סיפורים יכולים להציל מאת מרית בן ישראל / לבחון סיפורים ואגדות באופן מעורר מחשבה

הספר 'סיפורים יכולים להציל' מאת מרית בן ישראל עוסק באגדות: מעשיות עממיות מתוך "אלף לילה ולילה" והאחים גרין, לצד אגדות אמנותיות שכתבו הנס כריסטיאן אנדרסן , אוסקר ויילד וש"י עגנון. בן ישראל כותבת מסות יפיפיות ונוגעות ללב ובוחנת  סיפורים ואגדות מוכרים וגם פחות מוכרים, באופן מעורר מחשבה אמיצה, יצירתית, עמוקה ומרתקת.

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה" נחרט בחודי מחטים בזווית העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות-עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות, והן גם סוסים טרויאניים שמבריחים לתוכנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות. ספר זה מבקש לחשוף את התכנים האלה. ובד בבד הוא עוסק גם בתרבות; המעשיות נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בקולנוע, בתאטרון ובאמנות הפלסטית: סרטים של היצ'קוק או קורוסאווה, התאטרון האפי של ברכט, פסלי החפצים של פיקאסו, המיצגים החידתיים של יוזף בויס, ועוד ועוד. כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

פרקי הספר: אלף לילה ולילה – על סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה ועל "סיפור הגיבן"; הנס כריסטיאן אנדרסן – אזרחות כפולה – על "חייל הבדיל האמיץ"; לא סינדרלה – על "מוכרת הגפרורים הקטנה"; משהו לבוש – "על בגדי המלך החדשים"; האגדה האמנותית – חבל טבור מזהב – על "המלך הצעיר" מאת אוסקר ויילד; האם תלבש השמחה את המלבוש שארג הצער? על "שלוש אחיות" מאת ש"י עגנון; האחים גרים – האישה שרצתה להיות מלך – על "הדייג ואשתו"; משחקי ילדים – על "כיפה אדומה"; הדין והחסד – על "מלך צפרדע או היינריך ברזל" ועל "נערת האווזים" מאת האחים גרים, ועל המעשייה היהודית "החולדה והבור"; אהבה ותיעוב ליוזף בויס.

מרית בן ישראל היא חוקרת תרבות וסופרת, ממייסדי בית הספר לתאטרון חזותי. במשך שנים חקרה, לימדה ויצרה תאטרון חזותי, תאטרון מחול, וידאו ארט, מיצג ותאטרון בובות אמנותי. כתבה את הרומנים "אסור לשבת על צמות" , ספריה לעם, עם עובד, 1996; ו"בנות הדרקון", הקיבוץ המאוחד, 2005;  בין ספרי העיון שכתבה וערכה: "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי", הקיבוץ המאוחד, 2010; "חפץ לב – יסודות תאטרון הבובות האמנותי", שנכתב בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן, כרמל, 2009, ו"קולה של המילה – מבחר מאמרים על שירה-פרופרמנס (עורכת) בבל, 2004.

מבוא מתוך 'סיפורים יכולים להציל'

ספר זה עוסק באגדות: אלף לילה ולילה, אנדרסן, האחים גרים ואחרים; קחו למשל נערה, שאחיה הנסיכים נהפכו לברבורים. כדי לגאול אותם מן הכישוף היא צריכה לטוות להם כותונות מעלי סרפד, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פגיון. היא שותקת וממשיכה לטוות, גם כשהיא עצמה נחשדת בכישוף ונידונה למוות. המון זועם תוקף אותה בדרך לגרדום, ואז יורדים מן השמים אחד-עשר ברבורים צחורים וכתרי זהב לראשם. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותונות שטוותה, והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר השרוול שאחותו לא הספיקה לטוות. במקום אחת הזרועות נותרת כנף.

באלף לילה ולילה יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד עולם ומלואו בתוך דימוי, מיוחסת בדרך כלל לשירה. אבל גם המעשייה, כמו השירה, דוחסת את המציאות החיצונית והפנימית לדימויים בלתי-נשכחים.

ובחזרה לברבורי הבר – תקלת השרוול החסר מתוארת בפיכחון טכני מצחיק, אבל התוצאה הסופית טעונה ומסתורית כמו חלום. הנסיך בעל כנף הברבור מאחד נָכות ומעוף, פריקיוּת (כמו אישה עם זָקָן או תאומים סיאמיים) ועוצמה. במושגים עתיקים הוא יצור כלאיים מיתולוגי, ובו-בזמן הוא גם קולאז', ובעצם אָסַמבְּלָאז' של איברי אדם וחיה. יש משהו עכשווי באסתטיקה האָ-סימטרית שלו, תחושה של מוּטציה, ניסוי שהשתבש. ובשורה התחתונה, אגדות הן כמו סוסים טרויאנים; הן מבריחות לתוכֵנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות.

אבל מה הם, אם כן, התכנים הללו? רבים וטובים ניסו לענות על כך. בעיקר פסיכואנליטיקאים כמו ברונו בטלהיים הפרוידיאני (שעוד יבליח בהמשך) או מארי לואיז פון פרנץ (Von Franz, 1915–1998), היונגיאנית הנפלאה, אם לנקוב בשני שמות מתוך רשימה ארוכה ונכבדה. וגם ספר זה מנסה בדרכו להבקיע את פני השטח של המעשיות ולהגיע אל מי התהום.

אבל בשונה אולי מקודמיו, הוא עוסק גם בתרבות; "תרבות זה לא רחוק", זה היה שמו הראשון של הספר בגלל הנחת היסוד, שתרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסְבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר. האגדות שבחרתי נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בתאטרון, בקולנוע, באמנות הפלסטית וכן הלאה: פעם אני משווה בין נקודת המבט בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה לנקודות המבט בסרט רשוֹמוֹן של אקירה קורוֹסאווה, כדי שיאירו זו את זו ואת היחסים בין המינים, ופעם אני משתמשת במעשיות כתֵיבת התהודה ליצירתו של יוזף בויס הנטועה בעולם האגדה והמיתוס, ופעם נוספת אני נעזרת ב"חייל הבדיל האמיץ" של אנדרסן כדי להבין את תאוריית התאטרון של ברכט ופסלי הגרוטאות של פיקאסו.

אבל, הלא תאמרו, הרי אין כל קשר בין אנדרסן לברכט ולפיקאסו. ועל כך אשיב ב"קפקא ומבשריו", מסה שבה מצביע הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס על איכויות קפקאיות בטקסטים מתקופות שונות וממקומות שונים בעולם, טקסטים שקפקא לא היה מודע כלל לקיומם, אבל יצירתו בכל זאת "שינתה" אותם וחשפה בהם יסוד קפקאי. בורחס מניח את קפקא כמין שֶׁקף על פִּסקה של סופר סיני מן המאה התשיעית, או על פואמה של המשורר האנגלי רוברט בראונינג ומגלה אותן מחדש. הוא מסיים במסקנה היפהפייה, שכל סופר (וכל אמן) יוצר לעצמו בדיעבד גם את מבשריו.

אנו חיים בתקופה בין-תחומית ופוסט-מודרנית המתאפיינת בניידות ובגבולות פתוחים. התנועה בין הפסיכולוגי למיתי למופשט לנוֹנסֶנְסי, בין אליטיסטי לעממי וכן הלאה, מאפשרת ואפילו מזמינה אותנו להצטרף למשחק של בורחס; להניח את פיקאסו ואת ברכט על אנדרסן כדי ליהנות וכדי להבין אותם ואת עצמנו. כי בסופו של דבר, האגדות, הסרטים, ההצגות, הציורים, המֵיצגים – אינם אלא מצבי צבירה שונים של החיים החיצוניים והפנימיים. 

וכמה מילים על עצמי. במשך שנים רבות חייתי בשטחי ההפקר שבין האמנויות; כתבתי פרוזה ועיון, הייתי בין מייסדי בית הספר לתאטרון חזותי, חיברתי תמונות למילים, חקרתי, לימדתי ויצרתי תאטרון חזותי, תאטרון מחול, וידאו ארט, מיצג ותאטרון בובות אמנותי. שני ספרַי האחרונים, על תאטרון הבובות האמנותי, ועל אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי, עוסקים במַפָּץ או יותר נכון בסדרת המפצים הנגרמים ממפגש בין אמנויות. שם, באזורי הגבול, מצאתי את החירות ואת החדווה שבהן נכתב ספר זה, ואני מקווה שמשהו מהן ידבק גם בכם.

ועוד שני דברים לסיום, כלומר לפתיחה:

רשמית, כל הסיפורים שבהם עוסק הספר נחשבים למעשיות. אגדה, על פי ההגדרה המדעית, היא סיפור עם המתרחש בזמן היסטורי ידוע ובמקום גֵאוגרפי מוגדר, ששומעיו וקוראיו מאמינים באמיתותו. סיפורי המקרא, למשל. ואף על פי כן בחרתי להשתמש בשני המונחים לסירוגין, עם העדפה מסוימת לאגדה; ה"מעשיוּת" של המעשייה כמו מנקזת את השירה ואת הקסם, ואילו המילה "אגדה", לעומתה, התברכה בשובל הנכון; בתוך ה"היגד" משובץ גם "גד" (מזל), כמו אבן יקרה.

ולבסוף, כיוון שאגדה היא, לפי תפיסתי, גלגול של מציאות, אני הופכת את הכיוון באחרית דבר ובוחנת את האבולוציה: כלומר, איך נוצרת לה פנינה, אגדה, מתוך גרגר החול של המציאות.  

סיפורים יכולים להציל מאת מרית בן ישראל, סל תרבות ארצי הוצאה לאור, בשיתוף עם עובד, סדרת מפתחות – ספרות ואמנות חזותית, שנת 2012, 162 עמ'