בלתי שביר מאת לורה הילנברנד – סיפור הישרדותו הלא ייאמן של טייס במלחמת העולם השנייה

בלתי שביר מאת לורה הילנברנד

את ספרה החדש שכה ציפו לו כותבת לורה הילנברנד בקול עשיר ומלא חיים. היא מספרת את סיפורו הבלתי נשכח של מסע אל קצה היכולת, עדות לכוח העמידה של הגוף, של הרוח ושל נפש האדם. סיפור הישרדותו הלא ייאמן של טייס במלחמת העולם השנייה.

יום אחד אחר הצהריים, במאי 1943, התרסק מפציץ של חיל–האוויר האמריקני, נפל לאוקיינוס השקט ונעלם, כשהוא משאיר אחריו רק שברים, כתם שמן, דלק ודם. ואז, על פני המים, הופיעו פנים. היו אלה פניו של סגן צעיר, המטילן של המפציץ שניסה להגיע לסירת ההצלה ולעלות עליה. כך החלה אחת האודיסיאות המופלאות של מלחמת–העולם השנייה.

שמו של הסגן היה לואי זמפריני. בילדותו היה עבריין שה רבה לפרוץ לבתים, לריב ולברוח. לאחר מכן, בנערותו, תיעל את כישוריו לריצה, והגיע לאולימפיאדת ברלין. המומחים צפו שהוא יהיה הראשון בעולם שיסיים ריצת מייל בפחות מארבע דקות, אבל אז פרצה המלחמה. הספורטאי היה לאיש חיל–האוויר, והחל במסע שהביא אותו אל טיסתו הגורלית, לסירת הצלה קטנה ואל הלא–נודע.

זמפריני נאלץ להתמודד עם אלפי קילומטרים של ים פתוח, כרישים מנתרים, סירה מתפוררת, צמא ורעב ומטוסי אויב. ואולם הוא גבר על הייאוש בתחבולות, על הסבל בתקווה, בהחלטיות ובהומור, על האכזריות במרדנות.

לורה הילנברנד זכתה בפרסים רבים על ספרה הקודם, ´אגדה אמריקאית´.

"מונומנטלי… מהפנט… כתיבתה של הילנברנד קולנועית ופראית, והאירועים שהיא מתארת יוצאי דופן, עד כי אין לך אומץ להסיר את העיניים מן הדף." (פיפל)

"מרגש במיוחד… מרתק… סיפור הישרדות מתואר בעוצמה… יכולת סיפור מדרגה ראשונה." (וול–סטריט ג´ורנל)

חלק א' – פרק ראשון

התקוממות של ילד אחד

באפלולית של טרם שחר ב-26 באוגוסט 1929, בחדר השינה האחורי של בית קטן בטוֹרֶנס, קליפורניה, ישב ילד בן 12 במיטה והקשיב. מבחוץ נשמע קול שהלך וגבר. זה היה זינוק כבד וגדול שרמז על פליטה ענקית של אוויר. הוא הגיע ישירות מעל הבית. הנער הוריד את רגליו מן המיטה, מיהר לרדת במדרגות, פתח את הדלת האחורית ורץ אל הדשא. החצר נראתה כמו מעולם אחר, שקועה באפלה לא טבעית, רועדת מעוצמת הקול. הנער ההמום עמד על הדשא ליד אחיו הגדול כשראשו נטוי אחורה.

השמיים נעלמו. חפץ שרק את צלליתו הצליח לראות, חצה קשת גדולה של חלל ונשאר תלוי נמוך באוויר מעל הבית. הוא היה ארוך יותר משניים וחצי מגרשי פוטבול וגבוה להפליא. נוכחותו כיבתה את הכוכבים.

הוא ראה שם את הכדור הפורח הגרמני, "גרף צפלין". הכדור הפורח הזה, שאורכו 244 מטר וגובהו 33 מטר, היה המכונה המעופפת הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, משוכלל מן המטוס הטוב ביותר. הצפלין החליק ללא מאמץ על פני מרחקים ענקיים, ומכיוון שנבנה בממדים שהשאירו את כל צופיו פעורי פה, הוא נחשב, בקיץ של 1929, לדבר המופלא ביותר בעולם.

ספינת האוויר עמדה להשלים כעבור שלושה ימים מבצע סנסציוני של אווירונאוטיקה: הקפת כדור הארץ. המסע החל ב-7 באוגוסט, אז השתחרר הצפלין מכבליו בלייקהרסט, ניו־ג'רזי, התרומם באנחה ארוכה ואיטית ופנה לעבר מנהטן. באותו קיץ, בשדרה החמישית, עמדה להתחיל הריסתו של מלון וולדורף אסטוריה, כדי לפנות מקום לגורד שחקים שטרם נראה כמוהו – האמפייר סטייט בילדינג. ביאנקי סטדיום שברובע ברונקס קיבלו השחקנים תלבושות ממוספרות: לוּ גֶריג לבש את מספר 4; בֵּייבּ רוּת', שעמד לחבוט בכדור חבטה מושלמת בפעם ה-500, לבש את מספר 3. בוול סטריט העפילו מחירי המניות לשיא של כל הזמנים.

אחרי הקָפָה איטית של פסל החירות, המשיך הצפלין צפונה והסתובב מעל האוקיינוס האטלנטי. בבוא הזמן שוב נראתה אדמה תחתיו: צרפת, שווייץ וגרמניה. הספינה חלפה על פני נירנברג, שבה נשא הפוליטיקאי השולי אדולף היטלר, שמפלגתו הנאצית נכשלה בבחירות של 1928, נאום הקורא להמתה סלקטיבית של ילדים. אחר כך המשיך הצפלין את דרכו לפרנקפורט. אישה יהודייה בשם אדית פרנק טיפלה שם בבתה התינוקת, אנה. בדרכו צפונה חצה הצפלין את רוסיה. תושבי כפרים בסיביר, שעד כה מעולם לא ראו אפילו רכבת, נפלו על ברכיהם למראהו.

ב-19 באוגוסט נופפו כארבעה מיליוני יפנים בממחטות וצעקו "בַּנְזַאי!" כשהקיף הצפלין את טוקיו ונחת על מסלול המראה. כעבור ארבעה ימים, כששרו הגרמנים והיפנים את המנוניהם, התרוממה ספינת האוויר עקב טייפון שסחף אותה מעל האוקיינוס השקט במהירות עוצרת נשימה לעבר אמריקה. נוסעים שהציצו מן החלונות ראו רק את צילו של הצפלין ועקבו אחריו לצד העננים "כמו כריש ענקי השוחה במים." כשהתפזרו העננים ראו הנוסעים יצורים ענקיים שהסתובבו בים ונראו כמו מפלצות.

ב-25 באוגוסט הגיע הצפלין לסן פרנסיסקו. אחרי שהתקבל בתשואות על חוף קליפורניה, הוא החליק דרך השקיעה לתוך החושך והשֶקֶט והמשיך בדרכו. הוא חלף מעל טורנס, איטי כמו הרוח, שם היחידים שראו אותו היו כמה אנשים מנומנמים, וביניהם הנער בפיג'מה מאחורי הבית בשדרות גְרָמֶרְסִי.

כשעמד מתחת לספינת האוויר, ברגליים חשופות על הדשא, הוא היה מהופנט. "מפחיד כמה שזה היה יפה," הוא אמר אחר כך. הוא חש את נהמת המנועים שהרעידו את האוויר, אבל לא הצליח לראות את ציפוי הכסף, את הצלעות הרחבות ואת הזנב. הוא ראה רק את החלל השחור שמילא הצפלין. זו לא היתה נוכחות גדולה, אלא רִיק אדיר, אוקיינוס גיאומטרי של אפלה שנראה כאילו בלע את השמיים עצמם.

שמו של הילד היה לואי סילבי זמפריני. כבנו של מהגר איטלקי הוא בא לעולם בעיר אוֹלֵיאָן שבמדינת ניו־יורק ב-26 בינואר 1917, במשקל חמישה קילוגרמים ורבע, כתינוק ששערו השחור גס כצמר פלדה. אביו אנתוני חי לבדו מגיל 14, תחילה ככורה פחם וכמתאגרף ואחר כך כפועל בניין. אמו לואיז, יפהפייה עליזה וקטנטונת, היתה בת 16 כשנישאה ובת 18 כשנולד לואי. בדירתם, שבה דיברו איטלקית בלבד, קראו לואיז ואנתוני לבנם טוּטְס.

מרגע שידע ללכת הוא לא עמד במקום אחד. אחיו יזכרו אותו בתנועה מתמדת: מדלג על פני צמחים, בעלי חיים ורהיטים. ברגע שלואיז הושיבה אותו בכיסא ואמרה לו לשבת בשקט, הוא נעלם. כשלא החזיקה את בנה המתפתל בידיה, לא היה לה מושג, בדרך כלל, היכן הוא נמצא.

ב-1919, כשחלה לואי בן השנתיים בדלקת ריאות, הוא טיפס וירד מחלון חדרו לקומת הקרקע ויצא במהירות אל הרחוב. שוטר רדף אחריו והעוברים והשבים צפו בהם בתדהמה. זמן קצר אחר כך, על פי עצתו של רופא ילדים, החליטו לואיז ואנתוני להעביר את ילדיהם לאקלים החם יותר של קליפורניה. זמן מה לאחר שיצאה הרכבת מתחנת גרנד סנטרל ברח לואי, רץ לכל אורכה של הרכבת וזינק מן הקרון. פיט, אחיו הגדול, שעמד עם אמו המבוהלת כשחזרה הרכבת על עקבותיה לחפש את הילד שאבד, ראה את לואי משוטט על הפסים בשלווה גמורה. כשהחזיקה אותו אמו בזרועותיה, חייך לואי ואמר באיטלקית: "ידעתי שתחזרו."

בקליפורניה מצא אנתוני עבודה כחשמלאי רכבת וקנה שדה בן שני דונמים בקצה העיירה טורנס, שמנתה 1,800 נפש. הוא ולואיז בנו במו ידיהם צריף בן חדר אחד, בלי מים זורמים, שירותים מאחוריו, וגג שדלף קשות ואילץ אותם להחזיק דליים על המיטות. היות שלא היה להם מנעול, נהגה לואיז לשבת על ארגז תפוחים ליד הדלת הקדמית כשבידה מערוך, מוכנה להלום בראשו של כל גנב שעלול לסכן את ילדיה.

שם, ובבית בשדרות גְרָמֶרְסִי שאליו עברו כעבור שנה, הצליחה לואיז למנוע את כניסת הגנבים, אבל לא הצליחה להשתלט על לואי. הוא התחרה במכוניות על הכביש המהיר וכמעט נדרס על ידי גרוטאה. בגיל חמש הוא החל לעשן ולאסוף בדלי סיגריות בדרכו לגן. הוא החל לשתות ערב אחד כשהיה בן שמונה: הוא הסתתר תחת שולחן האוכל, חטף כוסות יין, שתה את כולן, יצא מהבית ונפל על שיח ורדים.

יום אחד גילתה לואיז כי לואי שיפד את רגלו על מוט במבוק; ביום אחר היא נאלצה לבקש משכנה לתפור את הבוהן הכרותה של לואי ולהחזירה למקומה. כשחזר לואי הביתה, ספוג נפט אחרי שעלה על מכלית, צלל לתוך בור שופכין וכמעט טבע, נדרשו כחמישה ליטרים של טרפנטין והרבה שפשוף לפני שאנתוני הצליח שוב לזהות את בנו.

לואי נפעם מיכולתו לפרוץ גבולות ולהיות בלתי ניתן לריסון. כשגדל והחכים, הפסיקו הפגנות האומץ האלה לספק אותו. בטורנס נוסדה התקוממות של נער אחד.

אם משהו היה אכיל – לואי גנב אותו. הוא שוטט בסמטאות כשבכיסו תיל לפתיחת מנעולים. עקרות בית שיצאו ממטבחיהן היו חוזרות ומגלות שארוחות הערב שלהן נעלמו. דיירים שהסתכלו מבעד לחלונות האחוריים יכלו לקלוט הבזק של נער ארך גפיים הממהר לאורך הסמטה, כשבידיו עוגה שלמה. כשאחת המשפחות במקום לא כללה את לואי ברשימת האורחים שהוזמנו לארוחה, הוא פרץ לביתם, שיחד את הכלב הדני שלהם בעצם ורוקן את המקרר. במסיבה אחרת הוא ברח עם חבית שלמה של בירה. כשגילה ששולחנות הקירור במאפיית מֵיְינְזֶר עומדים במרחק נגיעה מן הדלת האחורית, הוא החל לפרוץ את המנעול, לגנוב פשטידות, לאכול לשובע, ואת השאר להשאיר כמלאי למארבים. כשגנבים מתחרים עשו כמוהו, הוא הפסיק את הגנבות עד שהאשמים נתפסו ובעלי המאפייה הפסיקו להציב שומרים. אחר כך הוא הורה לחבריו לבזוז שוב את מאפיית מיינזר.

סיפוריו של לואי עצמו על ילדותו הסתיימו בדרך כלל במילים: "ואז ברחתי כמו משוגע." הוא נרדף לעיתים קרובות על ידי אנשים שאותם שדד, ולפחות שניים איימו לירות בו. כדי לצמצם את הראיות שנאספו נגדו, כשהמשטרה עלתה על עקבותיו שוב ושוב, הוא הקים אתרי אחסון במקומות שונים בעיר, ובכללם מערה שחפר ביער סמוך. מתחת לספסלי הצופים במגרש הספורט של בית הספר התיכון מצא פעם פיט בקבוק יין גנוב שלואי הסתיר שם. הוא היה מלא נמלים שיכורות.

בלובי של אולם התיאטרון של טורנס סתם לואי את חריצי הטלפון הציבורי בנייר טואלט. הוא חזר לשם באופן קבוע להשחיל תיל מאחורי המטבעות שנערמו בפנים, להוציא את הנייר ולמלא את ידיו במטבעות. סוחר המתכות מעולם לא ניחש שהילד האיטלקי החייכן, שבא לעיתים קרובות למכור לו פסולת נחושת, גנב אותה מן המגרש שלו בלילה הקודם. כשגילה לואי, בעת קרב עם ילד אחר, שמבוגרים משלמים לילדים מתקוטטים כדי להרגיע אותם, הכריז לואי על שביתת נשק עם האויב, ושניהם יצאו לביים מריבות לעיני זרים.

כדי לנקום בכרטיסן שלא עצר למענו את החשמלית, הוא מרח גריז על הפסים. כשאחת המורות הכריחה אותו לעמוד בפינה לאחר שירה גולות נייר, הוא ניקב את צמיגי מכוניתה בקיסמי שיניים. בצופים, אחרי שקבע שיא ארצי בהצתת אש על ידי חיכוך אבנים, הוא שבר את השיא של עצמו אחרי שטבל את חומר הבערה בבנזין ועירבב אותו בראשי גפרורים וכך גרם לפיצוץ קטן. הוא גנב משכן שפופרת מפרקולטור של קפה, הציב עמדת צלף על עץ, מילא את פיו בגרגרים מעץ פלפל, ירק אותם דרך השפופרת וכך הבריח את בנות השכונה.

הישגו הגדול ביותר הפך לאגדה. ערב אחד, בשעה מאוחרת, טיפס לואי על צריח של כנסייה בפטיסטית, קשר את הפעמון במיתר של פסנתר, חיבר את המיתר לעץ סמוך והעיר את המשטרה, את מכבי האש ואת כל העיר בצלצולים ספונטניים לכאורה. תושבי העיר הדתיים ראו בכך אצבע אלוהים.

רק דבר אחד הפחיד אותו. בשלהי ילדותו הנחית טייס מטוס קרוב לטורנס ולקח את לואי לטיסה. היה אפשר לצפות מילד אמיץ כל כך שישמח מאוד, אבל המהירות והגובה הפחידו אותו. מאותו יום ואילך הוא לא רצה שום קשר למטוסים.

בילדותו מרובת הבריחות, נהיה לואי לא רק שובב. הוא עיצב את האיש שעמד להיות בבגרותו. מכיוון שהיה בטוח שהוא חכם, בעל תושייה ואמיץ דיו לברוח מכל צרה, לא היה כמעט דבר שריפה את ידיו. כשלקחה אותו ההיסטוריה למלחמה, אותה אופטימיות גמישה היא שהגדירה אותו.

לואי היה צעיר ב-20 חודשים מאחיו ולא דמה לו בשום דבר. פיט זמפריני היה בחור נאה, מקובל, מטופח, מנומס למבוגרים וחביב לילדים, חלקלק עם בנות, ובעל שיקול דעת כזה, שגם כשהיה ילד נועצו בו הוריו בהחלטות קשות. הוא ליווה את אמו אל כיסאה בארוחת הערב, חזר הביתה בשבע והסתיר את השעון המעורר שלו מתחת לכר כדי לא להעיר את לואי, שישן איתו במיטה. הוא קם בשתיים וחצי לחלק עיתונים במסלול בן שלוש שעות והפקיד את כל משכורתו בבנק, שבלע כל פֶּנִי כשהגיע השפל הגדול. היה לו קול יפה והרגל אבירי לשאת סיכות בחפתי מכנסיו, למקרה שכתפיית השמלה של שותפתו לריקוד לא תעמוד בנטל. פעם אחת הוא הציל ילדה מטביעה. פיט הקרין סמכות עדינה ומרשימה, שבעטיה סחף אחריו כל מי שפגש, אפילו אנשים מבוגרים. אפילו לואי, שהפך את הזלזול בכל אדם לדת, עשה מה שאמר לו פיט.

לואי העריץ את פיט, שהשגיח עליו ועל אחיותיהם הצעירות, סילביה וּוירג'יניה, כהורה מגונן, ובעצם גדל בצילו. בבגרותה זכרה סילביה שאמה בכתה ואמרה ללואי עד כמה היתה רוצה שידמה יותר לפיט. מה שהרגיז עוד יותר היה ששמו הטוב של פיט היה בחלקו בגדר מיתוס. אמנם ציוניו היו טובים במקצת מציוניו הגרועים של לואי, אבל מנהל בית־הספר חשב שהוא תלמיד מצטיין. בליל הפעמונים המצלצלים, פנס מכוון היטב היה מגלה את רגליו של פיט מתנדנדות מן העץ לצד רגליו של לואי. ולואי לא תמיד היה בן זמפריני היחיד שרץ לאורכה של סמטה ובידיו מזון שזמן קצר לפני כן השתייך לשכנים. אך איש מעולם לא העלה על דעתו לחשוד בפיט.

"פיט מעולם לא נתפס," אמרה סילביה. "ולואי נתפס תמיד."

לואי לא דמה בשום דבר לילדים אחרים. הוא היה ילד חלש, ובשנותיו הראשונות בטורנס היו ריאותיו עדיין חשופות לסכנת דלקת, עד כי בתחרויות ריצה שנערכו בפיקניקים, כל ילדה בעיר יכלה להשיגו. תווי פניו, שאחר כך התאזנו בארשת נעימה, גדלו בקצבים שונים והעניקו לפניו מראה מוזר, כאילו עוצבו על ידי ועדה. אוזניו היו תלויות בצידי ראשו כמו אקדחים בנרתיקיהם, ומעליהן התנחשל שיער שחור שגרם לו סבל. הוא תקף אותו בעזרת מגהץ חם של דודתו מרגי, עטף אותו בגרב משי מדי לילה ומרח עליו כל כך הרבה שמן זית, שזבובים הזדנבו אחריו בדרכו לבית הספר. שום דבר לא עזר.

גם מוצאו האתני לא עזר. בטורנס, בתחילת שנות ה-20, זכו האיטלקים לבוז כה רב, שכאשר הגיעה משפחת זמפריני מחו השכנים על כך בפני מועצת העיר ודרשו להרחיקם. לואי, שידע מעט מאוד אנגלית לפני שהחל ללמוד בבית הספר, לא היה יכול להסתיר את מוצאו. הוא שרד את גן הילדים בעזרת אמו, אבל בכיתה א', כשקילל ילד אחר במילים Brutte bastarde (ממזר מכוער), נכנסו מוריו לפעולה. הם הגדילו את סבלו בכך שהשאירו אותו כיתה.

הוא היה ילד בולט. בריונים שנמשכו למוזרות שלו וקיוו לשמוע ממנו קללות באיטלקית רגמו אותו באבנים, היכו אותו, בעטו בו ולעגו לו. הוא ניסה לשחד אותם בארוחת הצהריים שהביא איתו, אבל הם הציקו לו בכל זאת והשאירו אותו מדמם. היה באפשרותו לברוח מהם ולרוץ או לפרוץ בבכי, אבל הוא סירב לעשות זאת.

"אנשים יכלו להכות אותו מכות רצח," אמרה סילביה, "והוא לא התלונן ולא בכה." הוא רק סוכך בידיו על פניו וספג את המכות.

בתחילת גיל ההתבגרות השתנה לואי. כנער מרוחק וקוצני הסתובב בשולי העיר ויצר קשרי חברות רק עם ילדים פרועים שראו בו מנהיג. הוא החל לפחד מחיידקים ולא הרשה לאיש לגעת באוכל שלו. אף שהיה יכול להיות נער נחמד, הוא היה לעיתים קרובות קולני וקצר רוח. הוא העמיד פני קשוח, אבל התייסר בחשאי. ילדים בדרכם למסיבות היו רואים אותו מתמהמה בחוץ, לא מסוגל לאזור אומץ ולהיכנס.

הוא היה מתוסכל מאי יכולתו להגן על עצמו והחל ללמוד לעשות זאת. אביו לימד אותו להתאמן בעזרת שק אגרוף והכין למענו משקולות אימונים משתי פחיות קפה ממולאות עופרת שחוברו לצינור. בפעם הבאה שבריון התקרב אל לואי, הוא התכופף שמאלה ושיגר את אגרופו הימני היישר לתוך פיו של הנער. הבריון התכווץ, שיניו נשברו, והוא ברח. תחושת הקלילות שחווה לואי בדרך הביתה היתה בלתי נשכחת.

במשך הזמן נהיה אופיו של לואי קשוח, סבלנותו התקצרה וכישוריו השתפרו. הוא הרביץ לנערה. הוא דחף מורה. הוא השליך על שוטר עגבניות רקובות. ילדים שנתקלו בו יצאו מן המפגש בשפתיים נפוחות, ובריונים למדו להתרחק ממנו. פעם אחת הוא מצא את פיט בחצר הקדמית שלהם, עומד להיאבק בנער אחר. שני הנערים החזיקו את אגרופיהם לפני סנטריהם, וכל אחד מהם חיכה שהאחר יהלום.

"לואי לא היה מסוגל לסבול את זה," נזכר פיט. "הוא עמד שם, צעק לי: 'תכניס לו, פיט! תכניס לו!' ובזמן שחיכיתי הוא פתאום הסתובב והכניס לבחור ההוא ישר בבטן. אחר כך הוא ברח!"

אנתוני זמפריני כבר היה חסר אונים. המשטרה הרבתה להגיע אל המרפסת הקדמית שלהם בניסיון להרגיע את לואי. שכנים ציפו להתנצלות מצידו ולפיצוי כספי על נזקים שלואי גרם, ולאנתוני לא היה כסף מיותר. הוא אהב את בנו, אבל כעס על התנהגותו, ולכן הרבה להכותו מכות חזקות. פעם, אחרי שתפס את לואי משתלשל דרך חלון באמצע הלילה, הוא בעט באחוריו בכוח רב שהרים את לואי מן הרצפה. לואי ספג את העונש בשקט, בלי לבכות, ואחר כך חזר על מעשיו, רק כדי להוכיח שהוא יכול לעשות זאת.

לאמו של לואי, לואיז, היתה גישה אחרת. לואי דמה לה כשתי טיפות מים, באופי וגם במראה. כשדחפו אותה, היא החזירה דחיפה; כשמכר לה הקצב נתח בשר גרוע, היא חזרה אליו כשמחבת בידה. כאוהבת מעשי קונדס מרחה קרם על קופסת קרטון והציגה אותה כעוגת יום הולדת לשכנה, שהסכין מייד נתקעה לה. כשאמר לה פיט שישתה את שמן הקיק שלו אם תיתן לו קופסת ממתקים, היא הסכימה, וידאה ששתה אותו ואחר כך נתנה לו קופסת ממתקים ריקה.

"ביקשת רק את הקופסה, מותק," היא אמרה בחיוך, "זה כל מה שיש לי."

היא הבינה את עקשנותו של לואי. פעם אחת, בליל כל הקדושים, היא התחפשה לילד והסתובבה בעיר לבקש "תעלול או ממתק" עם לואי ועם פיט. חבורת ילדים, שחשבה שהיא אחד הבריונים המקומיים, תקפה אותה וניסתה לגנוב את מכנסיה. לואיז זמפריני הקטנה, אם לארבעה, היתה בעיצומה של התכתשות כשעצרו אותה השוטרים.

היא ידעה שאם תעניש את לואי הדבר רק יגרה אותו להתנגדות נוספת, לכן בחרה לואיז במסלול אחר לגמרי במטרה לשפר את התנהגותו: היא עברה בין חבריו ללימודים ובידה פאי תוצרת בית, כדי למצוא לעצמה "מודיע". לבסוף פגשה ילד נעים הליכות בשם יוּ, שכמיהתו לדברי מתיקה בלמה את מעשיו של לואי. לואיז ידעה פתאום כל מה שלואי מתכנן לעשות, וילדיה תהו אם פיתחה תפיסה על־חושית. לואי, שהיה בטוח שסילביה הלשינה עליו, סירב לשבת איתה לאכול ארוחת ערב, והעדיף לאכול את ארוחותיו לבדו מול דלתו הפתוחה של התנור. פעם אחת כעס עליה כל כך ורדף אחריה עד קצה הרחוב. סילביה – שהצליחה לרוץ מהר יותר מלואי בפעם היחידה בחייה – חצתה את הסמטה ונכנסה לצריף העבודה של אביה. לואי אילץ אותה לצאת בכך שהכניס לשם את נחש המחמד שלו, שאורכו 90 סנטימטר. היא נעלה את עצמה אחר כך במכונית המשפחתית ולא יצאה כל אחר הצהריים.

"זה היה עניין של חיים ומוות," אמרה כעבור 75 שנה.

למרות כל מאמציה, לא הצליחה לואיז לשנות את לואי. הוא ברח ושוטט בסביבות סן דייגו ימים שלמים וישן תחת גשרים. הוא ניסה לרכוב על שור צעיר בשדה, הושלך על קצהו המשונן של עץ כרות, וצלע הביתה כשברכו הפצועה חבושה בממחטה. 27 תפרים לא אילפו אותו. הוא היכה ילד אחד חזק כל כך עד כי שבר את אפו. הוא הפך ילד אחר על גבו ומילא את פיו מגבות נייר. הורים אסרו על ילדיהם להתקרב אליו. חקלאי אחד, שהתרגז על מעשי השוד של לואי, טען את רובה הציד שלו בגבישי מלח וירה בו. לואי הרביץ לילד אחד חזק כל כך, השאיר אותו נטול הכרה בתעלה וחשב שהרג אותו. כשראתה לואיז את הדם על אגרופיו של לואי היא פרצה בבכי.

כשעמד לואי להתחיל את לימודיו בבית־הספר התיכון של טורנס, הוא נראה כמו בחור מסוכן ולא כילד ביישן. לאחר התיכון הוא היה אמור להפסיק ללמוד, כי להוריו לא היה כסף ללימודים במכללה. משכורתו של אנתוני נגמרה לפני סוף השבוע, ולואיז נאלצה לאלתֵר ארוחות מחצילים, מחלב, מלחם ישן, מפטריות בר ומארנבות שצדו לואי ופיט בשדות. בגלל ציוניו הנמוכים וחוסר כישורים לא היה ללואי סיכוי לקבל מלגה, ולא היה סביר שיצליח להחזיק מעמד במקום עבודה כלשהו. השפל הגדול הגיע, ושיעור האבטלה התקרב ל-25 אחוז. ללואי לא היו שאיפות ממשיות לעתיד. כשנשאל מה הוא רוצה להיות, ענה "בּוֹקֵר".

בשנות ה-30 היתה אמריקה מוקסמת מן ה"מדע" של השבחת הגזע ומהבטחתו לחזק את המין האנושי על ידי הוצאת "בלתי כשירים" מן המאגר הגנטי. מלבד "רפי השכל", המטורפים והפושעים, כללה רשימת ה"בלתי כשירים" גם נשים שקיימו יחסי מין מחוץ לנישואים (מעשה שהעיד על מחלת נפש), יתומים, נכים, עניים, חסרי בית, חולי נפילה, מאוננים, עיוורים, חירשים, אלכוהוליסטים, ונערות שאיברי המין שלהן היו גדולים במיוחד. כמה "מדענים" המליצו על המתת חסד, ובבתי־חולים לחולי נפש הדבר בוצע בעשרות בני־אדם באמצעות "הזנחה קטלנית" או באמצעות רצח פשוט. בבית־חולים לחולי נפש באילינוי קיבלו חולים חדשים חלב נגוע בשחפת, מתוך אמונה שרק "בלתי כשירים" ימותו, ואכן מתו רק ארבעה מכל עשרה חולים ששתו את המשקה הנגוע.

אמצעי מקובל יותר להשבחה גנטית היה עיקור, שנכפה על נשמות אבודות רבות שעקב התנהגות גרועה או חוסר מזל נפלו לידי השלטונות. עד 1930, כשהחל לואי את תקופת ההתבגרות שלו, התלהבה קליפורניה מהשבחת הגזע, ובסך הכול עיקרה כ-20 אלף בני־אדם.

בנעוריו המוקדמים של לואי, אירוע שאירע בטורנס הביא את המציאות הביתה. ילד מן השכונה של לואי נמצא רפה שכל, אושפז ובקושי ניצל מעיקור הודות למאמץ משפטי נחוש של הוריו, במימון השכנים. הילד קיבל אחר כך שיעורים פרטיים מאחיותיו של לואי והשיג ציונים טובים. לואי עמד תמיד כפסע מכליאה במוסד לעבריינים צעירים או בבית־הסוהר, וכעושה צרות סדרתי, תלמיד כושל ואיטלקי חשוד השתייך לסוג הפושעים שמשביחי הגזע רצו לדלל. כשהבין פתאום במה הוא מסתכן, הוא הזדעזע קשות.

האדם שהפך לואי להיות לא תאם את זהותו האמיתית. הוא עשה מאמצים מהוססים כדי להתחבר לזולת. הוא קירצף את רצפת המטבח כדי להפתיע את אמו, אבל היא הניחה שפיט עשה זאת. כשהיה אביו מחוץ לעיר עשה לואי טיפול כללי למנוע של המכונית המשפחתית, מסוג מרמון רוזוולט סטרייט 8. הוא אפה עוגיות וחילק אותן. כשאמו גירשה אותו מן המטבח כי עייפה מהבלגן, הוא החל לאפות בבית של אחד השכנים. הוא חילק כמעט כל מה שגנב.

"היה לו לב רחב," אמר פיט. "לואי היה מוכן לתת הכול – מה שהיה שלו וגם מה שלא."

כל ניסיון שעשה להשתפר הסתיים במפח נפש. הוא הסתתר, קרא את ספריו של זֵיין גְרֵיי ורצה להיות אחת הדמויות בהם – אדם רוכב על סוסו באזור הסְפר, מנותק מן העולם. הוא אהב מערבונים בקולנוע, בהה בנופים ואיבד את חוט העלילה. לפעמים היה לוקח את כלי מיטתו לחצר כדי לישון לבדו. בלילות אחרים שכב ער במיטה, תחת תמונות של תום מיקס הבוקֵר וסוס הפלא שלו טוני, והרגיש לכוד בגלל דבר שממנו לא הצליח להשתחרר.

מחדר השינה האחורי היה אפשר לשמוע רכבות חולפות. כששכב לצד אחיו הישֵן, הקשיב לקולן השקט, ההולך וגובר ושוב נחלש, ואחריו לשריקה המזמינה אשר מייד נעלמת. הקולות העלו צמרמורת בגופו. אבוד בכמיהותיו דמיין לואי את עצמו ברכבת, מתגלגל לארץ שלא ראה, קטֵן, מתרחק ולבסוף נעלם.

בלתי שביר מאת לורה הילנברנד, מאנגלית: נורית לוינסון, הוצאת מודן, שנת 2012, 480 עמודים