ביקור בית עם הסופר עוזי זק: "מכאן ולא מכאן"

בספרו המפתיע, המשעשע, המזעזע, מושך עוזי זק בתנופה את השטיח מתחת לכל מוסכמות היסוד של האתוס הישראלי הרשמי. זהו סיפורו של ארי פלד, נער תל אביבי בן 16, בשנת 1961, שלפתע נשמטת הקרקע גם מתחת לרגליו, מסיבות מדהימות ובלתי צפויות, לאחר שאחיו שנספה בשואה מתפרץ לחייו והופך אותם על פיהם עוד יותר. הספר, המשקף בין היתר את תחילת ההתדרדרות של החברה הישראלית, יעורר בוודאי תדהמה והתנגדות, לצד הזדהות, פרצי צחוק פרוע, ומעל הכל: נוסטלגיה וגעגוע.

עו"ד עוזי זק, נולד וגדל בתל אביב, באזור חסמב"ה, גלידה מונטנה, גן החיות וחוף גורדון. בהמשך דרכו המקצועית הפך למנכ"ל ויו"ר בחברות ציבוריות ופרטיות, ישראליות וזרות. מכאן ולא מכאן הוא ספר הביכורים שלו.

"כמי שהכרונולוגיה ונסיבות המקום והזמן הציבו אותי ב"נקודת התפר" בין העולם הגלותי-אשכנזי "משם", לבין העולם הצברי האולטימטיבי בו גדלתי, הרגשתי צורך, כמעט חובה, להעלות על הכתב את הצדדים הכיפיים, הנפלאים והאיומים של הבועה הצברית-אשכנזית –ישראלית התל אביבית, בלי להתחנף, להצטדק או לעגל פינות. ככה היינו", אומר עוזי זק.

 

ברשותו של עוזי זק נימצא האוסף היחיד והבלעדי של סימני אש של ארץ ישראל. אלו אותם שלטים של חברות ביטוח שהוא אוסף כבר 35 שנה, תחום שהתחיל לאסוף בהמשך לעבודתו כסוכן ביטוח. עוזי מספר, שנמצאו בארץ כ-50 סימני אש שונים, חלקם נדירים במיוחד. הם נמצאו על גבי קירות ומתחת לטיח של בנינים ישנים בשטחה המצומצם של ארץ ישראל. מה זה "סימני אש"? בעקבות ה"שריפה הגדולה" שפרצה ב-2 בספטמבר 1666 בלונדון, הוקמו לראשונה בעולם חברות ביטוח לביטוח נזקי אש. מאחר ובאותן שנים לא היו לרחובות לונדון שמות ומספרי בתים, חברות הביטוח סימנו את בתי לקוחותיהם בשלטי מסחר יצוקים ממתכת, שחוברו לקירות המבנים המבוטחים ונקראו,Fire Marks  כדי שכבאי-אש אותם העסיקה חברת הביטוח, יזהו את הבתים בעת שריפה. שלא יכבו,  חלילה, שריפה שאינה 'שלהם'….  למעשה סימני האש הראשונים היו בעצם ה'פוליסה' שהוצמדה לחזית הבית וכללה את מספרה. סימני האש הראשונים היו עשויים עופרת, ובהמשך יוצרו מנחושת מפלדה ואמייל. בשלב מאוחר יותר השלט קיבל תפקיד פרסומי ויחצני בלבד. סימני אש בפלסטינה- א"י : משלהי התקופה העות'מנית והמנדט הבריטי,  נשלחו לארץ ישראל סימני אש רבים, חלקם נדירים, אשר אותה עת כבר לא היו בשימוש בחו"ל. לאלה שיוצרו "לשוק המקומי" נוסף גם כיתוב בעברית.

 

שם: עוזי  זק

גיל: 66

סטטוס: נשוי ואב ל- 2 בנות.

מגורים: אבן יהודה.

 

יריית פתיחה: הוציא לאחרונה את הספר  מכאן ולא מכאן, הוצאת אפיק, 2012.  

מאין אתה שואב את השראתך בכתיבתך? "מניסיון חיים ממושך, שהפגיש אותי עם דברים נהדרים, איומים, מצחיקים, עצובים, וחיי מעשה כולל ניסיון עסקי ומשפטי, וכמובן, מ- 60 שנות קריאה.

הספר מדויק מאוד, אחד לאחד, בתיאור השפה, המקום, האירועים, המנטליות והלכי הרוח של תל אביב 1961. הסיפור האישי אמנם אינו ביוגרפי, אבל אופייני לתקופה. 

כמי שחי את אותה תקופה, הנושא בחר בי יותר משאני בחרתי בו. יותר מידי תופעות של הבועה הצברית-אשכנזית של התקופה הרגיזו ומרגיזות אותי מכדי שאעזוב אותן בשקט".

כמה זמן ארכה כתיבת ספרך? "חמש שנות תכנון, ושנה כתיבה".

איזה ספרים קראת לאחרונה? "את הספרים "היטלר" מאת איאן קרשו, "הקנוניה נגד אמריקה" מאת פיליפ רות.

 

מי הסופר שכתביו הרשימו אותך יותר מכולם, והאם הייתה לו השפעה כלשהי על כתיבתך? "הסופר שלום עליכם – הושפעתי מהיכולת לתאר מצבים מורכבים, אפילו טרגיים, דרך הומור, ודרך תמימות מתעתעת של נער".

אילו ספרים קראת בילדותך? "ספרי ז'ול וורן, הלב, טרזן, חסמב"ה, תום סוייר/הקלברי פין, אמיל והבלשים, ספרי קארל מאי, דיקנס, וילהלם טל, ועוד ועוד ועוד".

אילו שלושה ספרים תיקח איתך לאי בודד? "תנ"ך, כתבי יהודה עמיחי, ואת הספר "בינת השכווי" מאת אביגדור דגן".

האם הוצאת בעבר ספרים נוספים או שזה הוא ספרך הראשון? "זה ספרי  הראשון".

ספר קצת על הספר שכתבת: "הספר כתוב בסגנון קצבי ומהיר, ובכמה רבדים. מאחורי הרובד הנוסטלגי –תל אביבי, מגיחה האידאולוגיה הצברית הנוקשה של קום המדינה על צדדיה הנפלאים והאיומים. הנעורים הקלילים  מסתירים מאחוריהם סודות משפחתיים אפלים מהעבר".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "בהחלט. הספר הנוכחי עוסק בחלום הצברי. הספר השני יעסוק בהסתאבות החלום, התברגנותו והסתאבותו".

מה הטיפ שלך לסופר מתחיל? "אם אתה רוצה שהקורא הסביר יסיים לקרוא את סיפרך, כתוב בסגנון וקצב המתאים לקורא במאה ה-21. אל תנסה לחקות את סגנון טולסטוי, שקספיר, או ס. יזהר, עם כל הכבוד".

משפט מסכם:  "ספר ראשון בגיל 66? לא מאוחר מדי? איך אמרה לי בילדותי העוזרת שלנו, ה"תיימענקע", כמו שקראנו לה בהתנשאות, כששאלתי אותה למה התחילה ללמוד קרוא וכתוב בגילה המתקדם: "אם אתה עולה בחדר מדרגות חשוך לקומה ששית, ובקומה חמישית יש כפתור להדליק אור, לא תדליק?"."

 

מכאן ולא מכאן מאת עוזי זק

במכאן ולא מכאן, ספרו המפתיע, המשעשע והמזעזע, מושך המחבר, עוזי זק, בתנופה את השטיח מתחת לכל מוסכמות היסוד של האתוס הישראלי הרשמי. זהו סיפורו של ארי פלד, נער בן שש-עשרה, כמעט צבר, שחייו עוברים עליו בתל אביב של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. לכאורה, הוא כולו "מכאן": תמצית המנטליות המקומית של התקופה. למעשה, הוא גם "לא מכאן": תלוש, בן בלי בית – הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.

הספר כתוב במסורת הסיפור המסופר על ידי נער תמים ונבון (כמו "האקלברי פין" של מארק טוויין, או "מוטל בן פייסי החזן" של שלום עליכם); מסורת רוויה בהומור חתרני, שכן עינו של הנער רואה צללים ושברים שהעין הבוגרת פוסחת עליהם, וארי משמיע את סיפורו כבדיחת גרדום מתמשכת.

הסיפור מועבר בניב קולח, מקורי, מבעבע, המערב עגה ישראלית מפולפלת עם נתחים עסיסיים של יידיש, משלב הומור וחרדה, נאיביות ותובנות מזעזעות. הוא מעלה זו לצד זו איזו תמימות צובטת לב, שפעם עוד גרה במקומותינו, ואנטומיה חסרת רחמים של העיוורון הקולקטיבי, שבין היתר איפשר את התמימות הזו.

מכאן ולא מכאן יעורר בוודאי תדהמה והתנגדות, לצד הזדהות ופרצי צחוק פרוע. חזקה על הקורא שלא ירפה מהספר עד שינחתו עליו כמהלומות קורנס פרקיו האחרונים.

 

פרק ראשון

 

"תלבושת אחידה".

דוגרי, אני בחור טוב. ילד תנובה, תל אביב צפון. עברתי שש עשרה, לפני שבע עשרה, אבל כמו שאומר דוד שמחה, "אַ יונגער מענטש מיט אַן אַלטן קאָפּ" –  שזה איש צעיר עם ראש זקן. אני רגיל, אחד מהחבר'ה, תלבושת אחידה, לא מכון שמשון, ולא מכון ויצמן.

אני גם לא ז'לוב כמו רפאל הלפרין, אלוף העולם בהתאבקות חופשית, שנלחם בזירות בכל העולם ובאמריקה, כשהוא מלובש במכנסי התעמלות לבנים שרקם עליהם מגן דוד כחול, עם כיפה של דתיים, ובלי גופייה. הוא נכנס לבד לזירה וניצח שני אריות ענקיים. את האריה הראשון הוא חנק בתכסיס "נלסון כפול", והאריה השני נכנע לו על המקום, כשהלפרין שם לו את הראש, והסתכל לו קרוב-קרוב בצהוב של העיניים.

 ובטח אני לא גאון כמו הנשיא הראשון שלנו, ויצמן, שהמציא לאנגלים במלחמת העולם הראשונה קונץ איך לייצר אציטון בשביל חומר נפץ, וממה? מתירס! אף צנונית מאוקספורד או מלפפון מקיימברידג' לא בא עם כזה געדאנק. אבל חיימק'ה ויצמן, יהודי גדול עם זקנקן קטן, מהעיירה מוטול בפיזדילוך פינת פיזדיכול, כן בא עם הרעיון הגאוני.

אני תלמיד די בסדר, תיכון עירוני, מגמה סוציולוגית. לא ריאלי ולא הומני. עברתי את בחינת הסקר בהליכה. לא מאלה שמקבלים סטיפנדיה, אבל בחיים גם לא חטפתי יותר משני שליליים בשליש.

כשיצאתי עם דוֹד שמחה מהסרט אקסודוס, הוא אמר לי שאולי, מרחוק, מהצד, לפעמים, אני מזכיר לו את הטיפוס של איך פול ניומן היה נראה כשהיה בן שש עשרה. אני מקווה שהוא לא צחק עלי, והתכוון למחמאה, כי חוץ ממנו אף אחד לא אמר לי שאני נראה כמו שחקן קולנוע.

אבל דוגרי, אני בחור סטנדרטי, אחד מהחבר'ה, תיכון עירוני.

המדינה היא בשבילי הבית. בפרינציפ, כמו כל החבר'ה, אני מת על המדינה שלנו, שר התקווה מכל הלב. אוהב ושונא את כל מי ואת כל מה שצריך לאהוב ולשנוא במולדת שלנו, רוצה כבר לעשות בגרות, להתגייס עם כל החבר'ה, 890, אלא מה? אחר כך מכי"ם, קצונה, בטח. חשוב לי לשרת את המדינה שלנו כמו שמגיע לה – ולנו. אני שייך למדינה הזאתי.

חצי חיים הייתי בתנועת נוער, עד שעזבתי לפני שנה. גם החבר'ה שלי היו רוב הזמן בתנועות נוער, עד שחלק עזבו, ומי שלא מתכוון לצאת לנח"ל, לגרעין, ולקיבוץ, גם יעזוב לפני סוף שמינית.

בהתחלה הייתי בתנועה המאוחדת. אבא סוציאליסט, כמו שגראף פוטוצקי, המליין הפולני הגדול, הוא קומוניסט, אבל בתור אחד שעלה לארץ והוליד את עצמו כאן  מחדש בתור ישראלי, הוא היה בטוח שתנועת נוער מפאיניקית סוציאליסטית, זה הכי משתלם.

ברחתי משם מהר. לא אהבתי את המדריכים, ולא סבלתי שבגיל תשע דופקים לי במוח קיבוץ קיבוץ. אחרי זה הייתי הרבה שנים בצופים, שזאת תנועה יותר עירונית. הייתי מבסוט מהמדריכים, מהשירים, מהכול. פעולות, וויכוחים, טיולים, מחנות עבודה, ג'מבורי, היה כיף. אבל לפני שנה, כשהתחילו לדבר יותר מדי על גרעין, שזה ללכת לנח"ל, לקיבוץ, אז לי, ולעוד כמה, נגמר מהצופים.

החבר'ה שעוד נמצאים בתנועות הנוער, עם השרוכים, העניבות, והחולצות הכחולות והחאקי, מסתכלים עלינו מלמעלה למטה. הם קוראים לנו בזלזול תנועה סלונית, ומתכוונים שאנחנו חצי פושטקים. אני לא מתרגש מהם, ולא מרגיש שאנחנו "דור האספרסו" או פושטים. הרי גם הקצת שייצאו לגרעין, יעזבו אחרי הצבא. בסוף כולנו נשרת את המדינה והעם בצבא, במילואים, במחקרים, בכלכלה, במפעלים, בשרות קבע, ובמסים שנתרום מהמשכורת. ציונות זה לא רק קיבוץ, לאסוף ביצים, ולחלוב פרות.

מצד שני, יש כאלה שלא מבינים כלום בשייכות שלנו למדינה, והכי מכולם היא רונית מהמגמה ההומנית. כשהתחלתי איתה, בפגישות הראשונות שלנו, כשרק התחלנו לדבר, היא פתאום שאלה אותי: "תגיד, יש לך תולעים?"

האמת, קצת נעלבתי. שנים לא היו לי תולעים בקיבה, וכשהיו לי, אכלתי שום כמו משוגע, עד שהסריח לי מהאוזניים. אבל היא התכוונה שכל פעם שאני מספר לה משהו על עצמי, תמיד אני מתחיל עם "אנחנו" – אנחנו עושים, אנחנו חושבים – "והיות שאתה לא אפיפיור או מלכת אנגליה, מה נשאר?  שכשאתה אומר 'אנחנו', אתה מדבר בשימך ובשם התולעים שלך."

נכנס לה ג'וק בראש שהמדינה צריכה לשרת אותנו, ולא אנחנו את המדינה,  שהדבר הכי חשוב זה האושר הפרטי שלה, שלי, של כל אחד לחוד. היא לא חושבת כמונו שלהיות "מגש הכסף" הבא, לחיות בשביל חלום גדול מאיתנו, זו זכות וכיף ביחד. לדעתה, נהיינו פטריוטים שרופים מרוב שעושים לנו בארץ שטיפת מוח, כמו לחיילים האמריקניים במלחמת קוריאה.

ההורים של רונית דווקא מפאייניקים, והרעיונות האלה באו לה ממרד נגדם.

היא מצטטת לי שטויות מהספרים האגואיסטיים של איין ראנד, מרד הנפילים או כמעיין המתגבר: "האדם צריך לחיות למען עצמו, לא להקריב את עצמו למען הזולת. עליו לפעול למען האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר." זה מה שכתבה לי בטוש מהצד השני של גלוית שנה-טובה של עיוור אחד שמצייר בצבעי גואש. אבל היא מיעוט קטן, מזל של המדינה…

אני בסטנדרט של המדינה. אבל סטנדרט דיזנגוף, לא סטנדרט ריינס. דיזנגוף וריינס מקבילים, אבל עולמות אחרים.

 בדיזנגוף, אתה הולך אייזן בטון ברחוב הראשי, באור, עם הראש למעלה, מדרכות מלאות, בתי קפה פתוחים, שיראו אותך.

בריינס, אתה הולך חצי בחושך, לבד או מטייל עם בחורות בררה, מדוזות עם פרצוף צנע, שבושה להראות אותן בחבר'ה.

אני מדיזנגוף. אנחנו מדיזנגוף. זאת תל אביב.

 אנחנו הדור הבא של בעלי הבית בארץ שלנו. כל מה שאנחנו מבקשים אחרי שהתגברנו על אלפיים שנות גלות ושבע מדינות ערב שרוצות לזרוק אותנו לים, זה להיות שייכים למדינה, ולתת לה הכול.

לא צריך שכולם יהיו מאוהבים כל היום בכולם, קדחת בצלחת.

מפאייניקים, בגין וחרות שלו, בורגנים מהציונים הכלליים והפרוגרסיבים,  שמוצניקים המפמניקים וכל המפלגות הקטנות, אפילו הדתיים המעצבנים מהמפד"ל – כולם מוכנים לבלוע אחד את השני לארוחת בוקר בלי מלח.

אבל לכולם יש מכנה משותף ענק: כולם ציונים, כולם השקיעו את כל החיים שלהם כדי להקים את המדינה, ורוצים לשמור עליה שתהיה אירופאית, חזקה, משכילה, דמוקרטית, עם תרבות וכלכלה מערבית מודרנית. אור לנו ואור לגויים. צחוק צחוק, אנחנו בעצם לא רחוק ממה שדמיין הרצל.

והאמת? זו אחריות גדולה שמוטלת עלינו, כן, לכולם ברור שאנחנו היורשים, אנחנו המתבגרים – אנחנו העתיד.

ובינינו, כי מי ינהל את המדינה בעתיד אם לא אנחנו? החורנים? אלה שמגדלים נענע באסלות? אלה שאם האינטליגנציה שלהם היתה מוזרקת לציפור, הציפור היתה עפה אחורה? או אולי הגלותיים של אירופה? אלה, הסבונים שלא היו מסוגלים להתנגד או אפילו לעשות פיפס ולברוח כשבאו לשחוט אותם?

בחבר'ה אנחנו לא סופרים את אלה ואת אלה בתור אופציה פרודוקטיבית. בחיים לא. באו מאפס, בלי כלום – אלה מהמערות ומהמדבר, ואלה מהיערות ומהשטעטל, העיירה המעופשת, והגיעו אצלנו לגן עדן: עצמאות, בטחון, חינוך, דיור, בריאות, סעד.

יושבים בשקט? אומרים תודה? איפה, מה שקיבלו רק פותח להם את התיאבון. ואסור להגיד מילה, כדי שלא ייעלבו. בלהיעלב  כולם דוקטורים.

בכל זאת, אין מה לעשות, צריכים גם אותם. חסרים לנו כאן הרבה חיילים, הרבה תושבים ליישב את עיירות הפיתוח ולשמור על הגבולות, הרבה פועלים שחורים, צריך מכל ליגה, גם ליגה זין. בגלל זה שווה לגרד את התחתית, להביא לארץ יהודים, לקלוט אותם, להשקיע בהם ולחנך אותם. דור המדבר ימות, ותוך שניים וחצי דורות, כולם יהיו כמונו, ובסוף גם ילמדו להגיד תודה. אבל בינתיים, לפחות שלא יפריעו, לא כדאי להם.

אנחנו הרי לא ניתן להם לגנוב לנו את המדינה, ולהפוך אותה לאיזה שטעטל עלוב מקצה פולניה, לכפר ברברי מקצה מרוקו, או לישיבה של חניוקים חרדים שלא הולכים לצבא, לא עובדים, ומשתינים עלינו בקשת מעל דפי הגמרא.

 אף אחד לא יכול על הדיזנגוף של המדינה.

אנחנו הגננים כאן, וממתי מלפפונים וקישואים קמים על הגננים?

בסדר, אני בצד הנכון. בכל זאת, משהו רע קורה לי. עובדה, איך יוצא שאני, שלא אוכל מסמרים, לא שותה נפט ולא משתין נגד הרוח – אני מגלגל בראש רצח? אנחנו ב-1961. כבר לא במודה לחשוב על הריגה – ובכל זאת אני שם, רוצה ומתכנן להרוג.

בזמן המלחמה, בשנות הארבעים, אנשים מתו כמו נמלים שריססו אותם בפליט. פחד. פשוט בלתי נתפס במוח. אומרים שמהטובים נהרגו יותר מ-61 מיליון מתוכם45  מיליון אזרחים, כולל השישה מיליון שלנו. מהרעים, יימח שמם וזכרם, התפגרו 12 מיליון, כולל ארבעה מיליון אזרחים. סך הכול, משהו כמו שבעים ושלושה מיליון הלכו להביא קרח.

המורה להיסטוריה הביא לנו את הנתונים, ובגלל שלדעתו אנחנו סתומים ממגמה סוציולוגית, הוא גם עזר לנו להבין את המתמטיקה: "קחו את אצטדיון רמת גן, אפילו כשהוא מלא כמו במשחק נגד רוסיה…"

דוגמה טובה, כולנו התעלפנו מהשידור של נחמיה בן אברהם ברדיו, כשנחום סטלמך, ראש הזהב, הכניע את השוער האגדי לב יאשין, והביא לנו הפסד בכבוד.

"תלמידים, בואו נניח שהיו במגרש איזה ארבעים אלף ומשהו. זה אומר שבמלחמה מתו מספיק בני אדם כדי למלא יותר מ-1,600 אצטדיוני רמת גן, בתנאי שהאנשים יושבים. אם היינו משכיבים אותם אחד על יד השני, בתור גופות, היינו צריכים לפחות 5,000 איצטדיונים כמו רמת גן."

ובחשבון הצרות של המלחמה, מה עם מאות מיליוני פליטים, פצועים, נכים, חולניים, פסיכים, אלה שיתברר בעתיד שהם פסיכים, והורים, ובני זוג, ובני הדור השני, מה איתם?

אחרי ההסבר קפצה לי שאלה פרקטית בקשר למתים, אבל למורה להיסטוריה לא היתה תשובה עליה: אחרי שמורידים מסך כול המתים את היהודים, שנשרפו ויצאו דרך הארובה, ואת היפנים שהתאדו בפצצות אטום, ונגיד את אלו שטבעו בים, איפה, קיבינימט, כל המתים האחרים, איפה? איפה קברו יותר מ-65 מיליון גופות? אה?

ואם נוסיף לחשבון המוות של שנות הארבעים באירופה את הקמת המדינה שלנו, נראה שבמלחמת השחרור מת לנו אחוז שלם מהיישוב, 6,000 הרוגים שכולם מכירים את כולם. וזה רק בצד שלנו – את הפגרים של הערבים שהם יספרו, אם אכפת להם, ואם הם יודעים לספור.

מה שהבנתי יותר ויותר במגמה הסוציולוגית, שבאטמוספרה כזאת המוות זול, והאלימות הגיונית. תודה לאל, אנחנו כבר לא בשנת תרפפ"ו. ודווקא עכשיו, כשהתבל מגלה רוגע פחות או יותר, אני קופץ מעל הפופיק, תופס יוזמה, ומתכנן רצח. למה?  כי אין לי ברירה.

 

 

מכאן ולא מכאן מאת עוזי זק, הוצאת אפיק, שנת 2012, 396 עמודים