות מבריק, פלומת השיער החום הבהיר נראתה כמו צל מעקצץ. היא שפשפה אותו ביד מלוכלכת והותירה עליו עוד לכלוך כהה. עיניה הכחולות הכהות היו שקועות בפניה ונראו יגעות. היא נראתה מבוגרת כמו מוראק עצמה.

"מדוע שאזדקק לסיפור?" היא שאלה. ואז נזכרה בפחדנות שהפגינה – "הו מריה, אם ישו…"

"אם ראו אותך בורחת, לא יהיה לך קל", אמרה מוראק בעליצות. "אני לא יכולה להעלות על דעתי אם מנזר שתקדם אותך בברכה אחרי שתדע כי הרחת עשן וברחת כמו פושעת".

"אני יכולה לכפר על מעשיי…" החלה האחות אן לומר.

מוראק צחקקה באי-אמון. "הגיוני יותר שהם יזרקו אותך החוצה בכותונתך כדי שאחרים יוכלו להשתמש בך כרצונם", היא אמרה. "הם יחשבו שאת מרגלת או כופרת. שלורד הוגו שילם למלשינה שתלך ותרגל אחריהם ותדווח לו אחר כך. הם ישאלו אותך איך יצאת לבדך ויאשימו אותך בהצתה או בכישוף או בשני הדברים גם יחד. הם פוחדים – אין מנזר בארץ הזאת שאינו מואשם בהתנהלות מושחתת. זה לא הזמן הנכון מבחינתם לקחת אליהם מצטרפים חדשים, ובוודאי לא אחת שעולה ממנה ריח של עשן. את גמורה, האחות אן! הנדרים שלך הופרו, המנזר שלך הפך לחורבה המעלה עשן, האחיות שלך מתו, נאנסו או ברחו. אז מה תעשי?"

האחות אן קברה את פניה בכפות ידיה. מוראק ישבה לידה בשלווה עד שכתפיה של הנערה חדלו לרעוד והתפילות הבוכיות פסקו. זה לקח זמן-מה. מוראק הציתה מקטרת קטנה ושחורה, שאפה את עשן הצמחים המשכר ונאנחה בהנאה.

"הכי טוב שתישארי כאן", היא הציעה. "זאת הדרך הכי טובה מבחינתך. יגיעו אלינו ידיעות על אחיותייך ועל מה שעלה בגורלן. אם אֵם המנזר שרדה, היא תחפש אותך כאן. אם תנדדי, היא לא תדע היכן למצוא אותך. אולי כל הבנות ברחו כמוך – נסו בחזרה אל הבתים הקודמים שלהן – אולי יסלחו לכולכן".

האחות אן נענעה בראשה. העשן היה חם, האש הייתה קרובה לאכסדרות. רוב הנזירות ודאי נשרפו בחדריהן בעודן ישנות. "אני לא חושבת שהן הצליחו לברוח", היא אמרה.

מוראק הנהנה, מסתירה ברק של שעשוע. "את היית הראשונה שברחה, הא?" היא שאלה. "המהירה ביותר?" היא עצרה לרגע כדי להדגיש את הדברים. "אז אין לך לאן ללכת. אין לך שום מקום ללכת אליו".

האחות אן התנודדה מעוצמת המכה. מוראק הבחינה בחיוורון עורה. הנערה הייתה חולה מרוב הלם.

"אני אקח אותך בחזרה", אמרה מוראק, "והאנשים לא יאמרו מילה. זה יהיה כאילו מעולם לא הלכת מכאן. חלפו ארבע שנים ועכשיו חזרת. את בת שש-עשרה, נכון?"

היא הנהנה, שומעת רק מחצית מהדברים.

"את מוכנה להתחתן", אמרה מוראק בסיפוק. "או לקיים יחסי מין", הוסיפה בזוכרה את הקריאה בעצמות ואת לורד הוגו הצעיר.

"את זה לא אעשה", היא אמרה בקול שקט מאוד. "אשאר איתך ואעבוד למענך, כפי עשיתי בעבר. כעת אני יודעת יותר ואני יכולה לקרוא ולכתוב. אני גם מכירה יותר צמחי מרפא, ופרחים – פרחי גן, לא רק צמחי פרא. אבל אעשה רק את עבודת האל, רק ריפוי ומיילדות. בלי קמעות, בלי כישופים. אני שייכת לישו. אשמור כאן על נדריי ככל שאוכל, עד שאמצא מקום ללכת אליו, עד שאמצא אם מנזר שתיקח אותי. אעשה כאן את עבודת האל, אהיה כאן כלתו של ישו…" היא הביטה סביבה, "במקום העלוב הזה", היא אמרה בקול שבור. "אעשה זאת כמיטב יכולתי".

"בסדר גמור", אמרה מוראק בקול שלֵו למדי. "את תעבדי למעני. וכשהלורד הצעיר ירכב צפונה כדי להציק לסקוטים וישכח מתחביבו החדש, עינוי נזירות, תוכלי לרדת לקַסֶלטוֹן ולבדוק אם יש חדשות".

היא משכה את עצמה על רגליה וניערה את שמלתה המטונפת. "עכשיו, אחרי שחזרת, את יכולה לחפור את החלקה הזאת", היא אמרה. "הצמחייה כאן גדלה פרא מאז שעזבת. אני מתכוונת לגדל שם כמה לפתות לחודשי החורף".

הנערה הנהנה, קמה על רגליה ופנתה אל הדלת. מעדר חדש עמד שם בצד – תשלום תמורת קללה שהטילה על בקר משוטט של שכן.

"האחות אן!" קראה מוראק בשקט.

היא הסתובבה מיד.

מוראק הזעיפה לעומתה את פניה. "לעולם אל תשיבי לשם הזה יותר", אמרה. "את שומעת אותי? לעולם לא. חזרת להיות אליס, ואם מישהו שואל אותך, אמרי לו שנסעת להתגורר אצל קרוב משפחה ליד פֶנרית'. את אליס. זהו שמך. נתתי לך אותו בעבר, וכעת אני מחזירה לך אותו. שכחי שהיית האחות אן, זה קרה בחיים אחרים, והם לא הסתיימו טוב. את אליס עכשיו – זכרי זאת".

 

הידעונית מאת פיליפה גרגורי, מאנגלית: בתיה זיסו, הוצאת אופוס, שנת 2012, 575 עמ'