יד הפלא (10) – לחם מזהב מאת זוהר אביב: מקרב את הילדים אל עצמם ומעלה מודעות לעוני, עושר וגם לצליאק.

יד הפלא 10 - לחם מזהב / מאת זוהר אביב

בהשראת המחאה החברתית, נכתב הספר "לחם מזהב", הדן בעוני ועושר. רן שמצליח להפוך זבל לזהב מנסה לעזור לילד עני בכתה בתקווה שיהפוך לחברו. האם יצליח, האם כסף משנה את את אופיו של האדם? ומה אמור להיות סדר העדיפויות שלנו?  נושא נוסף שבו דן הספר הוא הצליאק, שבעידן השפע הולך ונעשה נפוץ יותר ויותר. מה זה צליאק וכיצד יש להתייחס אליו. כיצד קשור הצליאק לעוני ועושר ואיך הכל מתקשר לשם הספר? 

רן מזמין חברים למסיבה. הוא נרגש מאוד; זו הפעם הראשונה שמתארחים אצלו הרבה ילדים בבת אחת. מה יקרה במסיבה? אילו כוחות פלא חדשים יגלה רן, והאם ירכוש בזכותם חברים חדשים? לאן נעלמה נוגה, שרן כל כך אוהב, ומה זה הצליאק הזה שהתגלה אצלה? 

לֶחֶם מִזָּהָב הוא הספר העשירי בסדרת יַד הַפֶּלֶא, שזוכה למאות אלפי מעריצים, ילדים שלומדים בזכותה לקבל את השונה ולאהוב את עצמם. מיועד לילדים בגילאי 8-12. 

הסופרת זוֹהַר אָבִיב כותבת מתוך הבנה והזדהות עם עולמם של הילדים החלשים הנמצאים בשולי החברה והיא מטפלת בחוכמה רבה בבעיות ומצוקות חברתיות נפוצות הקימות בין כותלי בית הספר. כתבה עד היום יותר מ-50 ספרים, בהם הסדרות האהובות – חבורת כח המוח, כוח הלב ומסע מצמרר.

סדרת יד הפלא כולה מטפלת בעניין קבלת השונה. לדעתה של זוהר אביב, קבלת השונה הוא הערך הראשון בדרך לחיים ללא אלימות ויש בו מהפתגם החשוב – ואהבת לרעך כמוך. בעקבות הספרים הראשונים בסידרה, היא מקבלת מכתבים רבים מילדים המבקשים להשתתף בספר בגלל מיוחדות או שונות שלהם, הפעם, היא מספרת, קיבלה אימיילים מילדה עם צליאק, ומילד שיש לו בכתה ילד עני מאד לא נחמד. "החלטתי לטפל בשני נושאים אלה, דרך עיניו של רן השמנמן, המעוניין לעזור לזולת כדי להיות מקובל ולמצוא חברים".

זוהר אביב מוסיפה, כי "הדבר שאני הכי אוהבת בסידרה הזו, זה לקבל את מכתביהם המדהימים של הקוראים שהפנימו מסרים של לא להסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו. מקבלים מודעות והסתכלות שונה על עצמם ועל אחרים, וממש משנים את התנהגותם בעקבות הקריאה. בסוף הספר אני נוהגת להגריל מספר מכתבים שהגיעו אלי מקוראים ולפרסמם".

לחם מזהב – יד הפלא 10 מאת זוהר אביב

פרק 1 – מסיבמבה

אני מתרגש, כל כך מתרגש! קבוצה ענקית של חברים אמורה להגיע אלי היום בערב.  אופס, שכחתי להציג את עצמי. אני רן, רן השמנמן, מי לא מכיר אותי עדיין? אני בכיתה ה', ויש לי סוד!

הסוד הוא יד ימין שלי. היא חזקה. היא יד פלא קסומה שמזיזה הרים ומגיעה לכוכבים. טוב, אני לא רוצה להשוויץ, תקראו את הספרים הקודמים בסדרה ותדעו הכול. בעצם כמעט הכול, כי מדי פעם אני מגלה כוח חדש ואדיר ועצום. גם בספר הזה אספר לכם על כוחות קסם חדשים.

טוב, אני מאוהב ביד הפלא שלי ואני אוהב גם את נגה, ואת החברים שעומדים להגיע אלי הערב.

נגה, צליל, יגל ויהל. כולם יחד יבואו אלי. אף פעם לא היו אצלי כל כך הרבה ילדים יחד. אני מרגיש כאילו אני… כמעט מקובל. אמנם כל הילדים שמגיעים אלי הם לא מהמקובלים, אבל אני חושב שאם לאט-לאט אאסוף אלי את כל הלא המקובלים, אנחנו נהיה הרוב בכיתה, וטליה, עומר ואליאב, אלה שחושבים שהכול מגיע להם כי הם חתיכים וספורטאים טובים, יישארו פתאום לבד – והם יהיו הלא מקובלים! ואני וכל שאר הכיתה נהיה המקובלים!!!

אז היום זו התחלה. התחלה של הדבקה. אני רוצה להדביק אלי עוד ועוד ועוד חברים. אני רוצה שהדבק יהיה ממש טוב, והחברים האלה ירצו לבוא אלי שוב ושוב ושוב. ושיביאו איתם עוד חברים, כמו אלונה ודניאל וסער ונדב וניצן ומתן וירין, ונעשה מסיבות מגניבות, נאכל ונתפקע מצחוק, נשחק, נרקוד, נקפוץ, נשתולל… כמו שעושים המקובלים, והידוענים האלה שכתוב עליהם כל הזמן בעיתון, אלה שהחיים שלהם הם מסיבה אחת גדולה.

ועכשיו זה הזמן להגיד תודה לכל הקוראים ששלחו לי מכתבים והדריכו אותי מה לעשות כשבאים אלי הרבה חברים. רוב הילדים הציעו לי להפנות את החברים אל חדר המשחקים ולשאול אותם במה הם רוצים לשחק. הבעיה היא שאין לי חדר משחקים ואין לי משחקים להציע. כשהייתי בן עשר אמא שלי מסרה את כל הצעצועים הילדותיים שלי לבן דודי איתמר, ואני נשארתי עם מחשב. אמנם יש לי דמי כיס, אבל הסכום שחסכתי לא יספיק לי לקניית אייפד או משהו מושך כזה. הדבר היחיד שאוכל לקנות עם הכסף שיש לי בקופה זה אוכל, הרבה אוכל טעים! חטיפים וממתקים ופיצה, וזה מעולה, כי ככה גם אני איהנה מהמסיבה אצלי.

זהו, כרגע הפכתי את הקופה בצורת פרה אל תוך היד שלי, ויש לי ערימת מטבעות, עשרות שקלים.

ההורים שלי עדיין לא חזרו מהעבודה, נועם נעול בחדר שלו כרגיל, אז יש לי הזדמנות לצאת לקניות עם כיסים מלאים ובלי שאף אחד יתערב לי בחיים וישאל אותי למה הכיסים שלי נפוחים.

בסוּפֶּר הכנסתי לשקיות מכל הבא ליד, את כל סוגי השוקולדים, את כל שקיות הצ'יפס והמנצ'יס, את כל סוגי הבייגלה השטוחים והשמנמנים; קניתי גם פיצות ולחם מכל מיני סוגים, כדי שירגישו שבעים, וממרח שוקולד ודבש. קניתי גם מיצים בכל מיני טעמים. איזה מזל שיש לי יד פלא חזקה, שסחבה הכול הביתה בקלי קלות.

איזו מסיבה מתוקה זו תהיה! אני כל כך מתרגש! נו, שיבואו כבר, הזמנתי אותם לשש – למה הם לא מגיעים?

פרק 2 – נפילה

טוב, אני לא יכול לדבר איתכם. אני עצוב מדי. המסיבה היתה איומה. הדבר הכי איום שקרה לי אי-פעם, יותר נורא מכל סיוט. לא מאמינים לי? טוב, אז תקשיבו ותראו שזה הסיוט של החיים.

קודם כול כולם איחרו. נגה היתה הראשונה שהגיעה, באיחור של חצי שעה. נגה היא בערך חברה שלי; לא ממש דיברנו על זה, הכול היה ברמזים, ונראה לי שהיא אוהבת אותי ואני אותה, ושנינו אוהבים לשחק באותם משחקים במחשב.

"היי, איפה כולם?" היא שאלה מייד כשנכנסה. העיניים הכחולות שלה בכלל לא הסתכלו עלי; הן הסתכלו על השולחן העמוס ממתקים ואחר כך על הכיסאות הריקים.

"לא יודע. הם אמורים להגיע."

"טוב, זה מקובל לאחר קצת," אמרה נגה והביטה בשעון בחוסר סבלנות. "אני נורא רעבה."

"אז תאכלי," מיהרתי להציע. ובלב חשבתי שזה לא בסדר שמקובל לאחר. לדעתי אסור לאחר. הרי המארח מתאמץ להניח הכול בזמן על השולחן, ואז אם האורחים מאחרים, הפיצה מתקררת, והכול  נהיה ישן ולא טרי.

"מה? שאתחיל לפני כולם?" היא סירבה בנימוס.

"כן, אל תתביישי, תאכלי. הנה, אני אוכל איתך," אמרתי ומיהרתי ליטול משולש פיצה.

נגסתי שוב ושוב, ולאט-לאט הביישנות של נגה נעלמה. היא הסיטה את שערה המבהיק לאחור, והצטרפה לזלילה הגדולה.

אחרי כל פעם שבלענו, הבטנו זה בזה. הרגשתי מבוכה כי אף אחד מאיתנו לא מצא נושא לשיחה. נגה שתקה ואני התלבטתי על מה לדבר איתה. האם לדבר איתה על דויד, הילד הבלונדיני שיושב לידה בכיתה? אולי נגה תגלה לי על מה היא מתלחשת איתו בשיעור, ולמה הוא מציק ומבקש נגיסה מכל מי שמוציא כריך?

או שאולי אדבר איתה על עדנה, המורה החדשה, איך היא מוציאה לשון בכל פעם שהיא אומרת את האות צ', וכמה זה מקשה להתרכז בדברים שלה.

מרוב התלבטות ומבוכה אני ממהר לבלוע משהו, כדי שהיא תחשוב שאני שותק רק כי הפה שלי מלא. נראה לי שנגה מרגישה בדיוק כמוני, לכן גם היא לא מפסיקה ללעוס, מרימה אלי מבט ומייד מורידה אל הצלחת הבאה.

כשהיא סוף-סוף אמרה,  "הכול היה כל כך טעים," הפעמון בדלת צילצל.

קמתי לפתוח. הלכתי לאט; הרגשתי כמו פיל בהיריון מרוב שזללתי. אחי נועם, ששמע את הצלצול מחדרו, מיהר אל הדלת, פתח וצרח, "הופה, רן, הזמנת חברים? מה קרה? מסיבה לכבוד הקילו החדש שהעלית השבוע?" הוא צחק ורץ בחזרה לחדרו, שהוא משאיר את הדלת פתוחה לרווחה.

ראיתם איזה אח מעצבן? הוא מתבדח על חשבוני בכל הזדמנות.

צליל ויהל עמדו בפתח ולא אמרו דבר. הם כבר מכירים את נועם והשטויות שלו.

"למה איחרתם?" שאלתי.

"זה בגללה," אמר יהל והצביע על צליל. "עברתי דרכה לאסוף אותה, אבל עד שהיא התלבשה! חיכיתי לה חצי שעה! תראה, היא התאפרה לכבודך, שמת לב?"

הבטתי בצליל, שנראתה יפה, אך הלחיים שלה היו סמוקות מזעם. "איזה רמאי! אני הייתי מוכנה וחיכיתי לו! אבל הוא היה צריך לשירותים, אז בינתיים החלפתי שמלה ו…"

"לא נכון! כן נכון!" הם התחילו לצווח זה על זה.

"די, לא משנה," אמרתי להם, אבל זה לא עזר, הם רבו כמו חתול ועכברה. או עכבר וחתולה, לא יודע. בזמן האחרון הם רבים המון. הם נכנסו לבית, צעדו אל הסלון ולא הפסיקו לצווח. נראה לי שנגה נבהלה קצת כשהבחינה בהם ושמעה את הצעקות. פחדתי שהיא לא תסכים לבוא שוב למסיבה עם החברים העצבניים שלי. ביקשתי שוב ושוב שיירגעו, אבל הם המשיכו לצרוח. בסוף לא היתה לי ברירה, אז כיוונתי לעברם את יד הפלא המופלאה שלי ו… הקפאתי אותם. נגה פערה עיניה בתדהמה.

לחם מזהב – יד הפלא 10, מאת זוהר אביב, איורים: ארז צדוק, הוצאת מודן, שנת 2012, 145 עמודים, מנוקד לילדים