דרך שלושה משטרים מאת רבקה רבינוביץ' / הקשר בין האדם לבין המשטר

.

הספר 'דרך שלושה משטרים' מאת רבקה רבינוביץ', מתאר את קורותיה של משפחה יהודית בתקופה של תשעה עשורים – משנות השלושים של המאה הקודמת ועד ימינו. מערבולת האירועים הסוערים של המאה העשרים טלטלה את המשפחה שידעה רגעי שפל קשים, אך שבה וניצחה בעיקשות ושרדה את כולם.

חייה של גיבורת הספר עוברים דרך שלושה משטרים שונים קשים, מאתגרים ומעצימים. היא נולדה בלטביה שעד לפלישת הסובייטים הייתה מדינה בעלת משטר לאומני, כמעט פשיסטי. היכן היום משטר זה? לא נותר ממנו זכר. אחר כך באו ארבעים שנות משטר סובייטי שעל דורסנותו ואכזריותו אין צורך להרחיב את הדיבור. היכן היום משטר זה שנראה נצחי ובלתי-מנוצח? נרקב, התפורר ואיננו. גיבורת הספר ממשיכה בחייה ואחרי תלאות רבות שעברה במולדת-השקר ההיא מצאה את מולדתה האמיתית בישראל, שגם  מציבה בפני אזרחיה אתגרים לא פשוטים בהיותה מוקפת אויבים מבחוץ ושופעת ניגודים פנימיים. רבקה כותבת בגילוי לב על חולשותיה, שגיאותיה וניצחונותיה בהתמודדות עם הגורל: היא הצליחה לשרוד, לרכוש השכלה, לעלות לארץ, להיות לעיתונאית מצליחה ולזכות בנכדים ואף בנינה ראשונה.

רבקה רבינוביץ', תושבת בת ים, עיתונאית, מתרגמת ועורכת, מספרת: "רציתי לכתוב 'ביוגרפיה של תקופה', כפי שהיא משתקפת בעיני אדם פשוט בן התקופה. יותר מעובדות חיי האישיים עניין אותי נושא כללי: האדם מול המשטר. מי היוצר ומי הנוצר, מי הבונה, מי ההורס ועד כמה יחסי גומלין אלה מעצבים את גורלנו האישי. הספר מוקדש למלחמת ההישרדות של אדם – אישה, בתנאים בלתי אפשריים, כאשר נסיבות היסטוריות שוברות את מהלך חייה שוב ושוב וכל פעם היא נאלצת להתחיל  מאפס. לא מדובר במעשי גבורה. מדובר בחיי יום יום ובברירות, לעיתים אכזריות ואף מכוערות, שהחיים מעמידים בפני גיבורת הספר, בתחילה נערה ובהמשך אישה בעלת כוחות וחולשות רבות, ובפתרונות בהם היא בוחרת כדי לשרוד. גיבורת הספר חוותה שלושה משטרים בחייה: המשטר הבורגני הפרו-פשיסטי של לטביה לפני הפלישה הסובייטית (עד גיל 9), המשטר הסובייטי (39-9), והמשטר הדמוקרטי הישראלי (מגיל 39). החיים במשטר הסובייטי מתחלקים לשתי תת-תקופות: הגלות בסיביר לאורך 17 שנים והחיים החופשיים כביכול בריגה עד לעליה לארץ. כל מעבר כזה אינו רק שינוי מקום, הוא כרוך בסערות נפשיות, בהרס העולם הפנימי, בשבירת אשליות, בהכרה בטעויות ובבניית תמונת עולם חדשה. על כל התהפוכות האלה השתדלתי  כמיטב יכולתי לכתוב בספר זה. כל האירועים והדמויות בספר אמיתיים".

לדעתה, בעלת שם לא שגרתי לסופרת: 

"שמי רבקה רבינוביץ' – שם לא נוח במיוחד לסופר/ת. הרי אפילו שלום-עליכם (שלום רבינוביץ') מצא לנכון להחליף אותו.  אלא שאני שונאת שמות בדויים ואפילו למען הצלחתו של ספרי אינני מוכנה להחליפו בשם 'ייצוגי יותר', כי זהו שם אבותיי.

הייתה לי היסטוריה מעניינת הקשורה לשם זה בברה"מ. פתאום נתקפתי ברגשות רומנטיים והתחלתי לכתוב שירה. בחוצפה בלתי מוסברת נכנסתי למערכת כתב העט היוקרתי ומפורסם בלנינגרד ששמו 'Zvezda' ("כוכב"),  נכנסתי ללשכתו של סגן העורך ואמרתי שאני רוצה להקריא לו כמה שירים. הוא היה המום, אבל הסכים לשמוע. כעבור כמה דקות הוא קרא ללשכתו עוד שלושה חברי המערכת – רצה לבדוק אם באמת יש כאן משהו ראוי לפרסום או שזה רק נדמה לו. הייתי אז צעירה, יפה ומלאת התלהבות… הרשמתי אותם. בקיצור, שני שירים גדולים שלי נתקבלו לפרסום – מקרה יוצא דופן, אישה בלתי מוכרת, ממש 'מהרחוב'…

חזרתי הביתה, לריגה, והם שלחו לי את הטורים המסודרים של השירים לאישור. הם אפילו לא ידעו את שמי ובקשו להוסיף אותו. כתבתי את שמי, כמובן – וכאן החלה מהומה.  רבקה רבינוביץ'? שם כזה לא יוכל להופיע על עמודי כתב העט היוקרתי בשום פנים ואופן! ואילו אני מסרבת לקחת שם בדוי וטוענת בנאיביות גמורה: "מה פסול בשמי, הרי שוררים בארצנו שוויון ואחוות עמים!"

אז הם שלחו אחד העורכים (יהודי, אגב) מלנינגרד לריגה כדי לשכנע אותי. הוא היה נדהם מהתמימות שלי: הייתכן שאני מאמינה לדיבורי סרק של השלטונות על שוויון ואחוות עמים? אכן האמנתי, הייתי אינטרנציונליסטית. הוא נאלץ לתת לי שיעור של ממש באמיתות החיים. בסוף הסכמתי לשנות את שמי הפרטי ל'רינה' ואת שם משפחתי ל'בוריסובה' – לפי שם אבי, שאמנם קראו לו בר, אך בפי כולם היה ידוע כבוריס…

בשם זה שיריי  פורסמו בגיליון מרס 1963. כשעלינו ארצה, אפילו לא לקחתי איתי את כתב העט – לא אהבתי את הפרסום בגלל השם…"

הגיל

"הגיל – זאת נקודה כואבת. אני אישה מבוגרת מאוד. לא שאני מתביישת בגילי – כל אחת מ-81 שנות חיי "הרווחתי ביושר", איני מתכחשת לאף אחת מהן. כואב לי רק, שאת הספר הראשון שכולו שלי הוצאתי לאור רק בגיל 80, ב-2012, ובעבור חצי שנה, ב-2013, הוצאתי אותו בגרסה רוסית, בתרגום עצמי, כאן ובמקביל במוסקבה. וזאת למרות שבגיל 3 הכרזתי חגיגית, שברגע שאדע את כל האותיות, אשב לכתוב ספר… אינני יודעת מאין זה קפץ עלי: הוריי היו רחוקים מספרות, אנשי עסקים, מעולם לא ראיתי אותם עם ספר ביד.

אף שהפרתי את הכרזת הכוונות של ילדותי (החיים תמיד זימנו לי דברים דחופים וחשובים יותר שיש לעשותם), כתבתי וחיברתי סיפורים ומעשיות כל חיי. כתבתי סיפורים קצרים, שפורסמו בעיתונו של בית הספר ובעיתון מקומי. בשנות ה-60, בתקופה שנחשבה קצת יותר ליברלית ('הפשרה'), כתבתי רומן על השחיתות בחברה הסובייטית, היה לי חוזה עם הוצאת הספרים הממלכתית וקיבלתי מקדמה שמנה (בברה"מ שילמו לסופרים ביד נדיבה). הספר לא ראה אור עקב שינוי פתאומי במדיניות השלטונות שהפכו את ההפשרה להקפאה וחיסלו את הניצנים הראשונים של חופש הביטוי.

מכל זה ניתן להבין  שלא 'נפלתי על הראש' בגיל 78 והחלטתי פתאום, בלי כל סיבה, שאני יודעת לכתוב ספר. הרי כתבתי, בצורה זאת או אחרת, כל חיי. כתבתי הרבה פובליציסטיקה בהיותי עיתונאית בישראל במשך 25 שנים; במקביל תרגמתי ספרים מעברית לרוסית, ערכתי ספרים והייתי "סופרת צללים" לספרים של אחרים. חלמתי על ספר 'שלי', אך ידעתי שזהו חלום קשה להגשמה, כי אצטרך לעשות זאת ללא עזרה, בכוחותיי ובמימון עצמי".

מהיכן ההשראה לכתיבת הספר?

"הספר הזה היה חי בתוכי מאז ומתמיד.  את הדחיפה להוצאתו מתוכי החוצה נתן לי נכדי הבכור שהתעניין בעברי. הוא אמר: "הרי אלו פרקי היסטוריה, שידועים רק לאנשים ספורים! אסור שזה ילך לאיבוד. את חייבת לכתוב על כך ספר!". מהתחלתי לכתוב בדחילו ורחימו ואחר כך התחיל הספר 'לכתוב את עצמו'. התהליך היה מדהים, בקושי הצלחתי לעמוד בקצב הופעת המילים והתמונות. זה היה תענוג גדול.

התחלתי לכתוב – וכל חיי וחיי משפחתי נשפכו מזיכרוני כזרם אדיר שאין לעצרו. למרות שהעלילה מבוססת על אירועים מתולדות משפחתי, אינני רואה בספר אוטוביוגרפיה בלבד. זאת ביוגרפיה של תקופה. רציתי להראות, דרך סיפורה של משפחה אחת וגיבורה אחת, תהליכים היסטוריים רחבים כגון הרדיפות ההמוניות בתקופת שלטונו של סטלין, אורח-החיים בגלות סיביר, ההשתחררות ההדרגתית אחרי מותו של הרודן, תחיית התודעה היהודית בעיר הולדתי ריגה אחרי מלחמת ששת הימים, העלייה לישראל והדרך הלא פשוטה של התאקלמותי הנפשית והמקצועית בה.                

האם הוצאת ספרים נוספים בעבר?

"לא הוצאתי ספרים שלמים, פה ושם סיפורים שפורסמו בכתבי עת מקומיים בברה"מ. כתבתי רומן על השחיתות בחברה הסובייטית בתקופת 'הפשרה' אחרי מותו של סטלין, אך הגעתי רק לחצי מהמתוכנן והאווירה במדינה השתנתה. 'ההפשרה' הפכה ל'הקפאה'. הספר היה 'נועז מדי' וההוצאה ביטלה את החוזה איתי. כתבתי למגירה בסוף שנות ה-60, לקראת העלייה לארץ. הבאתי איתי כתב יד ( באמת כתוב ביד!) חשבתי להוציא אותו בארץ, אך כאן החלו קשיי קליטה ובלחץ קשיי עבודה ופרנסה זנחתי את הרעיון. עם חלוף השנים לא מצא חן בעיניי הטקסט שכתבתי אז".

"סיימתי בית ספר תיכון ומכללה פדגוגית במקצועות מתימטיקה ופיזיקה. הייתי מאוהבת בספרות, אך ידעתי שזה מקצוע מסוכן עקב הלחץ האידיאולוגי, ואילו מתימטיקה הייתה קרקע בטוחה יותר. עבדתי זמן קצר כמורה. אחרי מותו של סטלין החלו לשחרר בהדרגה את הגולים המתיישבים (כך נקרא הסטטוס האזרחי שלנו), אך החתימו אותנו שלא נחזור למקומות מהם הוגלינו. למרות האיסור חזרנו לריגה והסתדרנו אחרי תלאות רבות. בקושי רב השגתי עבודה כמגיהה בבית דפוס ממשלתי. כתבתי כל חיי. עוד בהיותי תלמידה כתבתי סיפורים קצרים ואף שירים, כמה מהם פורסמו בעיתונות המקומית. אחרי שובנו לריגה הייתי חברה בחוג הסופרים הצעירים כותבי רוסית שבאגודת הסופרים הלטבית.

הוריי עלו לארץ בשנת 1964 ובאוגוסט 1970 עליתי גם אני עם שני ילדיי, לאחר שהתגרשתי מבעלי. למדתי עברית באולפן והתקבלתי לעבודה בעיתון "נאשה סטראנה" ("ארצנו"). עבדתי בעיתון 21 שנים וכגמלאית עבדתי גם בעיתונים אחרים".

ערכה וכתבה טקסטים של אחרים

רבקה רבינוביץ' מספרת, כי "במקביל לעבודתי העיתונאית תרגמתי וערכתי ספרים של גדולי האומה. ראיינתי את  שמעון פרס והשתתפתי בפגישות עיתונאים עם גולדה מאיר ועם יצחק רבין ז"ל. זכיתי לבקר את דוד בן גוריון בביתו בשנה האחרונה לחייו ולהגיש לו אישית ספר שתרגמתי – לקט מכתביו ונאומיו. הכרתי והתיידדתי עם רבקה גובר – "אם הבנים" ותרגמתי את רוב ספריה.

במשך שנים עבדתי על טקסטים של אחרים, אך החלום על ספר משלי ליווה אותי כל חיי. כפי שכתבתי בפתח דבר של ספרי, בהיותי בת שלוש אמרתי: "כשאלמד את כל האותיות, אכתוב ספר". והנה, התפניתי לכתיבתו רק בגיל 78, בעידודו של נכדי, ועכשיו, כשאני כבר בת 80, המשימה הושלמה".

האם חלק מהסיטואציות בספר קשורות להתרחשויות במציאות שלך?

"לא חלק – כל הסיטואציות בספר הן התרחשויות מחיי משפחתי ושלי. אפשר לקרוא לו "סגה משפחתית". לא הסתרתי גם דברים אפלים וקשים, לא ניסיתי לייפות את המציאות ו'לצאת יותר טוב'. אנשים שקראו את הספר אמרו לי שאני כנה עד כדי אכזריות כלפי עצמי.  דברים מסוימים אולי חסרים, אך זיופים אין בו".

האם הספר הוא רק לקריאה והנאה או שיש  מסרים שאת רוצה להעביר?

"תוכנו של ספרי הוא קשה ברובו ואת חוויית הקריאה בו לא הייתי מכנה "הנאה". זו חוויה אחרת, חוויית  כניסה לעולם זר ובלתי מוכר. כן, יש מסרים שרציתי להעביר, כמיטב יכולתי. המסר העיקרי הוא ערך חיי אדם עליהם יש לשמור בכל הנסיבות שהגורל מזמן לנו. כל אדם ומלחמת ההישרדות שלו. אין בה מקום להתנשאות ויוהרה, כי כל אחד יכול לאבד כול שהשיג בין רגע, אך אין גם מקום לייאוש כי אפשר להתגבר ולהתמודד עם הקשיים. בצורה תמציתית הייתי מנסחת זאת כך: כל עוד אדם חי, יש לו תמיד מה לאבד וגם תמיד יש תקווה. אין זה המסר היחיד. רציתי לשבור את הסטראוטיפ של עולה הנפוץ בארץ כאדם נאיבי, ששכלו הוא ברמת העברית המגומגמת שלו; לתאר את המאבק המתמיד של האזרח החדש לשנות את עצמו, להתגבר על עברו, להיות ישראלי לא רק לפי תעודת הזהות, אלא בלב ובנפש. יחד עם זאת, לכל עולה יש זכות לנקודת מבט משלו.  אם הייתי מנסה לציין כאן כל מה שרציתי לומר בספר זה, התשובה הייתה הופכת אינסופית.  אשים פה נקודה. היתר – לקורא".

דרך שלושה משטרים

פתח דבר

כשהייתי בת שלוש אמרתי: "כשאדע את כל האותיות, אשב לכתוב ספר". רצה הגורל ותמיד היו דברים דחופים יותר לעשות, לכן פניתי לכתיבת ספר רק בגיל שבעים ושמונה…

חיי הארוכים עברו דרך שלושה משטרים שונים; כל אחד מהם מטלטל את האדם בדרכו, מעצב ושובר משהו בנשמתו.

האם העולם בשנות השלושים של המאה העשרים דומה לעולמנו היום? מעט מאוד. השינויים הם קיצוניים. צריך האדם, ברגעים קריטיים של תהפוכות חייו, לדעת להמציא את עצמו מחדש כדי לשרוד ולא לתת לאירועים למחוץ אותו. לדעת לקום ולהתחיל מאפס, כאשר חייו הקודמים נשברים לרסיסים.

כמה פעמים נולד האדם? תלוי במספר המשברים שהחיים זימנו לו.

לדעתי, זהו תהליך מרתק. על רקע אירועי חיי רציתי לגרום לקורא לחשוב כמה פעמים הוא "נולד", כמה פעמים עמד מול הריסות חייו והתחיל לבנות אותם מחדש.

תודתי המיוחדת נתונה לנכדי שרון, שתמיד התעניין בעברי ואהב לשמוע קטעים מזיכרונותיי. בעידודו ובתמיכתו נרתמתי למשימה זאת.

פרק 1. משפחה בורגנית רגילה

משפחתנו דמתה לאלפי משפחות יהודיות בעיר ריגה, בירת לטביה. אבא ואימא באו ממשפחות מסורתיות מרובות ילדים, עניות מאוד. לאבי היו שמונה אחים ואחיות, לאמי – שבעה. אחד הסבים היה סנדלר, השני חייט. ילדיהם, הוריי ודודיי, נאלצו לצאת לחיים עצמאיים בגיל צעיר, אחרי בית ספר יסודי.

כמה מהם היגרו – שלוש אחיות ושני אחים של אמי – לאמריקה, שני האחים הצעירים של אבי – לרוסיה, האח הגדול ואחות אחת – לדרום אפריקה. רובם די הצליחו שם בעסקים, למרות היותם חסרי השכלה ומקצוע; שני אחים של אימא למדו רפואה בארה"ב. אחד מהם מת בגיל צעיר, השני האריך ימים.

שנות השלושים שקדמו לכיבוש הרוסי ולמלחמה, היו שנות שגשוג כלכלי בלטביה. מבין אלה שנותרו בה, הוריי הצליחו בעסקיהם יותר מכולם. בבעלותם היה בית מסחר גדול לממדי אותה התקופה. היו להם גם נכסים אחרים בריגה ובתל-אביב. היה זה נוהג נפוץ בין יהודים אמידים באירופה – לרכוש נכסים בפלשתינה. ייתכן שראו בזה דאגה למקלט לעצמם ליום סגריר.

היו שמועות על סכנה שמאיימת ממערב, מגרמניה הנאצית, וגם ממזרח, מברית המועצות. אבא דיבר על אפשרות לעבור לפלשתינה, אך אימא לא רצתה לשמוע. כאשר הכסף זורם והחיים נוחים, יש טבחית ואומנת צמודה שמטפלת בילדים, מי רוצה לנטוש את כל זאת בשל סכנה שנראית הזויה? "אנחנו לא קשורים לפוליטיקה, אנחנו אנשים פרטיים, נשב בשקט, מה יעשו לנו?" זאת הייתה טענתה הקבועה.

חיינו זרמו בשקט וברווחה. דירה בת חמישה חדרים, משרתות, חגים יהודיים, חגיגת בר-מצווה לבן, שיעורי נגינה בפסנתר לבת – הכול כמקובל בבתי יהודים מכובדים.

ההורים הקדישו את מרב זמנם לעסק, ולא שררה אינטימיות רבה בינם לבין ילדיהם. אנחנו – אחי הבכור יוסף ואני – היינו נתונים להשגחת אומנת, גרמניה רווקה כבת ארבעים. קראנו לה "פְרויְלַיין", הפנייה המקובלת לאישה לא נשואה בגרמנית. היא בעצם גידלה אותי. היא לימדה אותי להתפלל בסגנון הנוצרי: כל ערב, לפני השינה, הייתי כורעת על הברכיים ליד מיטתי, מצמידה את כפות ידיי לחזה ואומרת: "אלוהי הטוב, סלח לי על הדברים הרעים שעשיתי היום".

הוריי היו "דתיים ליברלים". על כשרות ועל ציון חגים יהודיים, כולל סדר פסח כהלכתו, היה מופקד סבא, איש דתי מאוד, שחי עמנו. אימא הייתה מדליקה נרות שבת. אותנו רשמו לבתי ספר יהודיים: אחי למד בגימנסיה העברית היחידה בעיר, שנועדה רק לבנים. ואני למדתי בבית ספר של עמותת "עזרא", עמותה של נדבנים יהודים שהקימה רשת בתי ספר יהודיים במזרח אירופה ובמרכזה.

שפת הלימוד בבית ספרי הייתה גרמנית, ושיעור שבועי הוקדש לעברית ולענייני דת. בקיץ האחרון לפני פלישת הסובייטים רשמו אותי ההורים לחוג ספורט, כי נתגלו אצלי בעיות קואורדינציה ושיווי משקל. שנאתי את החוג, והוא גם לא שיפר את מצבי במיוחד. עד היום אני סובלת מאותן הבעיות.

הייתי ילדה די מוזרה. מעולם לא שיחקתי בבובות, לא זכורה לי אף בובה בבית, וגם לא השתתפתי במשחקי כדור בחוץ. אהבתי לשבת ולצייר, אפילו שלא התברכתי בכישרון מיוחד, ולהקשיב לסיפורי מעשיות מאת אנדרסן והאחים גרים, שהקריאה לנו פרויליין. לימים למדתי להמציא בעצמי מעשיות שאחי אהב לשמוע לפני השינה. גם אהבתי מאוד לנגן בפסנתר. היו לנו משחקי שולחן כגון דומינו, לוטו ודמקה. אחי, שהיה גדול ממני בארבע וחצי שנים, נהג להביא מבית הספר כל מיני חידושים, כמו משחק השחמט שהוא לימד אותי לשחק. ממנו גם שמעתי לראשונה את "התקווה" בנוסח הישן, שהיה מקובל בגולה:

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה הנושנה:

לשוב לציון, ארץ אבותינו,

עיר, בה דוד חנה.

שמעתי ממנו גם שירים עבריים אחרים מאותה תקופה, ואת המילים הוא תרגם לי לגרמנית, בקיצור נמרץ. הוא שלט בעברית היטב – הרי זאת הייתה שפת הלימוד בבית ספרו. אהבתי במיוחד את השיר על בניית נמל תל-אביב, ועד היום אני זוכרת בית אחד ממנו:

למרחקים מפליגות הספינות,

אלף ידיים חופרות ובונות,

אנו נכבוש את החול, את הגל –

אנו בונים פה נמל, פה נמל.

קרוא וכתוב גרמנית ידעתי מגיל חמש. רוסית לא ידעתי, יידיש הבנתי בלי לדבר.

מודעות להבדלים מעמדיים ולייחוס שלנו כמשפחה אמידה התפתחה אצלי די מוקדם. שתיים מדודותיי, אחיות של אימא, היו דודה אסתר ודודה פֶיְיגָה. אהבתי את הדודות מאוד, הרגשתי אליהן קרבה גדולה יותר מאשר לאימא. לדודה אסתר ולבעלה שמעון הייתה חנות רהיטים קטנה. הם לא היו עשירים אלא מה שנקרא "מעמד בינוני נמוך". הייתה להם בת יחידה ושמה רעיה. לעומתם, דודה פייגה ודוד שְׂרוּלִיק (ישראל) היו ממש עניים. הוא עסק במלאכה פשוטה – תפירת כובעים, נדמה לי, והתקשה לפרנס את משפחתו. היו להם שתי בנות – רעיה ורבקה. הגדולה, רעיה, הייתה חברה בארגון נוער ציוני, כנראה "השומר הצעיר", והשתתפה בפעולות הכשרה; אז לא הבנתי למה הכוונה. ראיתי תמונות שלה בחברת נערים ונערות לבושים בבגדי חאקי וישובים סביב מדורה.

לא נעלמה מעיניי העובדה שדודה פייגה ודוד שרוליק אף פעם לא נכחו במסיבות הנוצצות שנערכו מדי פעם בביתנו. שאלתי את אימא על כך, והיא אמרה שהם אמנם קרובי משפחה אבל "לא שייכים לחוג החברתי שלנו". דודה פייגה נראתה אישה פשוטה ולא מטופחת, בניגוד לאימא שהייתה תמיד אלגנטית: על אצבעה טבעת יהלום ולרגליה נעלי עקב מעור תנין. דודה אסתר הייתה מקובלת בכל המסיבות. אמנם המעמד הכלכלי של משפחתה היה נמוך יותר משלנו, אך זה לא היה מורגש. היא הייתה היפה מבין שלוש האחיות, ואילו בעלה, הדוד שמעון, היה גבר יפה תואר ומלא שמחת חיים, ותמיד היה מסמר הערב. כל הקרובים והמכרים קראו לאימא מֶארִי ולא כשמה הרשמי מרים אִידָה.

לשתי הדודות לא היו משרתות בבית כמו שהיו לנו. דודה פייגה ומשפחתה אפילו לא עזבו את העיר בחודשי הקיץ, לעומת הוריי ששכרו קומה שלמה בווילה גדולה, תמיד באותו מקום בעיירת הקיט המפורסמת יוּרְמָלָה, המשתרעת לאורך שפת הים הבלטי. דודה אסתר, בעלה ובתם היחידה רעיה גם נפשו בקיץ ביורמלה, אם כי שכרו מקום צנוע יותר.

קצת התביישתי מכך שפרויליין תמיד ליוותה אותי לבית הספר ובחזרה, בעוד רוב הילדים באו והלכו לבד. פעם, כשכבר לא עבדה אצלנו, חזרתי הביתה עם ילדה בת כיתתי שאתה התיידדתי. אימא הייתה בבית, היא עלתה מהחנות לארוחת צהריים. היא אמנם הזמינה את האורחת לאכול אתנו, אך מאוחר יותר נזפה בי: "אסור להביא הביתה אנשים שאיננו מכירים. הילדה הזאת אינה שייכת לחוג החברתי שלנו". הצטערתי מאוד, כי הילדה מצאה חן בעיניי, הרגשתי שזה לא צודק ושלא חשוב לי שהיא מתגוררת בדירה קטנה. ביקרתי אותה בביתה בחשאי. אך להתווכח עם ההורים, לפי החינוך שקיבלתי, היה אסור בהחלט.

 גם סימני התעניינותי בפוליטיקה הופיעו מוקדם מאוד. בעוד ילדות בגילי שיחקו בבובות, אני הטיתי אוזן לשיחות של המבוגרים. לפי הסיפור שסיפרו במשפחתי, כבר בגיל ארבע הבעתי את ההתבטאות הפוליטית הראשונה שלי. "הגדולים" דיברו על כך שאיטליה תקפה את אתיופיה, על הפצצות האיטלקים, ועל האתיופים חסרי אונים, שאין להם אפילו מטוסים. כשדיברו על מספר הקורבנות, פרצתי בבכי. שאלו אותי מה קרה, ועניתי: "מסכנים האתיופים, האיטלקים הרעים הורגים אותם". תמיד הייתי בצד של החלשים.

הוריי היו גאים מאוד במעמדה היוקרתי של משפחתנו, ולא בכדי: הרי הגיעו לכל העושר והמעמד במו-ידיהם, התחילו ממש מאפס. מגיל שש-עשרה עבדה אימא כזבנית שכירה וחסכה כל פרוטה; כעבור כמה שנים פתחה חנות זעירה משלה. אבא היה "סוכן נוסע", היה מסתובב בכל לטביה ומציע לבעלי חנויות את מרכולתו. כך גם הכיר את אימא. הוא ניחן בחוש מסחרי מפותח, במרץ ובתעוזה, ולאחר שהתחתנו, היה הוא זה שדחף את העסק קדימה. ביזמתו התחילו לסחור בהלבשה תחתונה ובבגדים מוכנים. כתוצאה ממאמציו, החנות הקטנה למוצרי סדקית שייסדה אימא הפכה לבית מסחר בן שלוש קומות.

אבא היה איש עסקים מהסוג שלא אהב לשמור כסף בבנק והשקיע אותו בנכסים אחרים. היה לאבא ידיד נפש, בצלאל שמו; בשותפות אתו קנה בית דירות גדול בריגה. בתחילת שנות השלושים שני הידידים נסעו לפלשתינה וקנו בית במרכז תל-אביב, באותה שיטה של חלוקה שווה בשווה.

באותם זמנים לא שמעו בריגה על טייקונים ועל עסקים בקנה מידה עולמי, והמעמד הכלכלי של משפחתנו נחשב גבוה מאוד. היה להוריי יסוד לגאווה, ואפשר גם להבין את אימא, שלא רצתה לנטוש את מה שהשיגה כל חייה בעמל.

אהבתי לבקר בבית המסחר שלנו, שהיה ממוקם באותו בניין שבו התגוררנו. הזבניות פינקו אותי. במיוחד זכורה לי זבנית אחת, לאה. נשמר אצלי תצלום שבו היא מחזיקה אותי על הידיים. יום אחד באתי ולא מצאתי אותה; נאמר לי שנסעה לפלשתינה. זכיתי לראות אותה בשנת 1970, בתל-אביב: היא באה עם בעלה לבקר אותנו מקיבוץ אשדות יעקב, שבו היו חברים.

פרק 2. הרוסים באים

בקיץ 1939 היה לנו אורח מאמריקה – האח של אימא, דוד יעקב, שסיים לימודי רפואה. ביקורו התארך עד לסתיו, ואז הגיעו חדשות מסעירות: צבא גרמניה פלש לפולין. מלחמת העולם השנייה החלה.

הדוד כמעט שלא יכול היה לחזור לביתו: לא היו טיסות ישירות מלטביה לאמריקה, והוא היה זקוק לנקודת מעבר באירופה – אלא שאירופה כבר בערה כולה ורוב נתיבי התעופה האזרחית נסגרו. בקושי מצא נתיב יציאה דרך פינלנד. לפני עזיבתו אמר להוריי:

"אתם יושבים על חבית אבק שריפה. עזבו מיד, לאן שרק אפשר!"

אך אימא חזרה על העמדה הקבועה שלה. וגם כבר לא היו בררות רבות. היו שברחו מזרחה, לברית המועצות; אלא שהוריי שנאו את הסובייטים יותר מששנאו את הגרמנים, וזאת לא הייתה אפשרות שמקובלת עליהם.

השינוי הממשי הראשון בחיינו חל בחורף 1939. פרויליין שלנו, שעד אז לא גילתה שום סימנים של רגשות לאומניים, הודיעה להוריי שהחליטה להיענות לקריאת הפיהרר לכל הגרמנים האתניים לשוב למולדת. האמת היא שלא היה מדובר ב"מולדת הגרמנית" אלא בשטחי פולין שזה עתה נכבשו על-ידי הגרמנים: היטלר מיהר ליישב אותם בגרמנים והבטיח ל"שבים למולדת" כל מיני הטבות. פרויליין ואמה הקשישה מצאו את עצמן בעיר הפולנית פּוֹזְנָן, שאת שמה הגרמנים שינו לפּוֹזֶן, כי זה נשמע גרמני יותר. בשבילנו היה זה שינוי עצום כי היינו קשורים אליה מאוד. אני זכרתי אותה מאז שזכרתי את עצמי. בניגוד להוריי שהקדישו את מרב זמנם לעסק, היא תמיד הייתה אתנו.

באביב עזבה גם הטבחית: היא תכננה לפתוח מסעדה משלה בעזרת החסכונות שצברה במשך שנות העבודה אצלנו. החיים נעשו פחות נוחים ומסודרים. פה ושם דודה פייגה באה לבשל אצלנו. אנו, הילדים, מצאנו את עצמנו חופשיים כציפורי דרור. אחי בילה יותר עם חברים, ואילו אני הפכתי לתולעת ספרים של ממש.

באפריל 1940 חגגנו את מסיבת בר-המצווה של יוסף בפאר רב ובהשתתפות מאות אורחים. הייתה תזמורת קטנה. הכול היה מרשים מאוד. לי תפרו שמלת ערב ארוכה ממשי ורוד וסירקו את שערי בתסרוקת תלתלים. ניגנתי לפני האורחים את היצירה "סרנדה" של שוברט והייתי גאה מאוד.

באמצע יוני משום מה, עוד היינו בעיר ולא ביורמלה, אולי בגלל מחלתו של סבא, אולי בגלל חששות הוריי מהמלחמה המתקרבת.

הכול התהפך ביום שטוף שמש באמצע החודש.

שמענו פתאום רעש מוזר – מתכתי, מונוטוני, מחריש אוזניים. נשמע כאילו גוררים על הכביש טונות של מתכת. אחי ואני יצאנו למרפסת לראות מה קורה – וראינו שהמוני אנשים הצטופפו על המדרכות, בכל המרפסות וליד החלונות. הרעש התקרב והתחזק, וכעבור כמה דקות ראינו כלי רכב ענקיים ממתכת הנעים בטור אין-סופי לאורך הרחוב.

"אלה טנקים, אמר יוסף, משתמשים בהם במלחמה. את רואה את קני התותחים המותקנים עליהם?"

על הטנקים נראו חיילים שחייכו ונפנפו בידיהם להמון שהצטופף במדרכות. כל החנויות נסגרו. אבא ואימא עלו מהחנות הביתה והצטרפו אלינו. פניהם היו נפולים. פה ושם מישהו זרק פרחים לכיוון החיילים, אך רוב הצופים עמדו בשתיקה והביטו בטנקים כמהופנטים.

אחרי טור הטנקים, מילאו את הכביש יחידות חיל רגלים. ההמון על המדרכות התגבר על ההלם הראשוני. אנשים ענדו סרטים אדומים על שרוולי בגדיהם והתרוצצו בעצבנות, התקרבו לחיילים, צעקו משהו. היו גם כאלה שנופפו בדגלונים אדומים.

"תראו את החנפנים", אמרה אימא במרירות, "יצאו ללקק לשלטון החדש". אך רוב הקהל הביט במראות המוזרים בשתיקה מתוחה.

מבטי נדד מאימא לאבא, מצפה להסברים על מה שקורה. אחרי שתיקה ממושכת אבא נתן הסבר ענייני: "הרוסים באו".

הרוסים? בשביל מה באו? מה יקרה עכשיו?

לא ידענו שבשנת 1939 נחתם הסכם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית על חלוקת אירופה ביניהן: ברית המועצות לא תפריע לגרמניה לכבוש את רוב שטחי פולין וארצות אחרות, ואילו גרמניה לא תפריע לברית המועצות לכבוש את הארצות הבלטיות – לטביה, ליטא ואסטוניה, ושטחים נוספים – חבל בּוּקוֹבִינָה באוקראינה המערבית ומולדביה, שהיו שייכות לפולין ולרומניה.

אחרי שהגרמנים סיימו את כיבוש החלק "שלהם" בפולין, הגיע תורם של הרוסים לפעול. מוסקבה הציגה לפני ממשלות לטביה, ליטא ואסטוניה אולטימטום: או שאתם מצטרפים לברית המועצות "מרצונו החופשי של עמכם", או שנכבוש אתכם בכוח צבאי. משום שלארצות הקטנטנות הללו לא היו כוחות צבא משמעותיים, לא הייתה בררה אלא להצטרף לברית המועצות במעמד של רפובליקות בעלות ממשל עצמי מוגבל, הכפוף לשלטון המרכזי במוסקבה.

זאת התשובה על השאלה "בשביל מה באו" – לכבוש, לצרף לאימפריה. על השאלה השנייה, "מה יהיה עכשיו?" – לאיש לא הייתה תשובה. רק דבר אחד היה ברור: מה שהיה לא יהיה עוד.

 

 

דרך שלושה משטרים מאת רבקה רבינוביץ', הוצאת ספרי צמרת, שנת 2012, 419 עמ'