ביקור בית עם הסופר אבידן רייך: עץ נופל ביער / מסלול חייו של איש צעיר

עץ נופל ביער מאת אבידן רייך

"אני גר ברמת גן מול גבעת נפוליאון, ויש שם עתיקות, איזה בור מים שרואים שפעם היו אליו מדרגות, ואפשר לדמיין שמישהי ירדה לשם עם כד. אני רואה את הבור ואת האבנים, אבל הסיפור מתחת הוא נסתר. משהו בדמיון שלי תמיד מנסה להשלים את מה שמתחת. אני מרגיש ככה גם עם הדמויות שלי. יש דמויות שאנחנו מכירים בחיים שלנו, כמו 'האיש שעובד בחנות האופניים'. אני מנסה, כמו עם האבנים, להבין מה יש מתחת לאנשים האלו", מספר הסופר אבידן רייך, שהוציא לאחרונה את 'עץ נופל ביער', קובץ סיפורים, שישה סיפורים שמצטרפים יחד למסלול חייו של איש צעיר: אוהב, משתוקק, מתחבט, מתבונן וקשוב. חלק מהסיפורים נכתבו בגיל של הגיבורים המספרים אותם, וכך הם מצליחים לשמר את האנרגיה של הגיל בו הם נכתבו.

אבידן רייך בעל תואר שני במדעי המחשב, חוקר בחברה בתחום אבטחת מידע. במהלך השנים החליט לעשות הפוגה ולפרוש מעבודת המחשבים לצורך כתיבה. (למד שנה בחוג לכתיבה באוניברסיטת תל אביב) ואף  התגורר תקופה ארוכה בהודו. סיפורים שלו פורסמו בעבר בכתבי עת ואף זכו בפרסים ספרותיים. בשנת 2003 – הסיפור "שטיל" (מופיע בקובץ) זכה במקום השני בתחרות סיפורים בכתב העת "עיתון 77; בשנת 2009 – הסיפור "כריכה עבה" (לא מופיע בקובץ) זכה במקום הראשון בתחרות סיפורים "שירת המדע" לזכר פרופ' עופר לידר, תחרות לעידוד היצירה בין מדענים.

שם: אבידן רייך

גיל: 39

סטטוס: אב לבן

מגורים: רמת גן

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר עץ נופל ביער בהוצאת עם עובד, 2012.

אבידן רייך (צילום גילי רייך)

מאין אתה שואב את ההשראה לכתיבתך? "בעיקר מתהיות שעולות בי על החיים, על אנשים ויחסים בין אנשים. פתאום איזה שיר של ליאונרד כהן שיש בו יחס אינטימי כלפי בן אדם מעורר בי השראה, את הדימיון. לפעמים כתיבה יפה, דרך התנסחות מעניינת עושה לי חשק לכתוב. אני אוהב לכתוב על דמויות ש'המשקפיים' שדרכן הן רואות את העולם מעניינות אותי. לדוגמא, בסיפור 'נד נוזלים', אפרים הזקן רואה את העולם בפשטות עם המון התבוננות וחכמה, ראייה רעננה. משהוא בי רצה לספח לחיים שלי את המשקפיים שלו, ואכן בתקופה שכתבתי סיפור זה התבוננותו החכמה ליוותה אותי ביום יום, זה היה מרתק. אני מקווה שחוויה דומה תעבור גם על הקוראים".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "הכתיבה של הסיפור הראשון בקובץ הגיע אליי בהפתעה לפני 19 שנה לאחר שירות קצר במוצב חודר בלבנון. הייתי חייל בנח''ל. שם, בפעילות בלבנון, עברתי חוויה הזויה – כשהלכנו עם הציוד והאפודים בנוף עוצר נשימה לחפש מטענים, משהו לא הסתדר לי עם החיים. וככה פתאום כתבתי סיפור. זה היה מפתיע כיוון שכתלמיד תיכון תפסתי את עצמי כטוב במקצועות הריאליים ובינוני במקצועות ההומאניים ומעולם לא חשבתי לכתוב. אותה בעירה שהביאה אותי לכתוב את הסיפור על לבנון, חזרה והופיעה בתחנות נוספות בחיים והביאה אותי לכתוב את שאר הסיפורים בקובץ".

אילו ספרים קראת לאחרונה? 'אדם הראשון' של אלבר קאמי, ו'שיר עירום' של המשוררת הקשמירית לָלָה שתורגם על ידי הדס גלעד.

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "לרוב אני מתחבר לספר שהכתיבה בו יפה, שהדמויות בו אמינות ואנושיות, ושבין השורות מונחות בעדינות תהיות על החיים. לרוב יוצא לי לקרוא קלאסיקות. אחרי התואר השני במדעי המחשב ואחרי שלמדתי כשנה בקבוצת הכתיבה באוניברסיטת תל אביב, החלטתי לקחת הפסקה וטסתי להודו לתקופה ארוכה. לקחתי איתי 18 ספרי קלאסיקה, לפטופ, גיטרה – ונסעתי. תמיד הטרידה אותי השאלה למה הספרים הכי מכוננים בתרבות שלנו עסוקים בתכנים כל כך קשים. לדמויות אין מוצא, אין חמלה כלפיהן, והן לעולם אינן אופטימיות. האם זה בגלל שככה הם החיים? כי זה מה שהאנשים העוסקים בכתיבה רוצים לכתוב? כי ככה קל לעשות סיפור שירתק את הקוראים? אבל בכל זאת אני חוזר לקרוא ספרים אלה בשל הכתיבה היפה. כשאני נתקל במשפט יפה, דימוי חזק אני מסמן אותו לעצמי, ואז אני חוזר לסימונים ומנסה לראות מה עבד שם. ספרים שמונחים אצלי על המדף עם המון סימונים הם: 'בינת השכוי' של אבידגור דגן, 'אל הממגדלור' של וירג'יניה וולף ו'אלה תולדות' של אלזה מוֹרַנטֳה".

אילו ספרים קראת בילדותך? "כילד לא קראתי הרבה. הייתי הולך לספרייה לא מעט עם אחותי, אבל רק כשירד גשם. זה היה התירוץ שלנו לצאת מהבית עם מטריה. אבל כבר אז נרטיב סיפורי תמיד פעל עליי. לדוגמא, נחרת בי חזק הקרב של משה בעמלק, הפעימה אותי התמונה של אהרון וחור התומכים בידיו של משה הזקן כדי שישארו מופנות כלפי השמים בכדי שישראל תנצח בקרב. כנער, זכור לי שדמותו של המורה גבריאל בספר 'פרשת גבריאל תירוש' של 'יצחק שלו' השאירה עליי רושם רב. יהיה לי מעניין לחזור אל הספר ולראות מה עבד שם על הנער שהייתי, אולי זה יזכיר לי משהו על עצמי".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "את הספר האהוב עלי 'בינת השכוי' של אביגדור דגן, 'ג'מילה' של צ'ינגיס אייטמטוב, ואחד הספרים של הפילוסוף ההודי ג'ידו קרישנמורטי".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זהו ספר הביכורים שלי. פרסומים קודמים: זכייה בתחרות סיפורים ב'עיתון 77' ובפרס 'שירת המדע'."

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר מכיל שישה סיפורים שמלווים גיבור גברי במהלך תחנות שונות בחייו: אהבה ראשונה, רגע לפני התקלות בלבנון, מפגש בחנות אופניים עם חבר ילדות ערב החתונה, ליווי אב זקן לבית חולים וגבר גרוש המטפל בתינוק. משהו בי רצה לכתוב על כל גיל וגיל, ולבחון שם את האדם מכל הכיוונים. רוב הסיפורים באורך של כ-20 עד 30 עמודים. משהו בי אוהב את האסתטיקה בסיפור קצר – אולי זה קשור לצד הריאלי שלי. אני מנער באומץ כל סיפור וסיפור כדי שייפלו כל הפסקאות המיותרות ונשאר עם מה שיש בסאב-טקסט. אני אוהב את המיקוד הזה, כמו בפסלים של האנשים הארוכים והדקים של ג'קומטי, לפעמים בשביל לראות את האנושיות, צריך מעט חומר".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "כרגע אין לי חומר נוסף. בקרוב אחזור לפנות לי זמן לכתיבה, ואכתוב. הכתיבה על דבר מה מכל הזויות היא הדרך אינטימית שלי להתקרב לדברים, לפרק תהיות שיש לי. כשאני כותב על מספר דמויות אני כל הזמן מחליף 'משקפיים' ורואה את העולם דרך תודעה של דמות אחרת. לפעמים, אחרי שאני כותב ברצף שעה שעתיים, כשאני מרים את הראש מהלפטופ אני נשאר לזמן מה ללא שום 'משקפיים', גם לא אלא שלי. ואז אני מוצא את עצמי מביט בקרבה רבה לאדם זר ברחוב, ברוך. אלה רגעים חזקים מאוד".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אני לא יודע מה יעבוד על סופר אחר, אני יודע רק מה עובד אצלי. להתבונן החוצה ופנימה. לגעת, לחוות. לאפשר לבעירה, לתהיות שעולות להיות הסוסים הפראיים המובילים את הסיפור, וליד המחזיקה במושכות להיות אחראית לכיונונים עדינים בכדי להפוך את הסיפור למעניין ונגיש".

משפט מסכם: "אני מקווה שאותו דחף פנימי עמוק שבער בי בכתיבת הסיפורים יחדור אל לב הקוראים".

עץ נופל ביער מאת אבידן רייך

מנעורים לבגרות, מאהבה ראשונה לאהבות בוגרות ולפרדות, תחנה אחר תחנה מתקדמים גיבורי עץ נופל ביער מתום לפיכחון: בסירת מפרש עם נערה בים הפתוח, הרחק מן הצרות המשפחתיות; בחולות, הרחק ממטלות בית הספר; בלבנון, רגע לפני היתקלות; בחנות אופניים, ערב החתונה, עם חבר ילדות; באמבולנס, בנסיעה בהולה אל בית החולים; בדירה שכורה עם הבן הפעוט, שאמו לא גרה אִתם עוד. לילה, החדר חשוך; את מרחבי הים החליפה דירה קטנה, אבל הבטחה לאושר אולי תימצא גם כאן.

ביד עדינה מתווה אבידן רייך את גיבורי הקובץ הזה ומלווה אותם בצמיחתם, בלבלובם, בנפילתם. התמימות נעלמת, אבל גם כאב הנפילה אינו סוף פסוק, אם יש מי שמקשיב לו. שישה סיפורים שמצטרפים יחד למסלול חייו של איש צעיר: אוהב, משתוקק, מתחבט, מתבונן וקשוב. חלק מהסיפורים נכתבו בגיל של הגיבורים המספרים אותם, וכך הם מצליחים לשמר את האנרגיה של הגיל בו הם נכתבו.

פרק מתוך עץ נופל ביער

עץ נופל ביער

א

אתה תאכיל את התינוק שלך, תקלח אותו, תחתל, תלביש אותו בפיג'מה נקייה ותניח אותו במיטה הזוגית. הוא יבכה. אתה תמהר למטבח ותכין בקבוק ובו תחליף חלב. תיתן לו את הבקבוק ותשכב לידו, ידך תונח בעדינות על חזהו. אט־אט עיניו ייעצמו ולגימותיו ייעשו רגועות. המתח בגופך יתפוגג. תארוב לרגע המתאים ותשלוף את הבקבוק מפיו. נשימותיו שקטות, חרישיות, פניו כה יפות. אתה תרצה לברוח מהמזרן הזוגי, כעס ישטוף את גופך, אבל תישאר כדי שלא לסכן את הירדמותו. לאחר שעה קלה תרים אותו בזרועותיך ותניח אותו בזהירות בלול. הוא לא יתעורר. השיטה שפיתחת לשם כך — הנחת גב כפות ידיך על המזרן וגלגולו על בטנו — תוכיח את עצמה שוב ותרגיש תחושת ניצחון קלה.

תסדר את הסלון, האמבטיה, תרחץ את הכלים במטבח ותעביר סמרטוט רטוב על הרצפה מתחת לשולחן האוכל. לרגע תציץ בתינוקך מפתח חדר השינה ותכבה את האורות בדירה. אחר כך תחכה לאשתך על ספת הסלון הנוחה שקניתם בתחילת ההיריון, ומי שיער אז שיבוא יום והיא תשמש אותך לשינה. ליד הכניסה כבר יהיה מוכן התרמיל שלך. אשתך תגיע בשעה היעודה. מבטה ייפול על התרמיל, והיא תבין שהפעם אתה באמת מתכוון לכך. אתה תעמוד בפתח הדירה. לאורו של חדר המדרגות תיתן לה דין וחשבון: מרק ירקות מרוסק, מאה שישים מיליליטר תחליף חלב, האדמומיות בישבן במצב די טוב. תתחיל ללבוש את חליפת הסערה, והיא תבקש שתעזור לה להדביק את בית הקרטון שהכנתם לו: אתה חרצת בו דלת וחלונות שנפתחים לצדדים, ותחת אחד מהם קשרת חבלים שישמשו לתליית כביסה, אשתך קישטה אותו בפרחים שהכינה מקשיות שתייה. היא תדליק את אורות הסלון ותייצב את בית הקרטון, שקירותיו כבר שקעו. יהיה עליך להיאבק במסקינג טייפ עד שתמצא את הקצה שלו ותשחרר רצועה ארוכה, ובזהירות, בלי להיתקל בידיה, תדביק אותו סביב הבית. הוא יעמוד יציב. תחבוש קסדה ותרים את התרמיל. אז תתמהמה בתנועותיך, היא לא תאמר כלום. אחר כך תרד במדרגות, תעלה על כפות ידיך את הכפפות השחורות ותתניע את הטוסטוס. שתי אצבעות תניח על ידית המעצור, הרגל בטיחות ישן שסיגלת לעצמך בתקופה שעוד רכבת על אופנוע כבד. תרים את משקף הקסדה, תסחט בחוזקה את מצערת הגז, וצעקתך תיבלע ברעש הטוסטוס. מעין חוכמה עתיקה של הגוף, להתרחק כשהדברים משתבשים ללא תקנה. בפינת הרחוב תעצור ותשלח מסרון לחברים הרווקים היחידים שנשארו לך ושחולקים יחד דירה: "בדרך אליכם".

תתארח אצלם ימים אחדים, ואחר כך, במשך כמה חודשים, תגור בחדרים שכורים בדירות שותפים. הראשונה תהיה בפלורנטין, שם תגור כחודש במקום חברה של חברה שעברה לגור עם בן זוגה. מעולם לא גרת בפלורנטין. בשעת לילה מאוחרת תעמוד מול בניין רכבת, תוודא שאתה בכתובת הנכונה ותתחיל לעלות בחדר המדרגות הצר, המלוכלך. בקומה השנייה תראה שתי דלתות, וכשתנסה את המפתח שבידך, השמאלית תיפתח. בידך תגשש אחר מתג החשמל. תיכנס למסדרון צר ותגלה משמאלך חדר ובו מזרן, שני כיסאות עץ ישנים ושמיכת צמר, ואחריו מטבח קטן שצמוד לדלת סגורה. מהמסדרון יהיה מעבר לסלון וממנו למרפסת אחורית צרה וארוכה שפונה לכלום.

אתה תוציא את הבגדים מהתרמיל ותסדר אותם על הכיסאות. לצד המזרן תניח ספר, ועל אדן החלון הפונה לחלל הקטן שבין הבניינים תניח פסלון של בודהה. בלילות תשב במרפסת עטוף בשמיכה. מבטך ינדוד אל החלל המוזר שבין אחורי הבניינים הישנים. יופי לא תמצא שם, תראה הרבה שמים. באחד הלילות תשמע רעשים מהמטבח ותכיר את השותף, כשימרח חומוס על שתי פרוסות עבות של לחם לבן. שעה ארוכה תשוחחו במסדרון: הוא יספר על הפסל שהוא עובד עליו ועל ניסיונותיו לקבל מלגה ללימודים בחו"ל, ואתה תספר את הסיפור היחיד שבפיך — הכרנו, שנתיים ביחד, טיול לפירנאים, חתונה אזרחית בפראג, כניסה להיריון דווקא בתחילת תקופה קשה, תקופה שלא הסתיימה. אחר כך תלכו כל אחד לחדרו שבקצה המסדרון. אתה תתכסה בשמיכת הפוך שייתן לך השותף, תחכך את כפות רגליך בסדין. שם, בין ארבעת הקירות החשופים, תרגיש פתאום ראוי ואהוב רק מפני שנוכחותך רצויה, שלא כמו בבית שעזבת.

בימי שני ורביעי תמשיך להוציא את בנך מהמשפחתון, לשחק אתו, להאכיל אותו ולהרדים אותו בדירה שלהם. חשוב לך שלפחות כשהוא נרדם ירגיש אותך לצדו, שלא ייפסק ההרגל הזה שאבא מרדים אותו ונמצא עמו גם ברגעיו הקשים. מרגע שייבלע בשינה עמוקה תרגיש כמו בייביסיטר, והדירה תפלוט אותך ממנה. תשב בחדר המדרגות והדלת פתוחה למחצה מאחוריך, ובפנים תרתח: איך היא עוד מעזה לאחר.

כפי שיקרה כמעט בכל שיחת טלפון, גם בחילופי הדברים המעטים ביניכם בפתח הדירה — מה אכל, איך נרדם, תיאומים להמשך השבוע — תפלוט פרודתך איזו אמירה מעצבנת כל כך שכאב יפלח את רקתך. תרד במדרגות במהירות ותבין את הלך הרוח שבו היו כל אותם גברים שסיפוריהם נפרשים על עמודים שלמים בעיתוני סוף השבוע אחרי שעשו מה שעשו. ברחוב תבחר לך כיוון ותצעד. אחר כך תתקשר לאחד מחבריך ותשתדל שלא יהיה אותו אחד שהתקשרת אליו רק אתמול. בלי לשאול לשלומו ואם הוא פנוי או עסוק תפרוק עליו טונות של טרוניות וכעסים, אבני הבניין של עמוד שדרתך החדש. כל מי שיעזו לנסות להבין את הצד השני, בעיקר נשים, אליהם תפסיק להתקשר.

כשתפנו לגישור משפטי, תלמד מילים כגון "הסדרי ראייה" ו"מָדוֹר". "מָדוֹר" הוא חובותיך לתשלום שלושים אחוז מהוצאות מגוריה של האם. "הסדרי ראייה" הם זכותך לראות את בנך. אם תרצה יותר מלראות, אם תרצה להיות אבא כפי שאתה רואה את התפקיד, תצטרך להיאבק.

אמו של בנך תאמר שהוא תינוק שרק סיים לינוק, והמגשרת תעמוד לצדה ותוסיף את כובד שנות ניסיונה כעובדת סוציאלית להמלצה לחכות עם השינה בבית האב עד שהילד יגדל, ובינתיים להסתפק בליל שבת אחד פעם בשבועיים. לצדך יעמוד איתן רק אותו מנגנון שבתוכך, זה שזיהה כי לא טוב והורה לך לעזוב את הבית; מנגנון בריא שבז לפחדים, שלא נסוג מפני המחשבה כיצד תתמודד לבדך עם תינוק בן שנה וחודש, מנגנון שיחשוף לפניך ידיעה בהירה שממנה לא תסטה: בנך יישן אצלך שני לילות בשבוע מרגע שתיכנס לדירה משלך. על הקביעה הזאת תחזור כמנטרה בכל פגישה ופגישה. במאבק הזה על הסדרי הראייה תשקיע את כל כולך, שכן במאבק האחר, על גובה סכום המזונות, כבר הפסדת מראש. החוק המשפטי נגזר מחוקי היהדות של העולם הקדום, עולם ששום ילד לא גר בו בשני בתים. האב, קובע החוק, הוא האחראי הבלעדי לכלכלת בניו הקטנים, ולכן תחויב לשלם בנוסף על האוכל והביגוד גם שלושים אחוז מהוצאות הדיור של האם. תתפוצץ מכעס בגלל הקלות שבה הגזרה הזאת, שגוזרת עליך לממן חלק ניכר מכלכלת בית נוסף, מתגלגלת על לשונם של עורך הדין ושל המגשרת, וכעבור חצי שנה גם על לשונה של השופטת שתאשר את ההסכם. יהיו לך שתי ודאויות. הראשונה — אתה תשכור לעצמך דירה נעימה שיהיה בה חדר נוסף לבנך. השנייה — בתקופת הגנים יהיה בנך בחינוך פרטי. הסכומים של המשוואה שבצדה האחד הוצאותיך העתידיות ובצדה האחר המשכורת שלך, ייכתבו שוב ושוב על דף מחברת, על דף מחשב, על מפית של בית קפה. הרצון לאזן את המשוואה יתקוף אותך פעמים כה רבות, עד כי הסכומים ייצרבו במוחך וסיכומם ייעשה במהירות מואצת, כמו במעגל חשמלי משוכלל שמאפשר למעבד המחשב לבצע חישובים בזמן אפסי. בזמנים האחרים תתבונן בבנך, תראה איך יגיב כשיחטפו מידיו צעצוע. מבטו יופנה אל מבצע העוול, בכי יתפרץ מפיו, וכל גופו הקטנטן ייטלטל בו. שנים עשר קילוגרם של עלבון חסר ניחומים שלא יירגעו עד שיוחזר לידיו הצעצוע. זמן־מה דמעותיו עדיין ייתלו תחת עיניו הגדולות, אבל מה שעורר אותן כבר נשכח. אצלך לעומתו תישאר תחושת חוסר הצדק כקרחון ענקי שרובו מתחת למים, וכל בקשה של אמו להשתתפות בתשלום נוסף, קטן ככל שיהיה, תתנגש בקרחון הזה בקול רעם; כך בכל החודשים הראשונים.

בנך יתעורר השכם בוקר בדירתך, יתיישב במיטתך ויזקוף את ראשו הגדול ממידות גופו. למראה סדק אור בין שלבי התריס תפלוט אנחת רווחה חרישית — אמנם מוקדם מאוד, אבל לפחות כבר בוקר, הלילה עבר בלי שהתעורר. תביט בלחייו הסמוקות משינה ותחכה בציפייה למילה הראשונה שתצא מפיו, מילה רעננה, צוהר קטנטן אל תודעתו של ילד בן שנתיים. "הקנַאי מִיכָּנֵס למים," הוא יאמר בשפתו ויראה בידו איך השקנאי שראיתם יום קודם לכן בספארי הכניס את מקורו הארוך למים ושלה דגים.

אתה תבשל דייסה, תזרה עליה צימוקים ותגיש לו בצלחת הפלסטיק הצהובה, לא בכתומה. הוא יבכה, כי ירצה את הכפית שמצויר עליה האיש המפריח בלונים, ובכיו לא ייפסק עד שתמצא את הכפית בקרקעית הכיור ליד כוסיות הוויסקי ותשטוף אותה. אתה תשב עמו ותמזוג מים לשתי כוסות. בנך יבקש כוס זכוכית כמו שלך. סבלנותך תימתח, אבל תקום, תשטוף, תביא. הוא יתעקש למזוג וישפוך גם מחוץ לכוס, ואתה תנגב. אתה לא בנוי לזה, תנקר המחשבה בראשך, לעולם לא תוכל להיות המענה היחיד לכל דרישותיו, האחראי הבלעדי לשלומו ללא שום אתנחתה שיהיה בה אצל אמו ואתה תוכל לאסוף את עצמך ולהיזכר אז מי אתה. מתח יזדחל במעלה גבך ויתלפף סביב שדרתך כחוט ברזל. תנשום עמוק, שאיפה־נשיפה, שאיפה־נשיפה.

בנך יגמור לאכול ויכה בדייסה בכפית, וכשתיקח אותה ממנו, יבכה. אולי תחזיר לו אותה, אולי תסביר, אולי תסיח את דעתו בפטפוטי סרק כמו שעושות אמהות. אחר כך תוציא אותו מכיסאו, תרחץ את ידיו ואת פיו ותנגב את הכתמים מהפיג'מה שלו. הוא ירטון וינענע את גופו בתנועות נמרצות ואתה תפקפק אז בגישתך העדינה. בבטנך תיחנק נהמה גברית קדומה שימיה כימי האדם הקדמון, אשר ממנו ועד אביך לא נדרשו גברים להתמודד עם טיפול בפעוט. שעה קלה תבנו מגדל מקוביות, עד שבנך יתחיל להתרוצץ סביבו וימוטט אותו ברגליו. אחר כך תשחקו ברכבת, תקראו סיפור, תשכבו על גבכם באוהל הקטן ותזרקו כדורים אל תקרתו המשופעת והם ייפלו עליכם. אתה תביט בשעון — רק שמונה. במרחק של שעתיים שלמות מהשעה שאמו תבוא לקחת אותו. שעתיים ארוכות שאצן מרתון אולימפי היה עובר בהן ארבעים ושניים קילומטרים.

בטלפון הנייד תקבל מסרון מאמו שהיא מתעכבת קצת, ותצטרך להיערך מחדש. לצאת לאוויר הפתוח, יעלה במוחך הפתרון, לעלות אל ראש הגבעה הקטנה שמול דירתך, אל הגזע העקור המוטל שם, ולהוליך אותו עליו בשיווי משקל. תנסה לסדר את התיק העובר עם בנך מבית לבית, אבל בכל רגע יקטעו דרישותיו הקטנות את חוט מחשבתך. ראשך יהיה סחרחר, תהלך בזהירות, בשיווי משקל, על הגזע הצר של סבלנותך, ידיך פרושות לצדדים ומאזנות אותך כדי שלא תיפול ותרים את קולך על הנפש הזכה והסקרנית ותשבור כך את רצונותיו, תשתיק אותו, תחניק את נפשו. היציאה מהבית, למקום שיש בו עוד אנשים, תקל קצת. אחר כך תטפסו שניכם במעלה הגבעה, וכשתגיעו לסלעים תאחז בידו הקטנה ותגניב מבט אל שרירי רגליו הדקיקות, שרירים חזקים ודחוסים כאבנים קטנות. יתעורר בך ריגוש ותשוקה לאוכלו, תשוקה דומה לזו שחוו אמו ושאר הנשים כבר בימיו הראשונים, כשהביטו בחמדה באצבעות הזעירות של רגליו וידיו הקטנות והבחינו במיני תנועות זערוריות של בוהנו בזמן היניקה, תנועות שלא עוררו בך כל ריגוש. בין הנשים הנרגשות היית שלא במקומך, מיותר כמו ברווזון מכוער. בראש הגבעה תרים אותו על הגזע העקור המוטל שם ומגיע לגובה חזך, ותוליך אותו בשיווי משקל: יד אחת הצִדה, יד אחת לאבא, וצעד, ועוד צעד, יופי, ועכשיו עוד אחד. הנחיית אב כזאת תהיה השעה היפה של סבלנותך, ולרגע תרגיש כברבור — ברבור זכר, לבן וזקוף, שמשתייך לזן האבות המשתוקקים גם הם לאכול את בניהם. אחר כך תחבק אותו ותצביע על סלון ביתכם. "תראה שמה," תאמר לו ותצביע על הדגלים הטיבטיים התלויים על המעקה, דגלי תפילה ססגוניים שהבודהיסטים תולים במקדשים ובמעברי הרים, והרוח הנושבת מניעה את התפילות הכתובות עליהם, שולחת אותן עד קצווי היקום. מה כתוב בתפילות לא תדע, אבל תוכל לשער — כמה תפילות כבר יש לאדם? "בית, אבא!" יקרא בנך. תושיט אליו את ידיך ובקריאת הוֹפּה תנחית אותו על האדמה, והוא יצהל עד השמים, וצהלתו תתפשט על פני הגבעה הריקה מאנשים, והד לא יהיה לה. זהו המצב הבסיסי של שהייתך עם בנך, שניכם לבדכם: עץ ביער ואין אדם שרואה את נפילתו. בהיעדר תודעה של מבוגר נוסף, תתהה אם משמיע העץ בנפילתו צליל.

ב

הזמן יחלוף, בנך כבר יהיה בן שלוש. כעסיך והאשמותיך כלפי גרושתך יישארו מאחור כאבני דרך שהולכות וקטנות במרחק. בהיעדרן יקדמו את פניך אבנים אחרות, גדולות וגבוהות פי כמה, קשיים עמוקים יותר. בבוקרי שבתות, לאחר שגרושתך תיקח את בנך, תטפס לבדך לגבעה ותישען על הגזע המוטל שם ותביט אל סלון דירתך וגם על חייך שם. תחושה של בית, תחושה שבלי לעשות שום תנועה, שום מאמץ הכול במקום — לא תרגיש עוד. מזמן התפוגגה אותה תחושה שליוותה אותך בכל דירה ששכרת, בכל גסט האוס שהתארחת בו, בכל מוצב ששירתָ בו. צל נוסף לחייך, קטן ותזזיתי. לפרקים תוזז אתך ולפרקים בלעדיך.

הכמיהות הקשורות לבנך לא ייחלשו: לגדל אותו בריא, ללא אשמות, שירגיש ראוי ואהוב מעצם קיומו; לאפשר לכל סגולותיו להתפתח בנחת לפי גילו. לציין לו גבולות בחוטי משי דקים, ואם יקרע אותם בהשתובבויותיו — למצוא את הסבלנות לחזור לאחותם. להגן על מוחו החד, הסקרן והגמיש, שלא יישחת בהבלים שמוצעים לילדים, לפתח בו רגישות לסובביו, לפעימותיו של כל יצור, אדם, חיה, צמח. תקשיב לגננת שלו, לפסיכולוגית שלך, לאמו, לספרים, למשפחתך ולחברים. תשמע את כולם ותקשיב רק לעצמך — כל משפט שתפנה אל ילדך ייבחן לאורו של המצפן שהתהווה בקרבך מרגע לידתו. רבים מהמשפטים ייזנחו. יהיו שיוחלפו באחרים, פעמים רבות תבחר בשתיקה. כשתחזור לצלם אחרי שנים רבות שלא צילמת, תתמחה בעיקר בהושטת יד קדימה ובהכנסת שניכם לתמונה. זו לא תחמיא לך, כי הקרבה למצלמה תגדיל את אפך, אבל אתה תצלם עוד ועוד. השמחה, הקלילות והשטותניקיות, סגולות שהיו משתחררות ממך בנדיבות בנוכחות אישה אוהבת, יתמתנו כשתהיה במחיצת בנך. ברגעים הקשים תרגיש כאב כושל, מרוקן, עץ כפוף שרוחות החורף השילו את עלוותו. תתהה אם במסגרת משפחתית של אב־אם־ילד היית מרגיש נינוח ומלא. זאת לא תדע. באחד הבקרים תתעורר לבית שקט, ולרגע תיבהל. בנך לא יהיה בחדרו. תלך בצעדים חרישיים לסלון ותציץ — בנך ישב שם על הרצפה לצד תבנית ביצים שהוציא מהמקרר. הוא ייקח ביצה ויניח אותה בעדינות על השטיח לצד שלוש ביצים, שכבר מונחות עליו בשלום. המראה המפתיע יהיה בעיניך כה חזק, שתיעצר במקומך, כאילו נוגע בנך, יקיר העולם, בסודות היקום. אתה תחטוף את מְסַדֵר הביצים, תרים אותו, תהפוך אותו על ספה ותדגדג אותו. "אתה סידרת את הביצים!" תגיד לו במשובה לקול צחקוקיו, "סידרת אותן! סידרת אותן!" ותנשק אותו ברוך על הצוואר הדקיק, כאילו זה עתה בקע מאחת הביצים האלה. תספר על כך לעמיתיך בעבודה, למשפחתך, לחבריך, והשמחה המתפשטת בקרבך בזמן שתספר אף תאפיל על זו שהרגשת בזמן ההתרחשות. מאזיניך שאין להם ילדים יכבדו אותך בחיוך, ועד מהרה תפנה השיחה בכיוון אחר, תשאיר אותך הרחק מאחור עם ארבע הביצים. אחרים, שהדבר יזכיר להם איזה מקרה שקשור לילדם, יזדרזו לספר אותו בפרטי פרטים. אתה תקשיב להם בנימוס ובקוצר רוח מתגבר והולך — בכל הווייתך תרצה שהסיפור על בנך לא יותיר שום מקום לסיפורים אחרים. הפנטזיה בראשך תישאר חזקה כשהיתה: גבר ואישה אחוזים פליאה מרגעים פעוטים, עוקבים ברוך אחר הילוכו של בנם, אחר מבע עיניו הירוקות שירש מאמו ואחר יכולותיו הגופניות המתחזקות שירש מאביו. התבוננות רכה ואוהבת שחוגגת ומפארת את החיבור ביניהם.

בשעת לילה מאוחרת תחזור לדירתך. ארבע הביצים יחכו לך על השטיח בסלון. מְסַדֵר הביצים ודאי כבר ישן שנת ישרים אצל אמו. אתה תצלם את הביצים בחשיפה ארוכה ותשאיר אותן על השטיח. תעביר תמונות למחשב, ובאחת מהן תראה את בנך מחזיק בידו זר חמציצים ומצמיד לחי תפוחה וסמוקה אל לחייך המכוסה בזיפים. המבט שלך על שניכם יחמם את לבך. אתה תיזכר באותו אחר הצהריים שפילס בו את דרכו במעבה צמחייה ואיך זו הסתירה את חצי גופו כשקטף חמציצים, נזהר שלא להתקרב לאלה שסביבם רחשו דבורים. כבר הספקת לשכוח את אחר הצהריים ההוא, ואלמלא התמונה, הרגע הזה כאילו לא היה כלל.

בתנועה מיומנת תמזוג לעצמך כוס יין אדום, ובמשך שעה ארוכה תעלה על הכתב חוויות שעברתם בשבוע החולף. למי ולָמה, לא תבין, אבל תכתוב. משפטים שאמר, הבעות פניו, דילוגיו, התפעמותו מזוטות. בקנאות תכתוב כל פרט ופרט, כאילו עצם מעשה הכתיבה מזמן איזה יערן שבתוכך להיכנס עמכם לעומק היער.

עץ נופל ביער מאת אבידן רייך, הוצ' עם עובד – ספריה לעם, בשיתוף עם מפעל קסת לספרות – מרכז ההדרכה לספריות בישראל, שנת 2012, 165 עמ'