יום שלישי נגמר – מותחן מאת ניקי פרנץ' / המבוכים האפלים של הנפש

יום שלישי נגמר מאת ניקי פרנץ

'יום שלישי נגמר' הוא הספר השני בסדרת המתח החדשה (שעתידה למנות שמונה ספרים) של ניקי פרנץ', שם העט של שון פרנץ' וניקי ג'רארד,  זוג בחיים וזוג לכתיבה, החתום על כמה מהמותחנים הפסיכולוגיים המצליחים בעולם. קדם לו 'יום שני כחול' (2012).

גם במרכז הספר החדש ניצבת דמותה המרתקת והמורכבת של הפסיכותרפיסטית פרידה קליין (גיבורת 'יום שני כחול'). גופה של גבר נמצאת בדירתה של מישל דויס. המשטרה אינה יודעת מיהו, מדוע הגיע לשם, כיצד מצא את מותו ומדוע בעלת הבית מנסה להגיש לו תה – אך דויס, הלכודה בעולם של הפרעה נפשית משונה, לא מסוגלת לספק להם תשובות. בניסיון לזקק את העובדות מדבריה המתעתעים של דויס, מגייס לעזרתו קצין החקירות, פקד קרלסון, את הפסיכותרפיסטית פרידה קליין. חקירתם המדוקדקת מעלה שהנרצח היה נוכל מיומן ורב-פנים, ושלאנשים רבים היו חשבונות רציניים לסגור איתו. בעולם הצללים שאליו הם נקלעים מתקשים השניים לקבוע מי דובר אמת ומי משקר, אך הם יודעים שעלו על עקבותיו של הרוצח: נדמה שכל מי שמתקרב אליו נידון לגורל דומה לזה של הגבר שהתגלה בדירתה של דויס – וכשהחגורה סביבו הולכת ומתהדקת, מתברר שגם פרידה קליין אינה יוצאת מהכלל. 

בסגנון קצבי ומתוחכם מטיל יום שלישי נגמר את הקוראים אל תוך תעלומה נפתלת ומהפכת קרביים, שבין תהפוכותיה המפתיעות נחשפים המבוכים האפלים של הנפש כמקום המפחיד והנורא מכל.

יום שלישי הוא יום מתעתע. הרבה מאוד דברים עוד יקרו לפני שהוא ייגמר…

לניקי פרנץ' יש כבר תריסר מותחנים בסט-סלרז קודמים וארבעה ילדים גדולים שכבר עזבו את הבית והם אף פעם לא כותבים יחד: כל אחד כותב בחלל אחר בבית, וכשאחד מסיים פרק הוא מעביר אותו לשני, שמתחיל לכתוב את הפרק הבא.

יום שלישי נגמר – פרק ראשון

מגי בּרֶנֶן הלכה‑רצה ברחוב דֶפּטפוֹרד צֶ'רץ'. היא דיברה בטלפון וקראה בתיקייה וחיפשה את הכתובת באטלס הרחובות. זהו יום העבודה השני בשבוע, ולפי לוח הזמנים היא כבר מאחרת ביומיים. וזה לא כולל את כל התיקים שירשה מעמיתתה שהיתה בחופשת מחלה קבועה.

"לא," אמרה מגי בטלפון. היא הציצה בשעונה. "אנסה להגיע לישיבה לפני שהיא תיגמר."

היא הכניסה את הטלפון הנייד לכיס. היא חשבה על הביקור שרק חזרה ממנו. ילד בן שלוש עם חבלות. חבלות חשודות, אמר הרופא בחדר המיון. מגי דיברה עם האם, בדקה את הילד ובחנה את הדירה שהם גרו בה. הדירה היתה איומה, לחה וקרה, אבל לא נראתה מסַכנת חיים. האם אמרה שאין לה חבר, ומגי לא מצאה מכונת גילוח בחדר האמבטיה. היא טענה בתוקף שהוא נפל במדרגות. זה מה שאנשים אומרים אחרי שהם מכים את ילדיהם, אבל ילדים בני שלוש באמת נופלים במדרגות. היא שהתה בדירה רק עשר דקות אבל גם עשר שעות לא היו משנות את הממצאים. אם תוציא את הילד מהבית, קרוב לוודאי שהתביעה תפסיד במשפט והיא תיענש. אם לא תוציא את הילד מהבית והוא ימות, תתקיים חקירה. היא תפוטר ואולי יוגש נגדה כתב אישום. לכן סגרה עניין. אין סיבה מיידית לדאגה. מן הסתם לא יקרה משהו חמור.

היא עיינה באטלס הרחובות ביתר תשומת לב. ידיה היו קרות כי שכחה לקחת כפפות. רגליה הנתונות במגפיים זולים היו רטובות. היא כבר ביקרה בהוסטל הזה, אבל אף פעם לא זכרה את מיקומו. רחוב האוורד הוא רחוב קטן ללא מוצא, חבוי במקום כלשהו בדרך לנהר. היא היתה צריכה להרכיב את משקפי הקריאה ולעקוב באצבעה אחרי הרחובות במפה עד שמצאה אותו. כן, זה המקום, מהלך שתי דקות מכאן. היא פנתה ברחוב הראשי ולהפתעתה מצאה את עצמה עומדת בסמוך לבית קברות בחצרה של כנסייה.

היא נשענה על החומה והציצה בתיקייה של האישה שעמדה לבקר. לא היה שם הרבה. מישל דוֹיְס. נולדה ב‑1959. טופס שחרור מבית החולים עם העתק לשירות הסוציאלי. טופס הֲשָׂמָה, בקשה להערכה. מגי עברה במהירות על הטפסים: אין קרובי משפחה. אפילו לא היה ברור מדוע אושפזה בבית החולים, אם כי על פי שם המוסד הסיקה שהסיבה היתה פסיכולוגית. היא יכולה לנחש מראש את תוצאות ההערכה: ייאוש מוחלט מהכול, אישה פתטית בגיל העמידה שזקוקה למקום לשהות בו ולמישהו שיקפוץ לבקר אותה, כדי שלא תיאלץ לשוטט ברחובות. מגי הביטה בשעונה. היום אין לה זמן להערכה מלאה. היא תספיק לבצע רק בדיקה חפוזה, לוודא שמישל לא מצויה בסכנה מיידית ושהיא אוכלת – הרשימה הסטנדרטית.

היא סגרה את התיק והחלה להתרחק מהכנסייה עד שהגיעה לשורת בניינים שנבנו כפרויקט דיור. כמה מהדירות היו חתומות, אבל רובן היו מאוכלסות. נער מתבגר הגיח מדלת בקומה השנייה והלך לאורך המרפסת, ידיו נטועות בכיסי הז'קט התפוח שלו. מגי הסתכלה סביבה. הכול נראה כשורה. יום שלישי בבוקר, ורוב האנשים המסוכנים היו עדיין במיטה. היא פנתה בקרן הרחוב וקראה את הכתובת שרשמה בפנקס. רחוב האוורד 3, דירה מספר 1. כן, עכשיו היא זוכרת. זה הבית המשונה שכנראה נבנה מהחומרים של פרויקט הדיור, וגם התבלה באותו קצב. ההוסטל הזה לא נבנה מראש כהוסטל, אלא היה בית שהושכר בזול מבעל בית פרטי. אנשים שוכנו בו לתקופת ביניים, עד שהשירות יחליט כיצד לטפל בהם. בדרך כלל הם פשוט יצאו משם והמשיכו בחייהם או נשכחו. היו מקומות שמגי ביקרה בהם רק עם מלווה, אבל היא לא שמעה שום דבר מיוחד על המקום הזה. האנשים האלה מסכנים בעיקר את עצמם.

היא הרימה את מבטה אל הבית. בקומה השנייה נחסם חלון שבור בקרטון חום. בחזית הבניין היתה גינה מרוצפת קטנטנה והקיר השמאלי היה צמוד לסמטה. ליד דלת הכניסה היתה מונחת שקית אשפה קרועה, אבל היא רק הוסיפה ללכלוך הכללי. מגי רשמה הערה של מילה אחת. חמישה זמזמים היו מותקנים ליד הדלת. הם לא היו מסומנים אבל היא לחצה על הזמזם התחתון, ואחר כך לחצה שוב. היא לא ידעה אם הוא פועל. היא התלבטה אם להלום בדלת באגרופה או להציץ דרך החלון, ולפתע שמעה קול. היא הסתובבה וראתה מאחוריה גבר. הוא היה כחוש, שערו הג'ינג'י העבות היה אסוף מאחור בקוקו ופרצופו היה מכוסה בפירסינג. היא זזה הצִדה כשראתה את כלבו של האיש, גזע קטן שהחוק אסר לגדלו בבתים, אם כי כבר היה השלישי שראתה מאז שיצאה מתחנת דפטפורד.

"לא, הוא כלב טוב," אמר האיש. "נכון, בַּאז?"

"אתה גר כאן?" שאלה מגי.

הבעה של חשד עלתה על פניו של האיש. אחת מלחייו רטטה. מגי הוציאה מכיסה כרטיס ביקור מצופה בניילון והראתה לו אותו. "אני מהשירות הסוציאלי," אמרה. "באתי לפגוש את מישל דוֹיְס."

"זאת מלמטה?" אמר האיש. "לא ראיתי אותה." הוא רכן מעל גופה של מגי ופתח במפתח את דלת הכניסה. "את נכנסת?"

"כן, בבקשה."

האיש רק משך בכתפיו.

"קדימה, באז," אמר. מגי שמעה את ציפורניו של הכלב נוקשות בתוך הבית ובמעלה המדרגות, והאיש נעלם בעקבותיו.

כשמגי נכנסה, הכתה בה צחנה של לחות עבשה ושל זבל ושל אוכל מטוגן ושל צואת כלבים, ועוד ריחות שלא איתרה את מקורם. עיניה כמעט דמעו. היא סגרה מאחוריה את דלת הכניסה. נראה שבעבר זו היתה המבואה של בית משפחה. עכשיו גדשו אותה ארגזי עץ, פחיות צבע, כמה שקיות ניילון פעורות ואופניים ישנים ללא גלגלים. היא ראתה את המדרגות היישר מולה. לשמאלה היה חדר שכנראה שימש בעבר כסלון הקדמי של הבית. דלתו היתה חסומה. היא חלפה על פני קיר המדרגות והלכה לעבר דלת רחוקה יותר. היא הקישה עליה בחוזקה והאזינה. תחילה שמעה משהו עולה מבפנים, ואז לא כלום. היא הקישה שוב, כמה פעמים, וחיכתה. נשמע מעין תקתוק ואז נפתחה הדלת כלפי פנים. מגי שוב הושיטה את כרטיס הביקור שלה.

"מישל דוֹיְס?" אמרה.

"כן," אמרה האישה.

מגי התקשתה להגדיר, אפילו בינה לבינה, מה בדיוק מוזר בה. היא היתה נקייה ושערה היה מוברש, אולי מוברש מדי, כאילו היתה ילדה קטנה שהרטיבה את שערה וסירקה אותו עד ששוּטח על ראשה, דליל עד כדי כך שהקרקפת החיוורת נראתה מתחתיו. פניה היו חלקים וורדרדים, מעוטרים פה ושם פלומה רכה. השפתון האדום הזוהר היה מרוח קצת מסביב לשפתיה. היא לבשה שמלה פרחונית דהויה ורחבה. מגי הציגה את עצמה והושיטה את כרטיס הביקור שלה.

"רציתי רק לבדוק מה קורה איתך, מישל," אמרה. "לראות מה שלומך. הכול בסדר? הכול בסדר בפנים?"

האישה הנהנה.

"אני יכולה להיכנס?" שאלה מגי. "אני יכולה לבדוק אם הכול בסדר?"

היא נכנסה והוציאה את מחברתה. ככל שהצליחה לקלוט במבט חטוף, מישל דואגת לניקיונה. נראה שהיא אוכלת. היא מגיבה. ובכל זאת, משהו היה מוזר. היא סרקה בעיניה את חדר הכניסה הקטן והדל של הדירה. ההבדל בינו לבין מבואת הבית היה מרשים. נעליים היו מסודרות בשורה, מעיל היה תלוי על וו. דלי ובו סחבה היה שעון על הקיר בפינה.

"כמה זמן את כבר כאן, מישל?"

האישה קימטה את מצחה. "כאן?" אמרה. "כמה ימים."

בטופס השחרור היה כתוב חמישה‑עשר בינואר, והיום אחד בפברואר. אבל עמימות מהסוג הזה אינה מפתיעה. בזמן שהן עמדו שם שמעה מגי צליל שלא הצליחה לפענח. אולי נהמת מכוניות, אולי שואב אבק בקומה מעל, אולי מטוס. תלוי מאיזה מרחק הוא הגיע. היא גם הריחה ריח, כמו של מזון שהושאר מחוץ למקרר זמן רב מדי. היא הרימה את מבטה: החשמל פועל. היא צריכה לבדוק אם למישל יש מקרר. אבל אם לשפוט על פי המראה שלה, לפי שעה מצבה טוב.

"אני יכולה להסתכל סביב, מישל?" שאלה. "לוודא שהכול בסדר?"

"את רוצה לפגוש אותו?" אמרה מישל.

מגי לא הבינה. לא היה שום דבר בטופס. "יש לך חבר?" אמרה. "אשמח לפגוש אותו."

מישל התקדמה, פתחה דלת לחדר שכנראה היה פעם הסלון האחורי העיקרי של הבית, המרוחק ביותר מהרחוב. מגי הלכה אחריה ומיד הרגישה משהו על פניה. תחילה חשבה שזה אבק. עלתה בדעתה רכבת תחתית מתקרבת הפולטת אבק חמים אל מול פניה. גם הקול גבר והיא קלטה שאין זה אבק אלא זבובים, ענן סמיך של זבובים שהתנופף כנגד פניה.

במשך כמה רגעים היתה מבולבלת למראה הגבר שישב על הספה. תפיסת החושים שלה הואטה והתעוותה, כאילו היא שקועה עמוק מתחת למים או חולמת. בתחושה של אובדן שפיות היא תהתה אם הוא לובש חליפת צלילה כלשהי, חליפת צלילה כחולה, משוישת, מבוקעת וקרועה במקצת, והיא שאלה את עצמה מדוע עיניו צהובות ועכורות. ואז התחילה לגשש אחר הטלפון שלה והפילה אותו, ופתאום לא הצליחה להזיז את אצבעותיה, לא הצליחה להניע אותן להרים את הטלפון מהשטיח המטונף. היא הבינה שלא חליפת צלילה היא רואה אלא בשר עירום, נפוח ומבוקע, ושהגבר מת. מת מזמן.

יום שלישי נגמר מאת ניקי פרנץ', מאנגלית: הדסה הנדלר, הוצ' ידיעות ספרים, 431 עמ',