תחת שמי האש מאת ורוניקה רוסי / מסע של גילוי עצמי, הישרדות ורומנטיקה, ראשון בטרילוגיה חדשה לנוער

יש מיליון דרכים למות אבל רק דרך אחת להישאר בחיים… "תחת שמי האש" הוא הספר הראשון בטרילוגית פנטזיה חדשה לנוער מאת הסופרת הצעירה ורוניקה רוסי, שזכה להצלחה ברחבי העולם ולשבחי הביקורת. אולפני האחים ורנר כבר רכשו את זכויות ההסרטה והספר עצמו תורגם ומופץ לכ- 25 ארצות. גיבורי הטרילוגיה הם אריה ופרי, שני בני נוער משני עולמות שונים, שיצאו יחד למסע של גילוי עצמי, הישרדות ורומנטיקה. 

אַרְיָה, זמרת מחוננת בת 17, חיה במושבה חלום. כל אחד מהתושבים של חלום מרכיב את העין, ישות טכנולוגית שמאפשרת להם לחיות בעולמות וירטואליים מלאי עניין ושעשועים. אך כשאמה המדענית נעלמת יום אחד, אריה מחליטה לצאת אל העולם האמיתי שמחוץ לקירות המושבה כדי לגלות מה עלה בגורלה.

פֵּרי הוא נער חיצוני. הוא חי בעולם האמיתי, תחת שמים של אֶתֶר, הממטירים סופות אש קטלניות. פרי הוא שרירי ומחוספס אך גם ניחן ביכולת מפליאה לרחרח את אופיו, מחשבותיו ורגשותיו של כל אדם. שם, בעולם האמיתי הקשוח והסוער, תחת שמי האש, אריה ופרי נפגשים – ומתחילים במסעם הארוך.

ורוניקה ריסי נולדה בברזיל ומתגוררת כיום בצפון קליפורניה עם בעלה ושני ילדיה, למדה באוניברסיטה לאמנויות של קליפורניה. הספר השני בטרילוגיה Through the never night צפוי להתפרסם בשנת 2013.

 

לצפייה בראיונות עם ורוניקה ריסי על הספר:

 http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=_Chymp1KfE0

 

http://www.youtube.com/watch?v=d2yeMxPrNwY&feature=relmfu

 

"המעריצים של משחקי הרעב יריעו לסדרה החדשה הזאת"  Booklist

"יצירת מופת בלתי-נשכחת ומעוררת השראה" The Examiner

"כובש את הלב ואת הדמיון" Seventeen

 

 

פרק ראשון מתוך תחת שמי האש

אַריָה

פרק 1

 

הם קראו לָעולם שמעבר לקירות המושבה "סדנת המוות". היו בו מיליון דרכים למות. אַריָה לא חשבה שתתקרב אליו כל כך. היא נשכה את שפתיה ונעצה עיניים בדלת הפלדה הכבדה שמולה. על הצג נכתב באותיות אדומות זוהרות חקלאות 6 — אין כניסה.

חק־6 היא רק כיפת תחזוקה, הזכירה אריָה לעצמה. עשרות כיפות סיפקו לחלום מזון, מים, חמצן – כל מה שדרוש לעיר סגורה. חק־6 נפגעה לא מזמן בסופה, אבל הנזק היה כנראה מזערי. כנראה.

"אולי כדאי שנחזור," אמרה פֵּייזלי. היא עמדה ליד אריָה במִנעל האוויר ומוללה באי־שקט קווצת שיער אדמוני וארוך.

שלושת הבנים רכנו לעבר לוח הבקרה שליד הדלת והקלידו את הקוד כדי שיוכלו לצאת בלי להפעיל את האזעקה. אריָה ניסתה להתעלם מהמאבק המתמשך.

"בחייך, פֵּייזלי. מה כבר יכול לקרות?"

אריָה התכוונה להתבדח, אבל קולה נשמע גבוה מדי ולכן גם צחקה. הצחוק נשמע קצת היסטרי.

"מה כבר יכול לקרות לנו בכיפה פגומה?" פייזלי ספרה על אצבעותיה הדקות. "העור שלנו יכול להירקב ולהתקלף. אנחנו יכולים להינעל בחוץ. נהפוך לסטייק אנושי בסופת אֶתֶר. ואז הקניבלים יאכלו אותנו לארוחת בוקר."

"זה רק עוד חלק של חלום," אמרה אריָה.

"חלק מחוץ לתחום."

"פֵּייז, את לא חייבת לבוא."

"גם את לא," אמרה פייזלי, אבל היא טעתה.

בחמשת הימים האחרונים לא הפסיקה אריָה לדאוג לאמה. למה לא יצרה קשר? לוּמינה מעולם לא החמיצה את הביקור היומי שלהן, גם כשהיתה שקועה במחקרה הרפואי. אם אריָה רצתה תשובות היה עליה להיכנס לכיפה הזו.

"בפעם המאה — רגע, בפעם האלף — חק־6 לא מסוכנת," אמר סוֹרְן בלי להתיק את מבטו מלוח הבקרה. "אתם חושבים שאני רוצה למות הלילה?"

הוא צדק. סורן אהב את עצמו יותר מדי ולא היה מסכן את חייו. מבטה של אריָה נח על גבו השרירי. סורן היה בנו של אחראי הביטחון של חלום. הבשר שעל עצמותיו הצביע על ייחוסו. הוא אפילו היה שזוף, שדרוג מגוחך בהתחשב בכך שאיש מהם מעולם לא ראה אור שמש. הוא גם היה גאון בפיצוח צפנים.

בֵּיין ואֵקוֹ עמדו לידו והסתכלו. האחים הלכו אחר סורן לכל מקום. בדרך כלל היו לו מאות מעריצים, אבל זה היה בַממלכות. הערב עמדו רק חמישתם במנעל האוויר הצפוף. רק חמישתם עברו על החוק.

סורן הזדקף בחיוך שחצני. "אני אצטרך לדבר עם אבא שלי על נוהלי הביטחון שלו."

"הצלחת?" שאלה אריָה.

סורן משך בכתפיו. "היה לך ספק? ועכשיו לחלק הכי טוב. הגיע הזמן להתנתק."

"רגע," אמרה פייזלי. "חשבתי שרק תשבש את העיניים שלנו."

"שיבשתי אותן, אבל זה לא ייתן לנו מספיק זמן. אנחנו צריכים להתנתק."

אצבעה של אריָה רפרפה על העין שלה. היא תמיד הרכיבה את המכשיר השקוף על עינה השמאלית והוא תמיד דלק. העין לקחה אותם לַממלכות, החללים הווירטואליים שבהם העבירו את מרבית זמנם.

"כֵּיילֶבּ יהרוג אותנו אם לא נחזור בקרוב," אמרה פייזלי.

אריָה גלגלה את עיניה. "אח שלך והערבים שהוא מארגן!" היא בדרך כלל יצאה להסתובב בממלכות עם פייזלי ועם אחיה הגדול, כיילב, מהמקום החביב עליהם באולם דוֹר־2. בחודש האחרון תכנן כיילב את הערבים שלהם סביב נושא מסוים. נושא הערב היה משחק "חבר־אוכל־חבר", והוא התחיל בממלכה רומאית שבה זללו צלי של חזיר בר וקדירת לובסטרים. אחר כך עברו להאכלת מינוטאור בממלכה מיתולוגית. "אני פשוט שמחה שהלכנו לפני שהגיעו דגי הפיראנה."

הודות לעין שלה זכתה אריָה לביקורים יומיים של אמה, שנסעה לצורכי מחקרה לעונג, מושבה אחרת במרחק של מאות קילומטרים. המרחק מעולם לא נראה משמעותי עד לפני חמישה ימים, כשהקשר עם עונג ניתק.

"כמה זמן אנחנו מתכננים להישאר בחוץ?" שאלה אריָה. היא היתה צריכה רק כמה דקות לבד עם סורן. מספיק זמן כדי לשאול אותו על עונג.

חיוך התפשט על פניו של בֵּיין. "מספיק זמן כדי לעשות חיים בעולם האמיתי!"

אקו סילק את השיער מעיניו. "מספיק זמן כדי לעשות חיים בגוף האמיתי!"

שמו של אקו היה תיאו, אבל מעטים זכרו זאת. הכינוי אקו, הד, התאים לו כמו כפפה ליד.

"אנחנו יכולים להתנתק לשעה." סורן קרץ אליה. "אבל אל תדאגי, אני כבר אדליק אותך אחר כך."

אריָה אילצה את עצמה לצחוק בקול צרוד ופלרטטני. "חסר לך שלא."

פייזלי העיפה לעברה מבט חשדני. היא לא ידעה על תוכניתה של אריָה. משהו קרה לעונג, ואריָה ידעה שסורן יוכל להשיג את המידע מאביו.

סורן נענע את כתפיו העבות כמו מתאגרף שנכנס לזירה. "על החיים ועל המוות, 'תקלות'. תחזיקו חזק. אנחנו מתנתקים בעוד שלוש, שתיים – "

אריָה נחרדה מצלצול חד שבקע מעומק אוזניה. קיר אדום התרסק לתוך שדה הראייה שלה. דקירות כאב לוהטות ננעצו בעינה השמאלית ואחר כך התפשטו בכל קרקפתה. הן התקבצו בבסיס גולגולתה, זרמו במורד שדרתה והתנפצו באיבריה. היא שמעה את אחד הבנים מקלל בהקלה. הקיר האדום נעלם באותה המהירות שבה הופיע.

היא מצמצה כמה פעמים, מבולבלת. האִיקונים של הממלכות האהובות עליה נעלמו. ההודעות הממתינות ומבזקי החדשות בחלקו התחתון של צג העין שלה נעלמו גם הם והותירו רק את דלת מנעל האוויר, שנראתה עמומה, נגלית מאחורי קרום עדין. היא השפילה את מבטה אל נעליה האפורות. אפור בינוני. גוון שכיסה כמעט כל משטח בְחלום. איך יכול צבע אפור להיראות כה נטול חיים?

תחושת בדידות השתלטה עליה למרות השהות בחדר הקטן והצפוף. היא התקשתה להאמין שפעם אנשים חיו כך והסתפקו במציאות בלבד. פראי האדם בחוץ עדיין חיים כך.

"זה פעל," אמר סורן. "אנחנו מנותקים! אנחנו רק בשר ודם!"

בֵּיין ניתר במקומו. "אנחנו כמו הפראים!"

"אנחנו פראים!" צרח אקו. "אנחנו חיצוניים!"

פייזלי המשיכה למצמץ שוב ושוב. אריָה רצתה להרגיע אותה, אבל לא הצליחה להתרכז כשבֵּיין ואקו צרחו סביבה בחלל הקטן.

סורן סובב בריח ידני על הדלת. לחץ האוויר במִנעל השתחרר בשריקה מהירה ובמשב אוויר קריר. אריָה השפילה את מבטה ונדהמה למראה ידה של פייזלי הלופתת את שלה. היתה לה רק שנייה לעכל את העובדה שלא נגעה באיש במשך חודשים, מאז עזבה אמה, ואז פתח סורן את הדלת.

"סוף־סוף חופש," אמר ונכנס לחשכה.

בקרן האור שבקעה ממִנעל האוויר ראתה אריָה את אותן רצפות חלקות שהיו בכל מקום בחלום, אבל כאן היו מכוסות בשכבת אבק. טביעות רגליו של סורן סימנו נתיב לתוך האפלה.

מה אם הכיפה לא היתה בטוחה? מה אם חק־6 שורצת סכנות חיצוניות? מיליון מיתות בסדנת המוות. מיליון מחלות עלולות לרחף באוויר שחלף על לחייה. לפתע הרגישה שהנשימה כמוה כהתאבדות.

אריָה שמעה צפצופי מקלדת מכיוונו של סורן. עקבות אור הבהבו בלִוויית סדרה של נקישות רמות. חלל גדול הופיע. שורות של גידולים השתרעו ישרות כמו פסים. למעלה על התקרה נמתחה רשת של צינורות וקורות. היא לא ראתה שום חור פעור או סימן אחר להרס. הכיפה פשוט נראתה מוזנחת בגלל רצפותיה המלוכלכות ודממתה המדכאת.

סורן קפץ מול הדלת ונשען על המשקוף.

"תהרגו אותי אם זה לא יהיה הלילה הכי אדיר בחיים שלכם."

המזון גדל בסוללות פלסטיק שהגיעו עד למותניהם. שורות־שורות של פירות וירקות נרקבים השתרעו סביבה בקווים אינסופיים. כמו כל דבר במושבה, עיצובם הגנטי נועד ליעילות. לא היו להם עלים והם גדלו בלי קרקע ועם מעט מים.

אריָה קטפה אפרסק מצומק ונרתעה מהקלות שבה פצעה את בשרו הרך. בממלכות עדיין גידלו מזון, או העמידו פנים שגידלו אותו בצורה וירטואלית, בחוות עם אסמים אדומים ובשדות מתחת לשמים שטופי שמש. היא זכרה את הסיסמה החדשה ביותר של העין: טוב יותר מהדבר האמיתי. במקרה הזה זה היה נכון. האוכל האמיתי בחק־6 נראה כמו זקֵנים לפני טיפולים נגד הזדקנות.

בעשר הדקות הראשונות רדפו הנערים זה אחר זה במעברים וקפצו מעל שורות הגידולים. זה הפך למשחק שסורן קרא לו "כַּדוּרָקוּב", שבו זרקו זה על זה תוצרת חקלאית. אריָה שיחקה זמן־מה, אבל סורן לא הפסיק לכוון אליה וזרק חזק מדי.

היא תפסה מחסה עם פייזלי והסתתרה מאחורי אחת השורות, ואז שב סורן ושינה את המשחק. הוא העמיד את בֵּיין ואת אקו אל הקיר כמו בהוצאה להורג והפציץ את האחים באשכוליות. הם סתם עמדו להם וצחקו.

"די עם הפירות!" צרח בֵּיין. "אנחנו מוכנים לדבר!"

אקו הרים ידיים כמו בֵּיין. "אנחנו נכנעים, מרטש־פירות! אנחנו מוכנים לדבר!"

אנשים תמיד עשו מה שסורן רצה. היתה לו עדיפות בכל הממלכות הכי טובות. אפילו קראו על שמו ממלכה, "סורן 18". אביו של סורן יצר אותה לפני חודש, לכבוד יום הולדתו השמונה־עשר. להקת "בקבוקים ירוקים נטויים" ערכה מופע מיוחד. בשיר האחרון הוצף האצטדיון במי ים. כולם החליפו את צורתם לבתולות ים ולבני ים. אפילו בממלכות, שם הכול היה אפשרי, זאת היתה מסיבה מדהימה. היא התחילה את שיגעון המופעים מתחת למים. סורן גרם לסנפירי זנב להיראות סקסיים.

אריָה בלתה איתו אחרי הלימודים רק לעתים רחוקות. סורן שלט בממלכות הספורט והלחימה. מקומות שבהם היה אפשר להתחרות ולקבל דירוג. אריָה בדרך כלל הסתובבה בממלכות האמנות והמוזיקה עם פייזלי ועם כיילב.

"תראו את הדבר המלוכלך הזה," אמרה פייזלי ושפשפה לכלוך כתום על מכנסיה. "הוא לא יורד."

"זה נקרא כתם," אמרה אריָה.

"לְמה צריך כתמים?"

"לא צריך. לכן אין כתמים בממלכות." אריָה בחנה את חברתה הטובה. פניה של פייזלי היו מכווצות, וגבתה חפפה את קצה העין שלה. "את בסדר?"

פייזלי נופפה באצבעותיה מול העין שלה. "אני שונאת את זה. אין כלום, את מבינה? איפה כולם? ולמה אני נשמעת כל כך מדוּמָה?"

"כמו כולנו. כאילו בלענו מֶגָפוֹן."

פייזלי הרימה את גבתה. "מה?"

"מין קונוס שהגביר לאנשים את הקול שלהם. לפני המיקרופונים."

"זה נשמע כמו מֶגָה־נסיגה," אמרה פייזלי. היא התרוצצה ונעמדה מול אריָה. "את מתכוונת לספר לי מה קורה? למה אנחנו עם סורן?"

עכשיו, לאחר שהתנתקו, הבינה אריָה שהיא יכולה לספר לפייזלי למה פלרטטה עם סורן. "אני צריכה לברר מה קורה עם לומינה. אני יודעת שסורן יכול להשיג מידע מאבא שלו. אולי הוא כבר יודע משהו."

הבעתה של פייזלי התרככה. "הקשר בטח נפל. את תשמעי ממנה בקרוב."

"הקשר אף פעם לא התנתק ליותר מכמה שעות. זה אף פעם לא נמשך כל כך הרבה זמן."

פייזלי נאנחה ונשענה לאחור על סוללת הפלסטיק. "לא האמנתי כששרת לו בערב ההוא. והיית צריכה לראות את כיילב. הוא חשב שפרצת לארון התרופות של אמא שלך."

אריָה חייכה. בדרך כלל שמרה את קולה לעצמה, משהו שנועד רק לה ולאמה. אבל לפני כמה ערבים אילצה את עצמה לשיר לסורן בלדה לוהטת בממלכת קברט. בתוך כמה דקות היתה הממלכה בתפוסה מלאה ומאות אנשים חיכו לשמוע אותה שרה שוב. אריָה הלכה. ובדיוק כפי שקיוותה, סורן לא הפסיק לרדוף אחריה מאז. כשהציע את הרעיון לערב הזה, היא קפצה על ההזדמנות.

"רציתי שהוא יתעניין בי." היא העיפה גרעין מבִּרכּהּ. "אני אדבר איתו ברגע שהוא יפסיק את מלחמת הפירות. אחר כך נצא מכאן."

"בואי נשכנע אותו להפסיק עכשיו. נגיד לו שמשעמם לנו… וזה נכון."

"לא, פֵּייז," אמרה אריָה. לא היה אפשר ללחוץ על סורן לעשות משהו. "אני אטפל בזה."

סורן דילג מעל שורת הגידולים מולן והבהיל את שתיהן. הוא החזיק אבוקדו וזרועו נטתה לאחור. בגדיו האפורים היו מכוסים בכתמים גדולים של מיץ ושל פרי. "מה קרה? למה אתן יושבות פה סתם ככה?"

"ה'כדורקוב' משעמם," אמרה פייזלי.

אריָה עיוותה את פניה וחיכתה לתגובתו של סורן. הוא שילב את זרועותיו ולסתו נעה מצד לצד כשנעץ בהן מבטים.

"אז אולי כדאי שתלכי. רגע. אה, כמעט שכחתי. את לא יכולה ללכת. תצטרכי כנראה להישאר ולהשתעמם, פייזלי."

אריָה העיפה מבט בדלת מנעל האוויר. מתי סגר אותה? היא הבינה פתאום שהוא מחזיק בכל הקודים לפתיחת הדלת ולאתחול העיניים שלהם. "אתה לא יכול לכלוא אותנו כאן, סורן."

"מעשים לפני תגובות."

"על מה הוא מדבר?" שאלה פייזלי.

"סורן! בוא הנה," קרא בֵּיין. "אתה צריך לראות את זה!"

"גבירותי. זקוקים לי במקום אחר."

הוא זרק את האבוקדו באוויר ורץ. אריָה תפסה את האבוקדו בלי לחשוב. הוא נבקע בידה והפך לעיסה ירוקה וחלקלקה.

"הוא מתכוון שכבר מאוחר מדי, פייז. הוא כבר נעל אותנו בחוץ."

אריָה בדקה בכל זאת את דלת מנעל האוויר. הלוח לא הגיב. היא בהתה במתג החירום האדום. הוא היה מחובר ישירות למחשב המרכזי. אם תיגע בו, יבואו שומרי חלום לעזור להם. אבל אז גם יענישו אותם על כך שיצאו החוצה וקרוב לוודאי גם ישללו את זכויותיהם בממלכות. והיא תאבד כל סיכוי לדבר עם סורן על אמה.

"נישאר עוד קצת. הם חייבים לחזור בקרוב."

פייזלי הסיטה את שערה מעבר לכתפה. "טוב. אבל אני יכולה להחזיק לך שוב את היד? ככה אני מרגישה כאילו אני בממלכות."

אריָה בהתה בידה המושטת של חברתה הטובה. אצבעותיה של פייזלי פרפרו קלות. אריָה אחזה בידה אבל נלחמה בדחף להירתע כשהלכו יחד לקצה המרוחק של הכיפה. שם עברו שלושת הבנים בפתח של דלת שאריָה לא הבחינה בה קודם לכן. עוד סדרת אורות נדלקו בנקישה. לרגע תהתה אריָה אם העין שלה הופעלה מחדש והיא בעצם רואה את אחת הממלכות. לעיניהם התגלה יער יפהפה וירוק. היא הרימה את מבטה וראתה מעל צמרות העצים את התקרה הלבנה המוכרת המרושתת במבוך של מנורות וצינורות. היא תפסה שזאת חממה גדולה.

"מצאתי אותה," אמר בֵּיין. "אני גדול, או מה?"

אֵקוֹ הטה את ראשו ועיניו התגלו מבעד לשערו הפרוע. "גדול, אחי. זה לא אמיתי. זאת אומרת, זה ממש אמיתי. זאפּ, אתה יודע למה אני מתכוון."

שניהם הביטו בסורן. "מושלם," אמר סורן במבט מרוכז. הוא פשט את חולצתו, השליך אותה ורץ ליער. כעבור רגע עשו זאת גם בֵּיין ואקו.

"אנחנו לא נכנסות, נכון?" שאלה פייזלי.

"לא ככה."

"אריָה, בחייך."

"פּייז, תראי את המקום הזה." מילא פירות רקובים, אבל יער היה פיתוי אמיתי. "אנחנו חייבות לראות את זה."

מתחת לעצים היה קריר וחשוך יותר. אריָה העבירה את ידה הפנויה על גזעי העצים ומיששה את המרקם המחוספס. קליפת עץ מדומה לא היתה נאחזת בעורה כאילו היא עומדת לנשוך אותו. היא מעכה בכף ידה עלה יבש ויצרה פירורים חדים. היא בהתה בדפוסי העלים והענפים שמעליה, ודמיינה שאם ישתתקו הנערים אולי תשמע את נשימת העצים.

היא הלכה בעקבות סורן לעומק היער, חיפשה הזדמנות לדבר איתו וניסתה להתעלם מחמימותה הלחה של ידה של פייזלי. היא ופייזלי החזיקו ידיים בעבר בממלכות, שם היה אפשר לגעת. אבל שם זה היה רך ועדין יותר, לא כמו האחיזה המגבילה שהרגישה עכשיו.

הנערים רדפו זה אחר זה ביער. הם מצאו מקלות שנשאו כמו חניתות, ומרחו אדמה על פניהם ועל חזותיהם. הם העמידו פני פראים, כמו פראי האדם שחיו בחוץ.

"סורן!" קראה אריָה כשחלף על פניה בריצה. הוא נעצר כשחנית בידו ונשף לעברה כנחש. היא נרתעה לאחור. סורן צחק וברח.

פייזלי משכה בידה כדי שתעצור. "הם מפחידים אותי."

"אני יודעת. הם תמיד מפחידים נורא."

"לא הבנים. העצים. אני מרגישה שהם הולכים ליפול עלינו."

אריָה הרימה את מבטה. אמנם היער הזה היה שונה, אבל היא לא חשבה על כך. "טוב. נלך לחכות ליד מִנעל האוויר," אמרה והחלה לחזור על עקבותיה. כעבור כמה דקות שמה לב שהגיעו לקרחת יער שכבר חלפו לידה. היא כמעט צחקה מהמצב הבלתי־נתפס הזה. הן הלכו לאיבוד ביער. היא הרפתה מידה של פייזלי וניגבה את כף ידה במכנסיה.

"אנחנו הולכות במעגלים. בואי נחכה פה עד שהבנים יעברו. אל תדאגי, פּייז. אנחנו עדיין בחלום. את רואה?" היא הצביעה למעלה, על התקרה מבעד לעלים, ואז התחרטה שעשתה את זה. האורות למעלה התעמעמו, הבהבו לרגע ואז שבו והאירו.

"תגידי לי שזה לא קרה עכשיו!" אמרה פייזלי.

"אנחנו הולכות. זה היה רעיון טיפשי." זה היה החלק שניזוק בחק־6?

"בֵּיין! בוא הנה!" צרח סורן. אריָה הסתובבה וראתה בחטף את גופו השזוף רץ בין העצים. היא נשכה את שפתיה. זאת היתה ההזדמנות שלה. היא תוכל לדבר איתו עכשיו אם תמהר. אם תשאיר שם את פייזלי לבדה.

פייזלי חייכה אליה חיוך רוטט. "לכי, אריָה. דברי איתו. אבל תחזרי מהר."

"אני מבטיחה."

היא מצאה את סורן מרים ערמת ענפים.

"אנחנו הולכים לעשות מדורה," אמר.

אריָה קפאה במקומה. "אתה צוחק. לא באמת… נכון?"

"אנחנו חיצוניים. חיצוניים עושים מדורות."

"אבל אנחנו עוד בפנים. אתה לא יכול, סורן. זאת לא ממלכה."

"בדיוק. זאת ההזדמנות שלנו לראות את הדבר האמיתי."

"סורן, זה אסור." האש בממלכות היתה אדוות אור כתום־צהוב שפלטה חום עדין. אבל היא ידעה מִשָנים של תרגילי בטיחות במושבה שאש אמיתית ודאי שונה. "אתה תזהם את האוויר שלנו. אתה תשרוף את חלום —"

סורן התקרב אליה והיא השתתקה. מים נקוו על מצחו בטיפות. הם יצרו עקבות ברורים בבוץ שעל פניו ועל חזהו. הוא הזיע. אריָה לא ראתה זיעה מימיה.

הוא גחן אליה. "אני יכול לעשות פה כל מה שאני רוצה. הכול."

"אני יודעת. כולנו יכולים. נכון?"

סורן השתתק לרגע. "נכון."

זה היה הרגע. ההזדמנות שלה. היא בררה את דבריה בזהירות. "אתה יודע דברים, לא? כמו הקודים שאיתם יצאנו… דברים שאנחנו לא אמורים לדעת?"

"בטח."

אריָה חייכה וחמקה סביב הענפים שבזרועותיו. היא התרוממה על בהונותיה והזמינה אותו ללחוש. "נו, ספר לי סוד. ספר לי משהו שאנחנו לא אמורים לדעת."

"כמו מה?"

האורות שבו והבהבו. לבה של אריָה זינק בחזהּ. "ספר לי מה קורה עם עונג," אמרה והשתדלה להישמע אגבית.

סורן נסוג לאחור. הוא הניד לאט את ראשו ועיניו הצטמצמו. "את רוצה לדעת על אמא שלך, נכון? בגלל זה באת הנה? עבדת עלי?"

אריָה לא יכלה לשקר עוד. "רק תגיד לי למה הקשר עוד לא חזר. אני צריכה לדעת אם היא בסדר."

מבטו של סורן נח על פיה. "אולי אתן לך לשכנע אותי אחר כך," אמר. אחר כך הזדקף והגביה את ערמת הענפים. "כרגע אני מגלה את האש."

אריָה חזרה במהירות לקרחת היער לחפש את פייזלי. היא מצאה שם גם את בֵּיין ואת אקו. האחים ערמו ענפים ועלים במרכז הקרחת. פייזלי רצה לאריָה ברגע שראתה אותה.

"הם עושים את זה מאז שהלכת. הם מנסים לעשות מדורה."

"אני יודעת. בואי נלך." ששת אלפים אנשים חיו בחלום. היא לא התכוונה להרשות לסורן לסכן הכול.

אריָה שמעה רעש של מקלות נופלים ממש לפני שמשהו פגע בכתפה. היא צעקה וסורן סובב אותה כך שתעמוד מולו.

"אף אחד לא הולך. חשבתי שהבהרתי את זה."

היא בהתה ביד שעל כתפה וחשה איך ברכיה פקות. "עזוב אותי, סורן. אנחנו לא מסתבכות בזה."

"מאוחר מדי." אצבעותיו התחפרו בכתפה. גל הלם של כאב התפשט בזרועה והיא התנשפה. בֵּיין שמט את הענף הגדול שגרר והביט לעברם. אקו נעצר באמצע ההליכה ועיניו נקרעו לרווחה, פרועות. עורם החזיר את האור. גם הם הזיעו.

"אם תלכי," אמר סורן, "אגיד לאבא שלי שזה היה רעיון שלך. העיניים שלנו מכובות אז זאת תהיה המילה שלך מול המילה שלי. למי את חושבת שהוא יאמין?"

"אתה משוגע."

סורן הרפה ממנה. "תשתקי ותשבי." הוא גיחך. "ותיהני מהמופע."

אריָה ישבה עם פייזלי בקצה קו העצים ונלחמה בדחף לעסות את כתפה הכואבת. בממלכות כאב לך אם נפלת מסוס. גם אם סובבת את הקרסול. אבל הכאב היה רק אפקט שהוזלף כדי להמריץ את הריגוש. הם לא יכלו להיפגע באמת בממלכות. הפעם זה היה שונה. כאילו אין לכאב גבול. כאילו הוא יימשך לנצח.

בֵּיין ואקו הלכו ליער וחזרו כמה פעמים, והביאו איתם ענפים ועלים מלוא הזרוע. סורן הנחה אותם לשים עוד פה, עוד שם, והזיעה נטפה במורד אפו. אריָה הסתכלה על האורות. לפחות הם החזיקו מעמד.

היא לא האמינה שהניחה לעצמה — ולפייזלי — להיגרר למצב הזה. היא ידעה שהכניסה לחק־6 מסוכנת, אבל לא ציפתה לזה. היא לא התכוונה להיות חלק מהחבורה של סורן, אף על פי שהוא תמיד עניין אותה. אריָה אהבה לחפש את הבקיעים בתדמיתו. האופן שבו צפה באנשים כשצחקו כאילו לא הבין מהו צחוק. האופן שבו התעקלה שפתו העליונה אחרי שאמר משהו שנראה לו שנון במיוחד. האופן שבו הציץ לפעמים לעברה כאילו ידע שהיא לא משוכנעת.

עכשיו הבינה מה סקרן אותה. מבעד לבקיעים האלה הציץ מישהו אחר. וכאן, מחוץ לעינם הצופייה של שומרי חלום, הוא היה חופשי להתנהג בטבעיות.

"אני אוציא אותנו מכאן," לחשה אריָה.

דמעות נקוו בעינה החשופה של פייזלי. "ששש. הוא ישמע אותך."

אריָה הבחינה בעלים הפריכים המתפצחים מתחתיה ותהתה מתי השקו את העצים בפעם האחרונה. היא ראתה איך הערמה צומחת לגובה של שלושים סנטימטר, ואז לשישים. לבסוף, כשהגיעה הערמה כמעט לגובה מטר, הכריז סורן שהיא מוכנה.

הוא שלח יד לנעלו ושלף ממנה סוללה וחוט מתכת והושיט אותם לבֵּיין.

אריָה לא האמינה למראה עיניה. "תכננת את זה? באת הנה כדי להבעיר אש?"

סורן חייך אליה ושפתו העליונה התעקלה. "תכננתי עוד דברים."

אריָה החניקה התנשפות. הוא לא רציני. הוא רק ניסה להפחיד אותה מפני שהיא השלתה אותו, אבל לא היתה לה ברירה.

הנערים הצטופפו יחד, וסורן מלמל, "תנסה ככה," ו"בצד השני, טמבל," ו"תן לי לעשות את זה ודי," עד שהם זינקו לאחור והתרחקו מהלהבה שעלתה מהעלים.

"אוי, זאפ!" צרחו הנערים כאיש אחד. "אש!"

 

 

תחת שמי האש מאת ורוניקה רוסי, מאנגלית: אסנת הדר, ידיעות ספרים – סדרת פרוזה עשרה, שנת 2012, 391 עמ'.