טוב מראה עיניים מאת לינווד ברקלי / מזימה סבוכה שהחלה בטיול ווירטואלי ברשת

הסופר לינווד ברקלי מביא לנו במותחן 'טוב מראה עיניים' את סיפורו של תומס קליברייד, סכיזופרן בעל אובססיה למפות, שאך לעיתים נדירות עוזב את חדר השינה שלו. באמצעות תוכנת מחשב, הוא עורך טיולים וירטואליים בערי העולם וחורת בזיכרונו את מפות הרחובות שלהן, את מספרי הבתים ואף את האנשים שגרים בהם.

האדם היחיד שמתווך בין תומס לבין העולם האמיתי הוא אחיו ריי. הוא מטפל בו ועושה הכול כדי לקיימו ובנוסף גם נאלץ להקשיב לתיאוריות הפרנואידיות של אחיו.

במהלך אחד משיטוטיו הווירטואליים ברחובות ניו־יורק מבחין תומס בחלון אחד הבתים במשהו מטושטש שנראה כמו ראש אדם עטוף בשקית פלסטיק, וחושד כי מדובר ברצח. הוא דורש מריי לצאת ולבדוק את העניין. ריי עושה זאת כדי לצאת ידי חובה, אולם עד מהרה הוא מגלה שהוא ותומס נקלעו למזימה סבוכה מששיער, ושגם חייהם בסכנה.

לינווד ברקלי הוא מחברם של רבי־המכר 'בלי לומר שלום', 'קרוב מדי הביתה', 'מהלך לא מוצלח', 'ביום שאיבדתי אותה' ו'התאונה'.

 

"ספרו הטוב ביותר של ברקלי עד כה, סיפור שהיצ'קוק היה אוהב… מרתק, לעיתים קרובות מפחיד, מדי פעם מצחיק, ובאופן מפתיע גם עדין…" סטיבן קינג

פרק ראשון

פרולוג

רק במקרה הוא הגיע לרחוב אורצ'רד וראה את החלון. זה היה יכול לקרות בקלות בעוד שבוע, חודש או שנה. אלא שבמקרה יצא שזה קרה היום.

ללא ספק, הוא היה מגיע לכאן בסופו של דבר. כשהגיע לעיר חדשה הוא עבר בכל אחד מרחובותיה. תמיד היה בכוונתו לעשות זאת בשיטתיות ­­–
ללכת ברחוב אחד מתחילתו עד סופו, ואחר כך לעבור לרחוב מקביל וללכת בחזרה, כמו שהולכים במעברי הסופרמרקט – אלא שאז היה מגיע לרחוב ניצב, משהו היה מושך את עיניו וכל הכוונות הטובות היו נשכחות.

כך עשה גם כאשר הגיע למנהטן, אף שמכל הערים שבהן ביקר היא זו שהתאימה במיוחד לתיור שיטתי, לפחות אותם אזורים שמצפון לרחוב 14,
שנבנו בצורת רשת מושלמת של רחובות ושדרות. מדרום לרחוב 14 היה תוהו ובוהו – בווסט וילג' ובגריניץ' וילג', בסוהו ובצ'יינה טאון – אלא שזה לא הפריע לו. זה בוודאי לא היה גרוע יותר מהמצב בלונדון, ברומא, בפריז, או אפילו בנורת אֶנד שבבוסטון – ערים שהוא אהב לתור.

ברחוב דילנסי הוא פנה דרומה לאורצ'רד, אבל נקודת המוצא שלו לטיול היתה בעצם קרן הרחובות סְפּרינג ומַלבֶּרי. הוא המשיך דרומה לרחוב גרַנד, מערבה לקרוֹסבּי, צפונה לפְּרינְס, מזרחה לאליזבת, דרומה לקֶנמֵר, מזרחה לאורך דילנסי, ואז, כשהגיע לאורצ'רד, החליט לפנות ימינה.

זה היה רחוב יפהפה. לא מפני שהיו בו גנים ומזרקות או עצים ירוקים בשוליים. לא יפה כמו רחוב ואצ'י בבודפשט, השאנז־אֵליזה בפריז או רחוב לוֹמבַּרד בסן־פרנסיסקו, אבל הוא היה עשיר באדריכלות ובהיסטוריה. הוא היה צר וחד־סטרי ופנה צפונה. היו בו בתי מגורים מִלבנים ישנות –
מעטים מהם בני יותר מחמש קומות, רובם בני שלוש או ארבע קומות בלבד – שנבנו לפני מאה וחמישים שנה. זה היה רחוב שייצג תקופות רבות בתולדות העיר. הבניינים, על מדרגות החירום שלהם הצמודות לחזיתות, שיקפו את הסגנון האיטלקי שהיה פופולרי באמצע המאה התשע־עשרה ובסופה – מעל חלונותיהם התנשאו קשתות ומשקופי אבן בולטים, והם היו מעוטרים בעלים מגולפים באבן – אבל קומות הקרקע הכילו הכול, החל בבתי־קפה אופנתיים וכלה בחנויות לבגדי מעצבים. היו שם גם עסקים אחרים, ותיקים ושגרתיים מאלה – חנות מדים, סוכנות נדל"ן, מספרה, גלריה וחנות מזוודות. על רבות מהחנויות הסגורות הגנו דלתות פלדה נגללות.

הוא התקדם על הכביש ולא חשש במיוחד מהמכוניות הנוסעות. בשלב זה זו לא היתה בעיה. הוא תמיד חשב שאפשר להרגיש רחוב באמת רק אם הולכים באמצעו, מקום התצפית הטוב ביותר. משם אפשר להסתכל לשני הצדדים או להסתובב במעגל כדי לראות איפה נמצאים. תמיד טוב להכיר את הסביבה ואת האפשרויות העומדות לרשותך למקרה שתידרש פעולה מהירה.

מכיוון שרחובות של ערים – על האדריכלות, הסדר והתשתיות שלהם – עניינו אותו יותר מכול, הוא הקדיש מעט מאוד תשומת לב לאנשים שבהם נתקל בשיטוטיו. הוא לא פתח בשיחות. הוא לא תיכנן לפתוח בשיחת חולין עם האישה אדומת השיער שעמדה בפינה ועישנה סיגריה. היא לבשה מקטורן עור, חצאית קצרה ומכנסי טייטס שנראו כאילו נקרעו בכוונה, וניכר היה שהיא מנסה להצהיר הצהרה אופנתית כלשהי. הוא לא תיכנן לשאול את האישה בעלת המראה הספורטיבי שנעה במהירות ברחוב שמולו כשהיא חבושה בכובע בייסבול שחור לאיזה מקום יגיעו היאנקיז באותה שנה. הוא מעולם לא צפה במשחקי בייסבול והם בכלל לא עניינו אותו. הוא גם לא תיכנן לשאול מדוע תריסר אנשים שמדריכי תיירים היו תקועים בכיסיהם הקשיבו לאישה אחת שעמדה במרכז הקבוצה, אף שתיאר לעצמו שהיא מדריכת תיירים כלשהי.

כשהגיע לרחוב בְּרוּם ראה מסעדה מזמינה למראה בפינה הדרומית־מזרחית. על המדרכה הוצבו שולחנות לבנים קטנים וכיסאות פלסטיק צהובים. איש לא ישב בחוץ. בשלט שעל החלון נכתב: "היכנסו והתחממו". הוא התקרב והביט מבעד לזכוכית על האנשים שהיו עסוקים בשתיית קפה, בעבודה על מחשביהם הניידים או בקריאת עיתונים.

בחלון הראווה של המסעדה השתקפה המכונית שראה בשיטוטיו, מכונית פרטית חסרת ייחוד, אולי סיוויק. על גג המכונית היה מכשיר. הוא ראה את המכונית פעמים רבות לפני כן. לולא ידע אחרת היה חושב שהיא עוקבת אחריו. הוא סילק את המחשבה ממוחו והציץ מבעד לזכוכית לתוך המסעדה.

הוא הצטער שאין באפשרותו להיכנס ולשתות לָאטֶה או קפוצ'ינו. הוא כמעט יכול היה להריח את הקפה, אבל היה עליו להמשיך ללכת. היו בעולם כל כך הרבה דברים לראות והזמן היה קצר כל כך. הוא תיכנן להיות במונטריאול למחרת, ושקל להגיע למדריד מחרתיים, אם יספיק.

הוא ידע שיזכור את המקום הזה: את השלט על החלון ואת השולחנות והכיסאות שבחוץ; את שאר בתי־העסק ברחוב אורצ'רד; את הסמטאות הצרות שבין הבניינים; ונוסף על אלה, את כל מה שראה ברחובות ספרינג ומלברי, גרנד וקרוסבי, פרינס ואליזבת, קנמר ודילנסי.

הוא יזכור הכול.

הוא היה כמעט בשליש הדרך מפינת רחוב ברום ואז נשא את עיניו למעלה.

כאן נכנס גורם המקריות לתמונה. לא היה שום דבר ראוי לציון בעובדה שהוא סיים ברחוב אורצ'רד. הוא נשא את עיניו מעבר לחלונות הראווה של החנויות. הוא לא תמיד עשה זאת. בדרך כלל הוא הסתכל על בתי־העסק וקרא את השלטים בחלונות, בחן את האנשים בבתי־הקפה, רשם בזיכרונו את המספרים שמעל הדלתות, אבל לא תמיד הרים את מבטו מעל לקומות התחתונות. לפעמים שכח ולפעמים לא הספיק לו הזמן. בקלות היה יכול לעבור את הרחוב הזה ולא לשאת את עיניו לעבר החלון המסוים ההוא, באותו בית דירות מסוים.

אך הוא גם האמין שלמקריות לא היה שום קשר לזה. ייתכן שהוא נועד לראות את החלון הזה. ייתכן שבאופן מוזר כלשהו זה היה מבחן כדי לקבוע אם הוא מוכן, אף על פי שהאמין שהוא מוכן. אולי אלה שעמדו להשתמש בכישוריו נזקקו להוכחה כלשהי לפני שבחרו בו.

זה היה חלון בקומה השלישית, מעל לחנות של עיתונים וסיגריות ­– המכונית ההיא שוב היתה שם והשתקפה בחלון – ולחנות שהתמחתה בצעיפי נשים. החלון היה מפוצל לשניים. מאדן החלון בלט מזגן ותפס כמחצית מהשמשה התחתונה. משהו לבן, מעל המזגן, משך את תשומת ליבו.

תחילה זה נראה לו כמו אחד מאותם ראשי קלקר שמציגים עליהם פאות בבתי-כולבו ובמספרות. זה לא מוזר, לשים ראש כזה בחלון? הוא תהה. ראש קירח ונטול תווי פנים שמסתכל על רחוב אורצ'רד. הוא תיאר לעצמו שבניו־יורק אפשר למצוא כמעט כל דבר בחלונות. אילו היה זה חלונו היה מוסיף לפחות זוג משקפי שמש על ראש הקלקר, כדי לתת לו אישיות כלשהי ולשוות לו נופך שובבי. אם כי, למען האמת, אנשים לא חשבו אותו בדרך כלל לאדם שובב.

ככל שהסתכל על החלון יותר נראה לו הראש הלבן דומה פחות לראש קלקר. פני השטח שלו נראו מבריקים יותר מקלקר, אולי אפילו חלקלקים. אולי זו שקית פלסטיק כמו שקיות הפלסטיק שמשתמשים בהן בסופרמרקטים או במכבסות, אם כי לא השקיות השקופות.

הוא ניסה להביט היטב, להתמקד.

אלא שלחפץ הלבן הזה, הכמעט מעגלי, שנראה בחלון, היתה בכל זאת צורה של ראש. החומר הפלסטי היה מתוח על פני בליטה שיכלה להיות רק אף ועל פני מה שנראה כמו גבה וסנטר. היה שם אפילו רמז לפה ולשפתיים פתוחות כמנסות לשאוף אוויר.

או לצעוק.

הוא חשב שזה נראה כאילו גרב לבן הולבש על ראשו של מישהו, אבל החומר בכל זאת נראה לו כמו פלסטיק.

זה לא חכם במיוחד שאדם ישים שקית פלסטיק על ראשו. אפשר להיחנק מדבר כל כך טיפשי.

כדי להיראות כך היה על אותו אדם לעטוף את ראשו בשקית פלסטיק, לסובב אותה מאחור ולהדק אותה עד שתידבק לפניו, אבל הוא לא ראה זרועות וידיים שעושות זאת.

מה שגרם לו לחשוב שמישהו אחר עשה את זה.

אוי, לא.

האם זה מה שראה? אדם המניח שקית על ראשו של אדם אחר? מנתק אותו מאספקת האוויר? חונק אותו? האם זה מסביר את הפה שנראה כמתאמץ לנשום?

ולמי זה קרה? לגבר? לאישה? ומי עשה להם את זה?

פתאום הוא חשב על הילד שבחלון. חלון אחר. לפני שנים רבות.

אלא שהאדם שנמצא עכשיו בחלון הזה לא נראה כמו ילד או ילדה. הוא היה בוגר.

בוגר שחייו עמדו להסתיים.

כך זה נראה לו, ללא ספק.

הוא הרגיש שליבו מתחיל להחיש את פעימותיו. הוא כבר ראה לפני כן דברים במסעותיו, דברים שלא היו בסדר.

אלא שהם היו חסרי משמעות בהשוואה לזה. מעולם לא ראה רצח.

הוא היה בטוח שמדובר ברצח.

הוא לא צעק. הוא לא שלח יד לכיסו כדי להוציא טלפון נייד ולצלצל אל מוקד החירום; הוא לא קפץ לחנות הסמוכה וביקש ממישהו להזמין את המשטרה; הוא לא זינק לתוך הבניין ועלה בריצה שתי קומות כדי לעצור את מה שקרה מאחורי החלון הזה בקומה השלישית.

הוא רק הושיט יד, בהיסוס, כאילו היה יכול לגעת בפניו הנחנקות של האדם הזה בקומה השלישית, לחוש מה נכרך סביב ראשו או ראשה, לבצע הערכה כלשהי כדי ל…

טוק טוק.

ואז, אולי אז, יהיה לו מושג טוב יותר על מה שבאמת קרה לאדם הזה ב…

טוק טוק.

הוא היה מהופנט כל כך למה שקרה בחלון, עד כי לא הבין תחילה שמישהו מנסה למשוך את תשומת ליבו. מישהו דפק על הדלת.

הוא הוריד את ידו מהעכבר, הסתובב בכיסא המחשב המרופד שלו ואמר: "כן?"

הדלת נפתחה לכדי סדק. מהפרוזדור אמר מישהו: "תומס, תרים את התחת שלך ובוא לאכול."

"מה יש לאכול?" שאל.

"המבורגרים. מהברביקיו."

האיש שישב בכיסא המחשב ענה בטון ענייני: "אוקיי."

הוא הסתובב חזרה ושב להסתכל על התמונה הקפואה בחלון, על צג המחשב הגדול שלו. הראש הלבן העטוף והמטושטש נשאר שם. מראה מעורר חלחלה.

האם מישהו נוסף ראה זאת? האם מישהו נשא את עיניו?

איש לא ראה את הילד שהיה בחלון. איש לא נשא את עיניו. איש לא עזר לו.

האיש השאיר את התמונה על הצג, כדי שיוכל לבחון אותה מקרוב כשיחזור אחרי הארוחה. אחר כך, חשב, יחליט מה לעשות.

 

שבועיים לפני כן

 

1

"ריי, תיכנס."

הארי פייטון לחץ את ידי, הוליך אותי אל משרד עורכי הדין שלו והצביע על כורסת העור האדומה שמול שולחנו. הוא היה בערך בן גילו של אבי, אבל נראה צעיר ממנו בשנים רבות. הוא היתמר לגובה מטר ושמונים, גופו היה חטוב וראשו חלק כבֵיצה. יש גברים שהקרחת מזקינה אותם, אבל את הארי היא לא הזקינה. הוא היה רץ למרחקים ארוכים, וחליפתו היקרה הלמה אותו מאוד. שולחנו העיד על אהבתו לסדר. צג מחשב, מקלדת, טלפון חכם חדש ותיק אחד בלבד. שאר השולחן היה נקי כְּבד ציור לפני משיכת המכחול הראשונה.

"שוב, אני ממש מצטער," אמר הארי. "יש מאה דברים שאפשר לומר על אביך, אבל הכומר קלייטון סיכם אותם יפה. אדם קילברייד היה איש טוב."

אילצתי את עצמי לחייך. "כן, הכומר עשה עבודה ממש טובה בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא פגש את אבא. הוא לא כל כך ביקר בכנסייה. היה לנו מזל, אני חושב, שבכלל מצאנו מישהו שינהל את הטקס. תודה שבאת. יחד איתך כמעט הגענו לשנים־עשר."

אחד־עשר איש הגיעו ללוויה ובכללם הכומר ואני. היו שם הארי, שלושה חברים שעבדו עם אבא באותה חברה, וביניהם הבוס שלו לשעבר, לֶן פְּרֶנטיס, ואשתו מארי. היה שם גם חבר של אבא שניהל חנות לחומרי בניין בפְּרוֹמיס פוֹלְס לפני שנפתח ההוֹם דיפּוֹ מחוץ לעיר וחיסל את עסקיו, אחיו הצעיר של אבא טד ואשתו רוברטה מקליבלנד, ואישה בשם האנה, שאת שם משפחתה לא קלטתי, שגרה לא רחוק מאבא. והיתה שם ג'ולי מקגיל שתומס ואני הכרנו מבית־הספר התיכון. היא עבדה בעיתון המקומי 'פרומיס פולס סטנדרד' וכתבה על התאונה של אבא. היא לא באה לדווח על הלוויה; הסיפור על נסיבות מותו היה אמנם בעל ערך חדשותי מסוים, אבל הוא לא היה אזרח השנה וגם לא ראש מועדון רוטרי או משהו כזה. שירותו למען הקהילה לא היה ראוי לאזכור בחדשות. ג'ולי באה פשוט מאוד כדי להביע את תנחומיה.

בבית־הלוויות נשארו הרבה כריכים של סלט ביצים. הם התעקשו שאקח אותם הביתה בשביל אחי. הסברתי את היעדרו בכך שהוא לא מרגיש טוב, אבל איש, לפחות איש מאלה שהכירו את אחי, לא האמין לסיפור. התפתיתי לזרוק את הכריכים מחלון המכונית בדרך הביתה, שהציפורים ייהנו מהם במקום אחי, אבל לא זרקתי. לקחתי אותם הביתה, וכולם נאכלו.

"קיוויתי שאחיך יבוא," אמר הארי. "עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותו." תחילה חשבתי שהוא דיבר על הפגישה הנוכחית, וזה הפליא אותי כי אחי לא היה המוציא לפועל של הצוואה. אחר כך הבנתי שהארי התכוון ללוויה.

"כן, טוב, עשיתי כמיטב יכולתי," אמרתי. "הוא לא באמת היה חולה."

"תיארתי לעצמי."

"ניסיתי לשכנע אותו, אבל לא היה בזה שום טעם."

פייטון הניע את ראשו באהדה. "אביך ניסה לעשות כמיטב יכולתו. בדיוק כמו אז כשאמך רוז, זיכרונה לברכה, עדיין היתה איתנו. כמה זמן עבר כבר?"

"היא מתה ב-2005."

"אחרי זה בטח היה לו אפילו עוד יותר קשה."

"אז הוא עדיין עבד בבית־הדפוס של פרנטיס ולונג," אמרתי. "אולי כשהוא יצא לפנסיה מוקדמת, זמן לא רב אחר כך, נהיה לו יותר קשה. להיות שם, כל הזמן – זה התיש אותו, אבל הוא לא היה אחד שבורח ממשהו." נשכתי את שפתיי. "אמא תמיד מצאה דרכים כדי שזה לא יטריד אותה, היתה לה דרך להשלים עם דברים, אבל לאבא זה היה יותר קשה."

"אדם היה בעצם איש צעיר," אמר הארי. "שישים ושתיים, בשם אלוהים. נדהמתי כששמעתי."

"כן, גם אני," אמרתי. "קשה לי לספור כמה פעמים במשך השנים אמא אמרה לו שמסוכן לכסח את הדשא בטרקטורון כיסוח על הגבעה התלולה הזאת. אלא שהוא תמיד התעקש שהוא יודע מה הוא עושה. העניין הוא שחלק מהשטח רחוק מהבית ואי אפשר לראות אותו מהדרך או מבתי השכנים. המדרון שם תלול, כמעט ארבעים וחמש מעלות לכיוון הנחל. אבא היה מכסח שם כשגופו נוטה אל הגבעה, כדי שהטרקטורון לא יתהפך."

"כמה זמן הם חושבים שאביך נשאר שם לפני שמצאו אותו, ריי?"

"הוא כנראה יצא לכסח את הדשא אחרי ארוחת צהריים, והתגלה קצת לפני שש. כשהטרקטורון התהפך עליו, הקצה העליון של ההגה נחת עליו באמצע הגוף" – הצבעתי על בטני – "על הבטן שלו, ומעך לו את האיברים הפנימיים."

"אלוהים," אמר הארי. הוא נגע בבטנו, כמדמיין את הכאב שאבי כנראה הרגיש מי יודע כמה זמן.

לא היה לי הרבה להוסיף על זה.

"הוא היה צעיר ממני בשנה," אמר הארי והתכווץ. "היינו יוצאים לשתות מפעם לפעם. כשרוז עוד היתה בחיים היינו משחקים גולף לפעמים, אבל הוא לא הרגיש שהוא יכול להשאיר את אחיך לבד לזמן רב מדי."

"בכל מקרה אבא לא הצטיין בגולף," אמרתי.

הארי חייך בצער. "אני לא מתכונן לשקר. במכות קצרות הוא היה לא רע, אבל מכת הפתיחה שלו היתה מחורבנת."

צחקתי. "כן."

"אבל אחרי שרוז מתה לא היה לו זמן להתאמן אפילו על דלי אחד של כדורים."

"הוא דיבר עליך בהערכה," אמרתי. "אתה תמיד היית בשבילו קודם כול חבר, ורק אחר כך עורך הדין שלו." הם הכירו זה את זה לפחות עשרים וחמש שנה, מהזמן שבו הארי התגרש. אחרי שנתן את ביתו לגרושתו גר לזמן־מה מעל חנות נעליים כאן, באזור המסחרי של פרומיס פולס, בצפון מדינת ניו־יורק. הארי היה מתבדח על כך שהיתה לו הרבה חוצפה להציע את שירותיו כעורך דין לענייני גירושין, אחרי שגירושיו שלו רוששו אותו כליל.

הטלפון של הארי השמיע צלצול יחיד, המצביע על כך שהגיע אי־מייל חדש, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליו.

"בפעם האחרונה שדיברתי עם אבא," אמרתי והנדתי בראשי כלפי הטלפון, "הוא חשב לקנות אחד מאלה. אמנם היה לו טלפון עם מצלמה, אבל הוא היה ישן והתמונות לא יצאו כל כך טובות. הוא רצה טלפון שיהיה קל לשלוח ממנו אי־מיילים."

"כל החידושים הטכנולוגיים האלה לא הפחידו את אדם," אמר הארי, ואחר כך הצמיד את כפות ידיו כמסמן שהגיע הזמן לעבור אל סיבת בואי. "בלוויה אמרת שאתה עדיין בעליו של הסטודיו בברלינגטון."

גרתי מעבר לגבול המדינה, בוורמונט.

"כן," אמרתי.

"העבודה טובה?"

"לא רעה. הענף משתנה."

"ראיתי את אחד הציורים שלך – כך אתה קורא להם?"

"כן," אמרתי. "איורים. קריקטורות."

"ראיתי אחד במוסף הספרים של ה'ניו־יורק טיימס' לפני כמה שבועות. אני תמיד מזהה את הסגנון שלך. לאנשים יש ראש ממש גדול וגוף קטן, וזה נראה כאילו הם עלולים ליפול בגלל הראש. ויש להם קצוות עגולים. אני אוהב את ההצללות שאתה עושה לעור שלהם והכול. איך אתה עושה את זה?"

"באקדחון ריסוס," אמרתי.

"אתה עובד הרבה ב'טיימס'?"

"לא כמו פעם. הרבה יותר קל להשתמש במאגר תמונות ולא לשכור מישהו שיאייר מחדש כל פעם. העיתונים חוסכים. כרגע אני עובד יותר בשביל אתרים בָּרשת."

"אתה מעצב אתרים?"

"לא. אני מצייר לפי הזמנה של בוני האתרים."

"חשבתי שמי שעובד בשביל עיתונים וכתבי עת בניו־יורק ובוושינגטון צריך לגור שם, אבל אני מבין שבימים אלה זה לא כל כך משנה."

"כל דבר שאי אפשר לסרוק ולשלוח באי־מייל אפשר לשלוח בדואר שליחים," אמרתי. כשלא הוספתי שום דבר, פתח הארי את התיק שעל שולחנו ועיין בניירות שבתוכו.

"ריי, אני מבין שראית את הצוואה שאביך השאיר," הוא אמר.

"כן."

"הוא לא עידכן אותה כבר הרבה זמן. הוא ערך כמה שינויים אחרי שאמא שלך מתה. העניין הוא שיום אחד פגשתי אותו. הוא ישב בקֶלי'ס ושתה קפה והזמין אותי לשתות איתו. הוא ישב שם לבד, ליד החלון, והסתכל החוצה על הרחוב. על השולחן היה ה'סטנדרד', אבל הוא לא ממש קרא אותו. ראיתי אותו שם מפעם לפעם והבנתי שלפעמים הוא צריך להיות קצת לבד, מחוץ לבית. בכל אופן, הוא נופף לי לשלום ואמר שהוא חושב לתקן אותה. את הצוואה, זאת אומרת. שאולי צריך לעשות כמה שינויים, אבל הוא לא הגיע לזה."

"לא ידעתי על זה," אמרתי, "אבל אני לא מופתע. לפי מצב העניינים אצל אחי, אפשר להבין שהוא רצה לתת יותר לאחד ופחות לאחר."

"אני חושב, בכנות, שאם אדם היה בא הנה ורוצה להכניס כמה שינויים, הייתי מנסה לשכנע אותו לא לעשות שום דבר שנותן העדפה לילד אחד על פני ילד אחר. אמרתי לו שהכי טוב להתייחס לכל הילדים באופן שווה, אחרת זה עלול לעורר כעס אחרי המוות. בכל מקרה זאת היתה נשארת החלטה שלו, אבל מכיוון שהצוואה הזאת נשארה ללא שינוי, יש דברים שתצטרך לחשוב עליהם."

תיארתי לעצמי את אבי יושב במסעדה לבדו. מאז שאמא מתה היה לו הרבה זמן לעצמו בבית, גם אם בעצם לא היה לבדו. הוא לא היה חייב לעזוב את הבית כדי להתבודד, אבל יכולתי להבין את הצורך שלו לברוח. לפעמים אדם צריך לדעת שהוא לגמרי לבד. לפעמים צריך לשנות אווירה. המחשבה על כך העציבה אותי.

"אז אני מבין שכרגע זה עומד על חצי־חצי," אמרתי. "אחרי שהרכוש יימכר, חצי ממנו יעבור אלי וחצי לאחי."

"כן. רכוש והשקעות."

"בבנק יש בערך מאה אלף," אמרתי. "מה שהוא ואמא הצליחו לחסוך יחד בשביל הפרישה. הם חסכו שנים. אף פעם לא קנו לעצמם שום דבר. המאה אלף האלה יכלו להספיק לו עד יום מותו." תפסתי את עצמי. "גם אם היה חי עוד עשרים או שלושים שנה. ואני מבין שיש גם פוליסת ביטוח חיים די קטנה."

הארי פייטון הינהן, נשען לאחור בכיסאו, שילב את אצבעותיו מאחורי ראשו וסינן מעט אוויר בין שיניו. "תצטרך להחליט מה לעשות בקשר לבית. יש לך זכות להעמיד אותו למכירה ולחלק את הכסף בינך ובין אחיך. אין משכנתה על הבית, ואני מתאר לעצמי שתוכל לקבל שלוש מאות או ארבע מאות אלף תמורתו."

"משהו כזה," אמרתי. "יש שם יותר משישים דונם."

"אם תקבלו סכום כזה, יישאר לכל אחד מכם רבע מיליון פחות או יותר. זה לא מעט כסף אם מביאים בחשבון את כל הנתונים. בן כמה אתה, ריי?"

"שלושים ושבע."

"ואחיך צעיר ממך בשנתיים, נכון?"

"כן."

פייטון הינהן לאט. "אם הכסף יושקע בחוכמה הוא יכול להספיק לו לדי הרבה שנים, אבל הוא עדיין צעיר, ויעבור עוד הרבה זמן עד שהוא יקבל קצבת ביטוח לאומי. לפי מה שאביך אמר לי הוא לא ממש יכול לעבוד."

היססתי. "נכון."

"בשבילך, בכל אופן, הכסף הוא דבר אחר. אתה יכול להשקיע אותו, לקנות בית יותר גדול לשנים שבהן תהיה לך… אני יודע שאתה לא נשוי עכשיו, ריי, אבל יום אחד תפגוש מישהי, יהיו לכם ילדים…"

"אני יודע," אמרתי. כבר פעמיים כמעט התחתנתי, בשנות העשרים לחיי, אבל זה לא קרה. "אני לא רואה ילדים באופק."

"אי אפשר לדעת." הוא שוב נופף בידו. "זה לא ענייני, בטח לא באופן רשמי, אבל אני חושב שאביך קיווה שאשגיח עליכם ואציע לכם עזרה במה שאוכל." הוא צחק. "אתם כבר לא ילדים, כמובן. עבר הרבה זמן מאז שהייתם."

"אני מעריך את זה, הארי."

"העניין הוא, ריי, שבשבילך זה רווח לא צפוי, אבל קטן, אם כי היית מסתדר יפה גם בלעדיו. אתה משתכר טוב, ואם תהיה ירידה בכמות העבודה שלך תמצא משהו אחר לעשות. בכל מקרה תנחת על הרגליים. לעומת זאת, בשביל אחיך הירושה הזאת היא כל מה שיהיה לו. אולי הוא יזדקק לכסף מהבית כדי לחיות, בהנחה שיוכל למצוא מקום מתאים שבו שכר הדירה מסובסד או משהו כזה."

"חשבתי על זה," אמרתי.

"אני תוהה אם תצליח להוציא אותו מהבית. אתה יודע, לא לכמה שעות אחר הצהריים, אלא לתמיד."

הסתכלתי סביבי על החדר, כאילו יכולתי למצוא בו את התשובה. "אני לא יודע. הוא לא סובל מ… איך קוראים לזה? אגורפוביה? אבא הצליח להוציא אותו מפעם לפעם, רוב הפעמים כדי ללכת לרופאה." התקשיתי לומר את המילה "פסיכיאטרית", אבל הארי ידע. "לא זאת הבעיה. הבעיה היא לנתק אותו מהמקלדת. בכל פעם שהוא ואבא יצאו, שניהם חזרו הביתה מותשים. להעביר אותו משם, להכניס אותו למקום אחר, זה לא משהו שאני משתוקק לעשות."

הארי אמר: "מכאן אני אוכל להמשיך. מה שטוב מבחינתך, בתור המוציא לפועל של הצוואה, זה שאין בעצם הרבה מה לעשות חוץ מלבוא הנה ולחתום על כמה ניירות. מפעם לפעם יהיה משהו שאצטרך לשאול אותך, אבל אני אומַר לאליס לצלצל אליך. אולי תרצה לקבל הערכת רכוש, כדי לדעת מה אפשר לקבל תמורתו." הוא עיין בניירות שלו. "אני חושב שרשומים אצלי פה מספרי הטלפון שלך וכתובת האי־מייל."

"כן," אמרתי.

"אני מניח שאתה יודע שבפוליסת הביטוח של אבא שלך היה סעיף שמתייחס למוות בתאונה. הוא שלח לי עותק שלה."

"לא ידעתי."

"עוד חמישים אלף. עוד משהו קטן שייכנס לחשבון." הארי השתתק בשעה שאני עיכלתי את הבשורה הזאת. "אז אתה עומד להישאר כאן עוד כמה זמן לפני שתחזור לברלינגטון?"

"עד שהמצב יתבהר."

סיימנו, לפחות לפי שעה. הארי הוביל אותי החוצה ממשרדו והניח יד על זרועי.

"ריי," אמר בהיסוס, "אתה חושב שאם אחיך היה שם לב כמה זמן עבר מאז שאביך יצא מהבית, אם הוא היה יוצא לחפש אותו קצת יותר מוקדם, זה היה משנה משהו?"

כבר שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אבא נפל כנראה מהטרקטורון כמה שעות לפני שמצא אותו אחי. היה שם, ללא ספק, רעש גדול כשזה קרה. הטרקטורון התהפך והלהבים המסתובבים שאגו.

האם אבא צעק? ואם צעק, האם קולו נשמע מבעד לרעש המכסחה? האם משהו מהקולות האלה הגיע אל הבית שמעבר לגבעה?

אחי כנראה לא שמע דבר.

"אני אומר לעצמי שזה לא היה משנה כלום," אמרתי. "אין טעם לחשוב אחרת."

הארי הינהן בהבנה. "אני מניח שזאת הדרך הטובה ביותר להסתכל על זה. מה שהיה היה. את הנעשה אין להשיב." תהיתי בליבי אם הארי מתכוון להשמיע עוד ביטוי שחוק, אבל הוא אמר: "הוא ממש שקוע בעולם הקטן שלו, נכון?"

"אין לך מושג עד כמה," אמרתי.

 

טוב מראה עיניים מאת לינווד ברקלי, מאנגלית: נורית לוינסון, הוצאת מודן, שנת 2013, 426 עמודים