שירים שכתבתם: משיריה של ורדה אליעזר – שירים מלאים ברגשות

"שיריי הראשונים נכתבו בגיל העשרה והיוו דרך ביטוי לחוויות הרגשיות שלי. מאז חלפו השנים והנאיביות שהייתה שם נמוגה כמעט לחלוטין ובמקומה החלו להשפיע ניסיון החיים והתובנות שנולדו ממהלך חיי האישיים וממהלך חיי הסובבים אותי. הכתיבה היא חלק חשוב בחיי ואני עוסקת בה במהלך כל השנים. השירים עוסקים בתחושות האהבה, הלבד, הפרידה, העצב וההשלמה, ומביעים, לצד הכאב, גם תקווה ומסר חיובי הנוגע לבחירת הדרך האחרת להגיע אל הטוב. בין השירים המצורפים יש שירים שמתארים מצבים של שבר בחיים, בהם אין לאדם יכולת למנוע את המתרחש והמשפיע על חייו, ויש שירים המבטאים תקווה הנובעת מתחושת ההשלמה ומההבנה שגם מכאב ניתן להיבנות", מספרת ורדה אליעזר, שהוציאה לאחרונה את ספר הילדים 'גן השעשועים לכל הצבעים והצורות'.

 

גֹּלֶם הָעֵץ וְרֹאשׁ הַמַּתֶּכֶת

בְּמַצָּת שֶׁקֶר הֻצְּתוּ יָמֶיהָ,

בִּנְגִיעָה מִתְיַמֶּרֶת לַעֲזֹר

נִשְׂרְפוּ נִימֶיהָ.

שָׁטַף מַכְאוֹב אֶת יִתְרַת הַתֹּם

הֵצִיף נְשָׁמָה לֹא אֲשֵמָה

גָּדַם חַיֶּיהָ.

 

הַגַּרְזֶן הִתְיַדֵּד עִם הַיָּד הַמּוּנֶפֶת

כְּמוֹ הִסְכִּים לְהִתְאַחֵד עִמָּהּ.

לֹא הִתְמָרֵד לַהוֹרָאָה,

לֹא הִתְנַגֵּד לַהֲנָפָה.

 

הַיָּד שֶׁעֲצָמוֹת וּשְׁרִירִים וְעוֹרְקִים בָּנוּ אוֹתָהּ,

אַחֲזָה בְּגֹלֶם הָעֵץ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ מַתֶּכֶת,

הֵנִיפָה,

וּבְאַחַת גָּדְעָה.

 

וְהָאָשָם,

הָאָשָם הוּא בַּחוֹלֵם עֵת הֵעֵז לַחֲשֹׁב

שֶׁגַּרְזֶן, גֹּלֶם עֵץ וְרֹאשׁ מַתֶּכֶת

יוּכַל לִבְחֹר אֵיךְ לִחְיוֹת,

יוּכַל לְבַדּוֹ לָלֶכֶת.

 

2000

 

עֵצָה

תַּקְשִׁיבִי, אָמְרָה נִשְׁמָתָהּ הָעֲזוּבָה,

עַכְשָׁו זֶה רַק אֲנִי וָאַתְּ.

כְּבָר אֵין כָּאן אַף אֶחָד.

אָז אַל תִּתְּנִי לַכְּלוּם לִמְשֹׁך לְמַטָּה,

אַל תִּקְּחִי אוֹתָנוּ בְּכֹחַ אֱלֵי מַעֲמָקִים.

 

תִּרְאִי, מִתּוֹךְ הַכְּלוּם עוֹד יָכוֹל לִנְבֹּט פֶּרַח,

פְּגָרִים הֵם זֶבֶל אוֹרְגָנִי לִרְגָבִים.

 

תִּרְאִי, מִתּוֹךְ הַכְּלוּם שׁוּב יָכוֹל לִפְרֹץ כֹּחַ,

הֲרוּגִים גַּם מוֹבִילִים לְקֵץ הַמִּלְחָמוֹת.

 

תַּקְשִיבִי לַדְּמָמָה הַזּוֹ שֶׁאוֹתָנוּ כָּאן סוֹבֶבֶת,

 

זֶה זְמַן הַחֲשִׁיבָה, לִקּוּט שְׁאֵרִיּוֹת יְכֹלֶת,

לֹא זְמַן בְּכִיּוֹת, תְּהִיּוֹת עַל אִלּוּ.

 

לְזֶה תַּגִּיעַ עֵת בִּזְמַן הַזִּכְרוֹנוֹת.

 

1995

 

בְּעֵרָה

 

שַׁלְוַת גַּלִּים נִתֶּכֶת עַל פְּנֵי עוֹלָם זוֹעֵם,

פָּנִים עוֹטוֹת אָז רֹגַע קִצְפִּי בּוֹהֵק,

זוֹהֵר בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ טוֹוַת קוּרֵי זָהָב

מִמִּשְׁטָח כָּחֹל אֶל עֵבֶר הַמֶּרְחָב.

 

דְּמוּת אֲבוּדָה נִצֶּבֶת עַל קַו חוֹמָה

מַבִּיטָה אֶל עֵבֶר שֶׁמֶשׁ כְּתֻמָּה,

יוֹקֶדֶת בְּעֵינֶיהָ רוֹצָה אוֹתָהּ לִשְׂרֹף,

פּוֹחֶדֶת מִפָּנֶיהָ מַבִּיטָה אֶל הָאֵין סוֹף.

 

כְּשֶׁאֵין כָּאן יָד חוֹבֶקֶת

כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ מֵשִׂים לִבּוֹ אֶל הַכְּאֵב,

אֵיךְ יִמָּצֵא כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּצֵא סִבָּה

לְהִוָּתֵר אַחַת מוּל שֶׁמֶשׁ מַכְאִיבָה.

 

אָז מִתּוֹךְ אֹפֶק עָטוּר לָבָן

יָעוּף פִּתְאוֹם הַשַּׁחַף חֹפְשִׁי, מְאֻשָּׁר,

וְעֵת יִשְּׁקוּ כְּנָפָיו לָאֹפֶק הַקָּרֵב,

תִּשָּׂא אֶל עַל בְּלַחַשׁ אֶת תְּפִלָּתָהּ

שֶׁיּוֹם אֶחָד יַבִּיט וְאַף יִרְאֶה אוֹתָהּ.

 

וְעֵת תִּפְסַע דּוֹמַעַת

אֶל עֵבֶר הָאַסְפַלְט

תּוֹתִיר עַל קַו חוֹמָה רוֹגַעַת

אֶת תִּקְוַת יוֹם הַמָּחָר.

 

1999

 

פֶּתַח תִּקְוָה

 

תְּפַנִּי לִי מַדָּף בָּאָרוֹן, כָּךְ אָמַר.

תְּפַנִּי מַדָּף שֶׁל תִּקְוָה,

סַלְּקִי כְּאֵב,

מַחֲקִי אַכְזָבָה,

גִּדְשִׁיהוּ בְּשִׂימַת לֵב וְאַהֲבָה.

 

וּפָנָיו שֶׁכָּהוּ מִן הַצַּעַר,

הָלְכוּ וְהֵאִירוּ

כְּשֶׁהִגִּיעַ אֶל פִּתְחָהּ שֶׁל תִּקְוָה.

 

אַךְ חוּשֵׁי הַטֶּרֶף אוֹתְתוּ לוֹ –

כָּאן לֹא יִמָּצֵא הַצַּיִד.

פֶּתַח הַתִּקְוָה אֵינֶנּוּ כְּפֶתַח מְעָרָה,

אֶל מֶרְחַב הַנְּשָׁמָה מוֹבִיל הוּא

 

וְאָרַז אֶת אִי עֲמִידוּתוֹ

וְיָצָא לְחַפֵּשׂ לוֹ מִשְׁעֶנֶת קַלָּה,

מְוַתֵּר עַל לִבַּת אַהֲבָה.

 

2011

 

דּוֹן ז'וּאָן

 

דּוֹן ז'וּאָן יָצָא לָתוּר בִּרְחוֹבוֹת הַכְּרַךְ

חָזַר עִם פַּרְגִּיּוֹתַיִם תְּלוּיוֹת לוֹ עַל טְלָפָיו.

דּוֹן ז'וּאָן יָצָא לָתוּר בִּרְחוֹבוֹת הַכְּרַךְ

לְאַחַר שְׁהִיָּה אֲרֻכָּה בִּשְׁבִילֵי הַכְּפָר.

וְהֻחְלְפוּ פַּרְגִּיּוֹתַיִם בִּשְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת,

וְטָעַם מֵהַשְּׁחוֹרוֹת, טָעַם מֵהַלְּבָנוֹת,

וּמָדַד אֶת מִרְצוֹ אֵצֶל עָבוֹת, אֵצֶל צְנוּמוֹת,

וּבָחַן אֶת כָּשְׁרוֹ אֵצֶל גְּבוֹהוֹת, אֵצֶל נְמוּכוֹת,

וְתָהָה עַל יְכוֹלוֹתָיו אֵצֶל חֲכָמוֹת, אֵצֶל טִפְּשׁוֹת.

וְנָדַד וְחִפֵּשׂ, וְנִמְחַק הַטַּעַם.

 

מֶה הָיָה הוּא פַּעַם?

 

2011

 

נְטִיפִים

נְטִיפֵי דֶּמַע עִטְּרוּ אֶת פָּנֶיהָ.

בֹּקֶר שׁוֹתֵת מְלֵא יִסּוּרִים הִפְצִיעַ

פּוֹצֵעַ

בְּחֻמּוֹ הַנּוּגֶה אֶת קְרִיסְטָל הַכְּאֵב

הַנִּשְׁבָּר

בְּאוֹרוֹ עַל

סִתּוּתֵי אֶבֶן דּוֹמַעַת.

קֶשֶׁת צְבָעִים דּוֹחֶקֶת שָׁחֹר

בְּשִׁבְרוֹן עֲנָנִים תִּמּוֹג.

יְכַסֶּה הָאָפֹר

הַקַּר, הָרָטֹב

וְיַחֲבֹר אֶל נְטִיפֵי הָעֶצֶב.

שִׁקְּרוּ כָּל חוֹזֵי הָאַגָּדוֹת.

טִפּוֹת נוֹשְׁרוֹת אֵינָן מְחַיּוֹת.

 

2001

 

יוֹם הַמָּחָר

 

הִסְתַּכְּלִי קָדִימָה.

הִסְתַּכְּלִי רַק קָדִימָה.

אֵין מָה לְהַבִּיט לְאָחוֹר,

כָּל שֶׁנִשְׁאָר – אָפֵל וְשָׁחֹר.

 

הִסְתַּכְּלִי קָדִימָה.

הִסְתַּכְּלִי רַק קָדִימָה.

בָּאֶתְמוֹל שֶׁהָיָה דָּבָר לֹא נוֹתָר,

הַטּוֹב מִמֶּנּוּ אֵלַיִךְ חָבַר,

הָרַע הָפַךְ לְעָבָר.

 

הִסְתַּכְּלִי קָדִימָה.

הִסְתַּכְּלִי רַק קָדִימָה,

אֶל הָאוֹר הַנּוּגֶה שֶׁל חֲלוֹם מִתְגַּשֵּׁם,

אֶל יוֹם הַמָּחָר שֶׁכְּבָר חַי וְנוֹשֵׁם.

 

2012

 

אֲבָל הִיא שָׁמְעָה 

 

מֵעוֹלָם לֹא אָמַר שֶׁהוּא אוֹהֵב,

אֲבָל הִיא שָׁמְעָה. כְּאִלּוּ.

אַף פַּעַם לֹא אָמַר שֶׁהוּא רוֹצֶה,

אֲבָל הִיא שָׁמְעָה. כְּאִלּוּ.

אָמַר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִבְלִי שׁוּב,

אֲבָל הִיא שָׁמְעָה. כְּאִלּוּ.

אָמַר שֶׁלֹּא אִתָּהּ בָּחַר לְהִזְדַּקֵּן,

אֲבָל הִיא שָׁמְעָה. כְּאִלּוּ.

שָתַק

הָלַךְ

אֲבָל הִיא מְחַכָּה. כְּאִלּוּ.

 

2011

 

מֵעֵבֶר לִזְכוּכִית הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלָּה

 

שָׁמַיִם כְּחֻלִּים מַסְתִּירִים כְּלוּם,

וְאוּלַי מֵצִיץ מִבַּעֲדָם עוֹד יְקוּם?

וְיֶשְׁנוֹ שָׁם אֶחָד שֶׁמַּבִּיט וְרוֹאֶה וְאָדִישׁ לְמַרְאֵךְ,

וְאוּלַי מִצְטַעֵר עַל כִּי שָּׁם הוּא נִמְצָא

וּבַיְקוּם הַזֶּה אַתְּ אִשָּׁה לְבַדָּהּ?

 

עֲנָנִים כֵּהִים מְכַסִּים כָּחֹל,

מְאַיְּמִים לִשְׁטֹף רְגָבִים וָחוֹל,

מַבְטִיחִים לְמַלֵּא מִקְוֵי מַיִם,

מַסְתִּירִים אוֹתָךְ מִפְּנֵי הָאִישׁ שֶׁמֵּצִיץ מִבַּעַד לַשָּׁמַיִם.

 

אַךְ עֵת תִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, וְיֵעָלְמוּ עֲנָנִים,

שׁוּב יוּכַל הוּא לִרְאוֹת אֶת זוֹ שֶׁנּוֹלְדָה

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל זְכוּכִית הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלָּה.

 

1995

 

תִּקְוָה

 

יָקוּם אֱנוֹשׁ מִתּוֹךְ הַדֹּמֶן,

יְנַקֶּה עַצְמוֹ שֵׁנִית,

יְמַהֵר לְזוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁנִקְרְתָה וְנִכְרְתָה מִתּוֹך כְּאֵב.

 

לֹא יֵדַע לְאָן תּוֹבִיל,

אֶל אוֹר צָהֹב אוֹ אֶל הַלָּבָן,

וְכוֹחוֹת רַבִּים כְּבָר אֵין בּוֹ לְעַיֵּן בְּשִׂרְטוּטֵי מַפָּה.

 

וּבַאֲשֶׁר יֵלֵךְ יֵדַע כָּל רֶגַע,

מִתּוֹך הַדֹּמֶן שׁוּב יָצָא,

אֶת אֹסֶף דִּמְעוֹתָיו הוֹתִיר שָׁם, וְנוֹתְרָה בּוֹ רַק תִּקְוָה

 

לָשׁוּב לִפְגֹּשׁ בְּאֵיזֶה פֶּרַח,

בְּיֶלֶד רַךְ אוֹ בְּאִישׁ זָקֵן

שֶׁעַל פְּנֵיהֶם נוֹשְׂאִים בְּנֹעַם שַׁלְוָה רוֹגַעַת,

 

אוּלַי תִּדְבַּק הִיא בּוֹ גַּם כֵּן.

 

 

1998